מיצו רוכב על Aprilia RSV4R

"סע, יש לך עד 12:30 להגיע לשם, אם תגיע, תוכל לרכוב עליו". ככה, בלי הרבה דרמה אומר לי ישראל, מנהל מותג סוזוקי/אפריליה באבניר. "סע כבר!"

החום של ת"א מעיק עלי במעיל האנדורו שאיתו יצאתי מהבית באותו יום אביבי, אבל חום או לא חום, אני לא משוגע מספיק כדי לותר על ההזדמנות. מבט על השעון – יש לי בערך 10 דקות להיות שם.

לרכוב על Aprilia RSV4.

אני יושב על אוכפו הגבוה של הקרנף שלי, ה- KTM Adventure 990 R (כתבה עליו – בהמשך), וגומא במהירות בלתי חוקית בעליל (לכאורה) את המרחק בין צפון ת"א לסוכנות אבניר שבדרום העיר. יש רוכבים ברי מזל שזכו לטוס לאיטליה להשקה של האופנוע. אני טס באיילון. לפחות המזוודות שלי לא ילכו לאיבוד עם אליטליה, אני מרגיע את עצמי כשאני נוגע ביד שמאל באחת המזוודות של הקרנף.

פאסט פורוורד 10 דקות. האפריליה מחכה לי כבר לצד המדרכה, מתודלק. אני מכניס את הקרנף בדחיפה פנימה אל המוסך, חותם על טופס, ולוקח מפתח.

"תזכיר לי, T זה לא טורינג, נכון? זה טראק, נכון?" אני שואל את יוסי שמוסר לי את האופנוע. "לא יודע. תנסה, מה כבר יכול להיות" הוא אומר לי. אבל אני כבר יודע. אני עולה על האופנוע הלבן, מכניס מפתח לסוויץ' ומסובב. התצוגה הדיגיטאלית מתעוררת לחיים עם הלוגו של אפריליה, ומחוג מד הסל"ד מבצע הקפה של השעון וחוזר למקומו. רחש וקרקוש משאבות דלק ושאר קרביים אלקטרוניים מתעוררים לחיים, ואני לוחץ על כפתור המתנע.

האופנוע קטן מאוד במימדיו הפיזיים. לא רק קצר, אלא גם צר למדי בהשוואה לכל מרובע צילינדרים יפני אחר. הרמת רגל מעל למושב ה- One Seat, ואני מניח עליו את ישבני המוצק. האופנוע גבוה, והמתלים (שבהמשך  תהיה לי רק מילה אחת לומר עליהם – נפלאים!) מתגלים כקשים למדי ולא שוקעים תחת נטל המשקל של גופי החטוב. אבל בהתחשב בעובדה שהרגע ירדתי מאופנוע גבוה הרבה יותר זה לא מפחיד אותי. אם אני נוגע בשתי הרגליים ברצפה, אני מסודר. אני שם רגל אחת על הרגלית. צפוף.

אני משלב להילוך ראשון ומתחיל לשחרר את הקלאץ' כשמשהו לא מסתדר לי. לא ברור לי מה, אבל משהו שם מוזר מאוד.

הופה.

כפפות. שכחתי כפפות.

אה.

וגם קסדה.

נו מילא. מכבה את האופנוע, מעמיד על ג'ק צד, יורד, הולך להביא את הקסדה שלי.

חוזר, והפעם אני מכניס את האופנוע לניוטראל בזמן שאני שם את הכפפות. פתאום, קולות הבס הבוקעים מהאגזוז לפתע מתמתנים, משתתקים. שקט! אהבתי את ההשתקה האוטומטית שמתרחשת כבדרך קסם ברגע שמשלבים את המנוע לניוטראל. נחמד מאוד. אני מתחיל לנוע. ידית הקלאץ' המכאנית חסרת אפשרות כיוונון נראה לעין, ומשום מה מרחק ההפרדה גדול למדי. בהמשך אתרגל לזה, אבל עד אז, יש מרחק גדול מאוד של תנועה בו המנוף לא מבצע שום עבודה. אני הייתי מקצר אותו.

יש לי יומיים לרכוב על האופנוע, והיום אני מחליט לבקר חבר יקר במרכז ת"א. כזכור אני רוכב עם ציוד שלא מתאים לאופנוע הספציפי הזה. ירדתי מהאופנוע הפרטי שלי, והציוד שהיה עלי – קסדה נפתחת, מעיל אנדורו, מגיני ברכיים מתחת למכנס – לא מתאימים לאופנוע. שישי בצהרים, יום אביבי חם למדי, ואחרי תקופת גשמים קצרה מזג האוויר הנפלא מוציא את כולם מהבית אל הרחוב. כולם נהנים, אבל אני סובל. אני מתנייע לאיטי בפקקים של אמצע העיר, המנוע חם, השלדה חמה, האגזוז חם, האוויר היוצא מלמטה, מפעפע ומבעבע דרך המפשעה שלי – גם הוא חם. החלק היחיד שאינו חם הוא מיכל הדלק. מהר מאוד החום הופך להיות בלתי נסבל, ומד הטמפרטורה הדיגיטאלי מצביע על בין 105 ל- 110 מעלות, ולעיתים יותר. "אז ככה מרגיש הצ'ולענט" אני אומר לעצמי בעודי מנסה למצוא פינת צל בעת שאני עומד בעוד אחד מהרמזורים הקצרים האלה. למזלי אני מגיע ליעד שלי, ושם, כצפוי, נגמרה הבירה. אני נאלץ להספק בשתיה קרה מוגזת. נו מילא. האופנוע הזה לא מתאים, לא יכול להתאים לשום דבר שאינו מסלול. להתנייד איתו בעיר ביום אביב הוא חצי סיוט, אני לא יכול לתאר לעצמי איך יראה וירגיש הסרט של נסיעה עירונית בקיץ.

למחרת התוכנית היא להיפגש עם כמה חברים כדי לרכוב יחד צפונה. בהיעדר מסלול מירוצים מתאים לאופנועים בארץ הקודש, הרכיבה צפונה אל הכבישים הריקים של רמת הגולן וצפון הגליל מהווה אלטרנטיבה כמעט יחידה. כדי להימנע מתנועת הרכבים והאופניים ביעדנו, אנחנו בוחרים לצאת מוקדם, מוקדם מאוד. אני משכים קצת אחרי 4 בבוקר, עוטה את החליפה, וניגש אל האופנוע. בגלל השעה המוקדמת אני משתדל לדחות את ההתנעה לממש לפני שאני צריך לצאת. אני משחרר את המנעולים, מוריד את הכיסוי, חובש את הקסדה, וממש ברגע האחרון אני מניע את האופנוע. החשיכה בחוץ לא מוחלטת, והתאורה הדיגיטאלית של לוח השעונים מתעוררת לחיים. הרעש מהאגזוז מרעיד את השכונה השקטה, ולרגע אני מתבאס בשביל השכנים שלי. לא נורא, אני יוצא לדרך.

כעת, כשאני עם חליפה וקסדה ראויה, אני מרגיש כמו אביר על האופנוע. פתאום הכל מסתדר, פתאום תנוחת הרכיבה הצפופה נראית לי הגיונית למדי. פתאום זווית הצידוד הקטנה של הכידון לא מפריעה יותר, ופתאום החום הבוקע מלמטה נראה כמו משב אוויר מרענן בצינת הבוקר. הטמפרטורה אינה נמוכה מדי, והחליפה מספקת לי בדיוק את ההגנה שאני צריך מפני הקרירות. התנועה על הכביש הבינעירוני היא מהירה, שוצפת, זורמת, מחלף אחד ועוד אחד, אני דוגם את זווית ההטיה, בודק את ההאצה ואת הבלימה.

לאפריליה מנוע V-4 בנפח של 999.6 סמ"ק בזווית של 65 מעלות, עם 4 שסתומים ומקורר מים. המנוע עובד בסלדים גבוהים מאוד, יותר ממה שאני רגיל אליהם באופנועי ליטר אחרים, ומייצר כ- 180 כ"ס (ומי שמכור למספרים צריך לציין שהוא שוקל "רק" 184 ק"ג יבשים). הוא מפיק את שיא הכוח לקראת 12,500 סל"ד, ובמהלך רכיבת הכביש שלי חשתי לא פעם ששיא מומנט זה פשוט נמצא הרחק מעבר לטווח השימושיות היומיומית. על המסלול, זירת הקרבות הצפוייה של אופנוע הסופרבייק הזה, הכל מסתדר ונראה הגיוני. על הכביש הציבורי שבו אני נע זה קצת בעייתי יותר.

לאופנוע מערכת ניהול מנוע ממוחשבת, כשגולת הכותרת, מבחינת הרוכב, היא היכולת לברור בין אחד מ- 3 מצבים רכיבה: מצב R, כלומר Road – מצב בו האופנוע מתורבת למדי, תגובת המצערת מצונזרת, וחלק מהסוסים נותרים באורווה לנוח; מצב S, כלומר Sport, וזהו המצב שבו ניתן לרכוב על האופנוע ולהתחיל לחוש את העצמה של המשתחררת במהירות בעת פתיחת מצערת; ומצב T, כלומר Track, או איך שאני קורא לו – תיזהר. במצב זה האופנוע בלתי מבויית לחלוטין, וכל השדים משתחררים. את בחירת אחד משלושת מצבי המנוע מבצעים, כמה מוזר, דווקא באמצעות מתג הסטארטר. לחיצה אחת כדי להכניס למצב בחירה, ואז לחיצות חוזרות ונשנות כדי לבצע מעבר בין שלושת המצבים.

אנחנו ממשיכים צפונה, כשבחבורה שלנו מספר אופנועי ליטר, בימר אחד בנפח 1300 סמ"ק, ועוד 600 יפני אחד. אני נשאר נימה אחת מאחורה ונותן לאחרים להוביל. אנחנו נעים במהירות, מהירות גבוהה מאוד, והקצב מצויין. מהר מאוד אנחנו עוברים מכביש החוף לכיוון כביש 65 דרך ואדי ערה. הקלאץ' המחליק מאפשר לי להוריד הילוך בצורה אגרסיבית מבלי לזעזע יותר מדי את האחורי. גם הצמיגים בהם הגיע האופנוע נעול – פירלי סופר קורסה – מספקים אחיזה נפלאה בכבישי הצפון הריקים.

את רוב רובה המכריע של הרכיבה אני מבצע על מצב S שמספק די אתגרים לרוכב ממוצע. המנוע מאיץ בצורה ליניארית ומבוקרת לגמרי, ובהתחשב בעובדה שאני לא נמצא על מסלול מירוצים אלא על כביש ציבורי, הוא מספיק בהחלט. בדרך חזרה לכיוון המרכז אנסה גם רכיבה קצרה במצב T הפסיכוטי, ואכן, כך הוא מרגיש. ההאצה ממהירות אפס היא כה חזקה ואגרסיבית עד כדי שאני נאלץ לבחון בדקדקנות את מצב המצערת כדי שלא אמריא אל על, בכל אחד משלושת ההילוכים הראשונים. אני יכול לספר לכם שהאטרף שמתקבל בסל"דים הגבוהים הוא חזק הרבה יותר, אבל עדיף לי להודות שפשוט לא היו לי הביצים הדרושות כדי לנסות זאת, וגם לא את התנאים המתאימים מבחינת הכביש והתנועה עליו.

דגם האופנוע שמיובא ארצה דומה לגירסת הפקטורי היקרה והמשוכללת ברוב המכלולים, החל במנוע, דרך השילדה וכלה בזרוע האחורית העשוייה אלומיניום קל. ההבדלים מתרכזים בעיקר בחלקי קרבון רבים שנמצאים בגירסת הפקטורי ובחישוקי מגנזיום שביחד מפחיתים את משקלה בכ- 4-5 קילו, וכן במתלי אוהלינס מקדימה ומאחורה, בעוד שבגירסה הציבורית המתלים "עממיים" יותר אבל כאמור עדיין מספקים תחושה נפלאה מבלי להיות בלתי אפשריים לרכיבת כביש. מערכת הבלימה מתוצרת Brembo המדהימה מספקת את הכוח הדרוש באמצעות משאבה רדיאלית, צינורות בלימה מפלדה שזורה, וכן קליפרים מסוג מונובלוק היושבים על דיסק בקוטר 320 מ"מ. מאחורה, דיסק בקוטר 220 מ"מ מספק גם הוא את הסחורה.

מבחינה פונקציונאלית, המראות משולבות הוינקרים חסרות ערך כמעט לחלוטין. כשיש צורך לצפות אחורה, הידיים של הרוכב מסתירות את כל שדה הראיה כמעט לחלוטין. הדרך היחידה לראות מה שקורה מאחורה היא לפתוח מעט את הידיים ולהסתכל דרך המראות ודרך הפתח שנוצר בין הידיים לבין גופו של הרוכב. בניגוד לכל מחשבה הגיונית, דווקא התנוחה העוברית שאני נאלץ לסגל לעצמי על גבי האופנוע לא מפריעה יותר מדי ומאפשרת, בצורה מוזרה למדי, גם רכיבות ארוכות. מצד שני, מיכל הדלק הקטן יחסית וצריכת הדלק הגבוהה גורמת לכך שטווח הרכיבה הארוך ביותר שהצלחתי להגיע אליו עד שנדלקה לי נורית הרזרבי עמדה על פחות מ- 130 ק"מ כך שאני לא יכול להעיד מגוף ראשון על רכיבות רצופות ארוכות מזה.

העיצוב של האפריליה שנוי במחלוקת, אבל לא אצלי. אני פשוט לא מתחבר לתוצאה הויזואלית הסופית. אין שם איזה קו מנחה, איזה אלמנט עיצובי מוביל, משהו שאפשר להתחבר אליו. אין גם אף פיסת הנדסה שאפשר לעמוד מולה ולרייר, אולי פרט לזנב, אבל גם הוא לא נראה לי מדהים במיוחד. די מפתיע כשנזכרים שאנחנו מדברים על איטלקים עם פוטנציאל עיצוב איטלקי, וכשאנחנו מדמיינים בראש את המקבילה המתחרה מבולוניה. כנראה שאת התקציב אפריליה מעדיפים לבזבז על טכנולוגיה.

האופנוע, בגירסת המסלול שלו, מתחרה באליפות הסופרבייק העולמית (WSBK). את הופעת הבכורה שלו היתה בעונת 2009 כשמקס ביאג'י רוכב עליו וזוכה לעמוד 10 פעמים על הפודיום. בשנת 2010 הוא כבר קטף כבר תואר בכורה. האופנוע נבחר לאופנוע הספורט הנחשק ביותר ל- 2010 ע"י מספר גדול של רוכבים באירופה. כנראה שהם יודעים משהו.

מגיעים חזרה לאזור המרכז. הקרירות של הצפון התחלפה מזמן בחמימות של ימי תחילת מאי, ואפשר לומר שאני מזיע, שוב, מהתחת (גבירותי, סליחה על הביטוי). אני מסכם את הרכיבה כמהנה במיוחד, עם עיקצוץ יותר מקל של שברון לב על כך שאין לנו באמת איפה לרכוב על מכונה מופלאה שכזו על כבישי ארצנו הציבוריים. מי יודע, אולי בשנת 2035 כשיקום סוף סוף המסלול המיוחל בארה"ק. צריכת הדלק של המכונה שערורייתית בהמעטה, אבל שוב, מה אפשר לצפות מעדר הסוסים שרק מחכה לצאת החוצה?

אין ספק, חויה חד פעמית.

One Comment

Add a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *