מצלמות המהירות – כישלון מהדהד, ועוד היד נטוייה

שש שנים אחרי שהחלו להיפרס ראשונות מצלמות המהירות האלקטרוניות (פרוייקט א3), וציבור הנהגים והרוכבים ניצב מול מערך אימתני של כ- 180 עמדות, הכוללות:

  • מצלמות מהירות "רגילות"
  • מצלמות המוצבות בצמתים והמשמשות בתפקיד כפול של מצלמות אור אדום ביחד עם מצלמות מהירות
  • מצלמות המוצבות על נתיבי תחבורה ציבורית (שאינן פעילות בנתיים, נכון לרגע כתיבת שורות אלה, אך הן עלולות להפוך למבצעיות בכל רגע) – מצלמות אלה אמורות לשמש לאכיפת נסיעה של רכבים לא מורשים על נת"צים, אבל הן עלולות להפוך למצלמות מהירות לכל דבר
  • ו… דחלילים הכוללים מספר עמדות דמה של גאטסו, וכן מאות דחלילים ישנים בצבע כתום חדש (כדי לבלבל את הנהגים לחשוב שמדובר במצלמות חדשות)

ועוד היד נטוייה, שכן הפרוייקט מתייחס בשיאו למאות עמדות גאטסו, מה שמציב אותנו כעת רק בכמחצית הדרך.

אבל מערך מצלמות זה אינו ממלא את תפקידו כלל, התפקיד שבשמו נגזרו מתקציב המדינה מאות מיליוני שקלים על מנת להתקין את כל אותן מצלמות. המצלמות כלל אינן מגבירות את הבטיחות בכבישים, אלא דווקא להיפך. הנהגים מודעים, באמצעות אפליקציות וגלאים, למיקומן של המצלמות. הן לא באמת גורמות לו להפחית מהירות – גם אם נניח שהמהירות היא הגורם העיקרי לתאונות – הוא לא, הוא בתחתית העשירייה הפותחת. המצלמות רק גורמות לבלימות חירום של נהגים בהגיעם אליהן, לשינויים קיצוניים במהירות התנועה, שידוע ממחקרים רבים שדווקא הוא זה שגורם לתאונות.

בנוסף, המצלמות כלל אינן מוצבות במקומות הראויים, אלא בקטעי כביש ישרים בהם אין למצלמות כל אפקטיביות, אלא לשם גביית כספים מן הציבור. אין מצלמות בערים באזור בתי ספר או גני ילדים, אין מצלמות בכבישים אדומים (לדוגמה – כביש 66, וגם לא על כביש 554). אהה, וגם אין מצלמות על כביש מספר 1 (ת"א – ירושלים). תשאלו את עצמכם מדוע.

הנה כמה דברים שכתבתי בנושא בעבר:

אגף התנועה של משטרת ישראל: רוצים להציל חיים? הנה, קחו רעיון

על הקשר בין הצמתים הכי מסוכנים בישראל לבין מיקומי מצלמות המהירות

אל תאמינו לי, אבל אולי תאמינו למבקר המדינה, ואם לא לו, אז לפחות למספרים:

נכון לרגע זה, מספר ההרוגים בשנת 2016 עומד על 357 בני אדם. בשנת 2015 מספר ההרוגים עמד על 356. ב- 2014 ספרנו 319 הרוגים, ב- 2013 המספר עמד על 309 הרוגים, ואילו ב- 2012 היו 292 הרוגים בכבישי המדינה. מספרים אלה אינם כוללים את כל הפצועים קשה, את כל המשותקים, את כל קטועי הגפיים, את הצמחים בבית לוינשטיין ואת כל המשפחות שעולמן חרב עליהן בגלל שהן הוטלו לתוך סחרחרה מטורפת כתוצאה מפגיעה בלתי הפיכה ביקיריהן.

אין ספק שהמשטרה, באיוולת אופיינית לכחולי המדים, בחרה במודע להפקיר את בטחון הנהגים בכבישים בעודה מטילה את יהבה על אכיפת המהירות באמצעות מערך המצלמות, בעוד שאת שאר מאות העבירות שכולנו רואים מדי יום לנגד עינינו אין כלל אוכפים. אין נהג (או רוכב) שלא מוכן להישבע שאם יציידו אותו במצלמה טובה ובפנקס דו"חות, הוא יוכל להפיק עשרות דו"חות תנועה מדי יום וזה רק בדרכו מהבית לעבודה וחזרה.

ואם אתם הקוראים חושבים שמדובר בקלישאה מוגזמת, עשו ניסוי החל ממחר בבוקר, ספרו את מספר עבירות התנועה שאתם רואים בדרככם לעבודה בבוקר. תוכלו לכתוב בתגובות מטה את הממצאים שלכם.

כיום נמצאות בשירות משטרת ישראל מספר נמוך להחריד של ניידות, מתוכן פחות מ- 2/3 הן מבצעיות בכל רגע נתון. אם חשבתם שמדובר במאות ניידות, תחשבו שוב. המספר נמוך הרבה יותר מ- 150, וזה בהנחה אופטימית שבאורח קסם כל הניידות יניעו מחר בבוקר ויצאו למשמרות על כבישי המדינה. בפועל, המספר קרוב יותר לחצי.

אם לא שמתם לב לכך שאין ניידות על הכבישים, קחו עוד ניסוי. חפשו את הניידת בזמן שאתם נוסעים לעבודה, הביתה, לטיול בשבת, או סתם לפגישה בירושלים. תכתבו למטה את הממצאים שלכם.

האחריות על המחדל הזה חלה בראש ובראשונה על ראשו של המפכ"ל, יהיה אשר יהיה (שמו איננו רלוונטי, שכן מדובר במחדל שנמשך מזה 6-7 שנים לפחות). אם חשבתם שיש באופק איזה שינוי מעודד, איזו תקווה להיפוך המגמה של עלייה מטאורית במספר הנפגעים וההרוגים על הכבישים – תחשבו שוב.

המשטרה נדרשת לשינוי מיידי:

  • הכפלה, במינימום, של סד"כ שוטרי התנועה במדים
  • הכפלה, במינימום, של מספר ניידות התנועה ואופנועי המשטרה המשמשים לאכיפה מדי יום
  • החלטה עקרונית על אכיפה לא רק של עבירות "איכות" כפי שקורה היום, אלא על כל עבירה שהשוטר רואה – כולל נסיעה בנתיב שמאלי, כולל סטייה מנתיב ללא איתות, כולל כל עבירה!
  • הפעלת מדיניות של אפס סובלנות כלפי עברייני תנועה סדרתיים כבדים
  • הפעלת מדיניות של "ניידת על כל כביש", בה ניידות תנועה ייראו על כל ציר, כל כביש, כל נתיב – בין אם בתנועה קבועה כך שכל נהג ידע שאיפושהו בסמוך לו קיימת ניידת פעילה, ובין אם בעת אכיפה אקטיבית
  • עיבוי מערך השיפוט בבתי המשפט לתעבורה

כל השינויים האלה דורשים תקציבים – עשרות ומאות מיליוני שקלים מדי שנה. ומנין יגיע הכסף? תנחשו.

מצלמות המהירות המוצבות בכבישים היום מייצרות למדינה הכנסה של מאות מיליוני ש"ח בשנה. גם אם נפחית במספרים התיאורטיים, גם אם נניח שיש רק 100 מצלמות אמת שכל אחת מהן מפיקה רק 500 דו"חות מדי חודש – עדיין אנחנו מדברים על מספרים אסטרונומיים של מעל 400 מיליוני ש"ח מדי שנה (כתבתי על זה מספר פעמים, וגם כשהפרוייקט רק היה בתחילת דרכו). מס דרכים של ממש, שכמעט כל אחד מאיתנו נדרש לשלם, אבל אף אחד מאיתנו לא נהנה מפירותיו.

כסף זה, היום, נבלע בנבכי תקציב המדינה. לאן הוא זורם? איש לא יודע. אבל דבר אחד בטוח: כספים אלה אינם חוזרים לציבור בצורת השקעה בתשתיות בטיחות, לא בצורת הכשרת נהגים מתקדמת, לא בצורת חינוך, לא בצורת שינוי המצב הקיים. ועוד לא התחלנו לדבר על כל הכספים שהמדינה מוציאה היום בגלל תוצאות חוסר הבטיחות בכבישים.

הגיע הזמן שכל אחד ואחת מאיתנו יקימו קול צעקה, כי השבר גדול, הייאוש גדול, ואין מושיע באופק. 

14 Comments

Add a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *