ה"כמעט" שלא ידעת

יופי. נכנסתם. עכשיו תשארו איתי 3 דקות.

מראש אני מזהיר אתכם – זהו פוסט שמטרתו היא אחת בלבד: לגרות ולמשוך את חוט המחשבה שלכם למחוזות שאולי לא הכרתם, ולגרום לכם לעצור לרגע ולנסות לראות האם האמור בו ישים עבורכם.

הוא כן.

כמה "כמעטים" היו לך?

עזבו את הפלאפון לרגע (אלא אם אתם קוראים כרגע דרך המכשיר הארור), ותחשבו על השנה האחרונה שלכם. שנתיים אחורה, אפילו שלוש שנים אם יש לכם את אורך הרוח. אם הזיכרון שלכם לא מתעתע בכם – לכו אפילו אחורה מזה. חמש שנים, עשר שנים לאמיצים שבכם. תחשבו על כל הטיולים שעשיתם על האופנוע, הרכיבות המשותפות עם חברים, רכיבות הסולו מכאן לשם, דרך בית שמש, דרך הבקעה, דרך סדום/ערד, דרך הגלבוע, דרך רמת הגולן, דרך כביש הצפון ואלקוש… תחשבו על כל הרכיבות היומיומיות מהבית לעבודה וחזרה, ללימודים, לקניות, לחברה, להורים…

עכשיו תנסו חזק חזק להיזכר במספר הפעמים שבהן חוויתם "כמעט" על האופנוע שלכם באותן רכיבות. מספר הפעמים שבהן נכנסתם חזק מדי לסיבוב, מספר הפעמים בהן ברחתם קצת לנתיב הנגדי (בין אם היה בו רכב באותו הזמן ובין אם לא), מספר הפעמים בהן רכב לא נתן לכם זכות קדימה וניצלתם רק בזכות הצופר והברקסים שלכם, מספר הפעמים בהן רכב יצא עליכם בזמן שרכבתם במעגל תנועה (כיכר), מספר הפעמים בהן כמעט ועליתם על קרש שהיה מונח באמצע נתיבי איילון, מספר הפעמים שבהן מצאתם עצמכם במצב שבו כמעט ונפגעתם בתאונה – בין אם באשמתכם המלאה, בין אם מתוך מה שאתם חושבים שהוא אשמה מלאה של הצד השני, בין אם בשילוב שבין השניים, ובין אם בגלל כוח עליון שלא היה לכם עליו שליטה. שמן, סולר, חול, גשם, לילה, מטען חורג, גלגל שעף לכיוונכם, רכבים שלא אותתו, רכבים שלא נתנו זכות קדימה, פס הפרדה לבן, עקיפות, עייפות… תחשבו על הכל.

יש משהו? לא? לכל אחד יש משהו. תחשבו שוב.

בנתיים, אני חייב להודות שזה לא יהיה הוגן לשאול אתכם על ה"כמעטים" שלכם מבלי לחשוף את שלי. אז הנה. בחמש השנים האחרונות היה לי "כמעט" אחד (תתעלמו מהתאונה, זה לא כמעט, זה אמיתי). זה היה בכביש בין הדסה עין כרם לנס הרים. לקחתי סיבוב לא טוב עם אופנוע חזק מאוד, מצאתי את עצמי בנתיב הנגדי, כשמולי מתקרבת משאית. היא היתה מספיק רחוקה ממני, למזלי. כהחלטה של חירום – של להיות או לחדול – ובגלל שראיתי שהמשאית לא יורדת לשול שלה, החלטתי אני לרדת לשול של הנתיב הנגדי, אפילו שהיה צר מאוד. הוא סיפק לי אפשרות להיעצר – לא ממש בבטחה – בעוד שהמשאית שכעת הגיעה אלי, חלפה ממש קרוב אלי. ראיתי את פניו המבועתות של הנהג, הוא פחד הרבה יותר ממני מהסיטואציה, שכן לא היה לו סיכוי לבלום גם אם היה ממש רוצה. אני לא גאה ב"כמעט" שלי, ועד היום לא חשפתי אותו בפני אף אחד. מה שכן, מה"כמעט" שלי לקחתי את כל מה שיכולתי כדי לתקן ולמנוע ממקרה כזה מלהישנות בעתיד. חזרתי על קורסי רכיבה, חזרתי על אותו קטע כביש עשרות פעמים, הקפדתי באלף עיניים ומיליון בקרות כדי שהוא לא ישנה.

אז כמה "כמעטים" היו לכם? אחד? שניים? יש לכם מזל. טעיתם, פישלתם, סמכתם יותר מדי על כלי הרכב השני, חשבתם שהוא יראה אתכם – אבל יצאתם מזה חלק, ואולי למדתם מהחוויה המטלטלת, הפנמתם, וזה לא יקרה שוב ככל שזה תלוי בכם.

אם היו לכם יותר "כמעטים" ממספר פעמים חד-ספרתי שאפשר לספור על אצבעות יד אחת – אתם עושים משהו לא בסדר. לכו לקורס רכיבה מתקדמת, לכו לקורס נהיגה מונעת, לכו להחליף משקפיים, לכו להחליף אופנוע למשהו שמתאים ליכולות שלכם. אולי תשקלו לרדת מאופנוע. אתם מסכנים את החיים שלכם, את החיים של מי שרוכב איתכם, את החיים של המורכבים שלכם, את כל מה שאתם. תעצרו כאן ועכשיו!

אבל זה לא נגמר בזה.

כמה "כמעטים" היו לך שאתה כלל לא מודע אליהם?

העניין הוא שאנחנו עלולים כלל לא להיות מודעים ל"כמעטים" אחרים. נעלמים מן העין, סמויים, כאלה שאנחנו בכלל לא ידענו שעברנו.

וכאן הפואנטה של המאמר. תעזבו את הפלאפון אמרתי! אם יש נקודה שבה אתם צריכים להיות מרוכזים – זו הנקודה!

אנחנו רוכבים על כלים שמביאים אותנו לסיטואציות שאנחנו חושבים שיש לנו עליהן שליטה. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה שאנחנו עושים כשאנחנו חולפים מימין על פני משאית עמוסה. אנחנו חושבים שאנחנו בשליטה מלאה כשאנחנו עולים לכביש הצפון למגרש המשחקים של החבר'ה. אנחנו חושבים שאנחנו נמצאים בקונטרול כשאנחנו רוכבים חזק על כבישי הדרום, באמצע הלילה.

לפעמים זו הרכיבה בקבוצה שמגינה עלינו, שנותנת לנו אנרגיות, שמדרבנת אותנו להרחיב את גבולות מעטפת הביצועים שלנו, אל מעבר למה שאנחנו רגילים. אנחנו רוצים להראות שאנחנו שווים. האגו משחק פה תפקיד חזק מאוד, גם אם נתכחש אליו בכל כוחנו. הוא שם.

לעיתים זו הרכיבה לעבודה או לפגישה שאנחנו מאחרים אליה. זה שאני ממהר עכשיו נותן לי זכות לעשות דברים שאחרת לא הייתי מעז. זה שהבוס שלי אמר לי בפירוש לא להגיע אחרי 10, מדרבן אותי להספיק את הרכיבה ב- 8 הדקות שנותרו לי, בזמן שברור לכל שאין סיכוי שאעשה את זה מבלי לעגל הרבה מאוד פינות.

לעיתים זו המורכבת שאוחזת בנו חזק מאחור, בעוד שאנחנו מרגישים את ההתרגשות שלה (ושלנו) בכל פתיחת גז, בכל בלימה חזקה. היא תעריך אותי הרבה יותר כשתראה איזה תותח אני באיילון צפון. היא תבין איזה גבר אני כשהיא תראה את התמרונים החריפים שאני מבצע בזמן רכיבה מטורפת בין רכבים.

לעיתים זו הרכיבה המנהלתית, הקבועה, המונוטונית, שגורמת לי לעשות פעולות שאחרת לא הייתי מעז לעשות. רכיבה על שוליים, חיתוך בין רכבים, קיצור רמזורים, חדירה קטנה באין כניסה. אנחנו מכירים את הציר, הוא מכיר אותנו, ואין סיכוי שיקרה שם משהו כי עברנו שם מיליון פעם בשנה האחרונה. לא?

לא. העניין הוא שאנחנו נמצאים בתוך מאגר ענק של סיכונים, וחלק עצום מהם רלוונטים לנו ביום יום. מדובר על מצבי "כמעט" שאנחנו כלל לא מודעים אליהם. מצבים שבהם אנחנו עוברים על פני קטע כביש וכלל לא חושבים על מה שיכול היה לקרות אילו היינו נתקלים בכתם סולר באמצע הסיבוב (נשמע מוכר?). מצבים שבהם אנחנו חולפים על פני משאית וכלל לא שמים לב לכך שהמטען לא מקובע אליה בצורה טובה והוא עלול להשתחרר ממש עלינו. מצבים שבהם אנחנו מתמרנים בין רכבים וכלל לא שמים לב לכך שאחד הרכבים מחליט לצאת ביציאת המחלף ממש שניה אחרי שאנחנו חולפים על פניו. מצבים בהם אנחנו רוכבים חזק באחד מכבישי הצפון, ושניה אחרי שעברנו, חוצה שועל או תן את הכביש.

"כמעט" שכזה הוא סיכון מיידי ומוחשי לנו ולחיינו, אבל מבלי שאנחנו כלל נהיה מודעים לכך שניצלנו ממוות או פציעה קשה. אנחנו בכלל לא יכולים להתייחס אליו כ"כמעט" פשוט בגלל שאנחנו לא מודעים כלל לקיומו והתרחשותו!

וכאן הבעיה הגדולה.

אז מה ההבדל בין שני סוגי ה"כמעט"ים?

בעוד ש"כמעט" מודע מתרחש פעם אחת, פעמיים, חמש פעמים בתקופה של ככה וככה שנים – ויש לו (צריך להיות לו) אימפקט משמעותי על הרכיבה שלי, הרי ש"כמעט" לא מודע עלול להתרחש מאות ואף אלפי פעמים באותה תקופה, פשוט מכיוון שאני לא מודע לקיומו ולכן אני לא יכול לספור או לכמת אותו.

אם אני עושה טעות מודעת – אני צריך להיות מסוגל לתקן את דרכי ולמנוע ממנה להתרחש שנית.

אבל אם אני עושה אלף טעויות לא מודעות – אין לי שום דרך לדעת שהן בכלל שם, אלא אם מישהו יסב את תשומת ליבי לכך (קורסי רכיבה מתקדמת, חברים בעלי ניסיון שאני מעריך את דבריהם וכו'). אני עלול לחזור על אותה טעות אלפי פעמים מבלי שאהיה מודע לכך, ובכל פעם כזו אני בעצם חווה "כמעט", רק שאני לא יודע שהוא שם. אותה עקיפה מסוכנת, אותם תמרונים לא בטוחים בין רכבים, אותה רכיבה מהירה על השול, אותו חוסר מרווח ביטחון ביני לבין משאיות אותן אני עוקף, אותו קו לא נכון בעת רכיבה על כביש מפותל, אותה בלימה לא נכונה, אותה תנוחת רכיבה לא נכונה, וכן הלאה.

כל "כמעט" שכזה הוא "פחות חיים אחד במשחק הזה שאתם נמצאים בו". בעוד שמשחק המחשב בקונסולה שלכם מאפשר ככה וככה "חיים" שאתם יכולים לבזבז ועדיין להישאר במשחק – הרי שבמשחק החיים האמיתי, יש לנו רק "חיים" אחד.

יש כאלה ברי מזל שיש להם כמה הזדמנויות, והם יוצאים בשן ועין ממצבים קשים מאוד, מחלימים, וחוזרים לשחק. אבל לא כולם כאלה. ישנם רוכבים שחושבים שהם לא עשו אף טעות (רצינית) במהלך שנות הרכיבה הבוגרת שלהם, ועדיין הם נמחקים ממצבת כוח האדם של הרוכבים בישראל, ועוברים לגור בדירת שיכון בבנייני הקומות בבית העלמין סגולה. מספיקה מכה אחת, מספיקה בלימה אחת לא נכונה, מספיקה חיה אחת שחוצה מולכם את הכביש – כדי למחוק בנאדם סופית, בצורה מוחלטת, ובלי חרטות.

שני ה"כמעטים" – גם זה המודע, זה שאני יכול להתייחס אליו ולהשתמש בו כדי לתקן את דרכי (אם אני חכם) או לקלל את הנהג האחר (אם אני אידיוט) – וגם זה הלא מודע – שניהם עלולים לחסל אותי באותה מידה. את אחד מהם – אני רואה כשהוא מגיע. את השני – אני בכלל לא רואה, וכשהוא מתקיים, אני לא מספיק להגיד "שיט" לפני שהוא פוגע בי.

מה אפשר לעשות כדי לשפר את סיכויי ההישרדות שלי?

במילה אחת: מודעות.

בכמה מילים: אנחנו חייבים לשבור לעצמנו את הקונספט שלפיו אנחנו בלתי מנוצחים רק בגלל שלא עשינו שום תאונה משמעותית בתקופה האחרונה. לא. אנחנו שבירים מאוד, אנחנו חיים על זמן שאול שמתקצר והולך ככל שאנחנו מתפרעים יותר (גם אם אנחנו חושבים שזו "רכיבה חזקה"). אין רוכב טוב שחי לספר על כך לנכדיו. יש רוכב זהיר, רוכב מודע, רוכב חלק, רוכב נכון, רוכב שמכיר את הסביבה שלו ופועל כדי להתאים את עצמו אליה, רוכב שמצליח לקרוא את התנועה ולתמרן בתוכה בעודו מקדים בשני צעדים את האוייבים שלו.

קחו קורסים, לכו לתרגל. מצאו חברים שלא מושכים אתכם לשגעת, אלא כאלה שיעזרו לכם (ואולי אתם תעזרו להם) כדי להיות רוכבים טובים יותר – אבל שיעשו את זה בצורה נכונה וטובה. תקחו אחריות על עצמכם, כי זה לא הרכב שלא ראה אתכם – זה אתם שלא הצבתם את עצמכם בנקודה הנכונה, או שהתקרבתם מהר מדי לצומת. זה לא הסיבוב שהתהדק מהר מדי – זה אתם שנכנסתם אליו במהירות לא נכונה ומבלי להעריך נכון את העקומה. יש מיליון דוגמאות, אבל אני חושב שהבהרתי את הנקודה.

תחשבו על זה. זה יציל את התחת שלכם, זה ישמור לכם על ה"חיים" הבודד שנתנו לכם במתנה, וזה יאפשר לכם לשרוד עוד יום אחד בשדה הקרב הזה. אל תהיו עוד מספר בסטטיסטיקה.

האם המאמר עזר לכם? יאללה, שתפו. יש לכם טיפים נוספים? תנו בתגובות, זה יעזור לאחרים!

(כל התמונות בדף זה נמצאו באינטרנט, וקרדיט מגיע לבעליהם)

14 Comments

Add a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *