חודש: יולי 2009

בהמשך לסידרה (פוסט ראשון, פוסט שני) אני רוצה לכתוב לכם על כביש "סודי", חשאי, שאין הרבה, בנתיים, שמכירים.

אני מתכבד להציג בפניכם את כביש 358 החדש והמחודש, שנפתח לתנועה בחלקו הצפוני אך לפני מספר שבועות (קיץ 2009). הכביש בחלקו הצפוני היה אמור להפתח לתנועה רק בנובמבר 2009, אבל הקבלן כנראה עבד מהר והעבודות הסתיימו מוקדם מהמתוכנן.

הכביש מחבר למעשה בין כביש 31 המוביל מכביש ת"א – באר-שבע (40) אל צומת שוקת והלאה לעבר ערד – לבין הישובים שקף ואמציה, ומשם מוביל הישר לסיבובים המגניבים של בית-גוברין. המשמעות של זה היא שניתן לנסוע באחלה כביש מאזור בית-גוברין היישר לבאר-שבע וזאת מבלי לעלות על כביש 6 או כביש 40. אני בטוח שתושבי האזור המעטים יהנו מזה.

גם אנחנו נהנים.

המשך…

בעקבות דיון מעניין שנערך בפורום האופנועים בתפוז חשבתי שאולי כדאי לפתוח את הנושא גם פה. ידיות חלופיות לקלאץ' ולברקס באופנועי ספורט – כדאי או לא?

מניסיוני האישי, מצאתי שחווית הרכיבה הספורטיבית עם ידיות חלופיות (ובמקרה שלי גם מקוצרות) של Pazzo משתפרת משמעותית אל מול השימוש בידיות המקוריות.למה? אני לא יכול לשים את האצבע על הסיבה המדוייקת, אבל אנסה למנות מספר סיבות שלדעתי מביאות לשינוי:

אורך ונוחות רכיבה

המקוריות ארוכות הרבה יותר, ממש בולטות מהקצה של הכידון. במקרה נפילה של האופנוע סביר להניח שהן יישברו ו/או יתעקמו. הקצרות מוגנות הרבה יותר. אגב, לידיות של ASV יש פטנט של "בלתי נשברת", וזה בזכות מנגנון שמאפשר לידית להתקפל בכיוון השני מבלי להתעקם או מבלי לשבור את המנגנון, ולחזור למצבה המקורי. ואגב, אם אנחנו מדברים כבר על ידיות, מישהו יכול להסביר לי סוף סוף למה ידית שבורה ללא ה"ג'ולה" בקצה גוררת אחריה דו"ח של שוטר ו/או אי מעבר בטסט? לא ברור לי.

ידית קצרה של Pazzo על ה- Hayabusa שלי:

אורך הידית משפיע, לדעתי, גם על חווית הרכיבה. העובדה שאפשר ללחוץ על קלאץ' עם שתי אצבעות ולהביא ללחיצה מלאה כששתי האצבעות האחרות נמצאות על הכידון היא אופציה מעולה מבחינתי. כנ"ל גם בלחיצה על הברקס, בה, לרוב, אין מגע בין הידית לבין הגומי של הכידון. אגב, לחלק מהיצרנים (בדקתי אצל Pazzo), ניתן לרכוש קומבינציה של ידית ברקס ארוכה יחד עם ידית קלאץ' מקוצררת.

המשך…

"אני מצטערת אדוני, אין אחריות על קורוזיה, והמכשיר שלך נרטב והוא מלא קורוזיה. אתה מוזמן לקבל מאיתנו, בסיבסוד חלקי, ובזכות העובדה שאתה לקוח ותיק שלנו, מכשיר חלופי מאותו סוג (חלופי = מחודש, לא חדש) בתמורה לתשלום של 970 ש"ח. אני יכולה לחלק לך את זה לעד 18 תשלומים בכרטיס אשראי"

אין אחד מאיתנו שלא התעצבן לפחות פעם אחת על רמת השירות שהוא קיבל (או יותר נכון לומר – לא קיבל) מחברה, יצרן, גוף ממשלתי או עסק. רמת השירות שהלקוחות הישראליים מקבלים מגופים מסחריים גובלת, לעיתים קרובות, בפשע כנגד האנושות. לא פעם איחלנו לאותם נציגים שלל מחלות, מיתות כואבות ואין ספור מומים ותאונות, בין אם בלב ובין אם בקול רם ותוך כדי ניפוח ורידי הצוואר לפי מיטב המסורת.

לפעמים מדובר במדיניות של הגוף המסחרי. ככה זה, ולך תשבור את הראש על הקיר. אתה לא תקבל את מה שאתה רוצה. לפעמים, צרחות וקפיצה בתנועות קוף תוך כדי חביטה על שרירי החזה והשמעת נהמות ותנועות מגונות עושות את העבודה, והנציג, לפעמים נציגה, כל כך נבהלים עד שהופה, התלונה שלך מטופלת בצורה הטובה ביותר. העיקר תעוף משם ואל תבהיל להם את הלקוחות, או יותר גרוע, אל תתן להם רעיונות. מי יודע, אולי הם יעלו בדעתם חס וחלילה שבצעקות וקללות הם עשויים להשיג משהו.

לפעמים מדובר בנפילה בין הכיסאות, משהו שלא עומד בדיוק בסטנדרט שהגוף המסחרי קבע לעצמו. נשבר משהו שלא ממש מכוסה ע"י האחריות, ותכל'ס אתה לא באמת אמור לקבל את השירות. לפעמים הנציג/ה או מנהלי המשמרת שלהם מצליחים בצורה כזו או אחרת לסדר את העניינים, אבל לרוב זה כרוך, שוב, בהשמעת איומים כאלה ואחרים.

לפעמים מדובר בגוף ממשלתי. במשרד ממשלתי. אולי במשטרה. אני מזמין את כל הקוראים לחוות את החוויה הטראומטית של קבלת שירות ממי שאנחנו משלמים את משכורתם. לא נעים, אם כי למען הסר ספק יש מצב שבגופים מסויימים, בסניפים מסויימים, עובדים מסויימים עושים מעל ומעבר כדי לתת חווית שירות טובה ל"לקוחות" שלהם (גם כן לקוחות. בני ערובה, אולי).

מה שהביא אותי לכתוב את הפוסט הזה היתה דווקא שיחה שקיימתי לפני מספר ימים עם חבר למקצוע מארה"ב.

המשך…

החוצה היא יצאה, לבושה חצאית עור אדומה קצרצרה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון. שיער בלונד טבעי שופע, מבט קטלני, שפתיים חושניות. נשענתי לאחור, מתבונן במחוך השחור שמצליח בקושי להכיל בתוכו צמד יצירות מופת. יצירות מופת. שווה להזכיר אותן פעמיים. שמתי לב שאני מזיל ריר. כנראה שגם היא, כי אז היא הסתובבה והפנתה את גבה אלי, וביד אחת היא התחילה לשחרר את הרוכסן של חצאית העור האדומה שלבשה. הרוכסן נתקע. ניגשתי אליה, הושטתי את ידי כדי לנסות לעזור לה. אבל משהו עצר בעדי. ברקע נשמע קול גניחה עמוק וככל שהתאמצתי יותר, כך היא הלכה והתרחקה ממני. הגרגור התגבר, ראשי החל לרעוד בקצב מתגבר ואוזני כמעט התפקעו. האדום הבוהק של החצאית הממאן להפתח התערבל, הסתחרר מולי, ולפתע החל לקבל צורה אחרת לא מוגדרת. הקולות, אם אי פעם היו של אישה, הפכו למשהו אחר, לא ברור, גרוני, חזק, טרטור המזכיר משהו שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע. רוח החלה לנשוב, נדמה כאילו היא מנסה להעיף אותי מעליה. אני מנסה להתמקד, הרעידות מקשות עלי, אבל אני מצליח בקושי מבחין בדגל איטליה קטן, ואיזו מילה קטנה לא ברורה. קשה להתמקד.

התעוררתי שטוף זעה. שוב פעם היא כיבתה את המזגן אני מסנן לעצמי, וקם לאט לאט אל עבר המקלחת, שוטף את הפנים. כאבי השרירים ברגליים החזירו אלי את התמונות, את התחושות של אמש.

רכבתי על דוקאטי 1089!

אני קורא עליו כבר הרבה זמן, מספר לעצמי סיפורים. תשמע, זה לא בשבילך, תראה, זה יקר מדי, זה אופנוע למסלול, הוא לא פרקטי לשום דבר, מה עבר לבחור ההוא בראש כשהוא קנה כזה אופנוע? אבל הנה, סידור כוכבים נדיר בשמיים וסוף סוף! התאפשר לי לרכוב עליו. דוקאטי 1098 מודל 2008, אדום, יפהפה.

המשך…

לפני כחודש וחצי כתבתי על כך בפורום האופנועים בתפוז, אבל כעת זה יותר רלוונטי מתמיד. קחו מצב היפוטתי: נגיד שהייתם קמים בבוקר בעיר X, מצחצחים שיניים, עולים על ציוד, עולים על אופנוע ויוצאים לדרך. ונגיד שאחרי Y ק"מ פתאום הייתם מבחינים במסוק משטרתי באוויר. ונגיד שאחרי Y+20 ק"מ עדיין המסוק פחות או יותר מעל הראש שלכם, במעגלים. ונניח שאפילו אחרי Y+30 ק"מ המסוק עדיין פחות או יותר מעל הראש שלכם, עושה סיבובים. ונניח שאחרי שהחניתם את האופנוע בנקודת היעד שלכם, נניח שהמסוק פתאום היה עושה פרסה והולך למקום אחר? מה הייתם עושים או חושבים?

אתם מבינים, כשעליתי על האופנוע שמעתי את הטרטור בשמיים. אני מרים את הראש ורואה אותו, מסוק משטרתי שעושה סיבוב קטן מעל הראש. אני, לתומי, אומר לעצמי "נו טוב, לא בטוח שזה דווקא עלי, יכול להיות שזה איזה אחד ממגוון הצ'וחים בעלי ה- X5 או Q7 או טוארג שגרים באזור". אז נסעתי לי בעדינות. מדי פעם אני מגניב מבט מעל לכתף. המסוק שם.

כביש 4 צפונה, תנועה סואנת, מהירות רכיבה חוקית לגמרי. ואז נכנס לאיילון, פקק אחושרמוטה. אני בשול הימני, אח"כ קצת בין מכוניות, פה ושם משתלב בין מכוניות, כולה 50-60 קמ"ש.המסוק שם. אמנם הוא עושה סיבובים גדולים, אבל במגמה כללית של "מעלי".

המשך…

כן, כותרת די בומבסטית, וסביר להניח שללא שום ביסוס חד משמעי. כן, סביר גם להניח שיהיו כאלה שיתקוממו על כזו כותרת, ומבחינתם – בצדק. מזה כמה שנים כולנו מודעים לסטיגמה שנדבקה לרוכבי הטימקס והיותם, אהממ… מקושרים בצורה כזו או אחרת לעבריינות או לכאלה שמנסים להידמות לעבריינים, ואפילו בעל כורחם. אז בואו נדבר על זה קצת. האם זה בגלל היותם רוכבים על טימקס? או האם הם פשוט מתנקזים אל הכלי האולטימטיבי שמאפשר להם, גם עם אפס ניסיון רכיבה, לעשות כמעט ככל העולה על רוחם על הכביש, יד אחד על הגז/ברקס, יד שניה על מיני עוזי?

מה שהביא אותי לכתוב את הפוסט הזה היה מחזה שראיתי על איילון לפני מספר ימים. אני רוכב לתומי על האופנוע שלי צפונה בתנועה סואנת אך זורמת. מרחוק אני רואה שני טימקסים רוכבים בנתיב האמצעי, ואני רואה את הרוכבים מחליפים ביניהם דברים, אבל איך שאני עובר אותם, הראש שלהם הסתובב לכיווני כמו רדאר. לא ייחסתי לזה חשיבות רבה מדי, בכל זאת, קטנועים, איילון, פקק, אין שום דבר יוצא דופן בזה. המשכתי במהירות סבירה צפונה.

ואז זה היכה בי. 2 טימקסים, שחורים, עם בחורים מגודלים לבושי שחור, רוכבים במהירות התנועה ולא עוקפים. מוזר.

המשך…

חודש וחצי, חודש וחצי ידעתי שאני הולך לרכב עליו, אבל לא יכולתי לעשות כלום כדי להקדים את התאריך. נשלחתי לחו"ל לנסיעה מטעם העבודה, ובעוד אני שוהה שלושה שבועות בבתי מלון עלובים ברמת 5 כוכבים, עובר תלאות וייסורים בצורת מסאז'ים מ- 3 סוגים שונים, נאלץ לסבול בארוחות עסקיות במסעדות פאר מדי לילה (בעוד הלקוחות או הבוס הם אלה שמשלמים את החשבון), וסובל יחד עם עוד מאות אנשים בהצגות בברודווי – אי שם בנבכי מוחי התבשלה לה הידיעה, עד שכמעט לא יכולתי להתאפק יותר. כשבוע לאחר חזרתי לארץ כבר נכנסתי בשערי סוכנות מטרו ברחוב שוקן, מתיישב עם חליפת הרכיבה כשאני מזיע כמו כלב האסקי סיבירי בשעת טיול צהרים ברחובות ת"א בשיא הקיץ. לפני עמדה המכונה, ירוקה כמו ששום דבר אחר בעולם לא יכול להיות ירוק, כשהקונטרסט המדהים בין השחור של המנוע והצמיגים לבין הפיירינג המינימליסטי והירק (כבר אמרתי שהוא היה ירוק) צועק לי בעיניים.

"זה זה?" אני שואל את איש המכירות האדיב, כשאני מוחה אגל זיעה מעל המצח.

"מה זה?" שואל האיש.

"ה- ZX-10, הוא נראה קטן כוסאומו" אני לוגם מכוס המים הקרים שנציג אחר של הסוכנות מגיש לי לידי.

"אהממ…" אני קולט את האיש מתפתל בכיסא שלו "אהממ… זה לא, זה ה- 250".

אופס. דרך טובה לשכנע אותו לתת לי ביד מכונה שעולה כמו 2 משכורות חודשיות שלי. אשכרה כוסאומו. את הפדיחה שלי עשיתי. עכשיו רק נשאר להחזיר את המכונה בשלום לסוכנות. למזלי בניגוד לכותבים "מקצוענים" אחרים, אני נוטה שלא להרוס אופנועי מבחן..

המשך…

מאז יצא לשוק הסוזוקי וי-סטרום 1000, או בשמו המקצועי – DL 1000, חשקה נפשי לרכוב עליו. רציתי, אבל לא עשיתי שום דבר כדי להגשים את הרצון. זה היה חלק מרשימות ה- TO DO האינסופיות שלי, איפושהו בין ה"לאכול פורטרהאוס של קילו וחצי" לבין "לבדוק האם נטילת שני כדורי ויאגרה רצופים עלולה לגרום לנזק מוחי בלתי הפיך". אז רציתי. את החלק הראשון של הרשימה הצלחתי להגשים לאחרונה, ולכן לפני שאפנה לבדוק האם אפשר להעמיד אוהל באמצעות נטילת שני כדורים כחולים אמרתי לעצמי שזו הזדמנות טובה להשלים גם את הפריט השני ברשימה.

רצף של שבתות חופשיות יחסית אפשרו לי לתכנן מראש רכיבה על מספר דגמי אופנועים שטרם זכיתי לשבת עליהם. הוי-סטרום היה כמובן אחד מהם. אחרי תיאומים מול אבניר (תודות!) והונדה (תודות גם לכם על הואראדרו הנפלא) הצלחתי יחד עם שותפי לניהול פורום האופנועים דאז – Lone  Rider – להוציא לפועל את הרכיבה המשותפת הזו. אני רק רוצה לציין שבמהלך ימי הרכיבה המשותפת יצא לי לרכוב על הוי-סטרום הרבה יותר מאשר על הואראדרו, ולכן מן הסתם אתרכז בו הרבה יותר במאמר הספציפי הזה.

אז קדימה לעבודה.

המשך…

הרבה זמן, יותר מדי זמן, לא רכבתי בסשן כמו שצריך על אופנוע ליטר מרובע צילינדרים שכל מטרתו עלי-אדמות היא להביא את האורגזמה הגברית (או הנשית, כמובן) לשיא, מהר יותר, חזק יותר, ובעוצמות שלא נודעו עד כה. לכן כשהגיעה ההצעה מהונדה לקחת את ה- CBR 1000RR Fireblade החדש לסיבוב ארוך ארוך, לא חשבתי פעמיים, זרקתי את הבלונדה לאמא שלה, וטסתי לכיוון דרך השלום כדי לקבל את האופנוע.

אני אינני בוחן אופנועים מקצועי, לעיתים אני אפילו לא מכין שיעורי בית לפני שאני עולה על אופנוע. האמת, אני רוכב עם האינסטינקטים, ובאמת שלא מעניין את התחת שלי מה אורך המהלך של הבוכנות או באיזה סוג ריתוך השתמש היצרן כדי להקל על המשקל הכללי של האופנוע. ולכן, כשאני מגיע לראשונה לאופנוע, נטול השכלה בכלל, אני מתבונן בו היטב מכל הכיוונים, מנסה להסתכל לו בעיניים, להבין מה הוא רוצה ממני, מה היצרן מנסה לשדר לי. ואז, במהלך הרכיבה ההתחלתית אני מנסה לראות האם צדקתי, האם החיבור שלי עם האופנוע ועם המטרה שלשמה הוא יוצר הוא מושלם או לא. מצד שני, לרכיבת התרשמות מסוג זה, בניגוד לרכיבת מבחן רשמית עם רוכבים מקצוענים, יש את החסרונות שלה. אופנוע יכול להיות תפור למטרה מסויימת, אבל בגלל חוסר חיבור אישי שלי עם הקונספט, האופנוע עלול, בעיני הבוחן, להיות לא מתאים לרעיון הכללי.

הסירו דאגה מליבכם, הפיירבלייד החדש עושה את זה ובגדול!

המשך…

כמה פעמים יוצא לנו להסתכל על תמונות שצולמו בחו"ל ולרייר חזק על הנופים שנשקפים שם מן הקסדות של הרוכבים (המסוקסים, יש לציין)? ויותר מזה, הכבישים עליהם הם רוכבים נראים לנו, הלבנטינים, כפסגת השאיפות של כל רוכב אופנוע באשר הוא שם.

סביר להניח שחלק מזה נכון.

אבל סביר להניח גם שכמו אצלנו, מה שרואים מבעד לרפרוף הנקודתי של צמצם המצלמה, הוא רק חלק מהפאזל.

מצד שני, אינעל דינו, תראה איזה פאקין כביש!

טוב. אז כדי להרגיע אותנו קצת, אני פותח בזאת את סידרת ה"כבישים כבישים כבישים" שלי, ובה אתאר בצורה הטובה ביותר שאני יכול את מיטב הכבישים שאני וחברי מכירים. לא כולם כבישים בליגה עולמית, לא כולם מובילים ממקום חשוב אחד למקום חשוב אחר, ולפעמים הם אפילו מצויירים בקו הדק ביותר שאפשר על המפה. אבל מה שמשותף לכולם הוא הפאן שמקבלים כשרוכבים שם על אופנוע.

לכל כביש שכזה אשתדל להעלות גם תמונה או שתיים, וכן מפה המתארת את כיוון הנסיעה.

אז בואו נתחיל.

המשך…

אי שם באמצע שנות ה- 90 היה לקוואסאקי מלך. למלך קראו ZZR1100, והוא היה משייט במהירויות בלתי-שפויות בכבישי אירופה וארה"ב הארוכים. המנוע החזק (לפי הסטנדרטים של אז) הביא עימו לאופנוע כוח ועצמה שלא היו מוכרים באותה עת באף אופנוע סידרתי.

בשנת 2000 הביאו מהנדסי קוואסאקי לעולם את ה- ZX12R, אופנוע שסיפק לחובבי המהירות את היכולת לתת בראש לכל מכונה שהעזה לעמוד מולם, יחד עם תכונות ספורטיביות לא רעות בכלל. ה- ZX12R היתה המכונה הסדרתית הראשונה שעברה באופן רשמי את קו ה- 300 קמ"ש. עם פרוץ המחסום החלו יצרנים נוספים לקרוא תיגר על מחסומי המהירות והכוח שעד לאותה תקופה נחשבו כדמיוניים. אופנועים כדוגמת הסוזוקי GSX1300R Hayabusa וההונדה CBR1100XX Super Blackbird יצאו לאוויר העולם, ומותג ה- ZZR החל אט אט לדעוך.

קוואסאקי ידעו מה יש להם ביד והחליטו לא לוותר. שנתיים לאחר מכן הם הוציאו את ה- ZZR1200, אבל האופנוע החדש, למרות יכולותיו הסבירות, לא שבה את לב הציבור כמו ה- 1100 הישן והטוב. אין ספק שבקוואסאקי קינן הרצון לחזור וללכוד את תשומת הלב הציבורית ואת כיסי הרוכשים הפוטנציאליים ע"י תפיסת כתר ה"אופנוע המהיר ביותר מייצור סידרתי", ומה עדיף מאשר חזרה למותג ה- ZZR (יש לציין כי בשווקים מסויימים האופנוע נמכר כ- ZZR1400, ואילו אצלנו הוא מופיע כ- ZX14, אבל על הזנב עדיין ניתן להבחין בשמו המקורי).

המשך…

היום במהלך טיול סטנדרטי שלי יחד עם עוד 9 אופנועים, אנחנו נתקלים בשוטר מוחמד עראמשה המצוייד בניידת משוכללת – טנדר טויוטה הצבוע בצבעי משטרת התנועה, עם צ'קלקות וכל החאטרה.

מר שוטר נוסע על כביש 31 לכיוון ערד, ואני מוביל את שיירת האופנועים ומתקרב אליו מאחורה במהירות חוקית למהדרין.

מכיוון שאני, כאזרח שומר חוק (עאלק), לא רוצה להתעסק עם משטרות מעבר לצורך הכרחי (וזה לא ממש צורך הכרחי), אמרתי לעצמי שכדאי להמתין עד שאוכל לעקוף מבלי לגרום למר שוטר לשום סיבה לעצור אותי בצד, וכך עשיתי. רכבתי מאחוריו במשך מספר שניות.

כנראה שלמר שוטר לוקח כמה שניות לעכל את מה שהוא רואה מאחוריו, שזו בעצם הזדמנות פז עבורו להשלים במכה אחת את מכסת כל מפגשי האזרח/שוטר שלו למשמרת (אם אתם לא יודעים, שוטרים שכאלה נדרשים לדווח למפקד שלהם כמה מפגשים כאלה הם עשו במהלך המשמרת, כמה דו"חות הם נתנו, ועוד כל מיני נתונים שכאלה שאמורים, בתיאוריה, להוות מדד לכמות העבודה שהם ביצעו במהלך המשמרת).

אז מר שוטר מדליק צ'קלקה ומסמן לי לעצור בצד, למרות שכמובן לא עברתי שום עבירה. מכיוון שחברי לטיול הם בחורים נורמטיביים כמוני, אלה שהיו מיד מאחורי עצרו גם הם לצורך סולידריות. השוטר ראה כי טוב, ומיד התחיל לצרוח בכריזה שכל האופנועים חייבים לעצור מיד.

אז עצרנו, הורדנו קסדות, שלפנו רישיונות, ונרשמנו אצל המזכירה. "מה מספר הסלולרי שלך" שואל אותי מר שוטר. אני עונה לו איזה מספר מפוברק שהמצאתי בו במקום, והופה, ממשיכים לנסוע.

מיותר לגמרי. יש לכם עבודות הרבה יותר חשובות מאשר להציק לקבוצת אופנוענים שרוכבים כחוק. לכו תעשו את העבודה שלכם.

הכתבה בגלובס אודות ה"גאטסו", מצלמת המהירות שחברת מל"מ-תים (זכיינית משרד התחבורה למחלבת הכספים החדשה מן הציבור) תעמיד בכמויות סיטונאיות על כבישי הארץ נשמעת ונראית מפחידה.

מפלצת רדאר הכבישים של מלם-תים: 2 דו"חות מהירות בשנייה, הספק לא מוגבל בכל מזג אוויר ובחושך, נטרול לוחיות זוהרות ודו"ח תוך 24 שעות – גלובס
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000431886&fid=3587%A0%A0%3Cimg

ברור לכל שהחברה הזכיינית, שאמורה לפי מיטב זכרוני לקבל אחוזים מהכסף שהיא מצליחה לגבות מהנהגים, תעשה ככל שביכולתה למקסם את רווחיה. הרי מדובר במחלבת כספים שאפילו חברת הסטרט-אפ הכי יצירתית לא תוכל להמציא. השקע X כספים ברכישת Y מצלמות, החזר את השקעתך תוך ככה וככה ימים. אין ספק שמנקודת מבט של המשטרה מדובר ברווח-רווח, שכן מערך המצלמות העתיק הנמצא כיום בשירות בקושי עושה את שלו, ואילו הפעלת גורם חיצוני שלו יש אינטרס ברור בהגדלת הרווח שלו תכניס הרבה כסף קל לקופת המדינה.

החלק הבעייתי ביותר במצלמות החדשות לפי הפרסום הוא העובדה שהן מופעלות ע"י פסי דריכה על הכביש, ולא ע"י מכ"מ, וזה אומר שגלאי מכמונות כדוגמת ה- V1 לא יגלו אותן בזמן או בכלל.

בתמונה – המצלמה שהוצבה כפיילוט (אחת מבין 2 מצלמות – השנייה מוצבת כמצלמת אור אדום בצומת מורשה) על כביש 4 לכיוון צפון, מיד לאחר הגשר והיציאה לקריית אריה פ"ת.

ועכשיו השאלה המהותית היא מה עושים נגד זה. כנראה שכלום, כי במדינת ישראל, כמו במדינת ישראל, אין שום סיכוי שמחלבת כספים כל כך יעילה תורד מהמדפים רק בגלל לחץ ציבורי.

ראשית, מונולוג וידוי קטן. מאז אמצע שנות התשעים בהם רכבתי בפעם הראשונה על אופנוע מבית הייצור של  BMW התנחל אצלי על הכתף שד קטן ואדום. השד היה שקט בד"כ, אבל בפעמים שבהן היה מדבר, החלה אצלי בראש תחושה של "אני חייב את אחד מה-  BMWים האלה, הגדולים, ועכשיו". מכירים את זה? לא? אני כן. שנים התעלמתי ממנו. שנים קניתי אופנועים יפניים בנפחים הולכים וגדלים, עד כדי רכיבה של שנתיים וקצת על ZX-12R  – רק כדי לגרום לשד לסתום. הוא לא. עברה שנה עברו שנתיים ומאז השד (שבנתיים התחתן והתמסד) היה עסוק בטרדות משלו, אבל כשהיה חוזר, ותמיד היה חוזר, שוב היתה המחשבה הזדונית מחלחלת לי לראש.  והנה, יום אחד אני מוצא את עצמי עולה במחלף לה-גווארדיה שבתל-אביב ולפתע אני חש בשד מתיישב לי שוב על כתף ימין.

"חזרת" אני אומר לו.

"כן" הוא עונה "אתה יודע שיש לך שעתיים פנויות עכשיו, ואתה יודע מה יש פה בצד ימין. אתה גם יודע שעד שלא תעשה את זה אני לא עוזב אותך. כן?"

והנה מקץ 3 דקות ואני מחנה את האופנוע שלי ברחבה של קמור (יבואנית BMW בישראל). לאחר שסיכמתי לקחת איזה GS קטנטן לנסיעת מבחן בעוד שבוע, בעוד אני רוכס את הקסדה ומתכונן לנסוע, פתאום אני שומע קול מעבר לכתף הימנית שלי: "רק מה, לפני שאתה רוכב על GS, תבוא תיקח את ה- K1200R לאיזה יום. תעשה לי טובה"… אני מסתכל ימינה ורואה את מנהל המכירות, עומד ומחייך, ומשום מה החיוך שלו נראה בדיוק כמו זה של השד שלי…

עבד רק יום אחד מאז, והנה אני מגיע, שוב, לרחבה של קמור כדי לקחת, כמובטח, את הבהמה הבווארית לנסיעת מבחן של יום אחד.

המשך…

חלקכם מכירים אותי כ"מיצו", חלקכם מכירים אותי בשמי האמיתי. אבל פה, באתר הזה, אכתוב רק בשם ה"ספרותי" שלי.

הכינוי "מיצו" דבק בי עם פתיחת הניק הראשון שלי בפורומים של IOL ז"ל, אי שם בסוף שנת 1999. בתקופה ההיא נחשפתי לראשונה להוויית האופנוענות הוירטואלית, ובזכות מספר חברים ותיקים וטובים הצטרפתי לקהילה המשגשגת שהלכה וגדלה בפורומים של IOL.

כעבור כשנה נסגרו הפורומים של IOL, ופורום האופנועים עבר על שלל חבריו הצבעוניים והקהילה המגובשת שבו לאירוח תחת האתר של תפוז. הניק שלי בתפוז הוא לדעתי מיוני 2000.

בתקופה ההיא היינו צעירים, גבוהים, חסונים ועם קוביות בבטן. חלקנו לפחות. וכיוון שמשום מה אנשים חשבו שמה שאני כותב שם הוא מצחיק ושהפוסטים שלי שווים קריאה, יצרתי לעצמי מעין ישות וירטואלית שהיתה פעילה מאוד, אבל לא נעצרתי ברמה הוירטואלית. באותה תקופה היינו פעילים במאבק כנגד העלאת תעריפי הביטוח, ובלוחמה הפסיכולוגית כנגד פקידת המדינה הקטנונית והמתוסכלת – ציפי סמט (מישהו זוכר אותה?) נרשמו גם הפגנות, שיירות מחאה, סטיקרים, חלוקת פלאיירים ועוד.

לאט לאט, עם השנים, הקוביות בבטן הלכו ונעלמו (אם כי אני מנסה להחזיר אותך כעת, אדווח אם אצליח), וגם הפעילות שלי בפורומים באה והלכה בהתאם לזמינות ולחשק. בשנת 2007 הפכתי, יחד עם חברי המכונים yarivos ו- Lone Rider להיות מנהלי פורום האופנועים בתפוז. שני ידידי עזבו ובמקומם הגיע הגולש המכונה Hajbi, אבל בנתיים אני ממשיך בתפקידי, לפחות לחודש חודשיים הקרובים.

בגלל חוסר היכולת שלי לנהל אתר מסודר תחת מטריית תפוז החלטתי לפתוח את האתר העצמאי הזה, בו אכתוב דיעות, אעלה סקירות ומבחני דרכים, אספר על הנעשה מאחורי הקלעים של קהילת האופנועים המשגשגת של ישראל, וכן על סודות מהבראנז'ה המקומית.

אשמח אם תעקבו אחרי, וכמובן אשמח גם לקבל משובים – טובים ורעים כאחד.