אלי פנגס

האמת שזה קצת מוזר להקדיש טור שלם לאדם אחד, אבל מיצו קרא ואמר שזה לא "מריח"מלקקנות יתר ואני יכול לכתוב אצלו בו מה שבא לי ועל מי שבא לי. רוצים תקראו. לא רוצים יש כפתור למעלה בפינה עם חיצים. תלחצו על "חזרה".

מעטים האנשים שהיתה להם, ויש להם, השפעה כה עצומה על חיי היום יום שלי. נכון שישנם אירועים מכוננים, אבל אני מתכוון לשוטף, לכל שנייה ודקה כשאני על האופנוע והנופים מתחלפים והידיים מתפעלות את המכונה. בכל רגע נתון על שני גלגלים יושב לו המלאך הזה פנגס מעבר לכתף ומעיר לי הערות. כל הערה מצילת חיים. כל הערה באה ממקומות של עצמות שבורות ואין סוף פציעות ונפילות  של מי שאני רואה כרוכב המקצועי ביותר בארץ שלא רק למד לתרגם את הידע ולהעביר אותו, אלא עושה זאת מהמקום הכי עמוק בלב הענק שלו.

לא קל ללמד. האמינו לי שאני עושה זאת שנים. צריך המון כוח וסבלנות להגיד את אותם הדברים שוב ושוב ושוב. תמיד אותן שאלות, תמיד אותו ליצן, תמיד אותו חכמולוג. אתה כמורה יודע את כל החומר והזמן שהולך לאיבוד או הקושי של האנשים מהעבר השני להפנים פוגע רק בהם. אתה הרי חוזר הביתה עם אותה כמות הידע שצברת והכל תלוי כמה הצד השני רוצה ללמוד או לחילופין כמה הוא רוצה להראות שהוא כבר יודע. בסוף אתה אומר לעצמך שאם הוא לא רוצה ללמוד אז שילך קיבינימט ואתה לפחות ניסית.

אז זהו, שאצל אלי זה לא ככה.

מהיום הראשון, אף על פי פער הגילים והסגנון האישי, אלי הישיר אלי מבט ואמר לי: " אל תיעלב, כל מה שאני אומר לך זה לטובתך. קח את זה איך שאתה רוצה אבל תבין שאני בא לעזור. עכשיו לך תעיף את האופנוע הספורט הזה כי אני עומד מולך באמצע המסלול ומנופף לך ואתה לא רואה אותי, ואם אתה לא רואה אותי אז אתה לא רואה את הדרך".

אז העפתי את האופנוע ההוא. לא לפני שהנבואה של אלי התגשמה אבל באמת אהבתי את האיטלקי ההוא כי היה מה זה יפה. אבל הוא היה יפה ונשאר יפה אבל אני עדיין דביל.

עכשיו אנחנו על מכונה בווארית חזקה הרבה יותר. לא "מפלצת", אבל כזו שיכולה להניע אותך ממקום למקום במהירויות מרשימות וגם להגיע אתך למקומות שונים. בעצם לאותם המקומות ה"שונים" אני כבר לא חוזר אבל זה כבר סיפור שסיפרתי.

אלי היה אחד האנשים (השני כבר מת ) שחיבק אותי כשסיפרתי לו באיזה אופנוע בחרתי. היום ידיד עם הדגם הקרבי יותר רטן שהאופנוע שאליהו והחבר המת המליצו באמת שווה יותר. עוד משהו שהמאסטר עשה עבורי מבלי שהבין אפילו את עוצמת המשמעות.

בכל אותן הפעמים שהגעתי לקורסי הרכיבה הבחור המקסים הזה היה שם עבורי. לא כי משלמים לו. לא כי זו העבודה שלו. אלא כי הוא באמת ובתמים אוהב ללמד ומבין כמה כל מילה שיוצאת לו מהפה יכולה לחסוך שבועות של שכיבה מתחת לאורות פלורסנט קרים. רגע,  את זה יכול כל מורה לעשות לא?

אז זהו, שאצל אלי יש גם שיעורים מעשיים. ממליץ לכל אחד.

השיעור הראשון היה כשהוא חייך למראה האופנוע החדש לפני כשנה וחצי. "תתחדש חביבי, אני לא יודע אם הוא ייסע עם כל מה שהעמסת על הכידון אבל בוא אני אקח אותך מכאן לא להבהיל את האנשים ואראה לך מה הוא מסוגל לעשות.

אמר ועשה.

באותו יום רכבתי הביתה מבולבל לחלוטין. האם היה זה האופנוע שלי? האם יכול להיות שבזמן שאנו נוטים ואני חש את הכביש קרוב לאוזן המשוגע הזה עזב את הכידון הסתובב אלי ואמר: "תראה, הוא רוצה להמשיך להשלים את הסיבוב לבד. אני בכלל לא רוצה לגעת בכידון ולהפריע לו כי את זה הוא יודע יותר טוב ממני לעשות". נשבע לכם שזה היה אירוע מכונן ברמה כזו שאני זוכר אותו כאילו היה לפני דקה. עד כדי כך זה השפיעה עלי הסיטואציה הזוויתית הזו.

ואז עברנו איזה ניתוחון בברך ( לא קשור לרכיבה, תודה אוהב אתכם גם ) ואיבדתי את הביטחון. הגעתי לתל ברוך ( יש שם קורסים בנוסף לזונות יא מגעילים) ואליהו הסתכל עלי במבט מוזר:

"הכל בסדר מישל?"

"לא כל כך", עניתי נבוך,  "אתה יכול לקחת את האופנוע ולעשות את המסלול כי אני חושב שהוא כבר לא נוטה כמו פעם, והצמיגים חלקים אולי, ובכלל הוא לא מה שהיה ".

המבט הפך למשהו מוזר עוד יותר. הבחור עשה סיבוב עם האופנוע שהשמיע קולות מוזרים בחלק מהסיבובים ואמר:

"הוא בסדר, אתה זה שלא בסדר".

והביטחון שלי חזר.

ויש את היום, שזו הסיבה העיקרית שאני כותב – הגעתי לקורס האמור ללמד משהו מורכב בבלימה תוך כדי הטיה.  אני תמיד מגיע לקורסים הללו ולומד המון דברים חוץ ממה שהוא נושא הקורס.

אלי, גידי, שי, איל, שרון, ניב וכל השאר מכירים את התופעה המוזרה הזו, ועונים תמיד על השאלות שבכלל לא קשורות למטרה שלשמע התכנסנו. האנשים הנפלאים הללו כבר למדו שמישל תמיד שואל על דברים שלא קשורים, אבל יאללה נענה לו גם אם הוא לא מסונכרן עם הנושא המדובר כי זה הסרט שהוא רואה עכשיו.

ברשותכם אנחנו לקראת הסוף אז בואו נחזור להיום. שיעור על "טרייל ברייקינג", עוד משהו שאני יכול בלעדיו אבל  כמו שאמרתי הגעתי כי רציתי לרכב במקום שאני אוהב עם האנשים שאני אוהב עוד יותר ואת מי בכלל מעניין נושא השיעור, אני הרי אפיק את התובנות שלי בצורה הכי מוזרה כי יש את אלי שיעשה את זה כמו שצריך.

רכבתי רע. כל כך רע שאלי ליד כולם אמר לי שאני עכשיו מקפיד על נושאים בסיסיים ביותר ב"סשן" הבא ושאני לא אדבר עמו בכלל עד שזה לא יתוקן.

ככה זה אלי. נוזף בך עם החיוך המקסים שלו שהופך את סטירת הלחי לפחות כואבת.

ואז אתה רוכב כמו אותו ילד שעומד על המקפצה ופוזל בעיניו לראות האם אבא מסתכל עליו, ושנייה אחרי שהגלגל הקדמי לוחך את העשבייה אתה נזכר שאתה בכלל צריך להסתכל על דברים אחרים ורוחו של אבא אלי מלווה אותך בכל שנייה, בכל סיבוב, בכל האצה ובכל בלימה. ואחרי שכבר חשבתי שאני יודע משהו על רכיבה הגיעה ההארה המוחלטת: " מי שרוצה שארכיב אותו שרק יבקש",  אומר האיש ואני מבויש אומר לו שאשמח. עולים על המפלצת שלו והוא כועס כי עליתי על הגברת לא נכון ואז מרצין ואומר : "אל תדבר. אל תעשה כלום. רק תקשיב ותשים את העיניים היכן שאני אומר לך לעשות" והאופנוע עם המורה והתלמיד יוצאים לדרך.

ואיזו דרך זו היתה! לעולם לא אשכח אותה, רכיבה משותפת כזו שווה אלף מילים. אתה יושב מאחורי האיש הזה ומבין מה זו אמנות הרכיבה. מה זו תחושה של ביטחון ואמון. ומה זה פאקן מאסטר. שנייה אחרי זה אתה עוזב את הידיים שלפתו את המושב ופשוט מקשיב ועושה את מה כל שאלי אומר.

וכל החלקים נופלים במקום.

ואז הוא עושה עוד סיבוב קצת יותר אגרסיבי.

וכל החלקים מתעופפים להם מחדש לכל הרוחות.

ואז, הרבה מעבר למה שצריך הוא עושה עוד הקפה ועוד הקפה ועוד הקפה.

ובסוף אתה מבין בדיוק למה התכוון המשורר.

ואתה עושה בדיוק את מה שהוא התכוון.

ואתה מבין מה אפשר ללמוד מרוכב ומורה שכזה.

ואתה מבין מה זה בן אדם שאכפת לו.

ואתה רוכב טוב יותר.

ואתה מאושר.

ואתה רותם את היכולת הטובה היחידה שיש לך וכותב.

אולי משום שזו הדרך היחידה שיש לי להגיד

תודה אלי.

One Comment

Add a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *