איזה כיף שיש נשמות טובות בישראל
אחחח… כמה שזה מעצבן!
אז ככה. בישראל יש חוק ספורט מוטורי (איכשהו) אבל רק שני מסלולי רכיבה/נסיעה קטנים, אפשר לומר מצ'וקמקים, כאלה שמיועדים לקארטינג. בלית ברירה, וכמו עם ילד שהוא טיפה שונה משאר הילדים, אנחנו אוהבים אותם מאוד.
כי זה מה שיש לנו.
אין לנו משהו אחר.
לאמריקאים, לבריטים, לצרפתים, לאיטלקים, לצ'כים, לגרמנים, להולנדים, לספרדים, לרומנים, ליפנים, לאוסטרלים – לכולם יש מסלולים מטר מהבית. פאק, לטורקים יש. למדינות שהשם שלהם מורכב מכמה צירופים של האות "ז" עם איזה "סטאן" בסוף יש. למדינות ערב יש.
לנו אין.
יש לנו (או לפחות היו) שני מסלולי אספלט סלולים ברמה סבירה מינוס*, ללא שום משטחי החלקה, ללא שום גדרות סופגי אנרגיה, ללא משטחי דשא מוצלים, ללא טריבונות, ללא מגרשי חניה לנוחות הקהל, למעשה – ללא קהל בכלל. אורך המגרשים האלה עומד על פחות או יותר קילומטר אחד מסכן. שני המסלולים האלה מופעלים ע"י שני אנשים שונים (ברק גולדפינגר וצחי כפרי), כל אחד מסיבותיו, וכל אחד עם החבילה שלו.
ועל שני המסלולים המסכנים האלה צריכים כולנו לנסוע. רוכבי הספורט, רוכבי הסופר-מוטו, כאלה שעושים קורסי רכיבה, כאלה שעושים תחרויות במסגרות הליגות הקיימות (איכשהו). כ-ו-ל-ם צריכים לחלוק.
רק מה, בגלל שאנחנו העם הנבחר, ובגלל שבינינו, אנחנו חרא של עם, מסתבר שיש אנשים מסויימים שלא מוצא חן בעיניהם שיש שני מסלולים. או שהם רוצים שיהיה רק אחד, או שהם לא רוצים שיהיה כלום. אתם מבינים, יש אנשים שיעדיפו שיכרתו להם יד אחת ובלבד שלמתחרה שלהם יכרתו שתי ידיים.
כך או כך, אותם אנשים לא-נחמדים לא בוחלים בשום אמצעי כדי ללכלך על המפעילים של המסלולים האלה. הליכלוכים האלה מגיעים כמובן לרשויות, ומיד פקיד חרוץ ביותר מוצא סעיף בחוק שאומר איזה שקר כלשהו, והופה, דחפורים עטים רצים למסלול ומחרבים אותו.
וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה. למפעיל אחד מהמסלולים הרסו את המסלול לפחות פעם אחת, ואלוהים יודע כמה פעמים סגרו אותו מנהלתית.
הפעם הגיע למקום דחפור נחמד, עם אנשים פחות נחמדים. נכנסו לשטח, חרשו יפה יפה את המסלול והכינו אותו (אולי) לזריעת פקעות תפוחי אדמה. בשער העמידו כמה סלעים גדולים למען ידעו כולם, וזהו. הלכו הביתה.
ובצד, בצד עומדים אותם שוחרי רע, בני תפלוצת הפחמן, מחרחרי ריב ומדון, ומחכחים אצבעותיהם הקצרות והעבות בהנאה, מעבירים את ידיהם בשיערם השומני והדוחה. בין גרעפס בריח סלמי אחד למשנהו הם מגחכים לעצמם מתחת לשפם שלהם (תמיד לאנשים רעים יש שפם, לא?) ומפוצצים לעצמם עוד חצ'קון מלא מוגלה לבנה-צהובה שגדל להם על האף. "זיינו אותו" הם אומרים, ותוקעים עוד נאד חם בריח ביצים רקובות. "עכשיו נראה אותו מוציא עוד חצי מיליון לסלילה מחדש" הם אומרים, ומנגבים את המוחטה הצמיגית שנזלה להם מהאף על קצה השפם בחולצתם המוכתמת בזיעה מסריחה.
עכשיו לתיאוריות. מיהם אותם אנשים רעים שאני מאחל להם סרטן באשכים? האם הם המתחרים הישירים של אותו מסלול (דהיינו – אחד עושה את זה לשני)? האם אלה חברות הביטוח שמעוניינות שכולנו נתרסק על הכבישים ונמות? האם זה שר האוצר באמצעות פקידיו שמעוניין לנקום נקמה אישית במוטי מור בגלל שהוא הרס לו הרצאה? האם זו זלדה קירשנבאום הזקנה שגרה בראש העין והרעש מנחשונים וכוכב יאיר מפריע לה בשנת הצהרים שלה? האם זאת מע"צ שסוללת בכוונה כבישים עם פסי צבע מחליקים? האם זה השוטר ג' המוכר לכולנו שהחליט שביום תאונות דרכים לא מספיקות לו? אולי זה קשור לאנשים מסויימים השולטים בקיבוץ הסמוך ושבראשם כבר נרקמה תוכנית גרנדיוזית להקמת "פארק מוטורי" באזור?
לא ידוע.
הדעות חלוקות.
העובדה היא שאנחנו נשלחים כלאחר יד להתרסק בכבישים הציבוריים, כי במדינת ישראל, המדינה אולי היחידה בעולם, עדיין אין אישור להקים מסלול מירוצים מסודר.
תחשבו על הפריחה הכלכלית שהיתה יכולה לקרות בזכות מערך מסלולים מסודר. מירוצי מכוניות ואופנועים בינלאומיים, מירוצים מקומיים, תחרויות ראווה, קורסי רכיבה ונהיגה, השכרת המסלול לימי רכיבה עצמית, מה לא. פאק, אם במדינות השכנות קיימים מירוצים בינלאומיים למה אצלנו זה לא יכול לקרות? כן, אנחנו עשויים לא לקבל את ליגת ה- MotoGP ישר בשנה הראשונה, אבל למה לא לחלום? למה לא לשאוף לשם? מדינה אירופאית עם מזג אוויר מדהים ברוב ימות השנה, גן עדן מוטורי.
או שלא.
שימותו בייסורים קשים, שיסבלו מסרטן אשכים, שיכרתו להם חצי מהמעיים ושישתינו כל שארית חייהם בשקית ניילון.
נחשונים: הסוף – חדשות רכב – אוטו
מסלול נחשונים: זה לא כל כך נעים לראות גן סגור – פול גז
הושמד המסלול בנחשונים – פורומים דו-גלגליים בפול גז
* ואם יצא מזה משהו טוב, אז הוא העובדה שבעת סלילה מחדש של המסלול בנחשונים נקבל כולנו אספלט איכותי יותר מזה שהיה קיים עד כה…
(קרדיט לצלם – לא אני צילמתי את התמונות, מצאתי אותן בפייסבוק, לא יודע מי צילם אותן)
About The Author
Mitsu
מיצו הוא שם העט בו אני מוכר בקהילת רוכבי הדו"ג, אבל שמי האמיתי הוא דניאל פטרי. אופנועים הם התשוקה שלי, ואם זה היה תלוי בי, הייתי מתעסק רק בהם. למזלי (או שלא) יש לי בחיים הרבה עניינים אחרים שדורשים את תשומת ליבי... אתם יכולים למצוא אותי פה, אבל מכיוון שאני אוהב לכתוב כשעולה בי המוזה (בעיקר כשמעצבנים אותי, אבל לא רק), אז יוצא שאני גם כותב המון במקומות נוספים, וכתבות שאני כתבתי פורסמו בעבר במגוון מדיות כמו YNET, מוטו, פולגז, גלובס, כלכליסט, אוטו ועוד. בכל הקשור לנושאים המופיעים באתר זה ניתן ליצור איתי קשר דרך הקישור המופיע בראש כל דף.
בעודך מלין על ארצות בהן יש מסלולים מרוץ כתבת בפיסקה הראשונה:" לכמה מדינות שהשם שלהם מורכב מכמה צירופים של האות "ז" עם איזה "סטאן" בסוף יש.
הרשה לי לתקן אותך, מיצו יקירי.
לנו יש את האות שמרכיבה את שמן….
בעיני, אתה לא מבכה רק את מסלול המרוצים, אלא כתבת רקוויאם למוח היהודי.
איך שהוא, אם אתה לא במיין-סטרים, אתה נדפק, נשכח, נדחק, מוצמת, נכרת או שסתם מטילים עליך מס שמחסל אותך. מהרגע שליהודים נהייתה מדינה, הגאונות רבת הדורות החלפה בבממסד מסואב, שרירות רצחנית ושנאה הסטרית לשונה – בין אם הוא הגאון של הכיתה, ההוא שיש לו תחביב מסוכן או הערבי מהכפר הסמוך.
אולי הגיע הזמן להגיד את האמת. לבריטים:
ניסינו, לא הלך. קחו את המנדט חזרה. בבקשה – קחו, לפני שנזיק לעצמנו באופן בלתי הפיך.