מהו האופנוע הכי מסוכן לרכיבה? התשובות

חיכיתם לזה, הבטחתי, הנה התשובות.

אך קודם כל, תזכורת למי שלא קרא. תקדישו לזה כמה דקות, זה יתן לכם קצת חומר רקע ויעזור לחבר אתכם לקונטקסט הכללי שבו נכתבו הדברים.

מהו האופנוע הכי מסוכן לרכיבה?

חודש מאי של שנת 2017 היה חודש רע מאוד לאופנוענים בישראל. בחודש זה נהרגו כשליש מכמות הרוכבים שנהרגים בד"כ בשנה שלמה בישראל. בחודש אחד. אם קצב נורא זה יימשך, נסיים את השנה עם כמות שיא של הרוגים על דו"ג. זו לא תקופה קלה לאף אחד מאיתנו.

אז מהו האופנוע הכי מסוכן לרוכב, בישראל? ראשית, יש לומר במלוא כובד הראש (ולכן אקצה לעניין פסקה נפרדת, כדי שהיא תהיה ברורה ומעל לכל ספק):

הבדיקה שערכתי היא מדגמית בלבד ומבוססת על תקופה של כ- 3 חודשים תוך כדי שיחה עם מספר מאושפזים שהמכנה המשותף של כולם הוא האישפוז במחלקות השיקום בתה"ש. אין מדובר במחקר סטטיסטי ארוך טווח ולכן המסקנות הללו הן שלי ורק שלי.

שנית, כמה הנחות יסוד מהותיות שאנחנו חייבים להסכים עליהן:

  1. האופנוע, כמו אקדח, הוא רק כלי ביד הרוכב. אין אופנוע הורג בדיוק כמו שאין אקדח הורג (או כלב הורג לצורך העניין). רוכב שאינו מיומן דיו שיעלה על כלי חזק מיכולתו עלול לרסק כל אופנוע, בין אם זה קטנוע שליחויות מצ'וקמק, קרוזר מפונפן או אופנוע ספורט עצבני.
  2. המשתמש – הרוכב – הוא האחראי הבלעדי להתנהגותו של האופנוע. יד ימין שולטת במצערת, אצבעות יד ימין שולטות בברקס הקדמי, אצבעות יד שמאל שולטות בקלאץ' (או בברקס אחורי בקטנועים רבים), רגל שמאל מעבירה הילוכים, רגל ימין שולטת על הברקס האחורי. רוכב שאינו מיומן הוא משתמש דרך מסוכן, לעצמו ולאחרים.
  3. תאונה שבה מעורב אופנוע עלולה להסתיים במוות. מי שמת לא מגיע לשיקום, ולכן הוא לא נמצא כאן כדי להעיד מגוף ראשון על התאונה שבה היה מעורב. לכן, כל ה- 28 רוכבים שנהרגו במהלך החצי הראשון של שנת 2017 לא יכולים להצטרף לבדיקה המדגמית שנעשתה כאן. ביניהם לא מעט רוכבים על אופנועים שהם "החשוד המיידי" – אופנועי ספורט חזקים מאוד.
  4. כל תאונה – אופנוע או רכב – היא מאורע שניתן היה למנוע אותו (פרט לאירועים שמוגדרים כ"כוח עליון", מקרר שנפל על מישהו מהשמיים, מטאוריט, רעידת אדמה, צונאמי, רוחות רפאים וכו'). לכן, ההנחה חייבת להיות שאדם שהיה מעורב בתאונת אופנוע יכול היה למנוע אותה. ברור שישנן תאונות שקשה מאוד למנוע, אבל גם במקרים קיצוניים כאלה ניתן לטעון במידה רבה של צדק שלו היה נשמר מרחק, לו המהירות היתה תואמת, לו היה רק מסתכל לפני שחצה את הצומת, לו היה צופה את ההתרחשות לפני שקרתה, לו היה קורא את התנועה כמו שצריך, לו היה שם לב למים על הכביש – היה יכול למנוע את התאונה.
  5. ישנם אופנועים מסוגים מסויימים שהם בגדר "החשוד המיידי" כפי שכתבתי קודם. אופנועי ספורט עתירי נפח וכוחות סוס, קטנועים מסויימים (מישהו אמר טימקס?), אופנועים בעלי אופי אגרסיבי מאוד (כדוגמת דיוק 690 של קטמ ועוד) וכן הלאה. אף אחד לא יתפלא אם ישמעו על צעיר שנכנס בעמוד בעודו רוכב על אופנוע ספורט שמפיק 210 כ"ס. אבל כן יתפלאו אם ישמעו על רוכב שנסע על קאסטום ששוקל 450 ק"ג ומפיק 98 כ"ס שנכנס בקיר. זה פשוט לא מסתדר בראש.

אם הסכמנו עד כה, אז שימו לב: מבין עשרות התגובות כאן באתר ובפייסבוק, אף אחד מהמגיבים לא צדק. אף אחד.

להמשיך לקרוא

מהו האופנוע הכי מסוכן לרכיבה?

וואו! איזו כותרת מאתגרת! איך אפשר בכלל לגשת לכזו שאלה? האם יש כזו חיה – אופנוע שמסכן בצורה יוצאת דופן את מי שרוכב עליו, וגורם לו לרכוב תחת איום בלתי פוסק?

כזכור לכם, גם אני חוויתי לא מכבר תאונת דרכים לא פשוטה:

עדכון לתאונת האופנוע שלי

כן. הצטרפתי לסטטיסטיקה

מבלי להכנס למכניקה של התאונה ושל הפגיעה, אפשר לומר שחיי ניצלו בנס, ושהעבודה הטובה של הרופאים בבית החולים הדסה עין כרם קרוב לוודאי הצילה אותי מגורל עגום של שיתוק מהמותניים ומטה לכל שארית חיי. למזלי, הנס שהתחיל בהישארותי בחיים בתאונה עצמה המשיך והגורל, השכינה, הקוסמוס או איך שלא תקראו לזה – הושיטו את ידיהם ומתחו את כנפיהם אל מעל לראשי ומעל לראשי הרופאים שניתחו אותי – וכך ניצלתי.

חודש לאחר מכן הגעתי למחלקת השיקום בבית החולים שיבא שבתל-השומר, ושם אושפזתי להמשך טיפולי שיקום שבסופם, כך אני מתכנן, אחזור לפעילות מלאה (במגבלות כאלה או אחרות, אם יהיו כאלה, אך מוקדם מדי להתייחס לכך כעת).

על מה אתה יושב?

את התאונה האישית שלי עשיתי, שלא באשמתי, על אופנוע מדגם דוקאטי מולטיסטרדה אנדורו מודל 2016. זהו אופנוע חזק (160 כ"ס) ואגרסיבי למדי, אם כי מעט מתון יותר בהתנהגות הכביש מאשר דגם המולטיסטרדה S הקודם שהיה לי. כשהגעתי למחלקת השיקום מצאתי סביבי מספר לא קטן של מאושפזים שחוו תאונות במידות חומרה כאלה או אחרות על גבי אופנועים. במהלך ההכרות שלי איתם, בין שלל השאלות ששאלנו אחד את השני היו כמובן השאלות הברורות מאליהן: על מה רכבת בעת התאונה? מה גרם לתאונה? מה הנזק שנגרם לך? לאופנוע? וכו'. התשובות שקיבלתי היו כמובן שונות מאדם לאדם, אבל משהו שם גרם לי להסתקרן ולנסות לראות האם ניתן למצוא איזה מכנה משותף בין כל התאונות הללו.

להמשיך לקרוא

ה"כמעט" שלא ידעת

יופי. נכנסתם. עכשיו תשארו איתי 3 דקות.

מראש אני מזהיר אתכם – זהו פוסט שמטרתו היא אחת בלבד: לגרות ולמשוך את חוט המחשבה שלכם למחוזות שאולי לא הכרתם, ולגרום לכם לעצור לרגע ולנסות לראות האם האמור בו ישים עבורכם.

הוא כן.

כמה "כמעטים" היו לך?

עזבו את הפלאפון לרגע (אלא אם אתם קוראים כרגע דרך המכשיר הארור), ותחשבו על השנה האחרונה שלכם. שנתיים אחורה, אפילו שלוש שנים אם יש לכם את אורך הרוח. אם הזיכרון שלכם לא מתעתע בכם – לכו אפילו אחורה מזה. חמש שנים, עשר שנים לאמיצים שבכם. תחשבו על כל הטיולים שעשיתם על האופנוע, הרכיבות המשותפות עם חברים, רכיבות הסולו מכאן לשם, דרך בית שמש, דרך הבקעה, דרך סדום/ערד, דרך הגלבוע, דרך רמת הגולן, דרך כביש הצפון ואלקוש… תחשבו על כל הרכיבות היומיומיות מהבית לעבודה וחזרה, ללימודים, לקניות, לחברה, להורים…

עכשיו תנסו חזק חזק להיזכר במספר הפעמים שבהן חוויתם "כמעט" על האופנוע שלכם באותן רכיבות. מספר הפעמים שבהן נכנסתם חזק מדי לסיבוב, מספר הפעמים בהן ברחתם קצת לנתיב הנגדי (בין אם היה בו רכב באותו הזמן ובין אם לא), מספר הפעמים בהן רכב לא נתן לכם זכות קדימה וניצלתם רק בזכות הצופר והברקסים שלכם, מספר הפעמים בהן רכב יצא עליכם בזמן שרכבתם במעגל תנועה (כיכר), מספר הפעמים בהן כמעט ועליתם על קרש שהיה מונח באמצע נתיבי איילון, מספר הפעמים שבהן מצאתם עצמכם במצב שבו כמעט ונפגעתם בתאונה – בין אם באשמתכם המלאה, בין אם מתוך מה שאתם חושבים שהוא אשמה מלאה של הצד השני, בין אם בשילוב שבין השניים, ובין אם בגלל כוח עליון שלא היה לכם עליו שליטה. שמן, סולר, חול, גשם, לילה, מטען חורג, גלגל שעף לכיוונכם, רכבים שלא אותתו, רכבים שלא נתנו זכות קדימה, פס הפרדה לבן, עקיפות, עייפות… תחשבו על הכל.

יש משהו? לא? לכל אחד יש משהו. תחשבו שוב.

בנתיים, אני חייב להודות שזה לא יהיה הוגן לשאול אתכם על ה"כמעטים" שלכם מבלי לחשוף את שלי. אז הנה. בחמש השנים האחרונות היה לי "כמעט" אחד (תתעלמו מהתאונה, זה לא כמעט, זה אמיתי). זה היה בכביש בין הדסה עין כרם לנס הרים. לקחתי סיבוב לא טוב עם אופנוע חזק מאוד, מצאתי את עצמי בנתיב הנגדי, כשמולי מתקרבת משאית. היא היתה מספיק רחוקה ממני, למזלי. כהחלטה של חירום – של להיות או לחדול – ובגלל שראיתי שהמשאית לא יורדת לשול שלה, החלטתי אני לרדת לשול של הנתיב הנגדי, אפילו שהיה צר מאוד. הוא סיפק לי אפשרות להיעצר – לא ממש בבטחה – בעוד שהמשאית שכעת הגיעה אלי, חלפה ממש קרוב אלי. ראיתי את פניו המבועתות של הנהג, הוא פחד הרבה יותר ממני מהסיטואציה, שכן לא היה לו סיכוי לבלום גם אם היה ממש רוצה. אני לא גאה ב"כמעט" שלי, ועד היום לא חשפתי אותו בפני אף אחד. מה שכן, מה"כמעט" שלי לקחתי את כל מה שיכולתי כדי לתקן ולמנוע ממקרה כזה מלהישנות בעתיד. חזרתי על קורסי רכיבה, חזרתי על אותו קטע כביש עשרות פעמים, הקפדתי באלף עיניים ומיליון בקרות כדי שהוא לא ישנה.

אז כמה "כמעטים" היו לכם? אחד? שניים? יש לכם מזל. טעיתם, פישלתם, סמכתם יותר מדי על כלי הרכב השני, חשבתם שהוא יראה אתכם – אבל יצאתם מזה חלק, ואולי למדתם מהחוויה המטלטלת, הפנמתם, וזה לא יקרה שוב ככל שזה תלוי בכם.

אם היו לכם יותר "כמעטים" ממספר פעמים חד-ספרתי שאפשר לספור על אצבעות יד אחת – אתם עושים משהו לא בסדר. לכו לקורס רכיבה מתקדמת, לכו לקורס נהיגה מונעת, לכו להחליף משקפיים, לכו להחליף אופנוע למשהו שמתאים ליכולות שלכם. אולי תשקלו לרדת מאופנוע. אתם מסכנים את החיים שלכם, את החיים של מי שרוכב איתכם, את החיים של המורכבים שלכם, את כל מה שאתם. תעצרו כאן ועכשיו!

אבל זה לא נגמר בזה. להמשיך לקרוא

על מה אתה יושב

כבר שבוע וחצי שאני מאושפז במחלקה הנוירולוגית של בניין השיקום בתל השומר וזאת אחרי שהייתי מעורב בתאונת אופנוע לא קלה:

עדכון לתאונת האופנוע שלי

כן. הצטרפתי לסטטיסטיקה

אני "צעיר" כאן, ואני לאט לאט לומד את הנהלים, החוקים הכתובים והכללים הבלתי כתובים. אני גם מכיר את הצוות, יודע ממי אפשר לבקש מה, מי יחזיק לי את הרגליים בעדינות ומי יזרוק אותן בגסות וללא התחשבות, עם מי אפשר לצחוק וממי צריך להתרחק כדי שלא יתחיל להתעסק איתי. סדר היום פה די קבוע ולא גמיש, ואני לאט לאט מסתגל אליו בניסיון להספיק לכל הפעילויות ולתמרן בין בדיקות לבין חוגים או הפעלות שיקומיות אחרות שנקבעו לי בלו"ז על ידי הצוות.

ואז נפל לי האסימון.

אני בעצם נמצא במעין סוג של כלא. כלא מודרני, תנאים סבירים למדי, אבל עדיין כלא.

הערה: פוסט זה נכתב במידה רבה של בדיחות דעת, אל תקראו אותו כלשונו. נסו לקרוא בין השורות.

הפשע

יש לי שותף ל"תא". גם הוא "יושב"  ומרצה את "גזר דינו". הפשע הוא המעשה שבגינו "נענש" האדם ואשר בגללו הגיע לשיקום, חלקם אחרי ניתוחים מסובכים, ואחרי תקופות אשפוז ארוכות.

הסיבות לעונש הן מגוונות, ועם הכניסה ל"כלא" אנשים מסתקרנים ובודקים אצל החדשים: "החלקתי על כתם שמן", "נפלתי ממקבילים על הראש", "מעדתי ממשטח ונפלתי", "נסעתי על אופניים ונכנסתי ברכב חונה שחסם את הנתיב"… השותף שלי לתא, טייס, היה יצירתי במיוחד: "היו מים בדלק, נפלתי עם מטוס".

כולם כאן יושבים על משהו, שניים בתא, והמשותף לכולם הוא שכולם חפים מפשע.

גזר הדין

ה"עונש" שהוטל עלי שונה מזה שהוטל על שותפי לתא. אצלי, גזר הדין קבע שאחזור ללכת ולרוץ – תחזיקו לי אצבעות שאכן זה מה שיקרה. אצל אחרים גזר הדין קשה הרבה יותר. גם כאן, "אסירים" רבים היו מוכנים להחליף ללא היסוס את העונש שלהם עם זה שקיבלו מאושפזים אחרים. להמשיך לקרוא

עדכון לתאונת האופנוע שלי

זהו פוסט שהועלה בשמי לדף של פולגז בפייסבוק 13 ימים לאחר התאונה. אני מעלה אותו גם לכאן כדי שישמש כמזכרת לי ולקוראים, שחלקם ללא פייסבוק. התוכן שונה במעט כדי להפוך אותו למעט יותר עדכני:

"היי לחברי הרוכבים. הנה עדכון מצב לתאונת האופנוע שעברתי לפני 13 ימים (ב- 10.2.17) באזור נס הרים, אחרי בר בהר לכיוון בית שמש.

(בתמונה, דקות לפני התאונה בבר בהר, עם החברים – דורון, אופיר ורותם – שסייעו לי בזמן התאונה. לצערי, אף אחד מהם לא היה עד לתאונה עצמה ולא ראה אותה מתרחשת)

זה היה כתם שמן או סולר באמצע הסיבוב ימינה.

(בתמונה, צילום ממצלמת קסדה של חבר שמראה את השניות לאחר התאונה, כולל פס הסולר המתמשך שעליו החלקתי, וכן את הסימן הלבן שעל הכביש שמהווה את פס ההחלקה של האופנוע. מרחוק ניתן לראות אותי שוכב על האספלט)

כמי שדוגל ברכיבה הכי ממוגנת ואחראית שאפשר, כך פעלתי גם הפעם. אבל כשהרגשתי את האחורי בורח הבנתי שזהו. אין לי סיכוי. לא הייתי מהר מדי, וזה, ביחד עם המיגון המלא ככל הנראה מנע תוצאות קשות יותר.

ניסיתי לברוח ככל שיכולתי, אבל בתנאים האלה ההחלקה היתה בלתי נמנעת. את החבטה העוצמתית ואת ההחלקה אל עבר הרכבים ממול אמשיך לחיות בראש כנראה לנצח במעין סלואו מושן בלתי נפסק.
נשארתי בהכרה, להבנתי, לאורך כל התהליך, מההחלקה דרך החבטה, דרך הדיון האם להזיז אותי מהאש שהחלה לבעור וסיכנה את כולם, דרך הניסיון להבין האם אני שלם או שמא חסרים לי חלקים שזו חווייה שאני לא מאחל אותה לאף רוכב, כולל להסביר לצוות הפינוי על הסרת הקסדה באמצעות המסירים המהירים, ואפילו שלא ישכחו את התיק זנב שלי על האופנוע.

(בתמונה, האופנוע והג'יפ בוערים. אני שוכב באמצע הכביש. כן, המגפיים עפו לי מהרגליים)

(בתמונה, תוצאות השריפה)

חד משמעית, מי שהיה שם הציל את חיי.

מבחינה רפואית עוד מוקדם לשמוח, אבל הנה הפרטים: פוניתי להדסה עין כרם. אבל לא הייתי יציב. עברתי שני ניתוחים, אחד לקיבוע עמוד שדרה, ואחד לקיבוע האגן כעבור כשבוע. בנוסף, בגלל דימום פנימי קיבלתי 11 מנות דם. עד יום שני השבוע הייתי בטפול נמרץ מורדם ומונשם לשם חזרתי אחרי סיבוך המצב הרפואי.

(בתמונה, אני ושתי בנותי – עדי ומיכל, אחרי שהמצב התייצב מעט)

ממכם חברי הרוכבים אני מבקש תהיו חזקים, ומחשבות חיוביות בלבד. זה סופר קריטי עבורי, כי אני חייב כל עזרה שאני יכול לקבל.

זו לא הטפת מוסר: יהיה מה שיהיה, זה לא תלוי בנו בשום צורה!!! הדבר היחיד שעליו אנחנו כן יכולים להשפיע זה על מצב הרכיבה שלנו, ולהקפיד לרכוב אך ורק ממוגן כל הזמן!!!

לא מבטיח לענות מהר, אבל בבקשה תהיו בקשר."

(עריכה: זה בהחלט היה מחמם את הלב ומעודד במיוחד לראות את מאות התגובות והלייקים לפוסט. תודה תודה תודה!)

כן. הצטרפתי לסטטיסטיקה.

זה יהיה פוסט קצר.

היום לפני שלושה שבועות ויום יצאתי לרכיבה קצרה עם מספר חברים באזור הרי ירושלים. בדרך חזרה, כשהייתי בדרכי הביתה, על אחד הסיבובים המובילים מאזור מערת הנטיפים לכיוון בית שמש, עליתי על מה שנראה והרגיש כמו כתם שמן או סולר.

לא היה לי סיכוי.

האופנוע החליק ב-לואו סייד, אני החלקתי ונחבטתי בעצמה באספלט. תאונת דרכים לא קלה.

לפני תהליך לא קל של החלמה ושיקום שייקח חודשים ואולי יותר. החלק החיובי בתמונה המורכבת הוא שאני חי, שאני נושם, ושלא נפגעתי בראש.

אני ממשיך. תהיו חזקים בשבילי, ורק מחשבות חיוביות בבקשה.

מצלמות המהירות – כישלון מהדהד, ועוד היד נטוייה

שש שנים אחרי שהחלו להיפרס ראשונות מצלמות המהירות האלקטרוניות (פרוייקט א3), וציבור הנהגים והרוכבים ניצב מול מערך אימתני של כ- 180 עמדות, הכוללות:

  • מצלמות מהירות "רגילות"
  • מצלמות המוצבות בצמתים והמשמשות בתפקיד כפול של מצלמות אור אדום ביחד עם מצלמות מהירות
  • מצלמות המוצבות על נתיבי תחבורה ציבורית (שאינן פעילות בנתיים, נכון לרגע כתיבת שורות אלה, אך הן עלולות להפוך למבצעיות בכל רגע) – מצלמות אלה אמורות לשמש לאכיפת נסיעה של רכבים לא מורשים על נת"צים, אבל הן עלולות להפוך למצלמות מהירות לכל דבר
  • ו… דחלילים הכוללים מספר עמדות דמה של גאטסו, וכן מאות דחלילים ישנים בצבע כתום חדש (כדי לבלבל את הנהגים לחשוב שמדובר במצלמות חדשות)

ועוד היד נטוייה, שכן הפרוייקט מתייחס בשיאו למאות עמדות גאטסו, מה שמציב אותנו כעת רק בכמחצית הדרך.

אבל מערך מצלמות זה אינו ממלא את תפקידו כלל, התפקיד שבשמו נגזרו מתקציב המדינה מאות מיליוני שקלים על מנת להתקין את כל אותן מצלמות. המצלמות כלל אינן מגבירות את הבטיחות בכבישים, אלא דווקא להיפך. הנהגים מודעים, באמצעות אפליקציות וגלאים, למיקומן של המצלמות. הן לא באמת גורמות לו להפחית מהירות – גם אם נניח שהמהירות היא הגורם העיקרי לתאונות – הוא לא, הוא בתחתית העשירייה הפותחת. המצלמות רק גורמות לבלימות חירום של נהגים בהגיעם אליהן, לשינויים קיצוניים במהירות התנועה, שידוע ממחקרים רבים שדווקא הוא זה שגורם לתאונות.

בנוסף, המצלמות כלל אינן מוצבות במקומות הראויים, אלא בקטעי כביש ישרים בהם אין למצלמות כל אפקטיביות, אלא לשם גביית כספים מן הציבור. אין מצלמות בערים באזור בתי ספר או גני ילדים, אין מצלמות בכבישים אדומים (לדוגמה – כביש 66, וגם לא על כביש 554). אהה, וגם אין מצלמות על כביש מספר 1 (ת"א – ירושלים). תשאלו את עצמכם מדוע.

הנה כמה דברים שכתבתי בנושא בעבר:

אגף התנועה של משטרת ישראל: רוצים להציל חיים? הנה, קחו רעיון

על הקשר בין הצמתים הכי מסוכנים בישראל לבין מיקומי מצלמות המהירות

אל תאמינו לי, אבל אולי תאמינו למבקר המדינה, ואם לא לו, אז לפחות למספרים:

נכון לרגע זה, מספר ההרוגים בשנת 2016 עומד על 357 בני אדם. בשנת 2015 מספר ההרוגים עמד על 356. ב- 2014 ספרנו 319 הרוגים, ב- 2013 המספר עמד על 309 הרוגים, ואילו ב- 2012 היו 292 הרוגים בכבישי המדינה. מספרים אלה אינם כוללים את כל הפצועים קשה, את כל המשותקים, את כל קטועי הגפיים, את הצמחים בבית לוינשטיין ואת כל המשפחות שעולמן חרב עליהן בגלל שהן הוטלו לתוך סחרחרה מטורפת כתוצאה מפגיעה בלתי הפיכה ביקיריהן.

אין ספק שהמשטרה, באיוולת אופיינית לכחולי המדים, בחרה במודע להפקיר את בטחון הנהגים בכבישים בעודה מטילה את יהבה על אכיפת המהירות באמצעות מערך המצלמות, בעוד שאת שאר מאות העבירות שכולנו רואים מדי יום לנגד עינינו אין כלל אוכפים. אין נהג (או רוכב) שלא מוכן להישבע שאם יציידו אותו במצלמה טובה ובפנקס דו"חות, הוא יוכל להפיק עשרות דו"חות תנועה מדי יום וזה רק בדרכו מהבית לעבודה וחזרה.

ואם אתם הקוראים חושבים שמדובר בקלישאה מוגזמת, עשו ניסוי החל ממחר בבוקר, ספרו את מספר עבירות התנועה שאתם רואים בדרככם לעבודה בבוקר. תוכלו לכתוב בתגובות מטה את הממצאים שלכם.

כיום נמצאות בשירות משטרת ישראל מספר נמוך להחריד של ניידות, מתוכן פחות מ- 2/3 הן מבצעיות בכל רגע נתון. אם חשבתם שמדובר במאות ניידות, תחשבו שוב. המספר נמוך הרבה יותר מ- 150, וזה בהנחה אופטימית שבאורח קסם כל הניידות יניעו מחר בבוקר ויצאו למשמרות על כבישי המדינה. בפועל, המספר קרוב יותר לחצי.

אם לא שמתם לב לכך שאין ניידות על הכבישים, קחו עוד ניסוי. חפשו את הניידת בזמן שאתם נוסעים לעבודה, הביתה, לטיול בשבת, או סתם לפגישה בירושלים. תכתבו למטה את הממצאים שלכם.

האחריות על המחדל הזה חלה בראש ובראשונה על ראשו של המפכ"ל, יהיה אשר יהיה (שמו איננו רלוונטי, שכן מדובר במחדל שנמשך מזה 6-7 שנים לפחות). אם חשבתם שיש באופק איזה שינוי מעודד, איזו תקווה להיפוך המגמה של עלייה מטאורית במספר הנפגעים וההרוגים על הכבישים – תחשבו שוב.

להמשיך לקרוא

הו החלמאות הישראלית – 8 ספרות בלוחיות הרישוי לכלי רכב החל מ- 2017

מכירת כלי רכב חדשים בישראל נעשית בקצב שרק הולך ומתגבר (מידי שנה מתווספים למרשם כלי הרכב בישראל בין 230 ל- 250 אלף כלי רכב חדשים, אם לא יותר), והגידול במספרים אלה מאלץ את משרד התחבורה לפתור בעיה אקוטית שעומדת על פתחו – מאגר מספרי הרישוי עומד לאזול.

קצת היסטוריה: כשמספר כלי הרכב בישראל היה מועט, היו מספרי הרישוי של כלי הרכב בארץ בני 3 עד 5 ספרות, והלוחיות היו כתומות, לא צהובות כמו היום. נוהל זה התקיים עד שנת 1961. משנה זו ואילך, החל משרד הרישוי להנפיק מספרי הרישוי בנות 6 ספרות, והתהליך המשיך עד 1980. משנת זו ואילך, החל המשרד להנפיק לוחיות רישוי בנות 7 ספרות. בהתחלה, שתי הספרות האחרונות במספר הרישוי ציינו את שנת היצור של הרכב (88 היתה עבור מודל 88), אבל בשנת 1990 נוהל זה בוטל, וללוחית הרישוי נוספה שם המדינה באגלית ובצבע כחול (IL), כנהוג באירופה. במשך כ- 10 שנים התקיים נוהל נוסף בו שתי הספרות האחרונות נקבעו ע"י יבואן הרכב (למשל – 04 היתה עבור פיאט, פיז'ו, סיטרואן ורנו), אבל בשנת 2000 גם שיטה זו בוטלה, וכיום מספרי הרישוי מוקצים על פי סדר עולה.

הנה תמונה של לוחית בת 5 ספרות שמצאתי איפושהו ברשת:

license-plate-5

בהקשר זה, בדק המדען הראשי של משרד התחבורה ומצא כי בקצב הגידול הנוכחי ייגמרו המספרים הריאליים הזמינים ללוחיות רישוי בתוך פחות מ- 4 שנים (ידיעות ראשונות על כך הופיעו בתקשורת בינואר 2013, מאז עברו כבר 3 שנים אבל מספרי הרכב עדיין לא נגמרו). בין היתר, סיבה אחת לכך היא העובדה שהקצאת המספרים אינה ליניארית, ויש להסיר מהרשימה את מהמספרים שהונפקו בשנות ה- 80 בהן שתי הספרות האחרונות ציינו את שנת הדגם.

יש בעיה, חייבים למצוא פתרון. בלשכת המדען הראשי ישבו, חקרו ובדקו, וחיפשו שיטה שתאפשר למשרד התחבורה להגדיל את מאגר מספרי הרישוי. האם לדעתכם המוחות המבריקים של המשרד היו צריכים להמציא את הגלגל מחדש? האם הם היו צריכים למצוא איזו תיאוריית קוואנטים חדשה? האם היו צריכים לגלות יסוד כימי חדש?

חלילה. כל מה שהיו צריכים לעשות הוא להסתכל מסביב.

כיצד נוהגים להקצות מספרי רישוי במדינות אחרות בעולם? השיטה שונה ממדינה למדינה, אם כי באיחוד האירופאי נוהגים בשיטה אחת אחידה (שיטה זו אינה תקפה למדינות שאינן חלק מהאיחוד, למרות שהן חלק מיבשת אירופה – כמו למשל שוויץ). לפי שיטה זו, חלק מהלוחית משמש לזיהוי עיר המקור, חלק אחר הוא מספר רנדומלי, ובכל מקרה יש שימוש באותיות ה- ABC (בתעתיק אנגלי או מקומי, תלוי במדינה).

למשל:

code-legend

להמשיך לקרוא

מצלמות המהירות לא מועילות בכלום לבטיחות בדרכים – להיפך

מאז שנת 2012 החלה בישראל פריסת עשרות רבות (כעת כ- 150) מצלמות מהירות. מי שלא יודע במה מדובר מוזמן לבקר בחלק של האתר המוקדש לנושא זה. יחד עם זאת, ולמרות שבשנת 2015 היו בישראל קרוב ל- 100 מצלמות מהירות פעילות, דווקא בשנה זו גדל מספר ההרוגים בכבישי המדינה ב- 18% לעומת השנה הקודמת (שגם בה היה גידול במספר ההרוגים לעומת השנה שלפניה).

למרות המצלמות: עלייה של כ-18% במספר ההרוגים בכבישים בינעירוניים

אחת הסיבות לעלייה בתאונות ובכמות ההרוגים עשוייה להיות מיוחסת לבלימות חירום של נהגים המגלים לפתע מצלמה לפניהם, בין אם בקטעים ישרים ובין אם בצמתים. סיבה אחרת העולה במחקרים שבוצעו בעולם בנושא זה קשורה לעובדה שהמצלמות יוצרות דפוס נהיגה של מהירויות משתנות – נהיגה במהירות קבועה וגבוהה, האטה פתאומית לפני המצלמה, ואז האצה בחזרה למהירות המקורית. שינויי מהירות אלה משפיעים לרעה על הנהגים סביב אזור המצלמה ועלולים לייצר חוסר ביטחון לנהגים.

לא תמיד ניתן לראות תאונות כאלה בעת התרחשותן. בסרטון שצילם Itay Balas באמצעות מצלמת קסדה ניתן לראות זירת תאונת דרכים שהתרחשה באמצע אוקטובר 2015 בין 2 רכבים פרטיים בחולון. בעוד שהזירה לא נראית בבירור, ניתן לראות את קיומה של מצלמת גאטסו בדיוק היכן שהתאונה התרחשה:

gatso-accident-holon

הלינק לסרטון:

https://www.facebook.com/freespa/videos/10151939783834049

יש לציין שוב, למען הסר ספק, מדובר בפרשנות שלי לאירוע, אני אינני בוחן תנועה ובוודאי שלא הייתי במקום ההתרחשות. אבל משום מה התסריט הזה של בלימות פתע (שכולנו רואים מדי יום) כתוצאה מגילוי מאוחר של מצלמת גאטסו ע"י נהגים לא רק שעלול להביא לתאונות קטלניות כפי שכתבתי פה בעבר אינספור פעמים, אלא אכן מביא לכאלה תאונות:

כשנהג נורמטיבי נוסע בכביש שבו יש מהירות מקסימלית חוקית הוא נוטה לעתים, גם אם אינו עבריין גדול, לנסוע במהירות שעולה במעט על זו המותרת. לא מדובר בהתנהגות לא נורמטיבית, לא צריך להיות עבריין צמרת כדי שזה יקרה גם לנו. זה קורה בכל העולם, לא רק בארץ. כשמותר לנסוע במהירות של 100 קמ"ש אנחנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות נוהגים קצת יותר מהר – למשל ב- 110 קמ"ש, וכולנו יודעים שאף שוטר לא יעצור אותנו. אפילו לא באמריקה. 

לרובנו, הנסיעה בכביש הופכת במידה רבה למשהו חצי אוטומטי, אנחנו לא תמיד זוכרים אם בכביש שעליו אנחנו נוהגים מותר לנהוג ב- 90 או רק ב- 80 קמ"ש. זו פשוט המהירות שנראית לנו נכונה, ולרוב אנחנו לא ממש מפספסים בגדול.

כעת, עם המצלמות, המצב משתנה. אם הנהג נוסע על כביש שאותו הוא לא מכיר, והוא קולט את המצלמה בשניה האחרונה, פעמים רבות הוא עלול לגעת באינסטינקט פתאומי בדוושת הבלם. הוא לא צריך להיות עבריין, הוא פשוט צריך לא להיות סגור במאה אחוז כמה בדיוק מותר באותו כביש – האם 70? האם 80? האם 90? ולא חסר הרבה כבישים שבהם המהירות המותרת נמוכה מזו שנדמה לנו שמותר לנסוע בהם: נתיבי בגין, נתיבי איילון, דרך נמיר – אלה רק מעט דוגמאות.

הנהג שנגע בבלמים חושב באינסטינקט רגעי שהוא מגן על עצמו מפני דו"ח, אבל מה שהוא לא שם לב אליו הוא הרכב שהיה מרחק קצר מאחוריו. אולי משאית, אולי אופנוע שבדיוק יצא לעקיפה של רכב אחר והופתע מהבלימה הלא הגיונית על כביש ישר ללא שום מכשול נראה לעין.

בצמתים מרומזרים בהם הוצבו מצלמות מהירות/אור אדום המצב חמור יותר. נהג המתקרב לצומת ורואה רמזור ירוק מהבהב, נלחץ מהמצלמה ודווקא בולם בלימת חירום במקום לתת קצת גז ולעבור כחוק. זה שמאחוריו לא יכול לצפות לבלימה חסרת היגיון שכזו, והנה קיבלנו תאונת חזית/אחור, או כמעט תאונה שהוא לכשעצמו מאורע שלא מתועד ברשומות סטטיסטיות, אבל מהווה בעיה לא קטנה לנהגים שיוצאים ממנו מזועזעים ומוטרדים.

תזכורת למאמרים נוספים בנושא:

מצלמות המהירות מסוכנות? כנראה שכן

עוד תאונה "שגרתית" מסוג חזית-אחור… האמנם?

בעולם מבינים היטב את סכנת מצלמות המהירות. ומה בישראל?

הטייס האוטומטי שלי

לכולנו יש את הימים האלה, שבהם פשוט לא בא לך לצאת, אבל אתה צריך, אז אתה עושה את זה בכול זאת.

היום מתחיל בריטואל הקבוע: מפעיל מוזיקה, פותח מנעולים, מתעטף במיגונים, מריץ את המצלמה, מניע, ונותן גז.

הכול כרגיל, שוב אותו מסלול קבוע, ואתה כבר עושה אותו על אוטומט.

שוקע במחשבות, ואתה נמצא על האופנוע, אבל לא באמת שם.

אתה ער, אבל לא הכי ערני.

אבל זה בסדר, לא?

הרי אני רוכב פה כול יום, כמה פעמים ביום, כבר כמה שנים, ושום דבר לא השתנה, תמיד הכול היה בסדר, למה שהיום יהיה שונה?

אתה כאילו סגור בתוך הראש של עצמך, מישהו אחר כבר מטיס את המטוס.

אתה עם המחשבות ועם הבעיות והצרות והמוזיקה שברקע, אבל אתה לחלוטין לא זה שמפעיל את המכונה שכרגע מריצה אותך במהירות תלת ספרתית על גבי שתי פיסות גומי הקטנות מכרטיס אשראי.

אתה פשוט צופה מהצד, בכול המתרחש, והחלק הכי גרוע, אתה אפילו לא מודע שזה המצב!

כשאתה על טייס אוטומטי, אתה בטוח לחלוטין שאתה זה שכרגע שולט בהכל.

כי אף אחד לא ירצה פשוט לאבד שליטה, להפקיד את חייו בידי… בידי מי אני מפקיד את חיי בעצם?

auto-pilot

ואז, תוך כדי הנסיעה היומיומית, השיוט המונוטוני… זה קרה.

פתאום, בבאת אחת, אתה מרגיש כאילו אתה רק איזה בובה ומישהו אחר אוחז בחוטים. הרכב שלפני בולם בלימת פתע! פתאום הברכיים לבד מתהדקות סביב מיכל הדלק, כריות כף הרגל נדחסות כנגד הרגליות, משחרר את הכידון, והמבט הופך לחד כתער. תוך שנייה, מביט דרך השמשה של המכונית שבלמה, הנהג התכופף, בטח נפל לו משהו… שיט!

אני יורד חזק על הבלמים, המתלה הקדמי נדחס כהוגן, הגלגל האחורי כבר בקושי נוגע ברצפה, ואני תוך כדי גם מוריד כמה הילוכים. זורק מבט למראה, אין אף אחד, השטח פנוי. מדליק איתות, זורק מבט כדי לוודא, משחרר את הבלמים, פקודת היגוי וגז.

הטייס האוטומטי שלי עשה את כול זה, כמו הטייס מבית הספר לטיסה, הוא עבר קורסי רכיבה, ומה שאמרו לו שם, ומה שהוא תרגל, הפך לאינסטינקט, ובידיו הפקדתי את חיי. הכול היה כול כך חלק, כול כך זורם, פשוט, טכני ונכון.

אז תודה לך אדוני הטייס, שפעם נוספת הבאת את הנוסעים שלך ליעד בשלום, גם כשהיה מעט קשה. תודה לצוות המטוס, שדאג להכין את המכונה כדי שתתפקד בכול מצב, גם ברגעים שאנחנו לא רוצים להגיע אליהם.

אמשיך להשקיע במכונה שלי, ואטפל בה כמיטב יכולתי, אמשיך להשקיע בטייס שלי, כי היום אני (שוב) חייב לו את חיי.

קרדיט לתמונה מגיע ל-עדי ג. בראון