מצדה מנקודת המבט של צב דו גלגלי

את המכתב הזה קיבלתי כמה ימים אחרי מצדה 2012. כתבה אותו בחורה נחמדה שזיהתה את עצמה בניק "צב". קראתי, התרגשתי, וביקשתי את אישורה להעלות את הדברים כאן באתר. היא הסכימה, והרי הם כאן לפניכם:

מצדה מנקודת המבט של צב דו גלגלי

כבר כמה ימים שיש לי מה לומר, אבל אני לא מוצאת מילים. מתרוצצים לי בראש שברי משפטים, חצאי תמונות, שום דבר רהוט. אז לפני שאני נותנת לבליל המחשבות שלי להשפך אל הדף, אני רוצה לסכם מראש, כי זה יהיה מבולבל, ואולי לא ברור, וכל מה שחשוב מתוך כל זה זה בעצם- תודה. תודה על מצדה.

קראתי המון תגובות בימים האחרונים. חלקן הרגיזו אותי עד העצם, ובגלל זה אני כותבת עכשיו.

אנחנו טובים בלהתלונן, הישראלים. אולי אנשים בכלל, ולא רק אנחנו. קראתי תלונות על גודל הקבוצה, על החוליגנים, על העקיפות מימין, על התמסחרות של הטיול, על "רעש" המנועים… אחרי כל המאמץ שהושקע, אני מתארת לעצמי שזה לפחות מרגיז. אפילו אני התרגזתי.

אז אני רוצה לספר לך על מצדה שלי.

אני רוכבת קצת יותר משנה.

שלושה שבועות אחרי שהוצאתי רשיון, רגע וחצי אחרי שהשתכנעתי שלא כל המכוניות על הכביש מנסות להרוג אותי, חבר פורום בפולגז יצר איתי קשר ושאל אם ארצה להצטרף אליו לרכיבה למצדה. אמר שהוא מוציא קבוצה של 125-ים, ושזו חוויה שאני לא רוצה להחמיץ.

אחרי שסיימתי להסביר לו כמה זה רעיון רע הוא ניצח. רכבתי למצדה מגבול הצפון, על ואן ואן 125, פחות מחודש אחרי שהוצאתי רשיון. הוא ליווה אותי באופן אישי כל הדרך, שומר שלא יבהילו אותי, שלא יעקפו אותי מימין, מוודא שאני לא מתעייפת. בעצירות הוא סיפר על חברים. סיפר על טל שביט ומי הוא היה, סיפר על הקהילה הדו גלגלית בארץ. המסע הזה, ובניגוד למי שאני עכשיו- אז זה בהחלט נחשב מסע, שינה את התפיסה שלי. מעבר לזה שמאז אין מקום שהוא רחוק מידי, ואין אופנוע חלש מידי. (כבר יצא לי לחצות את המדינה מגבול לגבול על טייפון 50, פשוט כי זה הצחיק אותי). המגרש הזה, המלא באופנועים עד אפס מקום, המלא באנשים זרים שמזמינים לקפה, או פותחים בשיחה ידידותית פשוט כי הסתכלתי על האופנוע שלהם, יצר אצלי תחושה של קהילה שלא היתה שם קודם. של שייכות למשהו גדול יותר, משפחה, אם תרצה.

עברה שנה מאז. הספקתי להגדיל רשיון, למכור את הואן ואן, לקנות GN, לעבור כמה קורסים ובעיקר לטייל המון. לכל פינה בארץ, לכל מקום שיש כביש או שביל שמוביל אליו.

השנה, כמה שעות לפני היציאה לדרך נתקלתי בפורום בפוסט של ילד שרוכב על טייפון 50, שרוצה להגיע אבל מהסס. יצרתי קשר. תכננו ביחד מסלול, דאגתי שיפתח מפה וידע בדיוק לאן הוא רוכב. הזהרתי מפני הסכנות, נתתי טיפים מהרכיבה שלי על טייפון. הזהרתי שוב, וידאתי שהוא בטוח שהכלי כשיר לעמוד במסע. לא הצלחתי למצוא לו שותפים, אבל נשארתי זמינה במשך כל הרכיבה, הטלפון מחובר לאוזניה. הוא הגיע למגרש כמה דקות אחרי שאני הגעתי. כשראיתי כמה הוא עייף מצאתי לו גרר שיחזיר את הטייפון למרכז, כדי שלא יצטרך לרכוב חזרה.

ויכולתי לראות במבט שלו שהוא עובר את אותו השינוי שאני עברתי שנה קודם.

בדרך הביתה נתקלתי בשני קטנועים שהאטו אותי. מתקדמים ב70 קמ"ש, תופסים את כל הנתיב, השמאלי חוסם כל אפשרות לעקוף בתוך הנתיב, קו לבן מחזיק אותי מאחוריהם. התרגזתי לרגע, ואז שמתי לב לימני. לרכיבה המהוססת, לחוסר הביטחון. רוכב חדש, ומלווה.

זו לא רק אני.

ואני חושבת שעצם השייכות לקהילה הזו, למשפחה הזו, מאפשרת לנו להסביר לרוכבים חדשים על הסכנות שברכיבה מבלי להשמע כאילו אנחנו מטיפים להם. כי כשאח גדול אומר לך שמשהו מסוכן, זה הרבה פחות מעצבן. זה לא מישהו זר שמנסה לחנך אותך. יש יותר סיכוי שהם ירכבו ממוגנים, שהם יקחו פחות סיכונים על הכביש, ואולי אפילו יחשבו לפני שהם עוקפים מימין, או מושכים במצערת כדי לגרום למנוע לרעום ולהבהיל רוכב קטנוע איטי. אני יודעת שאיתי זה עבד.

ורק עוד דבר אחד, אם הגעת עד כאן. בשש בבוקר, כשיותר מאלפיים אופנועים נהמו לזכרם של אלו שאיבדנו, הלב שלי החסיר פעימה. לא סתם כביטוי, אלא באמת.

אני מתנצלת אם זה נשמע יומרני, כי מי אני בכלל שאקח חלק בכאב הזה. אני פה רק שנה, ומה אני יודעת. אבל הרטט של המנועים הדהד בי מבפנים, מזכיר שזה לא עוד טיול. מזכיר את אלה שהיו אמורים להיות פה, ואינם.

אז תודה. תודה על מצדה. תודה על הארגון, על הדאגה. אני בטוחה שיש אחרים שלקחו חלק בארגון, ואשמח אם תוכל להעביר את המסר גם אליהם. חשוב לי להשמיע את הצד אסיר התודה, זה שכן יודע להעריך.

תודה.

צב.

18 Comments

Add a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *