חודש: מאי 2011

קודם כל, לפני שאתחיל, גילוי נאות. שניים למעשה.

הראשון, מאמר זה נמצא בסטטוס "טיוטה" כבר למעלה משנה. פשוט לא יצא לי להשלים אותו מאז. לכן, למרות שמדובר באופנוע בן 4 שנים, דווקא מכיוון שהדגם הנוכחי של 2011 זהה לחלוטין לדגם של 2007 המוזכר פה, חשבתי שזה מספיק חשוב לסיים את כתיבתו ולהעלות אותו לפה, סוף סוף. בכל מקרה, נא לזכור שלמרות תאריך הפרסום של המאמר, מדובר על אופנוע משנת ייצור 2007.

השני, מעולם לא רכבתי על הסופר דיוק ברכיבת מבחן. איך זה יכול להיות? ובכן פשוט מאוד. לא היה כזה בנמצא, בישראל, בזמנו. באותה תקופה היה בישראל רק עוד סופר דיוק אחד, שחור. בעליו, כך שמעתי, לא ממש עשה בו שימוש, ואכן כמה חודשים מאוחר יותר החליף אותו בטרייד אין עבור איזה מסור חשמלי או טרקטורון או יאכטה, משהו כזה, לא זוכר בדיוק את הפרטים. כך שנכון לאותו רגע בחיים, המעשה שלי היה בהחלט קיצוני, לא אחראי, ופסיכי. בדיוק כמו שאני אוהב.

אי שם באמצע שנות ה- 2000 KTM לקחו את המרכיבים הכי "אכזריים" באופנועים הטווין ה"רעים" ביותר של אותה תקופה וחיברו אותם יחד ליצירת מופת אחת. במהלך 2007 שודרג הדגם ע"י מיכל דלק גדול יותר, גיאומטריית היגוי משופרת, וכן בלמים מחוזקים. הסופר דיוק 990 של  KTM היה אופנוע נחשק מבחינתי מאז שהוכרז. כל כך נחשק עד שפשוט נכנסתי יום אחד למשרדי היבואן ברחוב שוקן, לקחתי את קטלוג אופנועי הכביש של היצרן, פתחתי אותו בעמוד המתאים, הצבעתי באצבע נחושה עליו, הוצאתי פנקס צ'קים, חתמתי על הצ'ק הראשון, תלשתי אותו מהפנקס והשארתי אותו פתוח על שולחנו של מנהל המותג. "אחד כזה אני רוצה, בשחור/אפור, עם אקרופוביצ'ים וקרבונים וכל מה שאפשר להוסיף לו. מתי הוא מגיע?" את כל זה עשיתי מבלי שאראה את האופנוע, מבלי שאשמע את הסאונד שלו, מבלי שאגע בו, ובטח שבטח מבלי שארכוב עליו.

מנהל המותג הסתכל עלי, ואז הסתכל מאחורי הכתף שלי, מחפש את הוואן הלבנה עם האנשים והחלוקים, הלבנים. משראה שאין אף אחד רודף אחרי, הוא התחיל להסתכל סביבו ועל הקירות, מחפש מצלמות נסתרות שאולי הושתלו לו שם בידי אלמוני. אחרי כמה דקות הוא התעשת, עשה טלפון, ואמר: "בשבוע הבא, רביעי או חמישי, בלי נדר".

פאסט פורוורד שבוע וחצי. המשך…

כמו שאנחנו יודעים, השלב הראשון בהחדרת הצינור של משרד התחבורה/המשרד לבטחון פנים לתוך פי הטבעת הציבורי החל לפני מספר חודשים. אחרי שזמן רב התהלכו איימים על הציבור עם תוכנית א-3 הגרנדיוזית החלה ההטמעה של סט המצלמות הראשונות.

תזכורת לאלה שהתעוררו לא מכבר מתרדמת ארוכה: במסגרת פרויקט המכונה 'פרויקט א-3', זכתה חברת מל"מ-תים (ביחד עם עוד 3 קבלני משנה) במכרז להתקנה של 400 מצלמות אוטומטיות ודיגיטליות על כבישי ישראל, מתוכן 100 מצלמות אור אדום, והשאר – 300 במספר – מצלמות מהירות. מל"מ-תים התמודדה במכרז מול 2 חברות נוספות וקיבלה זיכיון הפעלה למערכות למשך 12 שנה. בתום התקופה תעבור המערכת לשליטת המדינה. עלות המכרז – קרוב לחצי מיליארד ש"ח. המצלמות מתוצרת חברת Gatsometer BV ההולנדית, המובילה בעולם בתחום זה. הדגם שיותקן בארץ, GS11, מסוגל לצלם 4 פריימים בשניה ולעבוד גם בכבישים המכילים עד 4 נתיבים לכל כיוון. המצלמות המהירות שנרכשו במסגרת הפרויקט אינן מופעלות על ידי מכ"מ, אלא ע"י פסי הפעלה המונחים בתוך האספלט של הכביש, מה שהופך אותן לבלתי נראות לגלאי מכמונות סטנדרטיים, אלא רק ע"י התקנים מבוססי GPS. למצלמה יש בנק זיכרון המספיק לכ-5,000 תמונות ברזולוציה של כ-11 מגה פיקסל. המצלמה מחוברת בחיבור דאטה סלולרי GSM למערכת מידע מרכזית כך שעקרונית, למעט מקרים של תקלות, התמונות מגיעות למאגר המידע של המשטרה תוך מספר דקות/שעות קטן. המטרה המוצהרת של המשטרה היא שהדו"ח יגיע למבצע העבירה בתוך 72 שעות. הקבלן המבצע מחויב להתקין לא רק 300 עמדות לכל המצלמות, אלא בסה"כ 900 עמדות מוכנות להפעלה, כש-300 המצלמות המבצעיות יאיישו 300 עמודים, ובין שאר העמודים תתבצע רוטציה של 10% בשנה. כלומר, כ-30 מצלמות 'יטיילו' בין העמדות השונות. בנוסף, ומעבר ל-900 עמדות האמת, הזכיין מחויב להקים עוד 900 עמדות דמה, דהיינו 'דחלילים'. בעמדות אלה לא יכולות להיות מוצבות מצלמות, אבל עדיין אין מידע בנמצא לגבי המראה הפיזי של אותם דחלילים. מצלמות אלה צפויות להגדיל במאות אחוזים את קצב רישום דו"חות המהירות ביחס לתשתית הקיימת היום.

אם תקראו בנושא זה אצלי באתר, תראו שהתוכנית המקורית שלהם היתה להציב את המצלמות על הכבישים הישרים ביותר שאפשר היה למצוא, במקומות שברור לכל שהמהירות לא מסכנת איש, אבל שברור גם שבגלל הדיוק הרב של המצלמות הדיגיטאליות, כמות הדו"חות שתופק מהן תהיה אסטרונומית. לאחר לחץ ציבורי עז הודיע שר התחבורה שמיקום המצלמות משתנה, וכעת הוא יכלול כבישים "מסוכנים" יותר.

בימים אלה נשלמת פריסתן של 14 מצלמות מהירות ועוד 7 מצלמות רמזור (אור אדום). בשלב הראשון המצלמות יפיקו אך ורק דו"חות "דמה", כלומר לא דו"חות אמיתיים שיישלחו לנהגים, אם כי בשעות הלילה יהיה ניתן להבחין בפלאשים חזקים מהמצלמות בעד שעוברים לידן במהירות גבוהה מהמותר. מקורות יודעי דבר מספרים שהחל ב- 1 ביולי יחלו המצלמות להיות מבצעיות, ודו"חות אמת יישלחו לנהגים.

מכיוון שמשרדי התחבורה ובטחון הפנים ביחד עם הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ממש מתאמצות למצוא דרכים כדי לבזבז את התקציב שלהם, הציבור הולך להיות מופגז החל מהימים הקרובים בתשדירי שירות שאמורים לשכנע אותנו שאכיפת המהירות היא דבר טוב. אחרי שצפיתי בחלק מהתשדירים וסיימתי לנגב את הקיא מעל שפתי, תחושת הגועל טרם חלפה. אני מניח שרבים יהיו שותפים לדעתי.

אני בטוח גם שתהיו שותפים לדעתי שמטרתן האמיתית של המצלמות הללו איננה חס וחלילה להגן על הציבור מפני איום המהירות המופרזת (שלפי דבר חכמים ממני – הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – אחראית רק ל- 5% מתאונות הדרכים), אלא למטרה ברורה וחד משמעית: גזילת וחליבת הציבור, והטלת מס עקיף על הנהגים העושים שימוש בכבישים אלה, באיצטלא מזוייפת של הגברת הבטיחות על הכבישים.

המשך…

זו אמנם לא הסיבה העיקרית שלשמה יוצאים למסע מפרך של 1609 ק"מ בפחות מ- 24 שעות. אבל אם כבר יצאתם, ואם כבר סבלתם (או נהניתם, הכל תלוי בנשמה שלכם ושל האופנוע שלכם), ואם כבר הגעתם בשלום, למה לא ללכת עד הסוף ולבקש הכרה רשמית מהגוף היחיד בעולם שמוסמך לחלק תעודות שכאלה – הלא הוא האיירון באט, או ה- Iron Butt Association – IBA.

מטרתו של פוסט זה היא לעזור לרוכבים הישראלים שאולי לא בקיאים הכי באנגלית. להלן רשימת ה- To Do שלכם לאחר ביצוע המשימה. כמובן שמי שעוד לא יצא לרכיבה מוטב יעשה ויקרא את הפוסט הזה כדי להכין את עצמו, אבל בגדול, פרט ללעניין איסוף הקבלות, רישום הקילומטראז', ואיסוף העדים, אין הרבה מה לעשות לפני הנסיעה עצמה (מבחינה מנהלתית כמובן).

(צילום – גיא עינב)

אז הנה, להלן הרשימה במלואה.

המשך…

בתחילת דרכנו היינו 15 איש בקבוצה שהתאספה כתוצאה מהקופיקו הפרטי שלי – הסמכת איירון באט – רכיבה חסרת תכלית אמיתית של 1609 ק"מ במשך תקופה קצרה מ- 24 שעות, ברצף. מסתבר שאני לא הייתי היחיד עם הרעיון הזה, וכאמור לא מעט חבר'ה הביעו עניין בהצטרפות לשיגעון. מסיבות פרקטיות חשבתי להגביל את הקבוצה ללא יותר מ- 10, אבל ככל שעוד ועוד אנשים שלחו לי מסרים, התגבש כאמור המספר 15.

לא היה לנו הרבה זמן. היו הרבה הכנות, גם קבוצתיות, ובעיקר אישיות. ככל שנקפו הימים כך התברר שהמשימה שלכאורה נראית פשוטה, לעלות על הכלי ולתת בגז, מורכבת הרבה יותר. כל אחד הוסיף את התובנות שלו, כל אחד הביא את האביזרים והעזרה שלו, וביחד נוצרה לנו קבוצה שאמנם היתה הטרוגנית למדי בכלים שלה, אבל ביחד פעלנו וחשבנו בראש אחד.

רשימת הציודים נוצרה, כך גם טיפים קטנים שעזרו להפוך את הרכיבה לחלקה יותר. "לא לשכוח להתקשר למוקד הביטחון של חברת האשראי!" הזכירו לי לפני יומיים, והנה עוד דוגמה לטיפ פעוט לכאורה שבלעדיו היה צריך לעשות שמיניות. כך גם כרטיסי ההנחה לדלק שהיו כאלה שהביאו וחלקו בין הרוכבים, חופני האגוזים והשקדים שכולנו נשנשנו במהלך העצירות, ועוד ועוד. הרשימה היתה ארוכה, ויממה לפני היציאה התחושה שלי לפחות היתה שאני ממש לא מוכן לזה.

האופנוע מצד שני היה מוכן למדי, אבל פית המזל (הרע) הכתה בו ושריפה בעמוד תאורה ברחוב פגמה בו ויזואלית. מרגע שהבנתי שפרט לכיעור קל לא נגרם לו נזק מכאני, ושמזג האוויר ההפכפך לא יפריע יותר מדי, החלטתי על אישור יציאה סופי.

בבוקר היציאה אחד המשתתפים הודיע על כך שהוא לא מגיע. נותרנו 14. לנקודת הכינוס הגענו בשלוש וחצי בבוקר, מלאי אדרנלין וקצרים בשינה (אני למשל הספקתי לחטוף רק כשעתיים שינה לפני שיצאתי לדרך). חותמים על טפסים, ממלאים דלק (לא לשכוח את מספר האופנוע על הקבלה!) ויוצאים לדרך באיחור קל לעומת התוכנית המקורית.

אני אכתוב על התלאות, הכאב הפיזי אבל גם על ההנאה שברכיבה הזו בעוד זמן קצר. גם הרגעים הקשים שבהם כמעט ונשרתי שווים התייחסות, ובטח יש גם לשאר החברים הרבה מה לכתוב בנושא. רק אומר שכתוצאה מעייפות החומר אחד המשתתפים החליט לפרוש אחרי כ- 500 ק"מ, ומשתתף אחר פרש בגלל תקלה בצמיג האחורי. מעבר לזה, 12 כלים שונים לגמרי זה מזה, אבל כולם מאופיינים באפס תקלות מכאניות, נעו ורצו על כבישי הארץ במשך קרוב ל- 22 שעות רצופות, משלימות מסע של כ- 1635 ק"מ רצופים.

המשך…

"סע, יש לך עד 12:30 להגיע לשם, אם תגיע, תוכל לרכוב עליו". ככה, בלי הרבה דרמה אומר לי ישראל, מנהל מותג סוזוקי/אפריליה באבניר. "סע כבר!"

החום של ת"א מעיק עלי במעיל האנדורו שאיתו יצאתי מהבית באותו יום אביבי, אבל חום או לא חום, אני לא משוגע מספיק כדי לותר על ההזדמנות. מבט על השעון – יש לי בערך 10 דקות להיות שם.

לרכוב על Aprilia RSV4.

אני יושב על אוכפו הגבוה של הקרנף שלי, ה- KTM Adventure 990 R (כתבה עליו – בהמשך), וגומא במהירות בלתי חוקית בעליל (לכאורה) את המרחק בין צפון ת"א לסוכנות אבניר שבדרום העיר. יש רוכבים ברי מזל שזכו לטוס לאיטליה להשקה של האופנוע. אני טס באיילון. לפחות המזוודות שלי לא ילכו לאיבוד עם אליטליה, אני מרגיע את עצמי כשאני נוגע ביד שמאל באחת המזוודות של הקרנף.

פאסט פורוורד 10 דקות. האפריליה מחכה לי כבר לצד המדרכה, מתודלק. אני מכניס את הקרנף בדחיפה פנימה אל המוסך, חותם על טופס, ולוקח מפתח.

"תזכיר לי, T זה לא טורינג, נכון? זה טראק, נכון?" אני שואל את יוסי שמוסר לי את האופנוע. "לא יודע. תנסה, מה כבר יכול להיות" הוא אומר לי. אבל אני כבר יודע. אני עולה על האופנוע הלבן, מכניס מפתח לסוויץ' ומסובב. התצוגה הדיגיטאלית מתעוררת לחיים עם הלוגו של אפריליה, ומחוג מד הסל"ד מבצע הקפה של השעון וחוזר למקומו. רחש וקרקוש משאבות דלק ושאר קרביים אלקטרוניים מתעוררים לחיים, ואני לוחץ על כפתור המתנע.

האופנוע קטן מאוד במימדיו הפיזיים. לא רק קצר, אלא גם צר למדי בהשוואה לכל מרובע צילינדרים יפני אחר. הרמת רגל מעל למושב ה- One Seat, ואני מניח עליו את ישבני המוצק. האופנוע גבוה, והמתלים (שבהמשך  תהיה לי רק מילה אחת לומר עליהם – נפלאים!) מתגלים כקשים למדי ולא שוקעים תחת נטל המשקל של גופי החטוב. אבל בהתחשב בעובדה שהרגע ירדתי מאופנוע גבוה הרבה יותר זה לא מפחיד אותי. אם אני נוגע בשתי הרגליים ברצפה, אני מסודר. אני שם רגל אחת על הרגלית. צפוף.

המשך…

לאלה מכם שלא עוקבים אחרי הפוסטים שלי בפורום האופנועים בתפוז, הנה עידכון קצר לגבי ההכנות לקראת מסע איירון באט 2011.

מסע איירון באט מיועד לעמוד בדרישות ארגון ה- IBA הבינלאומי, ומטרתו (חסרת התכלית יש לומר) היא לבצע רכיבה של 1000 מייל במשך פחות מ- 24 שעות. בעברית זה אומר 1609 נקודה משהו ק"מ בפחות מיממה. מה המטרה של המסע? ובכן אני רואה שאתם לא עוקבים אחרי. אין לו שום מטרה, שום תכלית, פרט להוכחה העצמית שהרוכב (אני במקרה זה) מחושל דיו, חזק דיו, עמיד דיו כדי לעמוד באתגר. ושלא תטעו, מדובר באתגר לא פשוט בכלל לביצוע.

היו כאלה שעשו זאת קודם בישראל, היו כאלה שרכבו מרחקים דומים, ואף ארוכים יותר, אבל הפעם זה התור שלי, והקופיקו (מילה נרדפת לאיזה שד קטן שמתיישב על הכתף, לוחש ומושך באוזן, ולא מוותר עד שלא תבצע את מה שהוא אומר לך) חזק מאי פעם.

השנה החלטתי להתמסר לקופיקו שלי, וביחד עם עוד כ- 10 חברים נעמוד מול האתגר וננצח אותו.

בקבוצה המתגבשת נמצאים סוגי אופנועים מגוונים. החל מ- Kawasaki GTR 1400 מדוגם, דרך Yamaha Super Tenere 1200, KTM SM-T 990 וגם KTM Adventure 990 R (שלי), אחד על Ducati Monster 696, שלושה Suzuki V-Strom (שניים מהם בנפח 1000 סמ"ק, אחד בנפח 650 סמ"ק), שני Honda Transalp 700, ואפילו שני רוכבים אמיצים מאוד – האחד על Yamaha R6, והשני על KTM Super Duke 990 R (כן, גירסת ה- R למען השם!).

רשימת הציוד כמעט סגורה, את המסלול אנחנו נועלים ומשפצרים ברגעים אלה, ונקודות תדלוק רשומות לכולם בספר הדרך. טיפולים בוצעו, צמיגים הוחלפו, ואני מקווה שכל אחד עשה לעצמו גם ביטוח גרירה, על כל מקרה שלא יבוא.

פרטים – בהמשך.