תגית: אפריליה

בנטל 2016 על אפריליה שיבר 750

מסע הרכיבה הלילי בחג הפסח להר בנטל ברמת הגולן הפך למסורת, וזו השנה החמישית שהוא מתקיים, יוזמה של רוכב בשם זוהר בן דרור שסחף אחריו כמה מאות משוגעים לדבר. הרעיון דומה לזה של הרכיבה למצדה בראש השנה: אחרי ליל הסדר יוצאת שיירת רוכבים ממתחם גלילות לכיוון רמת הגולן לצפות בזריחה הראשונה של החג, שם, על פסגת הר בנטל המתנשא לגובה של 1,170 מטרים. בדומה למסע למצדה גם המסע לבנטל החל במקור ברכיבה של כמה עשרות רוכבים בודדים, ועם השנים גדל מספר המשתתפים. אבל בניגוד לרכיבה למצדה, הרכיבה לבנטל מרגישה אינטימית יותר, פחות המונית והרבה פחות רעשנית. גם כמות המשתתפים לא עולה על מאות, בעוד שמצדה שהפך כבר לפני שנים לאירוע של אלפי משתתפים.

הפעם, החבר שלי למסע הוא האפריליה שיבר 750.

בשישי בצהריים אני אוסף אותו. כמו כל אופנוע איטלקי, לפני הכל, היופי מדבר. השיבר חתיך אמיתי, במיוחד בשחור. נראה מוצק , שרירי. נייקד איטלקי תמיד נראה טוב. הבולם האופקי וזרוע האלומיניום האחורית מקנים לו מראה סקסי ומזמין. גרסת הנייקד (שעברה מתיחת פנים בשנת 2015) התווספה לדגם הספורט תיור אשר נמכרת בישראל מאז שנת 2010. לדגם החדש נוספה מערכת ABS כסטנדרט.

DSC_2534

האופנוע משדר איכות מהמבט הראשון, כיאה לאופנועים האיטלקים המודרניים בעשור האחרון. מזלג הפוך, טלסקופים הידראוליים 43 מ"מ, בלמים רדיאליים, ABS, ולוח מחוונים עם תצוגת LCD. האופנוע מבוסס על המנוע של הדורסודורו, וי-טווין בנפח 750 סמ"ק המייצר 95 סוסים. המנוע גמיש וחזק, ומשלב מצערת חשמלית, מערכת Ride-by-wire (רכב-על-חוט), המאפשרת לרוכב לבחור בין שלושה מצבי ניהול מנוע: ספורט, תיור וגשם, המתאימות לרוכבים שונים ולכבישים בתנאים מגוונים. מצב הספורט מיועד להפיק מהמנוע ביצועים מרביים. תיור לרכיבה רגועה והאופציה השלישית – גשם, לתנאי כביש עם אחיזה מוגבלת.

בדיוק בשעה 01:30 אני מעיר את השיבר משנתו. סיבוב מפתח, לחיצה על הסטרטר ושני הצילינדרים האיטלקים מתעוררים בקול נהמה בשרני. זה מתחיל עם גרגור שנשמע כמו: "חכה שנייה, תן להתעורר, בלי לחץ…" וממשיך בצלילי בס גרוניים שבוקעים מזוג הגזוזים הממוקמים מתחת לזנב. לא זוכר מתי בפעם האחרונה שמעתי סאונד חם כל כך מהגזוזים מקורים. לאחר חצי דקה, דקה, של "קח ת'זמן שלך ותתעורר כמו בן אדם" יד ימין מתחילה לעבוד ומכות הגז נשמעות כמו נביחות סקסיות בתוך החניון התת קרקעי. אין כמו סאונד טוב בשביל להדליק את בלוטת החשק. מה שגרם לי להתחיל את הרכיבה במצב ספורט, פול פוואר.

IMG-20160423-WA0036

המשך…

מיצו רוכב על Aprilia Tuono V4

"תבוא, תבוא תרכב עליו, מה אכפת לך?" אני שומע את הקול מצידו השני של הטלפון "נו בחייאת מיצו, תעשה מערוף, אני אוסיף לך גם את הבלונדה ההיא ששמת עליה עין…"

"השתגעת?" אם זוגתי שתחייה רואה אותי עם בלונדה – עלי השלום. "טוב בסדר" אני מתרצה "אבל רק בגלל שזה אתה" אני מוסיף לו אחת בקטנה, שירגיש טוב.

האפריליה טואונו (כן, "טואונו" – רעם, באיטלקית, ולא "טואנו") עומד מולי על המדרכה מול סוכנות אבניר בדרום ת"א. האסוציאציה הויזואלית מכה בי באופן מיידי: זוכרים את באמבל-בי מהטראנספורמרז? זה הדבר הראשון שקופץ לראש כשרואים את הטואונו. העיצוב האיטלקי המוקפד כולל אלמנטים של דבור – שחור עם צהוב בוהק, כשהמעצבים לא שוכחים להציב את דגל איטליה בנקודה אסטרטגיות על המסיכה. כרגיל באופנועי הדור הנוכחי, אגזוז חד-צידי א-סימטרי מקוצר (ודי מכוער לטעמי) בצד ימין, זרוע אחורית בנוייה לתלפיות מאלומיניום שהושאר בצבעו המקורי והכסוף, וגם שלדת העריסה הכפולה כסופה בוהקת. לא, הוא לא יהפוך לקאמרו צהובה בקליק של כפתור, אבל הוא בהחלט נשלט ע"י כפתורים. יש אופנועים יפים ממנו, אבל אי אפשר להתעלם מהכלי בין אם בעת שעומדים איתו ברמזור, ובין אם כשעוצרים לתדלוק בתחנת דלק נידחת בשולי הארץ.

סליחה. זו לא התמונה שהתכוונתי להעלות.

כאמור האופנוע מעוצב למשעי כמו שרק האיטלקים יכולים להבין, וכמו שהם עושים. כל פרט ופרט יצר מבית היוצר של איזה וולנטינו או רוברטו, המסיכה (המכוערת למדי לטעמי), מיכל הדלק עם הסמל המפואר של היצרן, המושב האיכותי למגע ולישיבה, הזנב עם ידיות המורכב/ת המובנות בצורה אינטרגאלית, הזרוע האחורית, הכל. איכות ההרכבה מורגשת מאוד, אבל חייבים לתת גם "נ" אחד: הפנס הקדמי היה מלא סימנים של התעבות קודמת מה שגרם להתעכרות העדשה. לא ברור למה זה קורה באופנוע עם פחות מ- 6000 ק"מ על השעון.

פתיחת הסוויץ' מניבה שלל זמזומים אלקטרוניים ורחשים מקרבי המכונה. לרגע אני מדמיין כיצד הוא באמת ממיר את עצמו לאיזה רובוט בגובה 2 מטר (תגידו, אלה מכם שלא נרדמו בסרט הטראנספורמז, שמתם לב לחוסר האמינות במימדים של הרובוטים? ברגע אחד הם רכב פרטי קטן, ודקה לאחר מכן הם הופכים לרובוט בגובה 10 מטר? מילא, רק שבסצינה אחרת הם משנים את קנה המידה שוב ושוב ושוב. פתאטי… סליחה. סטיתי מהנושא…). אבל אתם חייבים להודות – המסיכה הזו באמת מזכירה רובוטריק…

הטואונו, שמוגדר בעצם כסטריט-פייטר ספורטיבי, מבוסס על הפלטפורמה המוצלחת מבחינתה של אפריליה – ה- RSV4 (עליו כתבתי במאמר הבא). הם חולקים את אותו מנוע בנפח 999.6 סמ"ק, אבל כמו בלא מעט אופנועים אחרים שעברו את המעבר מסופר-ספורט לערום/חוליגן/תן לי בגז/קרע אותי, גם המנוע של הטואונו עבר כוונונים שונים המורידים את ההספק שלו בכ- 10 כ"ס ומעמידים אותו על 162 כ"ס שמתקבלים ב- 11,000 סל"ד, אבל הופכים אותו ליותר נשלט ברחובות ובכבישים ציבוריים. גם המומנט שונה, והוא עומד על 11.2 ב- 9,000 סל"ד. שיא המומנט מתחיל להיות מורגש לקראת 7,000 סל"ד, והעובדה שהאדום מגיע רק לקראת 12,000 אומרת שלמנוע יש טווח אפקטיבי גדול יחסית. אל תבינו אותי לא נכון – גם בסל"ד נמוך יותר האופנוע לא מרגיש אנמי, אבל החייתיות האופיינית מתחילה רק שם. אגב, בתוך קרבי התפריט האלקטרוני ניתן גם לקבוע את רף ההתראה בפני חריגה מהסל"ד, כשאצלי הוא היה קבוע על 10,500. כל הכוח הזה נשלט באמצעות מערכת אלקטרונית ממוחשבת מתוחכמת. נגיע לזה עוד מעט.

המשך…

מישל דור מסכם תקופה על אפריליה RS125

מישל דור נכנס בגיל 45 לעולם הדו גלגלי עם המכונה האחרונה שהייתם מצפים מקשיש עם עשרה קילוגרמים מיותרים.

מישל דור, כתב Ynet מיוחד למיצו בדרכים.

"קופיקו" ( את המונח הזה למדתי רק השנה)  התעורר אצלי בגיל המופלג של 44  בתהליך תלת שלבי: ראשית עשינו חור ושמנו עגיל, לאחר מכן רכישת אופנוע בסיסי למתחילים ובשלב הבא מצאתי עצמי על אפריליה RS125 שנועדה בעיקר לצעירים משולהבים וחרמנים שיכולים להיות ילדי.

האמת שכל הרומן שלי עם העולם הדו גלגלי החל כאשר התחלתי במסגרת עבודתי להתקרב לכלים המוזרים הללו מבחינתי. כמו ילד טוב ללא נסיום ועם רשיון מוגבל  A2 רכשתי בהיסוס את ה-  DRZ 125 והתחלתי עליו את הצעדים או יותר נכון הקילומטרים הראשונים בחיי כשהמנוע בין הרגלים ולא מתחת למכסה המנוע.

האמת שזה די נחמד שאתה מקבל משכורת על לימוד רכיבה מהטובים ביותר וכך יום אחד אחרי כמה מאות קילומטרים שצברתי על הסוזוקי הרעשן הזמין אותי חבר מהיישוב קדימה לבקרו.

את הנסיעה האומללה מרמת השרון אליו לא אשכח לעולם: במהלך כל הנסיעה  חשתי כמו מפרש דלוח באוקיאנוס הסוער והאופנוע בקושי בקושי התקדם קילומטר אחרי קילומטר משל אני בריצת מרתון מייגעת ואין סופית. תסכול תסכול תסכול. מאותו הרגע נדרתי שאני לעולם יותר לא אסע מרחק של יותר מחמישים קילומטרים עם מנוע בנפחים קטנים.

חזרתי לסוכנות של "עופר אבניר" ומיסטר רוקח החביב הצביע על יצור מוזר אדום שחור לבן שבהק באורות של אולם התצוגה: "רק תשב עליו מישל" לחש במתק שפתיים משל הוא המכשפה ואני הנסיכה, "לא צריך יותר מזה" צקצק בלשונו וגלגל עיניו לתקרה. ואני בכוח הכישוף הזה התיישבתי ולראייה אחרי עשרים דקות שהייתי דבוק לגברת המהממת נדרשו שני אנשי מכירות לקרוע אותי מעליה אותי מעליה. את הצ'ק כתבתי במקום.

המשך…

מיצו רוכב על Aprilia RSV4R

"סע, יש לך עד 12:30 להגיע לשם, אם תגיע, תוכל לרכוב עליו". ככה, בלי הרבה דרמה אומר לי ישראל, מנהל מותג סוזוקי/אפריליה באבניר. "סע כבר!"

החום של ת"א מעיק עלי במעיל האנדורו שאיתו יצאתי מהבית באותו יום אביבי, אבל חום או לא חום, אני לא משוגע מספיק כדי לותר על ההזדמנות. מבט על השעון – יש לי בערך 10 דקות להיות שם.

לרכוב על Aprilia RSV4.

אני יושב על אוכפו הגבוה של הקרנף שלי, ה- KTM Adventure 990 R (כתבה עליו – בהמשך), וגומא במהירות בלתי חוקית בעליל (לכאורה) את המרחק בין צפון ת"א לסוכנות אבניר שבדרום העיר. יש רוכבים ברי מזל שזכו לטוס לאיטליה להשקה של האופנוע. אני טס באיילון. לפחות המזוודות שלי לא ילכו לאיבוד עם אליטליה, אני מרגיע את עצמי כשאני נוגע ביד שמאל באחת המזוודות של הקרנף.

פאסט פורוורד 10 דקות. האפריליה מחכה לי כבר לצד המדרכה, מתודלק. אני מכניס את הקרנף בדחיפה פנימה אל המוסך, חותם על טופס, ולוקח מפתח.

"תזכיר לי, T זה לא טורינג, נכון? זה טראק, נכון?" אני שואל את יוסי שמוסר לי את האופנוע. "לא יודע. תנסה, מה כבר יכול להיות" הוא אומר לי. אבל אני כבר יודע. אני עולה על האופנוע הלבן, מכניס מפתח לסוויץ' ומסובב. התצוגה הדיגיטאלית מתעוררת לחיים עם הלוגו של אפריליה, ומחוג מד הסל"ד מבצע הקפה של השעון וחוזר למקומו. רחש וקרקוש משאבות דלק ושאר קרביים אלקטרוניים מתעוררים לחיים, ואני לוחץ על כפתור המתנע.

האופנוע קטן מאוד במימדיו הפיזיים. לא רק קצר, אלא גם צר למדי בהשוואה לכל מרובע צילינדרים יפני אחר. הרמת רגל מעל למושב ה- One Seat, ואני מניח עליו את ישבני המוצק. האופנוע גבוה, והמתלים (שבהמשך  תהיה לי רק מילה אחת לומר עליהם – נפלאים!) מתגלים כקשים למדי ולא שוקעים תחת נטל המשקל של גופי החטוב. אבל בהתחשב בעובדה שהרגע ירדתי מאופנוע גבוה הרבה יותר זה לא מפחיד אותי. אם אני נוגע בשתי הרגליים ברצפה, אני מסודר. אני שם רגל אחת על הרגלית. צפוף.

המשך…

הפנינג רכיבה בעיר הדרומית – אילת

קבוצת "עופר-אבניר", יבואנית מותגי פיאג'ו ואפרילה בישראל, קיימה ביום שישי בין השעות 10:00-16:00, הפנינג מוטורי בזעיר אנפין, ממש חגיגה איטלקית, אצל המפיץ המורשה שלהם באילת, הרי הוא  "שלומי אופנועים". במהלך האירוע הוצגו כל דגמי פיאג'ו ואפריליה החדשים, ביניהם ניתן למצוא כמובן את דגמי הבברלי והנקסוס, ואת הגדלנוע השרירי GP800 (עליו תבוא כתבה בנפרד). מבין דגמי אפריליה אפשר למנות את הדורסדורו, את המאנה האוטומטי, את הפגאסו ועוד. כמות מכובדת של לקוחות קיימים ופוטנציאליים הגיעו לאירוע ונהנו מכיבוד וכן מרכיבת מבחן. לחובבי השטח שבהם ניתנה ההזדמנות לרכוב במסלול שטח עם אלוף ישראל באנדורו, יוני לוי, שהדגים את יכולות אופנוע השטח של אפריליה ה- RXV-450.

הופתעתי, כאדם שלא שורץ באילת יותר מאשר את המינימום הההכרחי (פעם או פעמיים בשנה בית מלון, פעם או שתיים גיחה בטיול אופנועים, וזהו) לגלות קבוצה תוססת של רוכבי אופנועים וקטנועים בעיר הדרומית. עושה רושם שהחיים על דו-גלגלי בעיר לא רק פורחים, אלא מסתבר שמספר הרוכבים על שניים רק הולך וגדל מדי שנה.

תוך כדי שיטוט בעיר על אפריליה דורסודורו אפור/שחור לפתע התחלתי לזהות גם פרצופים מוכרים. מסתבר שלעיר הדומית הגיעה גם קבוצת רוכבים ורוכבות גדולה בהובלתו של אלי בלאו ומספר חברים אחרים. הקבוצה הזמינה אותי להצטרף, וכך מצאתי את עצמי עובר מאירוע לאירוע, ובלית ברירה נאלץ גם לשתות וגם לטעום שוב ושוב ושוב. בשלב מסויים הגיעה רמת האלכוהול בדם לסף מסוכן ולכן החלטתי להפקיד את מלאכת הנהיגה על בת הזוג, מה ששחרר אותי לפתוח באורגיית שתיה פרועה.

לא זוכר מה קרה אחרי זה, אבל כשהתפרים בישבן התאחו ויכולתי שוב לשבת, נזכרתי שהיה מאבק עיקש ביני לבין פרה, אני חושב קראו לה חדווה. אני ניצחתי, ובמשך יומיים לאחר מכן מה שנותר מהפרה התעכל בקיבתי. אכן מחזות קשים. למזלי, בנסיעה הזו לא הייתי רכוב וכך יכולתי להישען אחורה במושב הנוסע במזדה הליסינגומטית הלבנה של בת הזוג, ולפתוח בנוחות כפתור במכנס.

עוד X בחגורה.

מיצו רוכב על Aprilia Dorsoduro 750

הכל התחיל בהפתעה. עברתי לי לתומי ברחוב באזור של אבניר, יבואנית סוזוקי, ונכנסתי להגיד שלום. חמש דקות אחרי זה יצאתי עם אופנוע שלא חלמתי שארכב עליו באותו יום. אפריליה דורסודורו. לוח הזמנים הצפוף הכתיב לי רכיבה הרבה יותר קצרה מאשר כרגיל, מה שכמובן אומר שסך החוויות שלי על האופנוע די מצומצם וטווח הקילומטרים אותו אני יכול להשיג די מוגבל. אבל מי אני שאוותר על כזו הזדמנות? קדימה לעלות ולתת בראש.

האופנוע עומד בחוץ, גבוה (אבל לא גבוה בצורה מאיימת כמו ידידי הכתומים). אני עוצר ומסתכל. המראה הכללי של כל הפלסטיקה המשתלב עם חלקי השלדה החשופים, המנוע, והבולם החד צידי הבולט סטייל Versys (אלוהים, חילול השם!) די מוצלח, לדעתי. אפילו המדבקות בעלות המראה המתכתי נראות די איכותיות. זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שמי שחתום על היצירה הזו הוא גם האדם שעיצב עבוד דוקאטי את המונסטר המקורי… החיסרון הויזואלי היחיד במקרה של אופנוע ההדגמה הספציפי שקיבלתי היה העובדה ששילוב הצבעים שחור/אפור/כסף היה אנמי משהו, חיוור, לא הכי מרשים. אני מסתכל בקטלוג של היצרן באינטרנט ומבין שזוהי בחירת הצבעים הכי פחות יפה שאפשר היה לעשות.

s_dscf8992

אבל באמת למה להתעסק בקטנות. העיצוב עושה את שלו. כנף קדמית המשתלבת לתוך המסיכה. זרוע אחורית מדהימה, צרה, מתכתית, חדה, המזכירה לי עוקץ של דבורה כפול, אולי אחת היפות שראיתי, מתלבשת על צמיג אחורי בגודל 180/55 שנראה עבה ו"גברי" מאוד, יחסית לפרופיל הצר של האופנוע. לא יודע מה קורה עם האיטלקיות בזמן האחרון, אבל אופנועים איטלקים נראים כמו שלא נראו מעולם.

המשך…