מיצו רוכב על Honda CB1000R

בתערוכת האופנועים במילאנו לא ביקרתי מעולם. אין לי עורך עשיר שישלח אותי על חשבון העיתון לכמה ימי הנאה מוטורית, ומשום מה לא מצאתי זמן לעשות את זה בעצמי. אבל מה זה משנה, מאז הוצג האופנוע במילאנו בסוף 2007, האופנוע הזה גרם לי לחשוב מחשבות לא ראויות. נכון, להונדה היו (ועדיין ישנם) אופנועים ערומים נוספים בארסנל. ההורנט 600, הורנט 900 – שניהם תאמו לז'אנר שגם יצרנים אחרים לא התעלמו ממנו. אבל ה- CB1000R איננו ממשיך דרכם, ואין בינו לבין משפחת ההורנטים שום דבר וחצי דבר. מדובר באופנוע קרבי, סטריט-פייטר, אגרסיבי, קטלני, בעל מראה עתידני משהו שמזכיר משהו מסרט מד"ב, ואם להיות יותר ספציפי – משהו מהסרט "גברים בחלל". שדך מראה עתידני עם מנוע שנתלש הישר מקרביו של CBR1000RR (וכרגיל לאופנועים מהקטגוריה הזו – עבר שינויים כאלה ואחרים כדי להתאים את עקומת המומנט ואת ההספק שלו לאופנוע מהסוג הזה. מנוע של ה"ציביאר" אמור להפיק לכ- 123 כ"ס, עם מומנט מכובד של כ- 10 קג"מ, כל זאת על כ- 217 קילו של אופנוע) ועל הנייר יש לך כלי שאמור למשוך אליו לא מעט מבטים. ואכן הוא משך.

אני צריך לרכוב על אחד כזה.

נכון, כל בוחני האופנועים בביצת הלבנטיניות המקומית כבר רכבו וכתבו עליו מזמן. אבל אני? אני אינני בוחן אופנועים, וכמו שאין לי עורך שישלח אותי למילאנו, הצד הטוב הוא שגם אין לי עורך שנושף מאחורי עורפי ודורש עמידה בדד-ליינים. איזה כיף לי!

יש רק בעיה אחת. רצה הגורל ועיסוקים אחרים, רכיבות אחרות, ובכלל, הסניליות המתגברת שלי גרמה לעניין להישכח ממני לזמן מה. אבל אחרי שפגשתי את אנשי הונדה באירוע השקת ה- PCX125 לפני מספר ימים (ותודות לתומר'קה הנפלא על החיבור עם האנשים הנכונים), שמעתי קליק קטן והחלק האחרון בפאזל נפל למקומו.

אני הולך לרכוב על CB1000R!

פאסט-פורוורד 7 ימים. אני מגיע לסוכנות הונדה בדרך השלום, והכלה מוצאת החוצה כלאחר כבוד. כלה? במקום כלה מסתבר שמישהו הניח על המדרכה גמל שלמה אמיתי! אופנוע המבחן צבוע בירוק בעל גוון זרחני משהו, לא צבע שרגילים לראות על הכביש, אבל מה אני קטנוני, עזבו את הצבע. האופנוע נראה בול כמו בתמונות. הפנס המשולש עם הבליטה הקטנה שמשמשת לאור הגבוה שמזכיר עין של זבוב המשלים את המראה ה"חרקי", האגזוז המקוצר והקרבי מצד ימין של האופנוע שמחובר ל- 4 צינורות גבריים ומסוקסים שבוקעים מחלקו הקדמי של המנוע, הזרוע החד-צידית היפהפיה מצידו השמאלי והג'אנט המגניב שמחובר אליה, האנדר-טייל הסטרילי עם המחרשה המנדטורית, ועם זנב מיניאטורי ומעוצב. אני עושה סיבוב ומסתכל עליו, בולע את הקווים החדים. אלמנט המשולשים שולט באופנוע, דרך חיפויי הפלסטיק משני צידי הרדיאטור, דרך הצורה המעניינת של הפנס הקדמי, דרך הפרופיל של האגזוז ודרך הזנב החד. בהחלט משרה נוכחות שאי אפשר להתעלם מקיומה.

אהה, אמרתי כבר שהוא ירוק? כן. מסתבר שכן.

כשמתיישבים על האופנוע מרגישים שהמושב די גבוה, אבל לא גבוה כמו של הסופר דיוק למשל, אני חושב שהוא ירגיש בהחלט נוח גם לרוכבים נמוכים מ- 1.83. שתי הרגליים שלי נטועות חזק על הקרקע, וכשמניחים אותן על הרגליות מוצאים אותן בדיוק איפה שאתה מצפה. לוח השעונים, דיגיטאלי למשעי. בחלקה העליון של התצוגה קיים מד סל"ד שמספק מידע בצורה סבירה. מד המהירות מציג ספרות יחסית קטנות בצד שמאל, ובצד ימין קיים מחוון דלק, מד קילומטרים מתאפס (2 כאלה) ומונה קילומטרים כללי. באמצע, 2 לחצני כיוון וכמה נורות אזהרה פוטנציאליות. אני לא נהניתי מהתוצאה הסופית, ולטעמי האישי מדובר בלוח שעונים שמנסה לשחק אותה עתידני משהו אבל הוא לא מספק את הסחורה במיוחד באור שמש או בעת רכיבה מהירה בה הראש נאלץ להתמודד עם מערבולות הרוח.

המושב עצמו מורכב משני חלקים – של הרוכב, וחצי אחורי – של המורכב/ת. האחורי מתפרק בקלות ומתחתיו יש תא נוח לאיחסון ניירות ופריטים נוספים. המושב נוח, מרופד, בעל תחושה של ג'ל קשיח. יחד עם זאת, לא מדובר במושב שיפנק לכם את החלק האחורי, ואצלי, אחרי רק כ- 120 ק"מ של רכיבה רצופה ולא קלה, התחלתי להרגיש את המחאות של הישבן (ולא, הוא לא מיועד לסוג כזה של רכיבה. מי שרוצה אופנוע טורינג שיקנה נא VFR או גולד-וינג רחמנא ליצלן). מבחינת עיצובית, מזווית הראיה של הרוכב, מיכל הדלק שובר את קו המשולשים החד של האופנוע בצורתו המעוגלת ונראה כאילו הוא לא ממש קשור לשם.

אני מניע. האופנוע כמעט חרישי. האגזוז, למרות קוטנו, עושה עבודה מצויינת בהשתקת המנוע, לטוב לרע, ומזכיר את ההמהום הקלוש שמשמיע ה- CBR1000RR עליו רכבתי. אני מניח שמי שירצה שישמעו אותו מגיע לשכונה ישיג לעצמו חיש קל אפטר-מרקט של אקראפוביק. יחד עם זאת, אין הסאונד של 4 בשורה דומה בכלום להסאונד הגרוני שמספקים סטריטפייטרים אירופאיים בעלי שתי בוכנות (ושגם עולים ב- 150% יותר ממנו). בדיעבד, בבוקרו של יום ראשון כשאני נמצא בדרכי לת"א כדי להחזיר את האופנוע, אני מבין עד כמה השקט היחסי הזה עובד היטב. מי אמר שסטריט-פייטר חייב גם לעקור לך ולכל מי שסביבך את הסתימות?

בחזרה למציאות. אני משלב להילוך ראשון, נקישה קלה, אופיינית ליפניים, רחוקה מרחק "משט הומניטארי" ו"פעילי שלום" מהקרקושים שיוצאים מסטריטפייטרים אירופאיים. איזה כיף. לתענוג עוזר גם הקלאץ' החמאתי והרך. יוצאים לדרך.

התנועה העירונית קלה, ממש קטנוע. נו זו לא חוכמה, בדיוק ירדתי מקטר רכבת בדוגמת היאבוסה כחול. אבל בחיי, האופנוע קטן, קליל, מרגיש שאפשר לעבור איתו בין כל שילוב של כל מכונית ומסחרית שתרצה. ואכן הוא עובר. בפתיחה ברמזור אני מושך את הראשון, לא מעז עדיין לשחרר עדיין את כל הסוסים. הוא בועט, והמומנט הנדיב מתחיל להיות מורגש כבר בסל"ד נמוך, מה שמאפשר לפתוח עוד ועוד. בהמשך אני אגלה שאם משחררים את המצערת בצורה נכונה, גם ראשון וגם שני מאפשרים להעלות את הפרונט לאוויר ללא קושי בכלל. אחלה!

אני מסיים סיבוב ביקור חברים בת"א ויורד לאיילון, עוד מעט השמש תשקע, ומחר יש לי רכיבה ארוכה… נו עם אופנוע שכזה איך אפשר לעמוד בפיתוי?

גם ברכיבה בכביש מהיר עמוס מכוניות ההשתחלות היא קלה בין טורי הרכבים, פתיחת גז חזקה מרימה אותי ואני שועט קדימה, בורח לכיוון מזרח על כביש 1.

מיגון רוח? בדיחה. אבל למה ציפיתי? ברור שלא קיים מיגון רוח, נו באמת מיצו. אבל מצד שני, משהו שם עובד. לא יודע איך הם עשו את זה, אבל ה"אין מיגון רוח" הזה עושה שם משהו. איכשהו, עד למהירויות של 150 פלוס מינוס, אין ממש מחסור באותו מיגון רוח. משהו שם, בוודאי המבנה של הפנס הקדמי, מסיט את הרוח אל מעבר לקסדת הרוכב, ומאפשרת רכיבה נורמלית, כמעט נוחה. יחד עם זאת, שלא יהיה ספק. בכל מה שמעבר למהירות הזו, הרוח מקשה מאוד על רכיבה מתמשכת. כמו בסופר דיוק, כמו בסטריטפייטר, כמו במונסטר, כמו ב- Z1000, כמו ב- K1200R – על כל האופנועים האלה קשה מאוד להתמיד ברכיבה במהירויות גבוהות לאורך זמן. המהירות המקסימלית שאפשר לראות על האופנוע הזה, אם זה מעניין מישהו, עומדת איפושהו ליד ה- 240 קמ"ש, אבל You might as well say 300, הרי אין מצב בעולם שאדם נורמלי יחזיק מעמד בתנאים האלה על אופנוע שכזה. מיותר לציין שכל המהירויות הנ"ל הן לא אמיתיות, וכל מה שכתבתי לעיל הוא משמועות בלבד. אני רוכב כחוק, 50 בעיר, 90-100-110 מחוץ לעיר, בהתאם למגבלות החוקיות. דה.

אני מחנה את האופנוע בחניה הרגילה של ההיאבוסה שלי. האופנוע לוקח בערך רבע מהאורך, והכיסוי הרגיל שלי נראה עליו כמו שמיכה של פיל לחרק ירקרק. לילה טוב, מחר נפגשים.

שנינו מתעוררים השכם בבוקר ויוצאים לנקודת מפגש עם מספר חברים. השבת אנחנו מתכננים לרדת דרומה דרך כבישים צדדיים, מפותלים, הרחק מן התנועה והרחק מהניידות ששורצות באזור. הכבישים אכן שוממים, ולרוב אנחנו נמצאים לבדנו, דוהרים קדימה. הנופים הירוקים-חומים-צהובים של אזור בית-גוברין ממלאים אותנו, וכך גם החרקים שמשום מה מתאהבים בשרק שלי, ונדבקים לי למשקף הקסדה. אני לא נותן לזה להפריע לי ואנחנו עוצרים לצלם את האופנוע למספר דקות. אמרתי לכם כבר שאין לי עורך? אותו אחד שלא שולח אותי למילאנו, אותו אחד שלא משלם לי את הוצאות הדלק, זה אותו אחד שגם לא שולח איתי צלם מקצועי. אני מסיים לצלם את האופנוע במצב סטאטי ואנחנו ממשיכים.

תנוחת הרכיבה ממש לא אגרסיבית, ומיכל הדלק נותן לך תחושה שאתה נמצא "בתוך" האופנוע. אבל זו רק תחושה מטעה, כיוון שאתה לא יודע נמוך כמו על מונסטר 1000 של דוקאטי, והכידון הרחב גורם לך להחזיק אותו בפוזה שלוקח כמה רגעים להתרגל אליו. אגב כידון, אי אפשר שלא להזכיר את המראות. איך שהן היום, הן מיותרות לגמרי. לעבוד איתן זה קרוב לבלתי אפשרי, מעולם לא בחנתי כל כך את המרפקים שלי כמו ברכיבות של סוף השבוע הזה. בשלב מסויים פשוט התייאשתי, ובכל פעם שרציתי לראות אם השותפים שלי לרכיבה נמצאים מאחורי, פשוט הורדתי יד מהכידון, התבוננתי במראה, והחזרתי את היד למקומה.

מיכל הדלק מלא מספיק להרבה פחות מ- 200 ק"מ במצב "קופיקו". בחישוב מהיר לפי התדלוקים שביצעתי במהלך הרכיבה, על כל 100 ק"מ הולכים כ- 9 ליטר (שוב, מדובר ברכיבה במוד "אטרף" כשהמצערת פתוחה כמעט על הקצה שלה כמעט לכל אורך הרכיבה). הצורה של המיכל יחד עם שיפוע קדמי מסויים של המושב מביאות את הרוכב למגע קרוב, קרוב מדי בין האיברים הפרטיים שלו לבין המיכל. נכון, המיכל מרופד בחלקו הרלוונטי בגומי קשיח ונוח למגע (מה שחוסך לרוכב את הצורך ברכישת פד מגן למיכל), אבל בגלל האורך (או שמא עדיף לומר בגלל "הקוצר") של האופנוע, אין הרבה מקום לתמרון של הרוכב על המושב שלו, ובמוקדם או במאוחר המילה "שקשוקה" מתחילה לקבל משמעות אחרת, כואבת יותר.

הכביש של בית-גוברין ריק גם הוא, משהו כנראה קרה כי אנחנו לא נתקלים בשום אופנועים פרט לכמה קאסטומאים שרוכבים להם לאיטם, כמו חיפושיות זבל גדולות, מתגלגלים על הגבעות. בינינו רוחשים מדי פעם ערימות של רוכבי אופניים, צבועים בצבעי מלחמה, מצויידים במיטב ההיי-טק, בחניה מחכים להם כנראה רכבי הליסינג ה- 1.6 ליטר אוטומטיים שמקום העבודה שלהם נתן להם. אנחנו פונים לאחד הכבישים המגניבים ביותר שיש באזור, עוברים את אמציה ושקף, וממשיכים דרומה לכיוון להב. אנחנו עכשיו באמת לבד על הכביש, זמן לבצע כמה בדיקות מהירות ועוד כל מיני שטויות.

הברקסים קדמיים עובדים מצויין. בעיני, הברקסים של ההונדות הגדולות היו תמיד מצויינים, אבל הטוקיקו של ההונדה הזאת ממש עוצרים את האופנוע בלחיצת אצבע. הברקס האחורי חזק אף הוא, ומספק יכולות מצויינות. יחד עם זאת, דריכה משמעותית על רגלית הבלם האחורי מביאה את הגלגל האחורי לנעילה מהירה, מהירה מדי. אובר-אול, מוזר איך יצרן אחד (הונדה) יכול לקחת ציוד בלימה (טוקיקו) ולעשות איתם מה שיצרן אחר משום מה מתקשה בו (סוזוקי). אני מתרשם מאוד לטובה. האופנוע יכול גם לקבל תוספת של ABS כאופציה אבל האופנועים הנמכרים בארץ הקודש אינם מצויידים במערכת, וחבל. היה מעניין לרכוב על אחד כזה.

המזלג של האופנוע מספק יכולות שיכוך סבירות, לא למעלה מזה. במהלך הרכיבה שלי נתקלתי פעמיים במזלג שנסגר עד לסוף המהלך. יש מצב שצריך היה לכוון אותו למשקל שלי, לא יודע. לא התעסקתי בזה יותר מדי, אבל התחושה שאיתה ירדתי מהאופנוע היתה שאפשר היה לעשות קצת יותר במחלקה הזו. מצד שני, הזרוע האחורית החד-צידית נפלאה בקשיחותה, וגם ללא משכך היגוי, היא עוזרת לאופנוע לשמור על הקו שלו ועל החבילה כולה בתחושה טובה בסך הכל.

מבט בשעון ואנחנו מבינים שאם נמשיך בקצב הזה נגיע הביתה מוקדם מהמתוכנן. אנחנו מחליטים לחזור על עקבותנו ולעלות לירושלים דרך עמק האלה, כביש המנהרות, ואז חזרה לאזור המרכז דרך עין כרם, צובא, צומת שמשון וחזרה ללטרון דרך צומת נחשון. בכבישים האלה אנחנו דוחקים, כל אחד את הכלי שלו, ואני מוצא את ה- CB1000R הירקרק שלי מהנה ביותר. המומנט מאפשר לי להישאר בהילוך שמתאים לי ביותר, ובסיום הפניה פשוט לפתוח גז כמעט עד הסוף בידיעה שהוא ימשוך אותי בצורה ליניארית וחלקה למשעי כמו תחת של תינוק תורכי לא מגולח בן-יומו. החלפת ההילוכים קלה, ורוב הזמן אני מבלה בין 3 ל- 5. יחד עם זאת, לטעמי האישי אין פתיחה של מרובע צילינדרים דינה כפתיחה של טווין עצבני, ולפעמים חסרה לי אותה בעיטה שאני רגיל אליה מהסופר דיוק שלי. יחד עם זאת, הנוחות של המנוע היפני משרה בך בטחון מסויים, וגם זה שווה משהו. האופנוע זריז, אם כי לא זריז כמו אביו הביולוגי – ה- CBR1000RR. עם בסיס גלגלים מעט יותר ארוך, ועם כידון רחב וגבוה יחסית, לעיתים אתה מוצא את עצמך מפעיל טיפה יותר כוח ממה שאתה מצפה כדי להטות את האופנוע כמו שצריך. העובדה שהעורך שלי (אמרנו כבר – שלא קיים) לא ישלם עבור כל נזק שייגרם לאופנוע גורמת לי לשמור על שפיות במהלך הרכיבה בכבישים המגניבים של אזור בית-שמש, וכך הגענו כולנו בשלום לתחנת התדלוק.

הצמיגים בהם נעול האופנוע – דאנלופ D208 ברוחב 180 מאחורה – אמורים להיות יחסית חדשים. הם מספקים אחיזה מצויינת, אבל זקוקים לחימום רציני כדי להגיע לטמפרטורת עבודה אופטימאלית. בפתיחת גז חזקה האחורי נוטה להחליק והתחושה, למי שמחכה לזה, מגניבה את הגבות! הקדמי עושה גם הוא את העבודה נאמנה. במהלך הרכיבה אני מגיע לכמה קטעי כביש מחליקים במיוחד, ולרגע אני נבהל ומוריד קצב, אבל אחרי כמה סיבובים הכביש חוזר לרמת אחיזה טובה ואנחנו ממשיכים בקצב המהיר.

במהלך אחת מהעצירות ברכיבה אני מסתכל על הגימור של הכלי. אופנוע המבחן הירקרק הספציפי הזה עשה למעלה מ- 19,000 ק"מ, אבל איכות ההרכבה של הונדה לא מוטלת בספק והאופנוע מרגיש מצויין מבחינה חיצונית. הפלאסטיקה נמצאת כולה במקומה, אין קרקושים ורעידות, אין חלקי פלסטיק שלא מחוברים זה לזה בצורה מתאימה, פרט אולי, לאיזה פלסטיק רופף באזור המחרשה בזנב. אני בהחלט מתרשם לטובה!

לסיכום, ה- CB1000R הוא אופנוע חזק, אגרסיבי, עם מכלולים שנלקחו היישר מאופנוע הדגל של הונדה, מעוצב כמו שרק היפנים יודעים (לטוב ולרע, כן?), לא הגיוני (אבל איזה אופנוע ליטר ספורט הוא באמת הגיוני? נו באמת), ובעל אוריינטציה מובהקת לכבישים מפותלים, לא נוח לרכיבות ארוכות אבל מגניב טילים לרכיבות כסאח. כשמשווים אותו לאלטרנטיבות האירופאיות – ה- KTM Super Duke 990, ה- Ducati Streetfighter – שניהם אופנועים בעלי מנועים גדולים בעלי שתי בוכנות – האטרף שהאופנוע מספק נראה יחסית כמו חתלתול מבויית. אבל עם תג מחיר "שפוי" הרבה יותר בהשוואה לאירופאיים, ה- CB1000R נראה כמו אופנוע שצריך להתאים נקודתית לצרכים של הרוכש כדי להוות אלטרנטיבה לאופנועים רב-גוניים יותר. אבל דווקא בגלל זה, דווקא בגלל הפוזה והקרביות והעובדה שמדובר במכונה שתגרום לרוכב לרצות להיות קצת יותר מהיר וקצת יותר "משוגע", דווקא בגלל זה אני אוהב את הראש שלו. אגב, מחיפוש זריז באתרים שמוכרים אביזרי אפטר-מארקט לאופנועים אני קולט תמונות של CB1000Rים משופצרים ומאובזרים בצורה מדהימה, ואין ספק שאוהבי הז'אנר יכולים לייצר דברים מדהימים מהכלי הזה, ומספיק עיון באתר הזה כדי לקבל כמה רעיונות זדוניים במיוחד…

רכבתי על CB1000R!

6 Comments

Add a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נגישות