כזה עוד לא ראינו – הצעת חוק שקובעת שהשמש תזרח במערב

בואו אספר לכם סיפור הזוי. נניח שאי שם במדינה דימיונית חי לו אדם בעל שררה, כוח והשפעה אין קץ. ונניח שחשקה נפשו של אדם זה בכתיבת ספר שכל אזרחי המדינה יחוייבו לרכוש, ואשר יכניס לקופתו הון לא קטן. ישב הפריץ על כס מלכותו והחל במלאכת הכתיבה, אלא מה, כיוון שהיה עצלן ולא יסודי, וכיוון שכלל לא ידע איך באמת צריך לכתוב ספר – עשה את מה שכל הפריצים היו רגילים לעשות באותה מדינה: לחרטט.

רצה הגורל, והחירטוטים של אותו שר היו שגויים ביסודם. במקום לכתוב "אדום", הוא כתב "ירוק", ובמקום לכתוב "מזרח" הוא כתב "מערב" וכיוב'. אבל כיוון שהספר פרי דימינו יצא כבר לדפוס והודפס במיליוני עותקים, וכיוון שכל אזרחי המדינה הוכרחו לרכוש עותק אחד של הספר – לא יכול היה הגביר לחזור בו מטעותו, שכן זה היה מוציא אותו קטן, עלוב וטיפש למדי. האזרחים לא הסתפקו ברוע הגזרה, אלא ברוב חוצפתם העזו להטיל דופי בדברי החוכמה של השר הבכיר, וחלקם אף העז להתעמת עם פקידיו במסדרונות בתי המשפט.

לכן בחר השר בדרך יצירתית במיוחד. הבה נכריח את אזרחי המדינה לקבל את הטעות בספר, גם אם כולנו יודעים שזו טעות. מעתה השמש תשקע במזרח ותזרח במערב. למה? "ככה אני קבעתי", אמר השר(ץ).

מה הייתם אומרים לו הצעת חוק כזו היתה עולה על שולחן הכנסת, ומישהו היה שוקל ברצינות להתקדם בתהליך חקיקת חוק שכזה? מה הייתם אומרים לו הכנסת היתה מעבירה חוק שכזה ומטילה על האזרחים משמעות חדשה למושגים זריחה ושקיעה?

כן. זה קורה. וכן, ניחשתם נכון – מדובר במדינת ישראל.

בכתבה בפורסמה אמש בכלכליסט תואר מצב זהה לסיפור הדימיוני שלנו. המשרד לבטחון פנים ביחד עם המשטרה ומשרד התחבורה עשו פאשלה. הם התקינו מצלמות מהירות (גאטסו, פרוייקט א-3) במאות עמדות ברחבי הארץ. הכל טוב ויפה והמטרה ראוייה – הגברת הבטיחות בכבישים – אם כי לא בטוח שהמצלמות מבצעות את משימתן, אפילו להיפך. מסתבר שאף אחד לא בדק האם המצלמות אמינות והאם הן באמת מתעדות בדיוק מירבי את המהירות של הרכבים שעוברים על ידן. כיוון שכך, אזרחים פונים לבתי המשפט על מנת להגן על עצמם מפני האכיפה הדרקונית – ויש שיאמרו – לא מדוייקת. פניות אלה לבתי המשפט יוצרות עומס כבד על המערכת המשפטית, ובכך מעוניין המשרד לבטחון פנים לטפל.

להמשיך לקרוא

הו החלמאות הישראלית – 8 ספרות בלוחיות הרישוי לכלי רכב החל מ- 2017

מכירת כלי רכב חדשים בישראל נעשית בקצב שרק הולך ומתגבר (מידי שנה מתווספים למרשם כלי הרכב בישראל בין 230 ל- 250 אלף כלי רכב חדשים, אם לא יותר), והגידול במספרים אלה מאלץ את משרד התחבורה לפתור בעיה אקוטית שעומדת על פתחו – מאגר מספרי הרישוי עומד לאזול.

קצת היסטוריה: כשמספר כלי הרכב בישראל היה מועט, היו מספרי הרישוי של כלי הרכב בארץ בני 3 עד 5 ספרות, והלוחיות היו כתומות, לא צהובות כמו היום. נוהל זה התקיים עד שנת 1961. משנה זו ואילך, החל משרד הרישוי להנפיק מספרי הרישוי בנות 6 ספרות, והתהליך המשיך עד 1980. משנת זו ואילך, החל המשרד להנפיק לוחיות רישוי בנות 7 ספרות. בהתחלה, שתי הספרות האחרונות במספר הרישוי ציינו את שנת היצור של הרכב (88 היתה עבור מודל 88), אבל בשנת 1990 נוהל זה בוטל, וללוחית הרישוי נוספה שם המדינה באגלית ובצבע כחול (IL), כנהוג באירופה. במשך כ- 10 שנים התקיים נוהל נוסף בו שתי הספרות האחרונות נקבעו ע"י יבואן הרכב (למשל – 04 היתה עבור פיאט, פיז'ו, סיטרואן ורנו), אבל בשנת 2000 גם שיטה זו בוטלה, וכיום מספרי הרישוי מוקצים על פי סדר עולה.

הנה תמונה של לוחית בת 5 ספרות שמצאתי איפושהו ברשת:

license-plate-5

בהקשר זה, בדק המדען הראשי של משרד התחבורה ומצא כי בקצב הגידול הנוכחי ייגמרו המספרים הריאליים הזמינים ללוחיות רישוי בתוך פחות מ- 4 שנים (ידיעות ראשונות על כך הופיעו בתקשורת בינואר 2013, מאז עברו כבר 3 שנים אבל מספרי הרכב עדיין לא נגמרו). בין היתר, סיבה אחת לכך היא העובדה שהקצאת המספרים אינה ליניארית, ויש להסיר מהרשימה את מהמספרים שהונפקו בשנות ה- 80 בהן שתי הספרות האחרונות ציינו את שנת הדגם.

יש בעיה, חייבים למצוא פתרון. בלשכת המדען הראשי ישבו, חקרו ובדקו, וחיפשו שיטה שתאפשר למשרד התחבורה להגדיל את מאגר מספרי הרישוי. האם לדעתכם המוחות המבריקים של המשרד היו צריכים להמציא את הגלגל מחדש? האם הם היו צריכים למצוא איזו תיאוריית קוואנטים חדשה? האם היו צריכים לגלות יסוד כימי חדש?

חלילה. כל מה שהיו צריכים לעשות הוא להסתכל מסביב.

כיצד נוהגים להקצות מספרי רישוי במדינות אחרות בעולם? השיטה שונה ממדינה למדינה, אם כי באיחוד האירופאי נוהגים בשיטה אחת אחידה (שיטה זו אינה תקפה למדינות שאינן חלק מהאיחוד, למרות שהן חלק מיבשת אירופה – כמו למשל שוויץ). לפי שיטה זו, חלק מהלוחית משמש לזיהוי עיר המקור, חלק אחר הוא מספר רנדומלי, ובכל מקרה יש שימוש באותיות ה- ABC (בתעתיק אנגלי או מקומי, תלוי במדינה).

למשל:

code-legend

להמשיך לקרוא

גזירה חדשה לרוכבים בגוש דן – איסור חניה על מדרכות

בכתבה שפורסמה הבוקר ע"י קובי ליאני מוואלה נכתב כי עיריית ת"א מתכוונת להתחיל לאכוף איסור חניה של כלי רכב דו-גלגלי על מדרכות העיר.

עריית תל אביב תאסור החניית אופנועים וקטנועים בחלק ממדרכות ת"א – וואלה! רכב

תגובת העירייה לפניית וואלה היתה: "מטרת המהלך הנה לפנות את המדרכה לרווחת הולכי הרגל ולשמור על בטיחותם של כל משתמשי הדרך".

בינינו, אנחנו יודעים את האמת. העירייה לוטשת עיניה לעוד כמה מיליוני ש"ח שיכולים להגיע אליה כהכנסה מדי שנה כתוצאה מאכיפה אגרסיבית וחסרת פשרות כנגד דו"גים. מי יוותר על הכנסה יפה שכזו?

moto-parking-miki-kagan-1

לכאורה, האכיפה תיעשה רק ברחובות בהם המדרכה צרה במיוחד. תגובת העירייה ממשיכה: "עיריית תל-אביב – יפו הכשירה מקומות חנייה מוסדרים לרכב דו גלגלי במקום בו היו קודם חניות לכלי רכב, במספר רחובות בעיר המאופיינים במדרכות צרות במיוחד: רחוב ביאליק, רחוב שלמה המלך מרחוב פרישמן עד למלך ג'ורג, רחוב יוחנן הסנדלר מרחוב שנקין עד לרחוב העבודה ורחוב שפינוזה מרחוב גורדון לשד' בן גוריון. במקומות אלה מחלקת העירייה מנשרים לנהגים המסבים את תשומת ליבם לקיומם של מקומות החניה החדשים, ומתריעים על כך כי חניה על המדרכה בניגוד לחוק תיאכף כנדרש".

בתמונה: הודעת אזהרה שנמסרה לרוכב קטנוע שחנה על המדרכה ברחוב שלמה המלך בת"א (קרדיט לתמונה – אריק מירמי):

moto-parking-warninig

טענות רבות העולות כנגד רוכבי אופנוע וקטנוע בעיר מתייחסות לבריונות שבה נוקטים חלק מהרוכבים – בין אם שליחים שעובדים למחייתם או רוכבים שמרגישים שהמדרכה היא ביתם השני ושיש להם עליה זכות אבות. לפי טענות אלה רוכבים רבים חונים כאוות נפשם על המדרכות הצרות, חוסמים כניסות לבתים, לחניות, עלייה למדרכות המיועדות לנכים ונשים עם עגלות, ובגדול מהווים מטרד שהיו שמחים אילו היה נעלם כליל מן העולם.

להמשיך לקרוא

כיצד מחירו של אופנוע שעומד על 10,000 יורו מגיע בישראל לכ- 135,000 ש"ח – כנסו וקראו

מדינה אוכלת יושביה, חיה על הדם של אזרחיה, ומוצאת קומבינות על גבי קומבינות כדי להגדיל את הכנסותיה. כמובן שהנפגעים העיקריים הם אנחנו, האזרחים. אבל לא רק, אלא גם המדינה עצמה, בניסיון למצוץ עוד מהדם של האזרחים, פוגעת בה שאמור היה להיות מטרה עיקרית עבורה – מתן אפשרות לחיים נאותים עבור תושביה, תוך כדי הגדלת התפוקה, שיפור אורח החיים וניצול מקסימלי של משאבים.

איך אופנוע שמחירו 10,000 יורו באירופה מגיע למחיר של 135,000 ש"ח בישראל, ואיך חלק שמחירו עומד על 100 ש"ח (כ- 27 דולר) מגיע בארץ למחיר של כ- 500 ש"ח?

לא מאמינים? כנסו לכתבה הזו שפורסמה היום על ידי קובי ליאני ב-וואלה רכב, ותבינו איך המדינה, באמצעות קומבינות, חארטות שמתאימות לסוחרי סוסים, הכפלת מיסים, שינויים פיקטיביים בשערי מט"ח ועוד – שואבת מהדם של אזרחיה, והכל למען הגדלת ההכנסות ממיסים:

מדוע מחירי האופנועים בישראל כפולים מאירופה וגם התחזוקה יקרה? – וואלה! רכב

לקרוא ולבכות.

הנה, כך לוקחים לנו את החיים

אין מילים. חבל שאין חוק שמאפשר ירי באנשים כאלה.

כך נהרג טל שביט – צפו

צפו בסרטון הבא שהועלה לרשת, בו רכב מחליט לעשות פניה של 90 מעלות על כביש 4, ולעבור בין יציאה של מחלף לעבר הכביש עצמו.

כך נהרג טל שביט ז"ל.

מה אתם הייתם עושים? שניה אחת של חוסר תשומת לב, שניה אחת של ראש שיורד למכשיר הסלולרי, או לסנדוויץ', או למראה לטובת איפור, או להחלפת תחנה ברדיו. שניה אחת והנהג הזה היה בר מינן, ואתם – אם הייתם על אופנוע, הייתם נהרגים (במקרה הטוב) או נפצעים קשה ונותרים משותקים לכל ימי חייכם (במקרה הפחות טוב).

צפו:

בעיית ניווט עם Waze דרך מנהרות הכרמל

זה סיפור ארוך, למי שאין כוח פשוט דלגו הלאה. אבל בסופו מוסר השכל.

יום אחד היה לילה. רציתי להגיע מת"א לבית אבא חושי בחיפה, הייתי צריך להרצות שם.

מעולם לא ביקרתי שם, לא ידעתי איפה זה נמצא.

ברוב טפשותי, הזנתי את הכתובת בווייז וסמכתי עליה בעיניים עצומות, מה שהתברר כטעות ששילמתי עליה ביוקר תרתי משמע.

ווייז שלחה אותי דרך כביש 6, יקנעם, צומת יגור, והופה למנהרות. ה- ETA הציב אותי ביעד כרבע שעה לפני הזמן, הייתי מבסוט.

אבל איך שהגעתי לצומת העמקים הבנתי את גודל הטעות. ווייז התעלמה לחלוטין מפקק זחילה של 35 דקות (מדוד עם סטופר) מצומת העמקים עד לצומת יגור (בעוד שלו הייתי נוסע מהצד השני, דרך כביש החוף, הייתי נוסע בלי שום פקק). אני לא חיפאי, לא מכיר את הווי הפקקים באזור, אבל לו הייתי יודע לא הייתי מאמין לתוכנה.

אחרי שגמרתי לקלל והגעתי לצומת יגור, כבר באיחור של כרבע שעה. חשבתי שבכך הסתיימו צרותי. טעיתי.

ההכוונה לפניה בצומת הצ'ק פוסט שמאלה היתה בעייתית. אני אמנם לא בלונדינית ( 😛 ) ואני מניח שיש לי חוש ניווט לא רע, אבל לא ביקרתי שם מאז שבנו את המחלף ולא הכרתי את ההסתעפויות. ההנחיות של ווייז לשמור על הימין ועל השמאל הגיעו מאוחר מדי. למזלי הצלחתי להשתחל ופניתי שמאלה ואז נכנסתי למנהרות.

להמשיך לקרוא

כמה נמוך אפשר לרדת?

תראו את מעשה הוונדליזם הזה ותגידו לי אתם. מה הייתם עושים לחלאה שעשה לכם את זה, אילו הייתם תופסים אותו?

קראו את הפוסט המקורי בפורום אופנועים בתפוז.

זיהיתם מפגע בטיחותי? שלחו תיעוד על כך למישל דור ב- YNET

מישל דור העלה כתבה מצויינת על מפגעים בכבישים, והוא קורא לכולנו לשלוח למערכת מידע אודות מפגעים אחרים שיכולים לפגוע בנו בפרט או בנהגים בכלל.

ynet זיהיתם מפגע בטיחותי? שלחו תיעוד ואנחנו נטפל
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4140423,00.html

ניתן לשלוח הודעה על המפגע באמצעות הודעת SMS לטלפון שמספרו 5335 "עבור ערוץ הרכב", או מייל לתיבת safewheels@y-i.co.il, וכמובן שניתן גם לפנות למישל ישירות.

תשמרו את המספר והמייל הזה.

איזה כיף שיש נשמות טובות בישראל

אחחח… כמה שזה מעצבן!

אז ככה. בישראל יש חוק ספורט מוטורי (איכשהו) אבל רק שני מסלולי רכיבה/נסיעה קטנים, אפשר לומר מצ'וקמקים, כאלה שמיועדים לקארטינג. בלית ברירה, וכמו עם ילד שהוא טיפה שונה משאר הילדים, אנחנו אוהבים אותם מאוד.

כי זה מה שיש לנו.

אין לנו משהו אחר.

לאמריקאים, לבריטים, לצרפתים, לאיטלקים, לצ'כים, לגרמנים, להולנדים, לספרדים, לרומנים, ליפנים, לאוסטרלים – לכולם יש מסלולים מטר מהבית. פאק, לטורקים יש. למדינות שהשם שלהם מורכב מכמה צירופים של האות "ז" עם איזה "סטאן" בסוף יש. למדינות ערב יש.

לנו אין.

יש לנו (או לפחות היו) שני מסלולי אספלט סלולים ברמה סבירה מינוס*, ללא שום משטחי החלקה, ללא שום גדרות סופגי אנרגיה, ללא משטחי דשא מוצלים, ללא טריבונות, ללא מגרשי חניה לנוחות הקהל, למעשה – ללא קהל בכלל. אורך המגרשים האלה עומד על פחות או יותר קילומטר אחד מסכן. שני המסלולים האלה מופעלים ע"י שני אנשים שונים (ברק גולדפינגר וצחי כפרי), כל אחד מסיבותיו, וכל אחד עם החבילה שלו.

ועל שני המסלולים המסכנים האלה צריכים כולנו לנסוע. רוכבי הספורט, רוכבי הסופר-מוטו, כאלה שעושים קורסי רכיבה, כאלה שעושים תחרויות במסגרות הליגות הקיימות (איכשהו). כ-ו-ל-ם צריכים לחלוק.

רק מה, בגלל שאנחנו העם הנבחר, ובגלל שבינינו, אנחנו חרא של עם, מסתבר שיש אנשים מסויימים שלא מוצא חן בעיניהם שיש שני מסלולים. או שהם רוצים שיהיה רק אחד, או שהם לא רוצים שיהיה כלום. אתם מבינים, יש אנשים שיעדיפו שיכרתו להם יד אחת ובלבד שלמתחרה שלהם יכרתו שתי ידיים.

כך או כך, אותם אנשים לא-נחמדים לא בוחלים בשום אמצעי כדי ללכלך על המפעילים של המסלולים האלה. הליכלוכים האלה מגיעים כמובן לרשויות, ומיד פקיד חרוץ ביותר מוצא סעיף בחוק שאומר איזה שקר כלשהו, והופה, דחפורים עטים רצים למסלול ומחרבים אותו.

וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה. למפעיל אחד מהמסלולים הרסו את המסלול לפחות פעם אחת, ואלוהים יודע כמה פעמים סגרו אותו מנהלתית.

הפעם הגיע למקום דחפור נחמד, עם אנשים פחות נחמדים. נכנסו לשטח, חרשו יפה יפה את המסלול והכינו אותו (אולי) לזריעת פקעות תפוחי אדמה. בשער העמידו כמה סלעים גדולים למען ידעו כולם, וזהו. הלכו הביתה.

להמשיך לקרוא