אוי אַ בראָך – חלם זה כאן

כאחד שפעיל בזירת המאבק בתעריפי ביטוח החובה לדו-גלגלי בישראל מאז אמצע שנות ה- 2000, אני מגלה מדי פעם הבלחות בודדות של גאונות, איזו נורה שנדלקת לה למשך כמה דקות במשרדי האוצר והתחבורה – שיכולה להשפיע על כולנו לטובה (או לרעה).

זה לא המצב כאן.

בכתבה ארוכה שפורסמה היום(23 באוקטובר) ב- YNET תחת השם מק"ש ועד אילת: מפת התחבורה של ישראל ב-2040 נפרשה משנתו של שר התחבורה ישראל כץ בכל הנוגע להרחבת תשתיות התחבורה בישראל לקראת 20 ומשהו השנים הקרובות. לכאורה, על פי הכתבה המפורטת (משהו שלכשעצמו הוא יוצא דופן באתר הספציפי הנ"ל, לצערי), מישהו במשרדי התחבורה והאוצר אשכרה ישב וחשב קדימה אל מעבר לאף הארוך שלו (איך יודעים שפוליטיקאי משקר? השפתיים שלו זזות). לכאורה, מישהו שם הפעיל תאים אפורים וביצע פעולת מחשבה קדימה ותכנון אל מעבר לקדנציה הנוכחית שלו.

ישבתי וקראתי בשקיקה כל מילה. והנה, הגעתי לפסקה הבאה המובאת כאן במלואה (ההדגשה שלי):

"לפי נתוני משרד התחבורה, העומס בכבישים בשנת 2010 עלה למשק 15 מיליארד שקל לשנה. ב-2030 הוא צפוי להגיע לכדי 25 מיליארד שקל ולתוספת של 60 דקות נוספות בכביש, בממוצע יומי. בשנת 2012 הוערכה עלות הזיהום מהתחבורה בכ-4.5 מיליארד שקל לשנה ותאונות הדרכים ב-15 מיליארד שקל בשנה."

עומסים, פקקים, זיהום אוויר ובעיות חניה עולים הון. יופי. מישהו הבין את זה. כי אנחנו בעולם הדו-גלגלי צועקים את זה כבר 15 שנים, ובכל פעם זורקים אותנו מכל המדרגות.

עכשיו בואו נעשה לשניה פסק זמן מהלינק הנ"ל ונחזור לנושא ביטוחי החובה של רוכבי הדו-גלגלי. חברת הפול – אותו ביב שופכין שאליו נזרקים כל רוכבי הדו-גלגלי ברירת מחדל, כיוון שאף חברת ביטוח לא מסכימה לבטח אותנו בביטוח חובה – מייצרת גרעון כספי מדי שנה, שמסתכם על פי דיווחים שונים במספרים של כ- 200 מיליון ש"ח, פלוס מינוס. הגרעון הזה נוצר כתוצאה מגביית חסר בפוליסות שמוכר הפול.

והנה הסבר קצר כדי לעשות את זה קל יותר: תארו לעצמכם 100 איש שמבוטחים כל אחד בחברת ביטוח דימיונית, בפוליסה שעולה 100 ש"ח בשנה לכל אדם. אותה חברה דימיונית גובה אם כך סכום שנתי של 10,000 ש"ח בשנה מסך כל מבוטחיה, ואם אף אחד לא יתבע אותה במשך כל אותה שנה, בכיסה ישאר סכום של 10,000 ש"ח להתחיל איתו את השנה הבאה. לעומת זאת, אם 10 אנשים יתבעו את החברה הדימונית במשך אותה שנה, וכל אחד מהם יזכה לפיצוי בסך של 1,000 ש"ח, הרי שכל הכספים שנגבו במשך אותה שנה הלכו לטובת תשלומי תקבולים. ואם יגיע האדם ה- 11 ויתבע, תיכנס אותה חברת ביטוח דימיונית לגרעון של 1,000 ש"ח. על מנת לפצות על הגרעון וכיוון שנוצר צורך בגבייה נוספת, ישלמו כל אותם 100 איש סכום של 110 ש"ח בשנה לאחר מכן. ואם נניח שהחישובים האקטואריים של חברת הביטוח הדימיונית היו שגויים ובשנה השנייה היו לה 20 תביעות שקיבלו 1,000 ש"ח כל אחת, כדי לכסות אותן תצטרך חברת הביטוח לגבות בשנה לאחר מכן סכום של 200 ש"ח מכל מבוטח. וכן הלאה.

בעולם הביטוח התמונה הרבה יותר מורכבת. פוליסת החובה כוללת בתוכה מספר מרכיבים: סכום המוקצה לטובת טיפולים רפואיים, סכום המוקצה לטובת פיצויים על כאב וסבל, וסכום המוקצה לטובת פיצויים על אובדן השתכרות עתידי כתוצאה מהתאונה. על אלה יש גם סכום מסויים המוקצה לטובת הוצאות אדמיניסטרטיביות כמו ניהול משרד וכו'.

אבל בעוד שבדוגמה המתומצתת שנתתי לעיל אדם יכול לתבוע אך ורק במשך אותה שנה בודדת שבה הוא מבוטח, הרי שבעולם ביטוחי החובה יכולה תביעה להתחיל ואף להימשך במשך מספר שנים רק, כך שחברת הביטוח לא יכולה "לדעת" מראש מה יהיה סכום הפיצויים שאותם היא תיאלץ לשלם לאדם שביטח את האופנוע/רכב שלו בשנת 2017, אבל תבע רק בשנת 2019, וזכה לאחוזי נכות רק בשנת 2021. היא יכולה לנחש, והיא יכולה (למעשה חייבת) להפריש הצידה סכומי כסף לטובת תביעות פוטנציאליות עתידיות אלה, שעשויות להתממש אבל עשויות גם שלא להתממש. אגב, חברת הביטוח משתמשת בכספים העודפים הללו שמיועדים לתביעות עתידיות ומשקיעה אותם באפיקי השקעה כאלה ואחרים, כאלה שמייצרים לה ריבית על אותם כספים. הריבית הזו מצטרפת לאותה "קופה" המשמשת לתביעות עתידיות, ולמעשה בזכות אותה ריבית יכולה חברת הביטוח לגבות מעט פחות מכל מבוטח, כיוון שהיא בונה על אותה ריבית לטובת קיומם של הכספים לתביעות עתידיות (על כך במאמר נפרד – חפשו מסקנות ועדת וינוגרד באינטרנט אם אתם סקרנים).

נחזור לנושא שאיתו התחלתי – העומסים בכבישים, והעלות שלהם למשק הישראלי.

תבינו, העלות של מחלף אחד בישראל עומדת על מאות מיליוני ש"ח. הרחבת כביש בעוד נתיב תעלה מיליארדים. התקציב של משרד האוצר כולל פרוייקטים שכאלה, וטוב שכך. אבל בינינו, הוספה של מחלף, אפילו שניים – לא תשפר במאומה את מצב הגודש בכבישים, היא לא תשפר במאומה את זמני הנסיעה מהפריפריה אל המרכז (המקום בו נמצאות רובן המכריע של המשרות בישראל), והיא תשמש כמעין טיפול של כוסות רוח למת במקרה הטוב.

לעומת זאת, מה לדעתכם יקרה אם במקום כ- 100,000 רוכבי דו-גלגלי בישראל יהיו במדינה פי שניים רוכבים? פי שלושה? מה יקרה, לדעתכם, אם במקום פקקים באורך קילומטרים של רכבי ליסינג שתקועים בכניסה לערים הגדולות בגוש דן – יסעו לשם המוני קטנועי מנהלים או אופנועים קטני נפח?

לא המצאתי את התסריט הזה. הוא מתקיים מדי יום בעשרות מדינות בעולם, ובעיקר במדינות בעלות מזג אוויר חמים ונעים, מדינות שבהן כמות ימי הגשם והחורף הקר מועטה יחסית. בדיוק כמו אצלנו.

(צילום: יותם רונן)

אלא שאצלנו, המדינה מערימה קשיים וכלל לא מסתכלת על הפתרון הדו-גלגלי כאופציה לשחרור הפקקים, לקיצור זמני הנסיעה בין הפריפריה למרכז, בין האזורים בהם נבנים פרוייקטים מאסיביים של שיכון (ע"ע שר האוצר משה כחלון והורדת תעריפי הדיור שעומדת בראש מעייניו).

עכשיו יתכבד נא שר התחבורה מר ישראל כץ ויקצה רק שבריר מהסכום שנדרש לסלילת נתיב שלישי לכביש קיים, או הקמת מחלף שרק יסבך את התנועה עוד יותר. כל מה שצריך זה שהמדינה תחליט שהיא מעודדת באופן יזום את גדלת מספר רוכבי הדו-גלגלי בישראל, עד לרמה המקובלת במדינות ים תיכוניות אחרות כדוגמת איטליה, ספרד או יוון. מספיקים לנו כ- 200 מיליון ש"ח בשנה – שיבואו באחת מכמה צורות, והנה מצאנו פתרון מצויין לבעיות הגודש, הפקקים, החניה וזיהום האוויר. למשל:

  • סיבסוד תעריפי ביטוח והפחתתם לסך של לא יותר מ- 1,500-2,000 ש"ח בשנה
  • הפחתת מס קנייה על אופנועים לרמה שתוזיל את רכישתם בסכומים משמעותיים של לפחות 15-20%
  • הטבות מס הכנסה למי שמסכים לוותר על רכב ליסינג (לצורך הדוגמה רכבי רמה 2-3) לטובת רכישה פרטית של כלי דו-גלגלי
  • החזרי מס שנתיים מוגדלים לעצמאים שמתניידים על כלים דו-גלגליים

ועוד. השמיים הם הגבול מבחינת יצירתיות.

לנו הרוכבים זה לא ממש משנה מה תהינה צורת ההטבות שנקבל, כל עוד מדובר על סכומים סבירים בחשבון שנתי, סכומים כאלה שיוגילו את עלות הרכישה והתחזוקה של כלים דו-גלגליים למספרים כאלה שיהיו כדאיים. במקרה זה, אדם ואפילו משפחה שיהיו זקוקים לכלי רכב שני, יבחרו דווקא באופנוע או קטנוע בנפח ובהספק סביר על מנת להתנייד לאזור המרכז, וזאת על חשבון הרכב היקר, המזהם, שנתקע בפקק ומסתבך בחניות.

לחשוב מחוץ לקופסה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה דעות אישיות, המאבק בביטוח, עם התגיות , , מאת Mitsu. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות Mitsu

מיצו הוא שם העט בו אני מוכר בקהילת רוכבי הדו"ג, אבל שמי האמיתי הוא דניאל פטרי. אופנועים הם התשוקה שלי, ואם זה היה תלוי בי, הייתי מתעסק רק בהם. למזלי (או שלא) יש לי בחיים הרבה עניינים אחרים שדורשים את תשומת ליבי, בעיקר עבודה ומשפחה, כך שאני לא מצליח להתעסק עם מה שאני באמת אוהב כל היום. היתרון בכך הוא בעובדה שבכל פעם שאני עולה על אופנוע, אני חוזר ומתלהב. אתם יכולים למצוא אותי פה, אבל מכיוון שאני אוהב לכתוב כשעולה בי המוזה (בעיקר כשמעצבנים אותי, אבל לא רק), אז יוצא שאני גם כותב המון במקומות נוספים כמו פורום 8 של תפוז, פולגז, דוג"רי וכמובן פייסבוק. כתבות שאני כתבתי פורסמו בעבר במגוון מדיות כמו YNET, גלובס, מוטו, אוטו ועוד. בכל הקשור לנושאים המופיעים באתר זה ניתן ליצור איתי קשר דרך הקישור המופיע בראש כל דף.

8 תגובות בנושא “אוי אַ בראָך – חלם זה כאן

  1. מיצו, בינינו (לא הולך להגיד את זה לנציג האוצר או משרד התחבורה)…
    מה יקרה עם יהיו פי 2-3 רוכבים (שמרביתם חסרי ניסיון, שעברו מרכב לאופנוע/קטנוע קטן עד בינוני)?
    אני אגיד לך.
    אותם פקקים שאתה רואה מדי יום – ימשיכו להתקיים, רק מסיבה אחרת.
    כל יום תראה עוד תאונת אופנוע בכביש 5, שיוצרת עומס בכביש.
    כל יום תראה עוד 2-3 תאונות אופנוע באיילון. ובכביש 4. ובעוד כמה כבישים.
    הכותרות בווינט יזעקו "עוד עליה בכמות ההרוגים עקב הקטל בכבישים", "50% מההרוגים – רוכבי אופנוע", "מחקר – הסיכוי לההירג בתאונה עבור רוכב אופנוע הוא פי מלאנתאלפים (זרוק מספר ) מאשר ברכב".
    כמובן, שהכתבות יהיו בנוסך "מחדל של המדינה", "מחדל של משרד התחבורה" וכו'.

    הם לא מטומטמים שם.
    הם פשוט חושבים כמוני, ולא רוצים את זה.

  2. קוסטה – יתכן. אבל האם המצב הקיים טוב יותר? (אלא אם אתה חושב שזה נחמד לשרוף בערך 3-4 שעות מהיום שלך, כל יום, 22 ימים בחודש, 264 ימים בשנה, בלעמוד בפקקים של מרכז הארץ).
    ובכל מקרה, טמטום זו אבחנה. פה אני מסכים איתך. הם פשוט לא רואים את המצב באותם משקפיים כמונו, ומשום מה מעדיפים לשרוף מיליארדי ש"ח מדי שנה על נזק מצטבר למשק, על פגיעה בפרודוקטיביות, על עגמת נפש של האזרחים, על עצבים, על כעס, על טרטור של מאות אלפי נהגים מדי יום, ושל מאות אלפי נוסעים בתחבורה ציבורית חסרת יעילות – מאשר לתת פתרון מיידי שיכול להוריד מהכביש בצורה אפקטיבית ומיידית כמה עשרות אלפי רכבים. ואתה יודע מה? גם אם יתברר שתוספת של 20-30-40 אלף דו-גלגלי יהפוך את התנועה במרכז לכאוטית – אז בקליק של עכבר אפשר להפוך את ההחלטה (או לפחות להפסיק בהטבות). מה עדיף, זה? או לשרוף 15 מיליארד ש"ח מדי שנה, פלוס כמה מיליארדים נוספים על פרוייקטי תשתיות שרק מזיזים את הפקק בעוד מאה מטר?

  3. הכל טוב, אבל הבעייה נובעת מכך שמי שאחראי לתאונה לא נושא בעלות. ברגע שיבטלו את החוק המטומטם שלא מאפשר לתבוע אישית את הנהג הפוגע, וסתם מחלק את ״האחריות״ בין הפוגע לנפגע״, הכל ישתנה.
    זה המצב, דרך אגב, בארה״ב ובאנגליה – אתה בוחר את גובה הכיסוי שברצונך לרכוש (יש מינימום) ואם גרמת לתאונה, אתה והביטוח שקנית אחראים לפצות.
    כל זמן שהנהגים לא נושאים באחריות הכספית לנהיגה רשלנית וחסרת התחשבות – מחירי הביטוח יהיו גבוהים לכולם.

  4. מיצו, אני לא יודע מה יותר טוב.
    לי אישית – כנראה שהמצב הקיים עדיף. מצד אחד, אני לא עומד בפקק ומגיע מאריאל לעבודה הרצליה בחצי שעה.
    מצד שני – משום שהרוכבים הם מיעוט בכביש, המערכת "מתעלמת" מהם. אין אכיפה מאסיבית כנגד דו"ג (בוא נודה על האמת – אף רוכב לא באמת "נוהג כחוק"), אני נתקל ברוכבים אחרים שעוקפים אותי בצורה מסוכנת בתוך השול רק פעם-פעמיים ברכיבה, ובפקקים שנגרמו מתאונת אופנוע – רק פעם בשבוע בממוצע.
    כדי שתנועה שמורכבת באחוז גבוה מדו"ג תהיה בטוחה ובאמת תחסוך עומסים, העם היושב בציון צריך לעבור סוויץ' מחשבתי מ"אני לא פראייר" ל-"תחיה ותן לחיות". אני לא רואה את זה קורה בקרוב. החומר האנושי הוא אותו חומר אנושי, בין עם הוא נוהג ברכב או רוכב על קטנוע.

  5. לצערי קוסטה צודק.
    המצב הנוכחי באיזשהו אופן מאוד מועיל לנו, מתי המעט. אין לימוד רכיבה נכון, כך שתרבות הרכיבה אצל רבים מדי מבין רוכבי הדו"ג גרועה יותר מהממוצע אצל נהגי הקופסאות. נהג מכונית לרוב יתחום את עצמו בתוך הנתיב שלו וימשיך להתעסק עם הסמרטפון… לעומתו, רוכב הקקנוע הפראי יחתוך גם אותי ללא התראה ויגרום להרבה "כמעטים" מיותרים בכל רכיבה. אני דרוך הרבה יותר כשאני מגיע למרכז בגלל הדו"ג שפתאום נפוץ ומזגזג בפראות מכל עבר.
    אבל על נושא אחד חייבים להמשיך ולהאבק והוא הבטיחות, בעיקר בתשתיות. הנהגים ימשיכו להתנוון, רוכבי דו"ג רבים מדי ימשיכו לזלזל באחרים ובעצמם, לפחות שהתאונות, באם חלילה תתרחשנה, יסתיימו במינימום נזק. תשתיות סלחניות, אביזרי בטיחות מחייבים בעלויות שפויות יותר וכמובן בנוסף לכלים חדשים בטוחים יותר שיעלו על הכביש. כל השאר לצערי נראה שישאר בפנטזיות.

  6. אני קורא את מה שקוסטה ועמית כותבים ואני קצת בשוק. ״המצב הנוכחי עדיף לי כי אין אכיפה״ ״מצד אחד אני עוקף את כל הפקק ומצד שני אין אכיפה ממש״

    אתם כרוכבים מעדיפים פקקים כדי להיות אלו שמגיעים מהר? המיוחדים והמגניבים? ושהמשטרה לא תשים לב אליכם?

    נכון שיותר רוכבים (נגיד פי שניים אמן סלע) יגדיל את הפוקוס של המשטרה על הרוכבים. ואז אולי לא יעקפו אותך בשול בפראות כי משהו ישים לב. ולא יזגזגו בפראות התנועה כי משהו יעצור אותם.
    ונכון בהתחלה יהיו רבים שיעלו לכביש עם נסיון מועט (כמו שאתה ואני התחלנו) אבל מכיוון שיש הרבה יותר רוכבים על הכביש (בשאיפה) וקצת פחות רכבים, פחות פקקים ופחות עצבים התאונות יפחתו ו/או יהיו חמורות פחות.
    כמו כן גידול משמעותי ברוכבים יביא לדרישה גדולה יותר של אביזרי בטיחות ולחץ להוזיל אותם. ניתן ורצוי במסגרת המהלך הזה גם לשנות את הפוקוס בלימוד הרכיבה ואולי חלק מההוזלה תהיה כרוכב במעבר קורס מתקדם או לבישת ציוד מגן (יצירתיות אמרנו כבר?)

    דווקא הרעיון של שינוי מבנה האחריות והכלת אחריות אישית היא רעיון מבורך. קצת כמו האופציה שיש היום לפרמייה מופחתת עם פיצוי מופחת. אני לוקח אחריות על עצמי. מבנה ביטוח בו נהג ידע שיעלה לו כסף (ולא הגדלת הפרמיה ב 100₪ בשנה הבאה) אם יעשה תאונה שבה הוא אשם יכול אולי למתן קצת את הנהיגה (והרכיבה).

    מה שכן כבר לא תהיו המגניבים היחידים שמגיעים לעבודה על אופנוע. אפשר לחיות אם זה.

  7. אילן, אני לא בעד לשמר את המצב הקיים להנאתי האישית.
    אני רק אומר, שיש המון היגיון בזה שהמדינה אינה מעודדת רכיבה על דו"ג, ושאני כמעט ולא נפגע מזה.
    אפרופו ה"יתרונות" של מעבר מאסיבי לדו"ג שאתה מציין – אני חושב שאתה מגזים בחשיבות של הפאקטורים החיוביים, ומתעלם מהשליליים.
    הוזלה של ציוד מיגון, גם אם תהיה כזו – אינה משמעותית עבורי (ועבורך כנראה, ועבור מיצו).ציוד המיגון שלנו נרכש אחת לכמה שנים, ועלותו המצטברת היא אולי 2000 שקל בשנה.גם אם תהיה הוזלה של 20-25%, אתה מדבר על 400 שקל בשנה. זה לא הולך לשנות לאף אחד את המאזן.
    שינוי הפוקוס בלימוד רכיבה כנראה לא יקרה, וגם אם כן – זה רק יעשה את הרישיון לדו"ג פחות נגיש, יאריך את משך הלימוד וייקר אותו, מה שיוריד את כמות האנשים שעוברים מרכב לדו"ג.
    לא צריך ללכת כל כך רחוק עם התיאוריות. סע לת"א – והינה יש לך גרסת דמו של אותה מדינת ישראל, שבה הדו"ג תופס חלק גדול פי 3 בתנועה מאשר היום. תראה את הזלזול ברכיבה, את לקיחת הסיכונים המיותרת, את ההפרעה לשאר משתמשי הדרך – ותשליך את המצב הזה על כל כבישי הארץ. תראה את רוכבי הקטנועים שמתעסקים בסמארטפון תוך כדי רכיבה, את הטימקסים שלוקחים פניות בעיר כאילו הם במסלול מירוצים ואת השליחים שמתפרצים בין הרכבים תוך כדי שהם צופרים (להזהיר את פשוטי העם שיפנו את הדרך למלך הכביש, כנראה). ושלא נשכח את רכבי האופנועים הכבדים, אותם רוכבים מיומנים וזהירים לכאורה – שמזגזגים את התנועה במהירות שבא נודה על האמת, לא משאירה מקום לטעויות (וגם אני חוטא בזה).

    אתה מאמין שזה יפתר באכיפה?
    אז הנה, האכיפה כיום ממוקדת ברכבים. אז מה, נוהגים טוב? לא נראה לי. הזלזול, הסמארטפון, חוסר תשומת הלב – לא הולכים לשום מקום, בעוד שהמשטרה עסוקה בלרשת את המדינה במצלמות מהירות. כדי שהנהג הממוצע, הרדום, העייף,המזלזל יגרום פחות נזק כשהוא נכנס במשהו, כנראה.

    ולכן, אני אומר שאני בסדר עם המצב הקיים. אני אהיה גם בסדר עם מצב של עוד רוכבים על הכביש, אבל אני צופה שבמקום ההקלה המיוחלת – זה יביא בעיקר לעוד תאונות ועוד כותרות בעיתונים, כותרות מהסוג שלא אני ולא אתה לא אוהבים לראות.

  8. כל מי שמסתכל על עולם התחבורה של היום ומתכנן איך יראה העתיד לפי אותו נפח כביש לרכב, פשוט שוכח את האוטומציה.
    עד 2030 כמעט כל הרכבים יהיו אוטמטיים מה שמוריד משמעותית את נפח כביש לרכב, רכב אוטמטי צורך הרבה פחות המקום על הכביש וגורם להרבה פחות פקקים.
    תוסיפו שיתופי נסיעה ממוחשבים נוחים וכל התחזית הזאת נראת לי מטופשת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *