כמו מים זורמים

ברשת מסתובבים המון סרטונים שצולמו במדינות דרום מזרח אסיה המתארים את הכאוס התחבורתי שם.  אלפי קטנועים, ריקשות, טוק-טוטקים, חמורים, אופניים, תלת-אופניים, מכוניות, מוניות ומשאיות – כולם נעים באנדרלמוסיה מטורפת.

נסעתי לאחרונה לווייטנאם. הכל אמת לאמיתה.

הנה מה שצילמתי:

אמרו לי שזה מסוכן ומסובך למערבי לחצות כביש בווייטנאם. שאלתי את עצמי: כמה כבר זה יכול להיות מסובך? חוצים במעבר חציה או מחכים לאור ירוק להולכי הרגל. לא?

זהו שלא.

ראשית, אין בכלל רמזורים להולכי רגל – או שיש אבל מעטים מאוד. הרמזורים שקיימים בצמתים מיועדים רק לתנועת רכבים ודו-גלגליים, אבל גם הם משמשים להמלצה בלבד.גם כשיש להם אדום, חלקם עדיין נוסעים, וחלקם גם נגד התנועה.

מעברי חציה הם ציור מטושטש על הכביש ותו לא, ויש התעלמות מוחלטת של האוכלוסיה המקומית מהולכי הרגל, כלומר אף אחד לא עוצר לך ואף אחד לא מצפה שיעצרו עבורו.

לא רק זאת, אלא כשהמקומיים מבצעים פנייה, לרכב הנמצא בנתיב השמאלי ביותר מתוך 3 נתיבים לחתוך את 3 הנתיבים כדי לפנות ימינה, וזה בסדר גמור. גם כשהם פונים שמאלה, הם לא פונים לאן שאתה מצפה שהם יגיעו ברחוב שאליו הם פנו, אלא לפעמים הם מגיעים דווקא לנתיב השמאלי של הפנייה, כלומר מצידו הימני של רכב שנוסע שם לקראתם, וגם עם זה אין להם שום בעיה.

מיגונים לרוכבים? הצחקתם אותם. בווייטנאם בניגוד לתאילנד רובם נוסעים עם קסדה, אבל זו לעולם קסדת חצי אופנתית שנראית כמו כובע עם מצחיה, ורק המבוגרים. ילדים גם בגיל ינקות מורכבים על האופנועים ללא שום מיגון פרט לחיבוק, במקרה הטוב.

למערבי שרואה זאת לראשונה הכל נראה מפחיד לגמרי. אבל כשמסתכלים על כל זה פעל שניה במבט מפוכח נופל האסימון ופתאום אתם נכנסים לקצב. התנועה פה לא מבוססת על חוקי תנועה קשיחים כמו בישראל, אלא על חוקי זרימה. כמו של מים. אם לזרם מים יש מכשול בדרך, המים עוקפים את המכשול. גם כאן. רכב רוצה לפנות שמאלה נגד התנועה? אין בעיה, הזרם של התנועה ממול פשוט עוקף אותו משמאל ומימין, כמו מים שעוקפים אבן ששמת באמצע זרם מהברזייה.

ומה עם הולכי הרגל? אין בעיה, התנועה לא עוצרת לעולם אלא פשוט זורמת סביב הולך הרגל בעודו חוצה. אתה לוקח נשימה עמוקה, אומר לעצמך "על החיים ועל המוות", ובלי לחכות לכלום פשוט מתחיל לחצות, לאט, בקצב הליכה קבוע, ללא תנועות פתאומיות, וכל התנועה סביבך שלא עוצרת לרגע פשוט ממשיכה סביבך.

עוד דבר מפחיד במיוחד אותנו הרוכבים הוא חוסר המבט המוחלט שלהם לכיוון הכביש שאליו הם משתלבים. הם פשוט נכנסים, בלי להסתכל, ולא משנה אם אתה קטנוע או אופנוע או רכב פרטי או משאית. פשוט נכנסים, במהירות קבועה, בלי לעצור, ושהתנועה ברחוב הראשי תתמודד עם זה.

אחרי כמה ימים פה אני מבין שהמפתח לכך שכולם שורדים מורכב משני אלמטים עיקריים:

האחד חוסר אגו מוחלט מצידם של הנהגים או הרוכבים. נכנסת לפני? לא נורא. אני לא חייב להראות לך שאתה אידיוט. אני לא חייב לחנך אותך. הצפצופים הם לא מתוך כעס או עצבים כמו בישראל, אלא מתוך רצון לסמן לך שתדע שאני שם. כולם מצפצפים וכולם לא מתעצבנים כשמישהו מצפצף לך, אלא זה בערך משהו כמו נצנץ שנמצא שם כדי שהאחרים ידעו שאתה שם.

השני הוא מהירות קבועה, אחידה, ללא תנועות פתאומיות. כולם נעים בקצב הזה, ואין עקיפות או סטיות פתאומיות. זרם מים אחד, אחיד, וכל החלקיקים בזרם יודעים את מקומם. כשמישהו נכנס לזרם הזה כל החלקיקים עוטפים אותו ומקבלים אותו לתוכם, ומיד המהירות שלהם משתווה.

מרתק, ממש מהפנט להסתכל על זה אחרי שעברת את השלב של החרדה הנוראית הזו של "מה האידיוט הזה עשה, הוא אפילו לא הסתכל, יצא ישר נגדי חמש מטר ממני, איך הוא לא מפחד שיורידו אותו?"

פוסט זה פורסם בקטגוריה דעות אישיות, טיולים, עם התגיות , , מאת Mitsu. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות Mitsu

מיצו הוא שם העט בו אני מוכר בקהילת רוכבי הדו"ג, אבל שמי האמיתי הוא דניאל פטרי. אופנועים הם התשוקה שלי, ואם זה היה תלוי בי, הייתי מתעסק רק בהם. למזלי (או שלא) יש לי בחיים הרבה עניינים אחרים שדורשים את תשומת ליבי, בעיקר עבודה ומשפחה, כך שאני לא מצליח להתעסק עם מה שאני באמת אוהב כל היום. היתרון בכך הוא בעובדה שבכל פעם שאני עולה על אופנוע, אני חוזר ומתלהב. אתם יכולים למצוא אותי פה, אבל מכיוון שאני אוהב לכתוב כשעולה בי המוזה (בעיקר כשמעצבנים אותי, אבל לא רק), אז יוצא שאני גם כותב המון במקומות נוספים כמו פורום 8 של תפוז, פולגז, דוג"רי וכמובן פייסבוק. כתבות שאני כתבתי פורסמו בעבר במגוון מדיות כמו YNET, גלובס, מוטו, אוטו ועוד. בכל הקשור לנושאים המופיעים באתר זה ניתן ליצור איתי קשר דרך הקישור המופיע בראש כל דף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *