על הקשר בין הצמתים הכי מסוכנים בישראל לבין מיקומי מצלמות המהירות החדשות

לממהרים אפשר לסכם את המהות של הקשר בין הצמתים הכי מסוכנים בישראל לבין מיקומי מצלמות המהירות החדשות במילה אחת:

אין.

רוצים עוד מילה? בבקשה:

נאדה.

אני אסביר:

הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים פירסמה בשנת 2010 את הדו"ח האחרון שלה (לפי מיטב ידיעתי) המפרט את הכבישים המסוכנים בישראל, וכולל בתוכו, בין היתר, את הצמתים המסוכנים ביותר. בכ-174 כבישים בישראל (מתוך 500 נקודות שנבדקו ושאותרו כחשודות כמוקדי סיכון) דרוש טיפול הנדסי דחוף לשיפור הבטיחות, כך עולה מהסקר. הרשות ביצעה את סקר הבטיחות הארצי המקיף ברשת הכבישים הבינעירונית, הכולל ממצאים והמלצות הנדסיות לשיפורי בטיחות בתשתית, ודירוג של מוקדי סיכון מרכזיים בהסתמך על מספר תאונות הדרכים שארעו במקומות אלה, ועל חומרתן.

הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים פרסמה את רשימת הכבישים הבין-עירוניים המהווים מוקדי סיכון בישראל

רגע, למה אני טורח להעלות לינק לסקר שפורסם לפני למעלה משנתיים? מה הקשר בינו, בין הממצאים שלו, לבין העניין שלנו במצלמות המהירות המהוות חלק מפרוייקט א-3?

אתם לא עוקבים אחרי. כבר כתבתי על כך בתחילת הפוסט. אין שום קשר.

אז למה בכל זאת?

בדיוק בגלל זה. אין שום קשר. קראו הלאה:

מכיוון שתהליך תכנון פריסת המצלמות החל למעלה משנתיים לפני שהמצלמה הראשונה הוצבה בשטח ולפחות כשלוש שנים לפני שהן החלו לפעול בצורה מבצעית, אין ספק שסקר זה לא היה יכול להשפיע על מקבלי ההחלטות בשלב הראשוני של תכנון המיזם. יחד עם זאת, ממידע שהגיע אלי ממקורות פנימיים, ידוע לי (וכך גם פרסמתי בעבר) שמיקומי המצלמות המתוכננים עוד בשלב טרום ההתקנה היה שונה מזה שבהן הוא הותקן בפועל. בדיעבד, מיקומים רבים עליהם דיווחתי במאמר המקורי שלי לא "זכו" לקבל מצלמה נכון לכתיבת שורות אלה, והסיבה לכך היא הלחץ הציבורי שהופעל על שר התחבורה לשנות את מיקומי המצלמות. כזכור לקוראים, בשלב התכנון היתה כוונה להקים 7 מצלמות מהירות על כביש מספר 1, אבל כאמור בעקבות הלחץ נדחתה הקמת המצלמות על כביש זה (אם כי סביר להניח שלא אמצא מישהו שיודה בכך, שלחץ זה הופעל גם ע"י אותם מקורבים העושים שימוש יומיומי בכביש מספר 1 בדרכם למטה הארצי, לכנסת או לשלל מוסדות השלטון המקורבים לצלחת…).

אם כן, הוכח מעל כל צל של ספק שמקבלי ההחלטות יכולים בוודאי לשנות את דעתם בנוגע למיקומי המצלמות. בנוסף, במספר רב של מקרים כגון מסיבות עיתונאים או כינוסים של ועדות הכלכלה, הכספים או הטכנולוגיה בכנסת, הוכח כי קציני המשטרה שנשאלים לנושא, טוענים בפה מלא כי מיקומי המצלמות נבחרו בקפידה רבה על-מנת למקסם את יעילותן ועל-מנת להפחית את כמות התאונות באותם קטעי כביש שהוצגו על-ידם כקטעי כביש מסוכנים מאוד.

עכשיו שהעניין ברור, בואו נבחון בקפידה את מיקומי המצלמות בשטח (נכון לאוגוסט 2012) אל מול אותם קטעי כביש מסוכנים כפי שהוגדרו ע"י הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים באותו דו"ח מפורסם משנת 2010. להלן טבלה (הנלקחה מפרסום של גלובס בנושא משנת 2010, עת יצא הדו"ח):

להורדת הטבלה במלואה

בטבלה, הכוללת 174 קטעי כביש וצמתים מסוכנים, מתוארים הכבישים הרלוונטיים, מס' הקילומטר המדובר (עפ"י אבן דרך), שם הצומת, וכן דירוג מסוכנות כללי. אם נבחן את הממצאים נגלה לתדהמתנו שמתוך כל 174 הקטעים והצמתים המסוכנים ביותר, אלה הצמתים או קטעי הכבישים שבהן מוצבות מצלמות מהירות:

1. מחלף אלישמע על כביש 40 – מצלמת מהירות/אור אדום אחת המכסה כיוון אחד בלבד.

2. צומת נווה ימין על כביש 55 לכיוון מערב – מצלמת מהירות/אור אדום אחת המכסה כיוון אחד בלבד.

זהו.

זו לא טעות.

אין יותר.

תקראו אתם את הנתונים איך שאתם רוצים, אבל העובדה היא שאין שום קשר בין מחלבת הכספים הנקראת "פרוייקט א-3" לבין הכבישים המסוכנים ביותר בישראל.

Add a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נגישות