ה"כמעט" שלא ידעת

יופי. נכנסתם. עכשיו תשארו איתי 3 דקות.

מראש אני מזהיר אתכם – זהו פוסט שמטרתו היא אחת בלבד: לגרות ולמשוך את חוט המחשבה שלכם למחוזות שאולי לא הכרתם, ולגרום לכם לעצור לרגע ולנסות לראות האם האמור בו ישים עבורכם.

הוא כן.

כמה "כמעטים" היו לך?

עזבו את הפלאפון לרגע (אלא אם אתם קוראים כרגע דרך המכשיר הארור), ותחשבו על השנה האחרונה שלכם. שנתיים אחורה, אפילו שלוש שנים אם יש לכם את אורך הרוח. אם הזיכרון שלכם לא מתעתע בכם – לכו אפילו אחורה מזה. חמש שנים, עשר שנים לאמיצים שבכם. תחשבו על כל הטיולים שעשיתם על האופנוע, הרכיבות המשותפות עם חברים, רכיבות הסולו מכאן לשם, דרך בית שמש, דרך הבקעה, דרך סדום/ערד, דרך הגלבוע, דרך רמת הגולן, דרך כביש הצפון ואלקוש… תחשבו על כל הרכיבות היומיומיות מהבית לעבודה וחזרה, ללימודים, לקניות, לחברה, להורים…

עכשיו תנסו חזק חזק להיזכר במספר הפעמים שבהן חוויתם "כמעט" על האופנוע שלכם באותן רכיבות. מספר הפעמים שבהן נכנסתם חזק מדי לסיבוב, מספר הפעמים בהן ברחתם קצת לנתיב הנגדי (בין אם היה בו רכב באותו הזמן ובין אם לא), מספר הפעמים בהן רכב לא נתן לכם זכות קדימה וניצלתם רק בזכות הצופר והברקסים שלכם, מספר הפעמים בהן רכב יצא עליכם בזמן שרכבתם במעגל תנועה (כיכר), מספר הפעמים בהן כמעט ועליתם על קרש שהיה מונח באמצע נתיבי איילון, מספר הפעמים שבהן מצאתם עצמכם במצב שבו כמעט ונפגעתם בתאונה – בין אם באשמתכם המלאה, בין אם מתוך מה שאתם חושבים שהוא אשמה מלאה של הצד השני, בין אם בשילוב שבין השניים, ובין אם בגלל כוח עליון שלא היה לכם עליו שליטה. שמן, סולר, חול, גשם, לילה, מטען חורג, גלגל שעף לכיוונכם, רכבים שלא אותתו, רכבים שלא נתנו זכות קדימה, פס הפרדה לבן, עקיפות, עייפות… תחשבו על הכל.

יש משהו? לא? לכל אחד יש משהו. תחשבו שוב.

בנתיים, אני חייב להודות שזה לא יהיה הוגן לשאול אתכם על ה"כמעטים" שלכם מבלי לחשוף את שלי. אז הנה. בחמש השנים האחרונות היה לי "כמעט" אחד (תתעלמו מהתאונה, זה לא כמעט, זה אמיתי). זה היה בכביש בין הדסה עין כרם לנס הרים. לקחתי סיבוב לא טוב עם אופנוע חזק מאוד, מצאתי את עצמי בנתיב הנגדי, כשמולי מתקרבת משאית. היא היתה מספיק רחוקה ממני, למזלי. כהחלטה של חירום – של להיות או לחדול – ובגלל שראיתי שהמשאית לא יורדת לשול שלה, החלטתי אני לרדת לשול של הנתיב הנגדי, אפילו שהיה צר מאוד. הוא סיפק לי אפשרות להיעצר – לא ממש בבטחה – בעוד שהמשאית שכעת הגיעה אלי, חלפה ממש קרוב אלי. ראיתי את פניו המבועתות של הנהג, הוא פחד הרבה יותר ממני מהסיטואציה, שכן לא היה לו סיכוי לבלום גם אם היה ממש רוצה. אני לא גאה ב"כמעט" שלי, ועד היום לא חשפתי אותו בפני אף אחד. מה שכן, מה"כמעט" שלי לקחתי את כל מה שיכולתי כדי לתקן ולמנוע ממקרה כזה מלהישנות בעתיד. חזרתי על קורסי רכיבה, חזרתי על אותו קטע כביש עשרות פעמים, הקפדתי באלף עיניים ומיליון בקרות כדי שהוא לא ישנה.

אז כמה "כמעטים" היו לכם? אחד? שניים? יש לכם מזל. טעיתם, פישלתם, סמכתם יותר מדי על כלי הרכב השני, חשבתם שהוא יראה אתכם – אבל יצאתם מזה חלק, ואולי למדתם מהחוויה המטלטלת, הפנמתם, וזה לא יקרה שוב ככל שזה תלוי בכם.

אם היו לכם יותר "כמעטים" ממספר פעמים חד-ספרתי שאפשר לספור על אצבעות יד אחת – אתם עושים משהו לא בסדר. לכו לקורס רכיבה מתקדמת, לכו לקורס נהיגה מונעת, לכו להחליף משקפיים, לכו להחליף אופנוע למשהו שמתאים ליכולות שלכם. אולי תשקלו לרדת מאופנוע. אתם מסכנים את החיים שלכם, את החיים של מי שרוכב איתכם, את החיים של המורכבים שלכם, את כל מה שאתם. תעצרו כאן ועכשיו!

אבל זה לא נגמר בזה.

כמה "כמעטים" היו לך שאתה כלל לא מודע אליהם?

העניין הוא שאנחנו עלולים כלל לא להיות מודעים ל"כמעטים" אחרים. נעלמים מן העין, סמויים, כאלה שאנחנו בכלל לא ידענו שעברנו.

וכאן הפואנטה של המאמר. תעזבו את הפלאפון אמרתי! אם יש נקודה שבה אתם צריכים להיות מרוכזים – זו הנקודה!

אנחנו רוכבים על כלים שמביאים אותנו לסיטואציות שאנחנו חושבים שיש לנו עליהן שליטה. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה שאנחנו עושים כשאנחנו חולפים מימין על פני משאית עמוסה. אנחנו חושבים שאנחנו בשליטה מלאה כשאנחנו עולים לכביש הצפון למגרש המשחקים של החבר'ה. אנחנו חושבים שאנחנו נמצאים בקונטרול כשאנחנו רוכבים חזק על כבישי הדרום, באמצע הלילה.

לפעמים זו הרכיבה בקבוצה שמגינה עלינו, שנותנת לנו אנרגיות, שמדרבנת אותנו להרחיב את גבולות מעטפת הביצועים שלנו, אל מעבר למה שאנחנו רגילים. אנחנו רוצים להראות שאנחנו שווים. האגו משחק פה תפקיד חזק מאוד, גם אם נתכחש אליו בכל כוחנו. הוא שם.

לעיתים זו הרכיבה לעבודה או לפגישה שאנחנו מאחרים אליה. זה שאני ממהר עכשיו נותן לי זכות לעשות דברים שאחרת לא הייתי מעז. זה שהבוס שלי אמר לי בפירוש לא להגיע אחרי 10, מדרבן אותי להספיק את הרכיבה ב- 8 הדקות שנותרו לי, בזמן שברור לכל שאין סיכוי שאעשה את זה מבלי לעגל הרבה מאוד פינות.

לעיתים זו המורכבת שאוחזת בנו חזק מאחור, בעוד שאנחנו מרגישים את ההתרגשות שלה (ושלנו) בכל פתיחת גז, בכל בלימה חזקה. היא תעריך אותי הרבה יותר כשתראה איזה תותח אני באיילון צפון. היא תבין איזה גבר אני כשהיא תראה את התמרונים החריפים שאני מבצע בזמן רכיבה מטורפת בין רכבים.

לעיתים זו הרכיבה המנהלתית, הקבועה, המונוטונית, שגורמת לי לעשות פעולות שאחרת לא הייתי מעז לעשות. רכיבה על שוליים, חיתוך בין רכבים, קיצור רמזורים, חדירה קטנה באין כניסה. אנחנו מכירים את הציר, הוא מכיר אותנו, ואין סיכוי שיקרה שם משהו כי עברנו שם מיליון פעם בשנה האחרונה. לא?

לא. העניין הוא שאנחנו נמצאים בתוך מאגר ענק של סיכונים, וחלק עצום מהם רלוונטים לנו ביום יום. מדובר על מצבי "כמעט" שאנחנו כלל לא מודעים אליהם. מצבים שבהם אנחנו עוברים על פני קטע כביש וכלל לא חושבים על מה שיכול היה לקרות אילו היינו נתקלים בכתם סולר באמצע הסיבוב (נשמע מוכר?). מצבים שבהם אנחנו חולפים על פני משאית וכלל לא שמים לב לכך שהמטען לא מקובע אליה בצורה טובה והוא עלול להשתחרר ממש עלינו. מצבים שבהם אנחנו מתמרנים בין רכבים וכלל לא שמים לב לכך שאחד הרכבים מחליט לצאת ביציאת המחלף ממש שניה אחרי שאנחנו חולפים על פניו. מצבים בהם אנחנו רוכבים חזק באחד מכבישי הצפון, ושניה אחרי שעברנו, חוצה שועל או תן את הכביש.

"כמעט" שכזה הוא סיכון מיידי ומוחשי לנו ולחיינו, אבל מבלי שאנחנו כלל נהיה מודעים לכך שניצלנו ממוות או פציעה קשה. אנחנו בכלל לא יכולים להתייחס אליו כ"כמעט" פשוט בגלל שאנחנו לא מודעים כלל לקיומו והתרחשותו!

וכאן הבעיה הגדולה.

אז מה ההבדל בין שני סוגי ה"כמעט"ים?

בעוד ש"כמעט" מודע מתרחש פעם אחת, פעמיים, חמש פעמים בתקופה של ככה וככה שנים – ויש לו (צריך להיות לו) אימפקט משמעותי על הרכיבה שלי, הרי ש"כמעט" לא מודע עלול להתרחש מאות ואף אלפי פעמים באותה תקופה, פשוט מכיוון שאני לא מודע לקיומו ולכן אני לא יכול לספור או לכמת אותו.

אם אני עושה טעות מודעת – אני צריך להיות מסוגל לתקן את דרכי ולמנוע ממנה להתרחש שנית.

אבל אם אני עושה אלף טעויות לא מודעות – אין לי שום דרך לדעת שהן בכלל שם, אלא אם מישהו יסב את תשומת ליבי לכך (קורסי רכיבה מתקדמת, חברים בעלי ניסיון שאני מעריך את דבריהם וכו'). אני עלול לחזור על אותה טעות אלפי פעמים מבלי שאהיה מודע לכך, ובכל פעם כזו אני בעצם חווה "כמעט", רק שאני לא יודע שהוא שם. אותה עקיפה מסוכנת, אותם תמרונים לא בטוחים בין רכבים, אותה רכיבה מהירה על השול, אותו חוסר מרווח ביטחון ביני לבין משאיות אותן אני עוקף, אותו קו לא נכון בעת רכיבה על כביש מפותל, אותה בלימה לא נכונה, אותה תנוחת רכיבה לא נכונה, וכן הלאה.

כל "כמעט" שכזה הוא "פחות חיים אחד במשחק הזה שאתם נמצאים בו". בעוד שמשחק המחשב בקונסולה שלכם מאפשר ככה וככה "חיים" שאתם יכולים לבזבז ועדיין להישאר במשחק – הרי שבמשחק החיים האמיתי, יש לנו רק "חיים" אחד.

יש כאלה ברי מזל שיש להם כמה הזדמנויות, והם יוצאים בשן ועין ממצבים קשים מאוד, מחלימים, וחוזרים לשחק. אבל לא כולם כאלה. ישנם רוכבים שחושבים שהם לא עשו אף טעות (רצינית) במהלך שנות הרכיבה הבוגרת שלהם, ועדיין הם נמחקים ממצבת כוח האדם של הרוכבים בישראל, ועוברים לגור בדירת שיכון בבנייני הקומות בבית העלמין סגולה. מספיקה מכה אחת, מספיקה בלימה אחת לא נכונה, מספיקה חיה אחת שחוצה מולכם את הכביש – כדי למחוק בנאדם סופית, בצורה מוחלטת, ובלי חרטות.

שני ה"כמעטים" – גם זה המודע, זה שאני יכול להתייחס אליו ולהשתמש בו כדי לתקן את דרכי (אם אני חכם) או לקלל את הנהג האחר (אם אני אידיוט) – וגם זה הלא מודע – שניהם עלולים לחסל אותי באותה מידה. את אחד מהם – אני רואה כשהוא מגיע. את השני – אני בכלל לא רואה, וכשהוא מתקיים, אני לא מספיק להגיד "שיט" לפני שהוא פוגע בי.

מה אפשר לעשות כדי לשפר את סיכויי ההישרדות שלי?

במילה אחת: מודעות.

בכמה מילים: אנחנו חייבים לשבור לעצמנו את הקונספט שלפיו אנחנו בלתי מנוצחים רק בגלל שלא עשינו שום תאונה משמעותית בתקופה האחרונה. לא. אנחנו שבירים מאוד, אנחנו חיים על זמן שאול שמתקצר והולך ככל שאנחנו מתפרעים יותר (גם אם אנחנו חושבים שזו "רכיבה חזקה"). אין רוכב טוב שחי לספר על כך לנכדיו. יש רוכב זהיר, רוכב מודע, רוכב חלק, רוכב נכון, רוכב שמכיר את הסביבה שלו ופועל כדי להתאים את עצמו אליה, רוכב שמצליח לקרוא את התנועה ולתמרן בתוכה בעודו מקדים בשני צעדים את האוייבים שלו.

קחו קורסים, לכו לתרגל. מצאו חברים שלא מושכים אתכם לשגעת, אלא כאלה שיעזרו לכם (ואולי אתם תעזרו להם) כדי להיות רוכבים טובים יותר – אבל שיעשו את זה בצורה נכונה וטובה. תקחו אחריות על עצמכם, כי זה לא הרכב שלא ראה אתכם – זה אתם שלא הצבתם את עצמכם בנקודה הנכונה, או שהתקרבתם מהר מדי לצומת. זה לא הסיבוב שהתהדק מהר מדי – זה אתם שנכנסתם אליו במהירות לא נכונה ומבלי להעריך נכון את העקומה. יש מיליון דוגמאות, אבל אני חושב שהבהרתי את הנקודה.

תחשבו על זה. זה יציל את התחת שלכם, זה ישמור לכם על ה"חיים" הבודד שנתנו לכם במתנה, וזה יאפשר לכם לשרוד עוד יום אחד בשדה הקרב הזה. אל תהיו עוד מספר בסטטיסטיקה.

האם המאמר עזר לכם? יאללה, שתפו. יש לכם טיפים נוספים? תנו בתגובות, זה יעזור לאחרים!

(כל התמונות בדף זה נמצאו באינטרנט, וקרדיט מגיע לבעליהם)

פוסט זה פורסם בקטגוריה דעות אישיות, טיפים, רכיבה נכונה, עם התגיות , , , מאת Mitsu. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות Mitsu

מיצו הוא שם העט בו אני מוכר בקהילת רוכבי הדו"ג, אבל שמי האמיתי הוא דניאל פטרי. אופנועים הם התשוקה שלי, ואם זה היה תלוי בי, הייתי מתעסק רק בהם. למזלי (או שלא) יש לי בחיים הרבה עניינים אחרים שדורשים את תשומת ליבי, בעיקר עבודה ומשפחה, כך שאני לא מצליח להתעסק עם מה שאני באמת אוהב כל היום. היתרון בכך הוא בעובדה שבכל פעם שאני עולה על אופנוע, אני חוזר ומתלהב. אתם יכולים למצוא אותי פה, אבל מכיוון שאני אוהב לכתוב כשעולה בי המוזה (בעיקר כשמעצבנים אותי, אבל לא רק), אז יוצא שאני גם כותב המון במקומות נוספים כמו פורום 8 של תפוז, פולגז, דוג"רי וכמובן פייסבוק. כתבות שאני כתבתי פורסמו בעבר במגוון מדיות כמו YNET, גלובס, מוטו, אוטו ועוד. בכל הקשור לנושאים המופיעים באתר זה ניתן ליצור איתי קשר דרך הקישור המופיע בראש כל דף.

14 תגובות בנושא “ה"כמעט" שלא ידעת

  1. זה לא רק מודעות, זו גם צורת רכיבה ומנטליות רכיבה.
    למשל – תשאל את עצמך האם לכשתחזור לרכב (במהרה) תתנהג אותו דבר?
    האם תרכב באותן מהירויות באותם תנאים?
    או שתוריד 30 קמש ותגיד שיותר חשוב לחזור בשלום?
    אם התשובה היא שתרכב אותו הדבר אז אתה בבעיה כי זה רק עניין של זמן עד התאונה הבאה ועדיף לרדת מאופנועים.
    אם התשובה היא שתרכב אחרת אז מדוע צריך לחכות לתאונה כדי שזה ישתנה?
    ואם אתה חושב שהתאונה שלך היתה כוח עליון אז בוודאי שמסוכן לך לחזור.

    זה לא מקרה שתאונות קורות לרוכבים, זה לא קשור לרמת רכיבה כפי שנוטים לחשוב אלא ל- "רמת רכיבה בטיחותית".
    כל מי שראה את סימונצ'לי רוכב ידע שזה עניין של זמן.

  2. אתה לא יכול לשלוט בכל מה שקורה בכביש רק בעצמך אני רוכב 20 שנה וכל שנה שעוברת אני מתבגר ולומד אגב תאונה יכולה לקרות לא רק מאופנועים מה שכן לגבי אופנועים אתה במקום לרכב 100 אחוז שלך תרכב 70 אחוז תשאיר תמיד מקום לטעוית ולרכב בקבוצה זאת בכלל טעות בטח שלא מכירים תרוכבים

  3. כל פעם שמתחיל נסיעה פשוט לזכור את "הפחד". אותו הפחד כשעלית בפעם הראשונה על דו גלגלי, את הפחד שכולם מנסים להרוג אותך (עם דגש על נהגי מוניות) ובכלל לא לשכוח לפחד בכללי.

  4. כתבה מעולה, אין ספק שהכותב מנוסה, אינטיליגנט והכי חשוב צודק בכל מילה. חן חן.

  5. כתבה מאוד נכונה, אותה אני בהחלט הולך לשתף.
    תמיד נהגתי להגיד שאני אופנוען גרוע. הרי האופנוענים הגרועים הם אלה שעוברים תאונות, בזמן שהאופנוענים הכי טובים הם אלה שמתים בתאונות. ולמה זה? כי ככל שאתה חושב שאתה טוב יותר, יותר יש לך את הדחף למתוח את הקצוות – ותמיד יגיע היום שתמתך יותר מדי.

    אז עדיף לי להיות אופנוען גרוע – ואני גאה על זה.

  6. 11 שנים רוכב.
    4-5 כמעטים בשבועות הראשונים.
    מאז בודדות.
    ותאונה אחת – פניית פרסה שחסמו לי את כל הנתיב.שלחה אותי לעשות סופרמן וחמישה חודשים בבית.

    מסקנה? רוכב כמו סבתא, עוקף רק בפקקים.
    בתנועה זוחלת אני בשוליים.
    בתנועה איטית לא עוקף.
    את הזמן מרווחים ברמזורים- הדחף להשכיב לא קיים.הוא מיותר – רק במסלול אני יעשה אללה רוסי- עד אז אני צב.

    מיצו יא מלך, תמשיך ככה !!!!שתשוב לרוץ בקרוב…

  7. בה לחה מיצו בחזרה. אני מעיד על עצמי כי מאז ההחלקה בהרי אילת לא חזרתי לעצמי בענייני הרכיבה. זה פשוט כבר לא זה יותר.

  8. מאז ההחלקה שלי ליד בית זית אני נוסע כמו ילדה עם קוקיות בסחנה בסיבובים.

  9. אני מפחד כל בוקר וכל ערב לפני שאני עולה על האופנוע, אני רועד מפחד! לפעמים אני מאחר לעבודה כי לקח לי יותר זמן לאזור אומץ כדי לעלות עליו, לפעמים אני נשאר עוד שעה או כמה שעות רק כדי לדחות את הצורך לרכוב הביתה. אני לא יוצא לטיולים עם חברים בכבישים מפותלים, אני צריך את האופנוע לשני דברים בלבד, אחד זה להגיע לעבודה במינימום זמן ולא לבזבז את חיי בפקק ודבר השני הוא המשיכה הבלתי מוסברת שלי לאופנועים למרות הפחד הצורך לרכוב גובר על הכל. אני מרגיש חי (בנתיים) כשאני רוכב. אני מכור לתאוצה, לפניות, לרוח ולחופש ברכיבה.
    היו לי 2 כמעטים שאני מודע להם. עברתי לא מעט קורסי רכיבה מתקדמת ואמשיך להשתתף בכאלה. לא נפלתי מעולם (חוץ מפעם אחת בעמידה במקום) ולא החלקתי.
    אני בן 41 עם רשיון מגיל 18 אך לא רכבתי רצוף כל השנים.
    משתדל לרכוב רכיבה חלקה יש גם קורס כזה, אני רוכב מודע! לדעתי זו ההגדרה הכי נכונה לגביי.
    אני עסוק ברכיבה בחישוב הסתברויות, סבלנות היא גורם משמעותי מאוד ברכיבה, מרסן את הקופיקו ומשחרר אותו כשאפשר…
    החלמה מהירה דניאל! מת עליך

  10. מפתה מאוד לענות… 😉 ….רק מאיפה להתחיל, זאת השאלה?

    מבחינת מודעות – כל הזמן! אני תמיד חושב שייתכן שזאת הרכיבה האחרונה שלי/ שעלול לקרות לי משהו שישלח אותי לבי"ח (חשיבה שנובעת בגלל שאני חי כאן לבד, בלי משפחה, כך שאין מי שיעזור במקרה של תאונה).

    מבחינת כמעטים – עדיין ישנם, לא מצליח לצמצם לאפס (רוכב 33 שנה).

    מה כן עשיתי שיכול לעזור: כשהבנתי שהקוף חזק ממני, עזבתי את אופנועי הכביש לטובת דו"שים, ואת אלו לטובת אופנועי אספנות…וקטנועים תמיד היו לי (המקקים של עולם האופנוענות בכל זאת).
    בקיצור – הייתי בתפקיד המבוגר האחראי של עצמי (לא תפקיד נעים, כי תמיד בא לקוף אופנוע בשרני…)

    ואם לסכם את זה כרשימת צעדי מנע (חוץ מלרכב תמיד ממוגן, כן?):
    אני מתנייד על קימקו פיפל 160 סמ"ק ומבסוט עד הגג – הוא שומר עליי מפני השטויות שאני נוטה לעשות (אפשר עדיין לפתוח בגז ולהשיג כל רכב ממוצע אחר ברמזור, אבל גם אם יקרה משהו, זה לא יהיה במהירויות קרובות למהירות האור).
    האופנוע שלי (DRZ250 שהסבתי לסופרמוטו), שגם כן שייך לצעדי המניעה, יושב בגאראג' חסר מעש כבר חצי שנה…

    בנוסף – profiling , הייתי צריך לעדכן את מפת האיומים הישראלית (כן, האידיוטים האחרים שממלאים את הכביש 🙂 )…אז מה מסתובב כאן על הכבישים בכרייסטצ'רץ', נ"ז: tradies (שיפוצניקים) בייחוד אחרי שלל רעידות האדמה מאז 2011, bogans (זבל לבן בפי המקומיים), נהגים בני 80 ומעלה, והשוס – נהגות אסיאתיות, שהן הכלאה בין סיני עיוור לנהג מונית ישראלי ומסוגלות לייצר פקק בכביש צדדי ביום שבת בלילה…
    וברגע שאפשר לזהות כזאת סכנה – אני כבר יודע שצריך לרדת ל10 קמ"ש ולתת לנ"ל לעבור…

    ואחרון (לעת עתה), לא רוכב עם אף אחד, או בקבוצה/ עדר. חייב לציין שרכבתי בחבורה רק פעם אחת, לים המלח (סדומערד מישהו?) בתחילת שנות התשעים והבנתי את הרעיון. לא קרה מאז.
    אני חושב שיש מנטליות של לחץ קבוצתי סמוי להוכיח את עצמך ו"לצאת גבר" גם אם אין לך את היכולות, ופורום 8 בתקופה העליזה היה עדות לכך…
    אגב, זה קיים גם כאן – כל סופ"ש רוכבים/ מתגרזנים ל Akaroa , יופי של כבישים, אבל רואים שלא כולם יחזרו בחתיכה אחת…

    בטח יש עוד, אבל די להגיגים, צריך ללכת לישון כאן כי עובדים מחר 🙂

    רפואה שלמה מיצו ומקווה שתיקח את ההחלטה שתעשה לך הכי טוב 🙂
    קרו-אסון

  11. אמר לי חבר קרוב משפחה שהוא בוחן בכיר .ממה רוכב אופנוע צריך להזהר הכי הרבה ? חשבתי על כל הנסיונות שחוויתי כל משך הנהיגה שלי על דו גלגלי .לבסוף אמר לי .תזהר מעצמך, מעצמך תיזהר . וזאת בקלישאה כל התורה כולה . תזהרו מעצמכם!

  12. כתבה מצוינת , מלומדת ומלמדת .
    אני בן 48 – יש לי רישיון לאופנוע כבר מגיל 19 {כבר מגיל צעיר מאד נמשכתי לעולם הדו גלגלי},החיים נמשכו ,חיינו גדלנו התבגרנו והרצון לרכוב על אופנוע תמיד ליווה אותי והמשיך להדהד בלבי , במוחי כל השנים , ומשום מה ולמרות האהבה והרצון להגשים , לא יצא – מכל מני סיבות כאלו ואחרות , עד שהגעתי ליום ההולדת ה 45 – שם קרה המפנה הגדול ובא האומץ להגשים סוף סוף – מכרתי את הרכב ורכשתי את האופנוע הראשון שלי {קאסטום קטן ומתוק בנפח 250 סמק , חלש נמוך קטן אבל מקסים ומיוחד} – סוף סוף ! אחרי 26 שנים שבעצם לא רכבתי על אופנועים כלל , חוץ משעורי הנהיגה {4 שעירום וטסט אחד} , איזה אושר ! איזה מדהים נפלא מפחיד מרגש משחרר מאתגר משכר ומשקר זה להיות רוכב אופנוע – אלוהי !!! היינו יחד שנה וחצי ואחריו רכשתי את הסוזוקי dr650 החדש שלי – אופנוע מצוין ונפלא בעיני , חזק מספיק , נוח{לי},נעים אמין מאד זול לאחזקה ,אחלה בכביש ומלך בעיר וטוב מספיק לשטח {כמעט כל סוג שטח אם מכבדים את מגבלותיו-מגבלותיך כרוכב } , אני רוכב כבר שלוש שנים , כל יום , כל השנה ובכל מזג אויר למעט שלג{אם בא לבקר},אני חושב שאני רוכב ממוצע ואין לי יכולות טכניות גבוהות כרוכב אופנוע לדעתי , טפו טפו , בינתיים אף פעם לא החלקתי,נפלתי או חלילה הייתי מעורב בתאונה , מקווה שאף פעם לא ! – לאט לאט אני הופך לרוכב טוב יותר {אני מקווה}. היו לי מעט מאד כמעטים,זה כן , מהמעט ניסיון שרכשתי הבנתי\למדתי שכרוכב אופנוע אשר רוצה לשמור על עצמו בעיקר בכביש העירוני ובכלל – נהיגה מודעת – זהירה ובמיוחד חסרת אגו !!! {אגו עצמי,הכוונה – דע את יכולותיך כרוכב ובמיוחד דע את מגבלותיך !! כרוכב ,וכמובן שכח את האגו בכביש כלפי אותם נהגים \רוכבים אחרים !} מכך למדתי שבעיקר זה יכול לעזור לך לשרוד בחיים תרתי משמע , כרוכב . השאר , יבוא עם הזמן , והכי חשוב – להינות מהרכיבה ומהרגשת החופש השמחה ההתעלות והחוויה שבלהיות אופנוען . – תודה על הכתבה וסעו לשלום ותחזרו בשלום

  13. זו מאמר לצלם ולשמור, כולל התגובות. תודה ורפואה מהירה ושלמה מיצו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *