מצדה מנקודת המבט של צב דו גלגלי

את המכתב הזה קיבלתי כמה ימים אחרי מצדה 2012. כתבה אותו בחורה נחמדה שזיהתה את עצמה בניק "צב". קראתי, התרגשתי, וביקשתי את אישורה להעלות את הדברים כאן באתר. היא הסכימה, והרי הם כאן לפניכם:

מצדה מנקודת המבט של צב דו גלגלי

כבר כמה ימים שיש לי מה לומר, אבל אני לא מוצאת מילים. מתרוצצים לי בראש שברי משפטים, חצאי תמונות, שום דבר רהוט. אז לפני שאני נותנת לבליל המחשבות שלי להשפך אל הדף, אני רוצה לסכם מראש, כי זה יהיה מבולבל, ואולי לא ברור, וכל מה שחשוב מתוך כל זה זה בעצם- תודה. תודה על מצדה.

קראתי המון תגובות בימים האחרונים. חלקן הרגיזו אותי עד העצם, ובגלל זה אני כותבת עכשיו.

אנחנו טובים בלהתלונן, הישראלים. אולי אנשים בכלל, ולא רק אנחנו. קראתי תלונות על גודל הקבוצה, על החוליגנים, על העקיפות מימין, על התמסחרות של הטיול, על "רעש" המנועים… אחרי כל המאמץ שהושקע, אני מתארת לעצמי שזה לפחות מרגיז. אפילו אני התרגזתי.

אז אני רוצה לספר לך על מצדה שלי.

אני רוכבת קצת יותר משנה.

שלושה שבועות אחרי שהוצאתי רשיון, רגע וחצי אחרי שהשתכנעתי שלא כל המכוניות על הכביש מנסות להרוג אותי, חבר פורום בפולגז יצר איתי קשר ושאל אם ארצה להצטרף אליו לרכיבה למצדה. אמר שהוא מוציא קבוצה של 125-ים, ושזו חוויה שאני לא רוצה להחמיץ.

אחרי שסיימתי להסביר לו כמה זה רעיון רע הוא ניצח. רכבתי למצדה מגבול הצפון, על ואן ואן 125, פחות מחודש אחרי שהוצאתי רשיון. הוא ליווה אותי באופן אישי כל הדרך, שומר שלא יבהילו אותי, שלא יעקפו אותי מימין, מוודא שאני לא מתעייפת. בעצירות הוא סיפר על חברים. סיפר על טל שביט ומי הוא היה, סיפר על הקהילה הדו גלגלית בארץ. המסע הזה, ובניגוד למי שאני עכשיו- אז זה בהחלט נחשב מסע, שינה את התפיסה שלי. מעבר לזה שמאז אין מקום שהוא רחוק מידי, ואין אופנוע חלש מידי. (כבר יצא לי לחצות את המדינה מגבול לגבול על טייפון 50, פשוט כי זה הצחיק אותי). המגרש הזה, המלא באופנועים עד אפס מקום, המלא באנשים זרים שמזמינים לקפה, או פותחים בשיחה ידידותית פשוט כי הסתכלתי על האופנוע שלהם, יצר אצלי תחושה של קהילה שלא היתה שם קודם. של שייכות למשהו גדול יותר, משפחה, אם תרצה.

עברה שנה מאז. הספקתי להגדיל רשיון, למכור את הואן ואן, לקנות GN, לעבור כמה קורסים ובעיקר לטייל המון. לכל פינה בארץ, לכל מקום שיש כביש או שביל שמוביל אליו.

השנה, כמה שעות לפני היציאה לדרך נתקלתי בפורום בפוסט של ילד שרוכב על טייפון 50, שרוצה להגיע אבל מהסס. יצרתי קשר. תכננו ביחד מסלול, דאגתי שיפתח מפה וידע בדיוק לאן הוא רוכב. הזהרתי מפני הסכנות, נתתי טיפים מהרכיבה שלי על טייפון. הזהרתי שוב, וידאתי שהוא בטוח שהכלי כשיר לעמוד במסע. לא הצלחתי למצוא לו שותפים, אבל נשארתי זמינה במשך כל הרכיבה, הטלפון מחובר לאוזניה. הוא הגיע למגרש כמה דקות אחרי שאני הגעתי. כשראיתי כמה הוא עייף מצאתי לו גרר שיחזיר את הטייפון למרכז, כדי שלא יצטרך לרכוב חזרה.

ויכולתי לראות במבט שלו שהוא עובר את אותו השינוי שאני עברתי שנה קודם.

בדרך הביתה נתקלתי בשני קטנועים שהאטו אותי. מתקדמים ב70 קמ"ש, תופסים את כל הנתיב, השמאלי חוסם כל אפשרות לעקוף בתוך הנתיב, קו לבן מחזיק אותי מאחוריהם. התרגזתי לרגע, ואז שמתי לב לימני. לרכיבה המהוססת, לחוסר הביטחון. רוכב חדש, ומלווה.

זו לא רק אני.

ואני חושבת שעצם השייכות לקהילה הזו, למשפחה הזו, מאפשרת לנו להסביר לרוכבים חדשים על הסכנות שברכיבה מבלי להשמע כאילו אנחנו מטיפים להם. כי כשאח גדול אומר לך שמשהו מסוכן, זה הרבה פחות מעצבן. זה לא מישהו זר שמנסה לחנך אותך. יש יותר סיכוי שהם ירכבו ממוגנים, שהם יקחו פחות סיכונים על הכביש, ואולי אפילו יחשבו לפני שהם עוקפים מימין, או מושכים במצערת כדי לגרום למנוע לרעום ולהבהיל רוכב קטנוע איטי. אני יודעת שאיתי זה עבד.

ורק עוד דבר אחד, אם הגעת עד כאן. בשש בבוקר, כשיותר מאלפיים אופנועים נהמו לזכרם של אלו שאיבדנו, הלב שלי החסיר פעימה. לא סתם כביטוי, אלא באמת.

אני מתנצלת אם זה נשמע יומרני, כי מי אני בכלל שאקח חלק בכאב הזה. אני פה רק שנה, ומה אני יודעת. אבל הרטט של המנועים הדהד בי מבפנים, מזכיר שזה לא עוד טיול. מזכיר את אלה שהיו אמורים להיות פה, ואינם.

אז תודה. תודה על מצדה. תודה על הארגון, על הדאגה. אני בטוחה שיש אחרים שלקחו חלק בארגון, ואשמח אם תוכל להעביר את המסר גם אליהם. חשוב לי להשמיע את הצד אסיר התודה, זה שכן יודע להעריך.

תודה.

צב.

פוסט זה פורסם בקטגוריה טיולים, מפגשי אופנועים, פורום אופנועים בתפוז, עם התגיות , , , מאת Mitsu. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות Mitsu

מיצו הוא שם העט בו אני מוכר בקהילת רוכבי הדו"ג, אבל שמי האמיתי הוא דניאל פטרי. אופנועים הם התשוקה שלי, ואם זה היה תלוי בי, הייתי מתעסק רק בהם. למזלי (או שלא) יש לי בחיים הרבה עניינים אחרים שדורשים את תשומת ליבי, בעיקר עבודה ומשפחה, כך שאני לא מצליח להתעסק עם מה שאני באמת אוהב כל היום. היתרון בכך הוא בעובדה שבכל פעם שאני עולה על אופנוע, אני חוזר ומתלהב. אתם יכולים למצוא אותי פה, אבל מכיוון שאני אוהב לכתוב כשעולה בי המוזה (בעיקר כשמעצבנים אותי, אבל לא רק), אז יוצא שאני גם כותב המון במקומות נוספים כמו פורום 8 של תפוז, פולגז, דוג"רי וכמובן פייסבוק. כתבות שאני כתבתי פורסמו בעבר במגוון מדיות כמו YNET, גלובס, מוטו, אוטו ועוד. בכל הקשור לנושאים המופיעים באתר זה ניתן ליצור איתי קשר דרך הקישור המופיע בראש כל דף.

18 תגובות בנושא “מצדה מנקודת המבט של צב דו גלגלי

  1. כל מילה חקוקה בסלע, כתוב לחלוטין לא כבלבול, מסכים ומחזק.
    אוהב להיות שייך לקהילה הזו על כל גווניה.

  2. רק תיקון:
    לא אמרתי שאני מוציא קבוצה של 125, אלא אמרתי שאין לי בעיה לרכב בקצב שמתאים ל- 125. אמרתי ועשיתי.
    הצטרף אלינו עוד אופנוע של 125, ובמאסף אריה היקר עם נגרר, על כל צרה שלא תבוא.
    אז עוד הייתי עם CBF250, היום (כמוך) קצת גדלתי.

    אבל בהחלט היתה רכיבה מאתגרת וכיפית.

    מי יתן ונזכה לרכיבות רבות יחדיו
    3>

  3. ישנם הרבה שלא עצרו לרגע דל כדי להבין את מה שרשמת..
    את מתוקה אמיתית מלאה ברגש..
    בזכות אנשים כמוך נשאר עוד רגש בעולם!
    שתהיה לך שנה נפלאה בדיוק כמוך:)
    תומר דיסקין.

  4. מילים יפות שמחממות את הלב זאת המוטיבציה שלי לחדש את הרשיון ולחזור לרכב כמה שיותר מהר
    בעזרת השם שנה הבאה גם אני במצדה עם אופנוע משלי 🙂

  5. שאפו על המכתב , תודה רבה למארגנים ! היה זה עונג צרוף לרכב בחברתם של כל האופנוענים מקטן ועד גדול , עד היום כשאני נזכר במסע למצדה משהו קטן בפנים מפרפר וצועק עוד פעם ! מתי? ,,,,,, אז נמתין למסע המבורך הבא ועד אז סעו בזהירות שנוכל להפגש!!!!

  6. החיים אינם נמדדים לפי כמות הנשימות שנשמת,
    אלא לפי מספר הרגעים בהם עצרת את נשימתך.
    אני חייבת לפרגן לך, עצרת את נשימתי!
    גם אני חלק מהמשפחה המדהימה הזו כבר זמן לא מועט ואני יכולה להעיד שתמיד מצאתי בה חיבוק עצום
    הבנה תמידית וקבלה אינסופית
    תרשי לי לשתף את הרגשתך ולחזק אותה
    נתראה בע"ה בשנה הבאה עם אופנוע קטן משלי
    מקווה שתוכלי גם את ללוות אותי…
    ואני, אני מלווה אותך עם חיבוק קטן וחיוך גדול מעכשיו ועד לאותו רגע בשנה הבאה שנזכור שנהיה ונצפה…

  7. עם כל הכבוד לספורט מוטורי, למירוצים, לאקשן ולאדרנלין (יש כבוד)
    כתבות מסוג זה, על אנשים מסוג זה גורמות וגרמו לי אי פעם לרכב על אופנוע.

  8. ממש כיף ומרגש לקרוא את המכתב.וכן נותן תחושת שיכות והכי חשוב שרואים את החצי כוס המלאה. של כל הדבר שנקרה אופנועים .
    ובאמת אם יש מסר או איזו שהיא הערה או הארה אפשר לומר אותה בצורה חיובית כך שתתקבל בהבנה מבלי לפגוע.
    תודה כן ירבו כמוכם .

  9. היי צב,רציתי להחמיא על הכתיבה,רהוטה,מדוייקת והכי חשוב:מהלב.
    יוצא לי המון פעמים בנסיעות בין עירוניות להיתקל ברוכבי קטנועים בעלי נפח קטן.אני תמיד,אבל תמיד יורד למהירות שלהם(80)ומלווה אותם עד שניפרדות דרכינו.יש לי תפיסה כזו שאומרת שאנחנו,בעלי הדו גלגלי משולים לכספיון,הדג הקטן.כספיון תמיד בסכנה כשהוא לבד אבל כשכל הלהקה ביחד זה כבר סיפור אחר.ברכיבות "המשותפות" הללו אני יוצר מחיצה בינינו לבין קופסאות הפח שניצמדות מידי,שמסכנות את הקטנוע הקטן בחוסר הסבלנות שלהם.אני מאחל לך שנה טובה וחתימה טובה והמשיכי לכתוב.רכיבה בטוחה ואחראית
    עודד

  10. שלום לצב –

    עבורי היתה זו הפעם הראשונה שיצאתי למסע ובטח לא האחרונה. להערכתי בפעם הבאה אגיע גם עם הבן שלי (יהיה בן עשר).

    הטקסט שלך לא מבולבל וגם ברור לגמרי –
    אהבתי לקרוא אותך, נהניתי והזדהתי עם כל מילה.
    בעיני – רוכב זה לב – יותר מסגנון רכיבה, יותר מאופנוע, יותר מכל דבר אחר – ועל פי מה שכתבת יש לך לב גדול בעניין רכיבה.
    למרות מה ומי שעצבן אותך – אין לי ספק שהמסע הזה הוציא הרבה יותר טוב מרע, הרבה יותר פרגון מלעג, הרבה יותר חיזוק מהחלשה.

    אני כתבתי את זה:
    http://motobike.allmag.co.il/article/10316.aspx

    והנה כמה ציטוטים משם:

    "…צריך להיות אופנוען כדי להבין את זה? לא נראה לי. כל אחד שהיה עומד שם יכול היה להתרגש בקלות, אמנים היו רואים בזה רגע של השראה. "

    "הארגון היה מופתי; רוב הרוכבים התנהגו ורכבו לתפארת. כשהקהל מונה קרוב ל 2,000 אופנועים שנושאים על גבם קרוב ל-3,000 רוכבים, ניתן היה לצפות שיהיו בו גם כמה חוליגנים – והיו. עקיפות מסוכנות מימין לא היו תדירות, אך למרבה הצער, גם לא היו נדירות. בסופו של דבר קרו שלוש תאונות, ולמיטב ידיעתנו באף אחת מהן לא היו פציעות קשות יותר משפשופים ומכות יבשות. "

    "רגע לפני הזריחה, לזכר כמה מחברינו האופנוענים שאינם עוד עמנו, נערכה דקת דומיה בסגנון אופנועני: כאלפיים אופנועים הפעילו מנועים ומשכו במצערת בו זמנית. האופנועים שרו, או בכו, אולי קוננו ואולי כתבו שירה – אבל את הסימפוניה הזו, מי ששמע, לא ישכח עוד לעולם. "

    "ככה זה – חיבורים בלתי אפשריים קורים רק במקומות שמאפשרים להם לקרות.
    שלא תעזו לתת למסע הבא לצאת בלעדיכם."

  11. היי
    מבין אותך ואוהב את שכתבת .
    לצורך הדגשה אני וחבר רוכבים על EN500 מספר שנים לא מבוטל מקפידים על מהירות של עד 100 קמ"ש כל טיול .כך גם היקפנו את המדינה שנה שעברה ובנסיעה האחרונה למצדה למרות החוליגנים לא שינינו הרגלנו נהננו מכל רגע על תתיאשי וסגלי לך רק את ההנאה שברכיבה .
    ובהזדמנות זו תודה למארגנים מצפים לפעם הבאה
    חג שמח
    בני

  12. יופי של טור. גרמת לי להצטער לרגע שוויתרתי מראש על המסלול השנה (על טייפון 50 מקרטע..גם אני כנראה הייתי חייבת לחזור עם גרר, ולי לפחות זה היה מוציא את כל הכיף מהחוויה.)
    בכל מקרה שכנעת אותי ששנה הבאה לא אוותר ואגיע (כמעט 100% שיהיה לי כלי גדול יותר, 250 כלשהו).
    את כותבת מקסים ומרגש, נהנתי לקרוא!

  13. כל הכבוד על יוזמת הכתיבה והתוכן החיובי ! הרי בכל דבר אפשר למצוא משהו שלילי והחוכמה היא לראות תמיד את החיובי. אהבתי כל מילה, מי ייתן וירבו אנשים כמוך !! שנה טובה.

  14. הו וואו.
    המון תודה למחמיאים 🙂
    התחרטתי בערך שש עשרה פעמים אחרי שהסכמתי לפרסום של המכתב, ופעמיים אפילו ניסחתי מייל מתנצל למיצו בבקשה לעצור את הפרסום.
    עכשיו אני ממש שמחה שלא שלחתי אותו. תודה!

    נפגש בפסח בהר בנטל!

    צב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *