מיצו רוכב על KTM Super Duke 990

קודם כל, לפני שאתחיל, גילוי נאות. שניים למעשה.

הראשון, מאמר זה נמצא בסטטוס "טיוטה" כבר למעלה משנה. פשוט לא יצא לי להשלים אותו מאז. לכן, למרות שמדובר באופנוע בן 4 שנים, דווקא מכיוון שהדגם הנוכחי של 2011 זהה לחלוטין לדגם של 2007 המוזכר פה, חשבתי שזה מספיק חשוב לסיים את כתיבתו ולהעלות אותו לפה, סוף סוף. בכל מקרה, נא לזכור שלמרות תאריך הפרסום של המאמר, מדובר על אופנוע משנת ייצור 2007.

השני, מעולם לא רכבתי על הסופר דיוק ברכיבת מבחן. איך זה יכול להיות? ובכן פשוט מאוד. לא היה כזה בנמצא, בישראל, בזמנו. באותה תקופה היה בישראל רק עוד סופר דיוק אחד, שחור. בעליו, כך שמעתי, לא ממש עשה בו שימוש, ואכן כמה חודשים מאוחר יותר החליף אותו בטרייד אין עבור איזה מסור חשמלי או טרקטורון או יאכטה, משהו כזה, לא זוכר בדיוק את הפרטים. כך שנכון לאותו רגע בחיים, המעשה שלי היה בהחלט קיצוני, לא אחראי, ופסיכי. בדיוק כמו שאני אוהב.

אי שם באמצע שנות ה- 2000 KTM לקחו את המרכיבים הכי "אכזריים" באופנועים הטווין ה"רעים" ביותר של אותה תקופה וחיברו אותם יחד ליצירת מופת אחת. במהלך 2007 שודרג הדגם ע"י מיכל דלק גדול יותר, גיאומטריית היגוי משופרת, וכן בלמים מחוזקים. הסופר דיוק 990 של  KTM היה אופנוע נחשק מבחינתי מאז שהוכרז. כל כך נחשק עד שפשוט נכנסתי יום אחד למשרדי היבואן ברחוב שוקן, לקחתי את קטלוג אופנועי הכביש של היצרן, פתחתי אותו בעמוד המתאים, הצבעתי באצבע נחושה עליו, הוצאתי פנקס צ'קים, חתמתי על הצ'ק הראשון, תלשתי אותו מהפנקס והשארתי אותו פתוח על שולחנו של מנהל המותג. "אחד כזה אני רוצה, בשחור/אפור, עם אקרופוביצ'ים וקרבונים וכל מה שאפשר להוסיף לו. מתי הוא מגיע?" את כל זה עשיתי מבלי שאראה את האופנוע, מבלי שאשמע את הסאונד שלו, מבלי שאגע בו, ובטח שבטח מבלי שארכוב עליו.

מנהל המותג הסתכל עלי, ואז הסתכל מאחורי הכתף שלי, מחפש את הוואן הלבנה עם האנשים והחלוקים, הלבנים. משראה שאין אף אחד רודף אחרי, הוא התחיל להסתכל סביבו ועל הקירות, מחפש מצלמות נסתרות שאולי הושתלו לו שם בידי אלמוני. אחרי כמה דקות הוא התעשת, עשה טלפון, ואמר: "בשבוע הבא, רביעי או חמישי, בלי נדר".

פאסט פורוורד שבוע וחצי. "תגיע, תגיע עכשיו, ותביא איתך מטלית ואטמים" אומר לי מנהל המותג בטלפון. "מילא אטמים אבל למה מטלית?" אני שואל אותו. "זה בשביל הריר" הוא עונה. "לא שלך, אלא שלי ושל כל צוות העסק פה".

פאסט פורוורד שישה חודשים. עזבו אותכם ממאמרים, עזבו אותי באמא שלכם. לא רוצה לכתוב. רוצה להמשיך לרכוב על הדבר הזה! אופנוע קטן, פיצפון. הוא נגמר עוד לפני שהוא מתחיל, והזנב שלו נעצר בדיוק מעל לציר של הגלגל האחורי. הקונספט הזה של אופנוע קצר הוא לא חדש, אבל הסופר דיוק לוקח אותו למקומות אחרים. כשאני אומר קצר, הכוונה היא לפאקין קצר, וזה גם אומר שאם אתה מספיק אמיץ להרכיב עליו, אם מצאת מישהו או מישהי מספיק אמיצים כדי להיות מורכבים עליו, אני די משוכנע שהחוויה שהם יעברו תהיה לא רחוקה מזו שעוברת על מי שמפיל סבון במקלחת המשותפת של בית כלא מהסוג השמור ביותר, אי שם בדרום מערב ארצות הברית…

הבולמים, מתוצרת WP המגיעה כסטנדרט (כשבדגם ה- R יש מתלים בכיול יותר קשיח וספורטיבי ועם ציפוי ייחודי על הבקבוק הפנימי לטובת פעולת שיכוך חלקה יותר) הם לא פחות ממדהימים. לרוכב המנוסה יש את מלוא טווח הכיוונונים האפשריים, ומקדימה האופנוע מתהדר באחד מהמזלגות היפים ביותר שראיתי בקוטר 48 מ"מ עצומים. הבולמים מכוונים אצלי למירב הקשיחות, כך אני מרגיש כל באמפ בכביש.

הכידון רחב, נוח, מתלבש בול לידיים. התוצאה של אופנוע כה קצר הוא שהפרונט נוטה לרקוד מעט בפיתולים ובהטיות חריפות, ולכן משכך היגוי הוא פריט חובה. באופנוע שלי המשכך המקורי מורכב מתחת למשולש העליון ועושה את עבודתו נאמנה. המתגים (הסטנדרטיים של KTM) מתאימים לכידון הרחב, ובכלל, האופנוע קל מאוד לתפעול. תנוחת הרכיבה זקופה ומצויינת ואינה בעלת אופי "עוברי" כמו באופנועי ספורט אופייניים. רגלי הרוכב מתלבשות על הרגליות בול במקום, ואלמלא המושב הספרטני אפשר לומר שהאופנוע הוא נוח למדי גם לאחר רכיבה ארוכה, אם כי נוחות זה עניין לפרשנות… צריך לזכור שהכלי תוכנן לזירת "קרבות" עירונית ולטווחים קצרים עד בינוניים. שם – הוא מלך.

מנוע מטורף, הוי-טווין לוקח אותך לחוויות שאף מרובע צילינדרים יפני לא מסוגל לתת. המנוע בנפח 999 סמ"ק, שתי בוכנות, ארבע פעימות, ארבע שסתומים לבוכנה, מייצר מומנט עצום, כוח מתפרץ בכל סל"ד וכמעט לרוחב כל הסקאלה (רשמית – כ- 123 כ"ס ב- 9000 סל"ד). מצד שני, יש לרוכב תחושה קלה שהמנוע "נגמר" בסל"ד שמרובע צילינדרים לא רגיל אליו, אבל חיש מהר מתרגלים לארגן את החלפת ההילוכים בקצב המתאים והכלי טס קדימה עם 186 הקילוגרמים (הרטובים לא כולל דלק – אצלי פחות בגלל החלפת מערכת הפליטה) שלו.

בצירוף עם פול סיסטם של ארקופוביץ', הרעשים המגיעים לאוזני הרוכב הם של טרטור חזק, באס, גרוני, עמוק. פתיחת מצערת באמצע טווח הסל"ד מספקת חוויה מרטיטה תרתי משמע, ואני נהנה לפתוח אותה בעת שאני חולף לצד מכוניות תמימות על הכביש.

אם כבר מדברים על המנוע, ה- LC8 בסופר דיוק זהה למעשה לזה שנמצא ב- Adventure 990, ויחד עם זאת מצד אחד הוא מרגיש חזק יותר (והוא כן, חזק יותר), אבל מצד שני הוא מכוון כך שקצה סקאלת הסל"ד תגיע מעט מוקדם יותר. למעשה, דווקא האדוונצ'ר מצליח לסחוט מהמנוע עוד כ- 20-10 קמ"ש למהירות הסופית, אבל כמובן איפושהו אתה מרגיש שאתה "משלם" על זה בתחושה של פחות כוח. לא משוכנע שזה אמיתי, כאמור אני לא מתעניין בשלב הזה במספרים. משהו שם במנוע עושה את העבודה, ולמרות ששוב, על הנייר, המנוע בשני האופנועים אמור להיות זהה, בסופר דיוק העניינים עובדים בצורה הרבה יותר אגרסיבית. יתרה על כן, מסתבר שבדגם ה- R הקרבי היצרן מצליח לסחוט עוד יותר כוח מהמנוע.

דגם ה- R מגיע עם One Seat מובנה וללא רגליות אחוריות. אצלי מורכב One Seat מקרבון שמחפה על חלקו האחורי של המושב. ניתן להחליף כמעט כל חלק במעטה הפלסטיק המצומצם של האופנוע בחלקי קרבון, כולל החיפוי התחתון, מעטה מיכל הדלק, הכנף הקדמית (וגם אחת אחורית, אם רוצים), וכן חלקים על מכסה הקלאץ' ועוד. בנוסף, ניתן לקבל ג'אנטים מקרבון שהופכים את ההיגוי המטורף והזריזות של האופנוע לאכזרי עוד יותר. האופנוע עושה שימוש בצג הדיגיטאלי ה"סטנדרטי" של KTM המשותף למספר דגמים. לא מתרשם ממנו במיוחד, אבל הוא עושה את העבודה. בכל מקרה, יחסית לאדוונצ'ר שעושה שימוש כאמור באותו צג, זה של הסופר דיוק נראה מדוייק וחד יותר מבחינת מד הסל"ד לפחות.

מיגון רוח סטנדרטי מגיע בדוגמת חתיכת פלסטיק שקופה כהה בגודל של קופסת גפרורים, ומספקת, מן הסתם, מיגון רוח של כזה. אפשר להחליף לאחד גבוה יותר שעוזר קצת יותר, אבל הוא פוגע במראה הכללי של האופנוע. מצד שני, גם עם המיגון ה"גבוה" הוא לא מסוגל לאפשר רכיבה לאורך זמן במהירות של יותר מ- 160-170, למי שמוכן לסכן את הרישיון שלו. ואגב, כשמדובר על סיכון רישיון, אין ספק שהסופר דיוק הוא בדיוק המכונה המתאימה לעשות את זה. ולאו דווקא בגלל מהירויות גבוהות, אלא בגלל האופי התזזיתי, האגרסיבי, החייתי של האופנוע. רכיבה לאורך זמן על האופנוע בכבישים מהירים ופתוחים היא מתכון בטוח לחיזוק שרירי הצוואר. הרוח מכה ללא הרף, ולמרות שאפשר בלי שום בעיה לתת בראש ולהאיץ על עבר מהירויות כפולות מהמהירות החוקית, רכיבה על כל מה שמעל 160-170 (מטר לשנה כמובן) היא בוודאי אפשרית (עד לאזור ה- 220 מטר לשניה), אבל לאורך זמן מדובר במשימה פשוט בלתי אנושית. תצרוכת הדלק מתאימה לאופי האגרסיבי של האופנוע, והכוונה היא לטנק דלק שמספיק להרבה פחות מ- 200 ק"מ בעת רכיבה במצב "קופיקו". יחד עם זאת, רכבתי לא מעט קילומטרים ביחד עם חבר קרוב שרוכב על אדוונצ'ר 990, והפער בצריכה ביניהם לא גדול מאוד, במוד "קופיקו" כמובן.

ברכיבה על כבישים ישרים וארוכים ביחד עם קבוצות של טורפים מרובעי צילינדרים יפניים האופנוע מדשדש אי שם מאחורה, מנסה להדביק את הקבוצה השועטת קדימה. אבל בכבישים צדדיים, טכניים ומפותלים מגיע לידי ביטוי הייחוד של האופנוע הזה. ברגע שמגיעים לאזור הקרבות של נס הרים, של צובא, של מצפה רמון, של כביש הגישה המערבי למצדה, של הירידות לאילת – או אז האופנוע רץ קדימה ובידיו של רוכב מיומן מסוגל להשפיל כל אופנוע ספורטיבי שיעז לעמוד מולו. פקודת היגוי מהירה והאופנוע פשוט נכנס להטיה חריפה. הצמיגים מסוג D209 מספקים אחיזה נפלאה והאופנוע יורד מטה מטה אל עבר הרגליות חסרות הגששים. בכבישים אלה כל סיבוב הוא לונה פארק, כל פניה מלווה בפתיחת גז אכזרית וזריקת זנב, שם אתה מבין מה האופנוע הזה יודע לתת.

כשאני רוכב בקבוצה, פרט למבטי הזימה שאני קולט על הפנים של שאר החבר'ה (לא ברור אם המבטים מכוונים אלי או אל האופנוע, אני רוצה להאמין שאל האופנוע, כן?) אני שומע מכל כיוון עד כמה שהאופנוע הזה הוא "ה" דבר האמיתי. חוויית הרכיבה על הכלי הזה לא דומה לשום דבר אחר שאפשר לתאר, ועד הגעתם של אופנועים של יצרנים אירופאיים נוספים שרצו לנגוס בנישה, אפשר לומר שהוא בעצם המציא את הקטגוריה בה הוא מוצב. שרירי, חזק, עירום מלא, קצר, חזק, אופנתי. בכלל, בעת עצירה ברמזור או חניה של יותר מכמה דקות האופנוע מושך אליו מבטים כמו שלא קרה לי עם אף אופנוע אחר.

סוף דבר – לאחר פחות משנה שהאופנוע היה ברשותי נאלצתי למכור אותו ולעבור הלאה. הסיבות, אם הן מעניינות מישהו, קשורות להחלפת מקום העבודה והאילוצים הנלווים בנסיעה יומיומית לעבודה על גבי האופנוע (עד לאותו רגע היה ברשותי גם רכב מהעבודה). לצערי, האופנוע הפך להיות כלי התחבורה היחיד שלי ובגלל חוסר הפרקטיות היומיומית שלו חשתי שאני צריך לעבור לאופנוע קצת יותר נוח למשתמש מבחינת הרכיבה ארוכת הטווח. על כך במאמר אחר.

נהניתי מהאופנוע הזה מאוד, וחבל לי שהכלי הספציפי שלי מצא דרכו, בעקבות מספר עיסקאות טרייד אין כאלה ואחרות, למשחטת אופנועים שפירקה ממנה את כל חלקי הקרבון והאגזוזים, וכך הפשיטה ממנו את הייחודיות שלו. האופנוע נמסר לאחר מספר חודשים לטרייד אין של מטרו ושכב שם ללא דורש במשך למעלה משנתיים. בידי, הוא היה שמור מכל משמר ועזב אותי כשהוא נטול שריטה או פגם, במצב ממש מושלם וזו לא אנקדוטה. חבל.

על כל פנים, במציאות הישראלית בה אופנועים דומים כמו האפריליה טואנו אינם מיובאים ארצה, ובעת שאופנועים דומים (אם כי לא זהים) שמנסים לפגוע באותה נישה כמו הדוקאטי סטריטפייטר (מצד אחד) וההיפר-מוטארד (מצד שני), הסופר דיוק אמנם אינו לבד בקטגוריה, אבל ללא ספק הוא אחד האופנועים המהנים ביותר לרכיבה. הפחתת המחירים הקיצונית שעליה הכריז היבואן לא מכבר הופכת את רכישתו העכשווית למעניינת במיוחד.

תודות ליריבוס שצילם את התמונות המופיעות בדף זה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה מבחני דרכים, קטמ, עם התגיות , , מאת Mitsu. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות Mitsu

מיצו הוא שם העט בו אני מוכר בקהילת רוכבי הדו"ג, אבל שמי האמיתי הוא דניאל פטרי. אופנועים הם התשוקה שלי, ואם זה היה תלוי בי, הייתי מתעסק רק בהם. למזלי (או שלא) יש לי בחיים הרבה עניינים אחרים שדורשים את תשומת ליבי, בעיקר עבודה ומשפחה, כך שאני לא מצליח להתעסק עם מה שאני באמת אוהב כל היום. היתרון בכך הוא בעובדה שבכל פעם שאני עולה על אופנוע, אני חוזר ומתלהב. אתם יכולים למצוא אותי פה, אבל מכיוון שאני אוהב לכתוב כשעולה בי המוזה (בעיקר כשמעצבנים אותי, אבל לא רק), אז יוצא שאני גם כותב המון במקומות נוספים כמו פורום 8 של תפוז, פולגז, דוג"רי וכמובן פייסבוק. כתבות שאני כתבתי פורסמו בעבר במגוון מדיות כמו YNET, גלובס, מוטו, אוטו ועוד. בכל הקשור לנושאים המופיעים באתר זה ניתן ליצור איתי קשר דרך הקישור המופיע בראש כל דף.

7 תגובות בנושא “מיצו רוכב על KTM Super Duke 990

  1. מוד "קופיקו" הוא המצב שאליו אתה נכנס כשה"קופיקו" משתלט עליך. עכשיו תשאל מי הוא או מה הוא ה"קופיקו" הזה.

  2. אחלה כתבה, אני אוהב את הכתיבה מנקודת מבט חובבנית, ובלי כל זיוני השכל על מספרים וגאומטריות וכל שאר הדברים שרק רוכבי מרוץ יכולים להבין… דורשים עוד!!!

  3. הי, מיצו
    כתבה חמה שרק יד המחוברת ללב של אופנוען יכולה לכתוב…
    זמן רב רכבתי על vtr1000 של הונדה עד שבמלואות בר מצווה הגיע שעת הפרידה. נהניתי מהאופנוע היחודי והשפוי הזה ושמרתי עליו ביופיו המקורי. עם השנים יותר ויותר גבות התרוממו לשמע גילו של האופנוע. היה הוא לי חבר ומלווה לכל נסיעותיי העירוניות ובינהן, כך שכל חבריי ומכריי חיברו אותי עם הכלי כ״אישיות״ אחת. אף זכיתי למאמר במוטו, פרי עטו של איציק להב שהפך לחבר במהרה…
    כשחיפשתי אופנוע חדש להחליף את החבר הוותיק, לא התחברתי לשום כלי אחר… וניסיתי רבים, בנסיעות מבחן ולבטים אין ספור.
    החיפושים שולבו בהתיעצות עם חברי שמכירים אותי ואת סגנון חיי ורכיבתי… אחד מהם, מעצב המוצר, אלכס ס. הרוכב על קסטום רדיקלי פרי ידיו, כיוון אותי להמשיך ולחפש משהו המתחבר לנשמה…
    כך הגעתי לסוכנות מטרו, ולמרטף עם תקרת הזכוכית, ולפנס העצוב במסגרת שחור מט שעמד מבויש מתחת למדרגות…
    ההחלטה היתה מהירה. התאהבתי! הוא שלי עכשיו.
    אתה יכול להיות רגוע שהוא יטופל באהבה.

    בברכה ותודה,
    קובי.

  4. קובי, הוא אצלך כעת? מה מצבו? כמה ק"מ היו לך עליו? מה נותר מהקרבון הרב שעיטר אותו?

  5. כן, אימצתי אותו באהבה.
    אולי יהיה המשך אופטימי לכתבה שהסתיימה כה עצוב….
    נדבר בפורום 🙂

  6. אתה אש, מיצו.

    כתבה מעולה, אופנוע חלום. מאוד אוהב לקרוא את הסקירות שלך – בבקשה תוסיף עוד!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *