על מה אתה יושב

כבר שבוע וחצי שאני מאושפז במחלקה הנוירולוגית של בניין השיקום בתל השומר. אני "צעיר" כאן, ואני לאט לאט לומד את הנהלים, החוקים הכתובים והכללים הבלתי כתובים. אני גם מכיר את הצוות, יודע ממי אפשר לבקש מה, מי יחזיק לי את הרגליים בעדינות ומי יזרוק אותן בגסות וללא התחשבות, עם מי אפשר לצחוק וממי צריך להתרחק כדי שלא יתחיל להתעסק איתי. סדר היום פה די קבוע ולא גמיש, ואני לאט לאט מסתגל אליו בניסיון להספיק לכל הפעילויות ולתמרן בין בדיקות לבין חוגים או הפעלות שיקומיות אחרות שנקבעו לי בלו"ז על ידי הצוות.

ואז נפל לי האסימון.

אני בעצם נמצא במעין סוג של כלא. כלא מודרני, תנאים סבירים למדי, אבל עדיין כלא.

הערה: פוסט זה נכתב במידה רבה של בדיחות דעת, אל תקראו אותו כלשונו. נסו לקרוא בין השורות.

הפשע

יש לי שותף ל"תא". גם הוא "יושב"  ומרצה את "גזר דינו". הפשע הוא המעשה שבגינו "נענש" האדם ואשר בגללו הגיע לשיקום, חלקם אחרי ניתוחים מסובכים, ואחרי תקופות אשפוז ארוכות.

הסיבות לעונש הן מגוונות, ועם הכניסה ל"כלא" אנשים מסתקרנים ובודקים אצל החדשים: "החלקתי על כתם שמן", "נפלתי ממקבילים על הראש", "מעדתי ממשטח ונפלתי", "נסעתי על אופניים ונכנסתי ברכב חונה שחסם את הנתיב"… השותף שלי לתא, טייס, היה יצירתי במיוחד: "היו מים בדלק, נפלתי עם מטוס".

כולם כאן יושבים על משהו, שניים בתא, והמשותף לכולם הוא שכולם חפים מפשע.

גזר הדין

ה"עונש" שהוטל עלי שונה מזה שהוטל על שותפי לתא. אצלי, גזר הדין קבע שאחזור ללכת ולרוץ – תחזיקו לי אצבעות שאכן זה מה שיקרה. אצל אחרים גזר הדין קשה הרבה יותר. גם כאן, "אסירים" רבים היו מוכנים להחליף ללא היסוס את העונש שלהם עם זה שקיבלו מאושפזים אחרים. להמשיך לקרוא

כן. הצטרפתי לסטטיסטיקה.

זה יהיה פוסט קצר.

היום לפני שלושה שבועות ויום יצאתי לרכיבה קצרה עם מספר חברים באזור הרי ירושלים. בדרך חזרה, כשהייתי בדרכי הביתה, על אחד הסיבובים המובילים מאזור מערת הנטיפים לכיוון בית שמש, עליתי על מה שנראה והרגיש כמו כתם שמן או סולר.

לא היה לי סיכוי.

האופנוע החליק ב-לואו סייד, אני החלקתי ונחבטתי בעצמה באספלט. תאונת דרכים לא קלה.

לפני תהליך לא קל של החלמה ושיקום שייקח חודשים ואולי יותר. החלק החיובי בתמונה המורכבת הוא שאני חי, שאני נושם, ושלא נפגעתי בראש.

אני ממשיך. תהיו חזקים בשבילי, ורק מחשבות חיוביות בבקשה.

מצלמות המהירות – כישלון מהדהד, ועוד היד נטוייה

שש שנים אחרי שהחלו להיפרס ראשונות מצלמות המהירות האלקטרוניות (פרוייקט א3), וציבור הנהגים והרוכבים ניצב מול מערך אימתני של כ- 180 עמדות, הכוללות:

  • מצלמות מהירות "רגילות"
  • מצלמות המוצבות בצמתים והמשמשות בתפקיד כפול של מצלמות אור אדום ביחד עם מצלמות מהירות
  • מצלמות המוצבות על נתיבי תחבורה ציבורית (שאינן פעילות בנתיים, נכון לרגע כתיבת שורות אלה, אך הן עלולות להפוך למבצעיות בכל רגע) – מצלמות אלה אמורות לשמש לאכיפת נסיעה של רכבים לא מורשים על נת"צים, אבל הן עלולות להפוך למצלמות מהירות לכל דבר
  • ו… דחלילים הכוללים מספר עמדות דמה של גאטסו, וכן מאות דחלילים ישנים בצבע כתום חדש (כדי לבלבל את הנהגים לחשוב שמדובר במצלמות חדשות)

ועוד היד נטוייה, שכן הפרוייקט מתייחס בשיאו למאות עמדות גאטסו, מה שמציב אותנו כעת רק בכמחצית הדרך.

אבל מערך מצלמות זה אינו ממלא את תפקידו כלל, התפקיד שבשמו נגזרו מתקציב המדינה מאות מיליוני שקלים על מנת להתקין את כל אותן מצלמות. המצלמות כלל אינן מגבירות את הבטיחות בכבישים, אלא דווקא להיפך. הנהגים מודעים, באמצעות אפליקציות וגלאים, למיקומן של המצלמות. הן לא באמת גורמות לו להפחית מהירות – גם אם נניח שהמהירות היא הגורם העיקרי לתאונות – הוא לא, הוא בתחתית העשירייה הפותחת. המצלמות רק גורמות לבלימות חירום של נהגים בהגיעם אליהן, לשינויים קיצוניים במהירות התנועה, שידוע ממחקרים רבים שדווקא הוא זה שגורם לתאונות.

בנוסף, המצלמות כלל אינן מוצבות במקומות הראויים, אלא בקטעי כביש ישרים בהם אין למצלמות כל אפקטיביות, אלא לשם גביית כספים מן הציבור. אין מצלמות בערים באזור בתי ספר או גני ילדים, אין מצלמות בכבישים אדומים (לדוגמה – כביש 66, וגם לא על כביש 554). אהה, וגם אין מצלמות על כביש מספר 1 (ת"א – ירושלים). תשאלו את עצמכם מדוע.

הנה כמה דברים שכתבתי בנושא בעבר:

אגף התנועה של משטרת ישראל: רוצים להציל חיים? הנה, קחו רעיון

על הקשר בין הצמתים הכי מסוכנים בישראל לבין מיקומי מצלמות המהירות

אל תאמינו לי, אבל אולי תאמינו למבקר המדינה, ואם לא לו, אז לפחות למספרים:

נכון לרגע זה, מספר ההרוגים בשנת 2016 עומד על 357 בני אדם. בשנת 2015 מספר ההרוגים עמד על 356. ב- 2014 ספרנו 319 הרוגים, ב- 2013 המספר עמד על 309 הרוגים, ואילו ב- 2012 היו 292 הרוגים בכבישי המדינה. מספרים אלה אינם כוללים את כל הפצועים קשה, את כל המשותקים, את כל קטועי הגפיים, את הצמחים בבית לוינשטיין ואת כל המשפחות שעולמן חרב עליהן בגלל שהן הוטלו לתוך סחרחרה מטורפת כתוצאה מפגיעה בלתי הפיכה ביקיריהן.

אין ספק שהמשטרה, באיוולת אופיינית לכחולי המדים, בחרה במודע להפקיר את בטחון הנהגים בכבישים בעודה מטילה את יהבה על אכיפת המהירות באמצעות מערך המצלמות, בעוד שאת שאר מאות העבירות שכולנו רואים מדי יום לנגד עינינו אין כלל אוכפים. אין נהג (או רוכב) שלא מוכן להישבע שאם יציידו אותו במצלמה טובה ובפנקס דו"חות, הוא יוכל להפיק עשרות דו"חות תנועה מדי יום וזה רק בדרכו מהבית לעבודה וחזרה.

ואם אתם הקוראים חושבים שמדובר בקלישאה מוגזמת, עשו ניסוי החל ממחר בבוקר, ספרו את מספר עבירות התנועה שאתם רואים בדרככם לעבודה בבוקר. תוכלו לכתוב בתגובות מטה את הממצאים שלכם.

כיום נמצאות בשירות משטרת ישראל מספר נמוך להחריד של ניידות, מתוכן פחות מ- 2/3 הן מבצעיות בכל רגע נתון. אם חשבתם שמדובר במאות ניידות, תחשבו שוב. המספר נמוך הרבה יותר מ- 150, וזה בהנחה אופטימית שבאורח קסם כל הניידות יניעו מחר בבוקר ויצאו למשמרות על כבישי המדינה. בפועל, המספר קרוב יותר לחצי.

אם לא שמתם לב לכך שאין ניידות על הכבישים, קחו עוד ניסוי. חפשו את הניידת בזמן שאתם נוסעים לעבודה, הביתה, לטיול בשבת, או סתם לפגישה בירושלים. תכתבו למטה את הממצאים שלכם.

האחריות על המחדל הזה חלה בראש ובראשונה על ראשו של המפכ"ל, יהיה אשר יהיה (שמו איננו רלוונטי, שכן מדובר במחדל שנמשך מזה 6-7 שנים לפחות). אם חשבתם שיש באופק איזה שינוי מעודד, איזו תקווה להיפוך המגמה של עלייה מטאורית במספר הנפגעים וההרוגים על הכבישים – תחשבו שוב.

להמשיך לקרוא

הו החלמאות הישראלית – 8 ספרות בלוחיות הרישוי לכלי רכב החל מ- 2017

מכירת כלי רכב חדשים בישראל נעשית בקצב שרק הולך ומתגבר (מידי שנה מתווספים למרשם כלי הרכב בישראל בין 230 ל- 250 אלף כלי רכב חדשים, אם לא יותר), והגידול במספרים אלה מאלץ את משרד התחבורה לפתור בעיה אקוטית שעומדת על פתחו – מאגר מספרי הרישוי עומד לאזול.

קצת היסטוריה: כשמספר כלי הרכב בישראל היה מועט, היו מספרי הרישוי של כלי הרכב בארץ בני 3 עד 5 ספרות, והלוחיות היו כתומות, לא צהובות כמו היום. נוהל זה התקיים עד שנת 1961. משנה זו ואילך, החל משרד הרישוי להנפיק מספרי הרישוי בנות 6 ספרות, והתהליך המשיך עד 1980. משנת זו ואילך, החל המשרד להנפיק לוחיות רישוי בנות 7 ספרות. בהתחלה, שתי הספרות האחרונות במספר הרישוי ציינו את שנת היצור של הרכב (88 היתה עבור מודל 88), אבל בשנת 1990 נוהל זה בוטל, וללוחית הרישוי נוספה שם המדינה באגלית ובצבע כחול (IL), כנהוג באירופה. במשך כ- 10 שנים התקיים נוהל נוסף בו שתי הספרות האחרונות נקבעו ע"י יבואן הרכב (למשל – 04 היתה עבור פיאט, פיז'ו, סיטרואן ורנו), אבל בשנת 2000 גם שיטה זו בוטלה, וכיום מספרי הרישוי מוקצים על פי סדר עולה.

הנה תמונה של לוחית בת 5 ספרות שמצאתי איפושהו ברשת:

license-plate-5

בהקשר זה, בדק המדען הראשי של משרד התחבורה ומצא כי בקצב הגידול הנוכחי ייגמרו המספרים הריאליים הזמינים ללוחיות רישוי בתוך פחות מ- 4 שנים (ידיעות ראשונות על כך הופיעו בתקשורת בינואר 2013, מאז עברו כבר 3 שנים אבל מספרי הרכב עדיין לא נגמרו). בין היתר, סיבה אחת לכך היא העובדה שהקצאת המספרים אינה ליניארית, ויש להסיר מהרשימה את מהמספרים שהונפקו בשנות ה- 80 בהן שתי הספרות האחרונות ציינו את שנת הדגם.

יש בעיה, חייבים למצוא פתרון. בלשכת המדען הראשי ישבו, חקרו ובדקו, וחיפשו שיטה שתאפשר למשרד התחבורה להגדיל את מאגר מספרי הרישוי. האם לדעתכם המוחות המבריקים של המשרד היו צריכים להמציא את הגלגל מחדש? האם הם היו צריכים למצוא איזו תיאוריית קוואנטים חדשה? האם היו צריכים לגלות יסוד כימי חדש?

חלילה. כל מה שהיו צריכים לעשות הוא להסתכל מסביב.

כיצד נוהגים להקצות מספרי רישוי במדינות אחרות בעולם? השיטה שונה ממדינה למדינה, אם כי באיחוד האירופאי נוהגים בשיטה אחת אחידה (שיטה זו אינה תקפה למדינות שאינן חלק מהאיחוד, למרות שהן חלק מיבשת אירופה – כמו למשל שוויץ). לפי שיטה זו, חלק מהלוחית משמש לזיהוי עיר המקור, חלק אחר הוא מספר רנדומלי, ובכל מקרה יש שימוש באותיות ה- ABC (בתעתיק אנגלי או מקומי, תלוי במדינה).

למשל:

code-legend

להמשיך לקרוא

מצלמות המהירות לא מועילות בכלום לבטיחות בדרכים – להיפך

מאז שנת 2012 החלה בישראל פריסת עשרות רבות (כעת כ- 150) מצלמות מהירות. מי שלא יודע במה מדובר מוזמן לבקר בחלק של האתר המוקדש לנושא זה. יחד עם זאת, ולמרות שבשנת 2015 היו בישראל קרוב ל- 100 מצלמות מהירות פעילות, דווקא בשנה זו גדל מספר ההרוגים בכבישי המדינה ב- 18% לעומת השנה הקודמת (שגם בה היה גידול במספר ההרוגים לעומת השנה שלפניה).

למרות המצלמות: עלייה של כ-18% במספר ההרוגים בכבישים בינעירוניים

אחת הסיבות לעלייה בתאונות ובכמות ההרוגים עשוייה להיות מיוחסת לבלימות חירום של נהגים המגלים לפתע מצלמה לפניהם, בין אם בקטעים ישרים ובין אם בצמתים. סיבה אחרת העולה במחקרים שבוצעו בעולם בנושא זה קשורה לעובדה שהמצלמות יוצרות דפוס נהיגה של מהירויות משתנות – נהיגה במהירות קבועה וגבוהה, האטה פתאומית לפני המצלמה, ואז האצה בחזרה למהירות המקורית. שינויי מהירות אלה משפיעים לרעה על הנהגים סביב אזור המצלמה ועלולים לייצר חוסר ביטחון לנהגים.

לא תמיד ניתן לראות תאונות כאלה בעת התרחשותן. בסרטון שצילם Itay Balas באמצעות מצלמת קסדה ניתן לראות זירת תאונת דרכים שהתרחשה באמצע אוקטובר 2015 בין 2 רכבים פרטיים בחולון. בעוד שהזירה לא נראית בבירור, ניתן לראות את קיומה של מצלמת גאטסו בדיוק היכן שהתאונה התרחשה:

gatso-accident-holon

הלינק לסרטון:

https://www.facebook.com/freespa/videos/10151939783834049

יש לציין שוב, למען הסר ספק, מדובר בפרשנות שלי לאירוע, אני אינני בוחן תנועה ובוודאי שלא הייתי במקום ההתרחשות. אבל משום מה התסריט הזה של בלימות פתע (שכולנו רואים מדי יום) כתוצאה מגילוי מאוחר של מצלמת גאטסו ע"י נהגים לא רק שעלול להביא לתאונות קטלניות כפי שכתבתי פה בעבר אינספור פעמים, אלא אכן מביא לכאלה תאונות:

כשנהג נורמטיבי נוסע בכביש שבו יש מהירות מקסימלית חוקית הוא נוטה לעתים, גם אם אינו עבריין גדול, לנסוע במהירות שעולה במעט על זו המותרת. לא מדובר בהתנהגות לא נורמטיבית, לא צריך להיות עבריין צמרת כדי שזה יקרה גם לנו. זה קורה בכל העולם, לא רק בארץ. כשמותר לנסוע במהירות של 100 קמ"ש אנחנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות נוהגים קצת יותר מהר – למשל ב- 110 קמ"ש, וכולנו יודעים שאף שוטר לא יעצור אותנו. אפילו לא באמריקה. 

לרובנו, הנסיעה בכביש הופכת במידה רבה למשהו חצי אוטומטי, אנחנו לא תמיד זוכרים אם בכביש שעליו אנחנו נוהגים מותר לנהוג ב- 90 או רק ב- 80 קמ"ש. זו פשוט המהירות שנראית לנו נכונה, ולרוב אנחנו לא ממש מפספסים בגדול.

כעת, עם המצלמות, המצב משתנה. אם הנהג נוסע על כביש שאותו הוא לא מכיר, והוא קולט את המצלמה בשניה האחרונה, פעמים רבות הוא עלול לגעת באינסטינקט פתאומי בדוושת הבלם. הוא לא צריך להיות עבריין, הוא פשוט צריך לא להיות סגור במאה אחוז כמה בדיוק מותר באותו כביש – האם 70? האם 80? האם 90? ולא חסר הרבה כבישים שבהם המהירות המותרת נמוכה מזו שנדמה לנו שמותר לנסוע בהם: נתיבי בגין, נתיבי איילון, דרך נמיר – אלה רק מעט דוגמאות.

הנהג שנגע בבלמים חושב באינסטינקט רגעי שהוא מגן על עצמו מפני דו"ח, אבל מה שהוא לא שם לב אליו הוא הרכב שהיה מרחק קצר מאחוריו. אולי משאית, אולי אופנוע שבדיוק יצא לעקיפה של רכב אחר והופתע מהבלימה הלא הגיונית על כביש ישר ללא שום מכשול נראה לעין.

בצמתים מרומזרים בהם הוצבו מצלמות מהירות/אור אדום המצב חמור יותר. נהג המתקרב לצומת ורואה רמזור ירוק מהבהב, נלחץ מהמצלמה ודווקא בולם בלימת חירום במקום לתת קצת גז ולעבור כחוק. זה שמאחוריו לא יכול לצפות לבלימה חסרת היגיון שכזו, והנה קיבלנו תאונת חזית/אחור, או כמעט תאונה שהוא לכשעצמו מאורע שלא מתועד ברשומות סטטיסטיות, אבל מהווה בעיה לא קטנה לנהגים שיוצאים ממנו מזועזעים ומוטרדים.

תזכורת למאמרים נוספים בנושא:

מצלמות המהירות מסוכנות? כנראה שכן

עוד תאונה "שגרתית" מסוג חזית-אחור… האמנם?

בעולם מבינים היטב את סכנת מצלמות המהירות. ומה בישראל?

הטייס האוטומטי שלי

לכולנו יש את הימים האלה, שבהם פשוט לא בא לך לצאת, אבל אתה צריך, אז אתה עושה את זה בכול זאת.

היום מתחיל בריטואל הקבוע: מפעיל מוזיקה, פותח מנעולים, מתעטף במיגונים, מריץ את המצלמה, מניע, ונותן גז.

הכול כרגיל, שוב אותו מסלול קבוע, ואתה כבר עושה אותו על אוטומט.

שוקע במחשבות, ואתה נמצא על האופנוע, אבל לא באמת שם.

אתה ער, אבל לא הכי ערני.

אבל זה בסדר, לא?

הרי אני רוכב פה כול יום, כמה פעמים ביום, כבר כמה שנים, ושום דבר לא השתנה, תמיד הכול היה בסדר, למה שהיום יהיה שונה?

אתה כאילו סגור בתוך הראש של עצמך, מישהו אחר כבר מטיס את המטוס.

אתה עם המחשבות ועם הבעיות והצרות והמוזיקה שברקע, אבל אתה לחלוטין לא זה שמפעיל את המכונה שכרגע מריצה אותך במהירות תלת ספרתית על גבי שתי פיסות גומי הקטנות מכרטיס אשראי.

אתה פשוט צופה מהצד, בכול המתרחש, והחלק הכי גרוע, אתה אפילו לא מודע שזה המצב!

כשאתה על טייס אוטומטי, אתה בטוח לחלוטין שאתה זה שכרגע שולט בהכל.

כי אף אחד לא ירצה פשוט לאבד שליטה, להפקיד את חייו בידי… בידי מי אני מפקיד את חיי בעצם?

auto-pilot

ואז, תוך כדי הנסיעה היומיומית, השיוט המונוטוני… זה קרה.

פתאום, בבאת אחת, אתה מרגיש כאילו אתה רק איזה בובה ומישהו אחר אוחז בחוטים. הרכב שלפני בולם בלימת פתע! פתאום הברכיים לבד מתהדקות סביב מיכל הדלק, כריות כף הרגל נדחסות כנגד הרגליות, משחרר את הכידון, והמבט הופך לחד כתער. תוך שנייה, מביט דרך השמשה של המכונית שבלמה, הנהג התכופף, בטח נפל לו משהו… שיט!

אני יורד חזק על הבלמים, המתלה הקדמי נדחס כהוגן, הגלגל האחורי כבר בקושי נוגע ברצפה, ואני תוך כדי גם מוריד כמה הילוכים. זורק מבט למראה, אין אף אחד, השטח פנוי. מדליק איתות, זורק מבט כדי לוודא, משחרר את הבלמים, פקודת היגוי וגז.

הטייס האוטומטי שלי עשה את כול זה, כמו הטייס מבית הספר לטיסה, הוא עבר קורסי רכיבה, ומה שאמרו לו שם, ומה שהוא תרגל, הפך לאינסטינקט, ובידיו הפקדתי את חיי. הכול היה כול כך חלק, כול כך זורם, פשוט, טכני ונכון.

אז תודה לך אדוני הטייס, שפעם נוספת הבאת את הנוסעים שלך ליעד בשלום, גם כשהיה מעט קשה. תודה לצוות המטוס, שדאג להכין את המכונה כדי שתתפקד בכול מצב, גם ברגעים שאנחנו לא רוצים להגיע אליהם.

אמשיך להשקיע במכונה שלי, ואטפל בה כמיטב יכולתי, אמשיך להשקיע בטייס שלי, כי היום אני (שוב) חייב לו את חיי.

קרדיט לתמונה מגיע ל-עדי ג. בראון

סיפור הגמילה שלי

שלום, קוראים לי אור, ואני מכור לאופנוענות!

אבל בואו לא נקדים את המאוחר, ככה זה התחיל:

אני ג'ובניק, הכי ג'ובניק שיש. עושה יומיות, 8 עד 5, לפעמים יותר ולפעמים פחות. אבל מה שחשוב הוא שמקבל את המנה שלי פעמיים ביום, 30 ק"מ בבוקר, 30 ק"מ בערב. בסופי שבוע מגדיל את המינונים אפילו עד פי 5.

אבל כמו כל חייל בצבא, כאשר הדגל קורא, אני מתייצב: "צריכים אותך בג'נין, 8 ימים ואתה בבית, קלי קלות", זה מה שאמרו לי.

בהתחלה אמרתי, יאללה, לשבור שיגרה. אבל רגע, בלי מזגן, בלי הטוסט בצהריים, בלי האופנוע.

בלי האופנוע…?

8 ימים בלי האופנוע!

היום הראשון של הגמילה עבר בסדר, באמת. גם היום השני, למרות שהיה טיפה קשה, אבל עברתי גם אותו. ביום השלישי כבר הייתי צריך לקבל תחליף לסם, אז התחלתי לקרוא. התחלתי עם ספר הרכב, משם עברתי לספרות מקצועית, לשניה לא שמתי לב ומצאתי את עצמי כבר קורא כתבות וחדשות בתחום, בעברית, באנגלית ואפילו בגרמנית ניסיתי.

בחיי שניסיתי.

ביום הרביעי גם הוספתי סרטונים, מרוצים, מבחני דרכים מצולמים. זה שיפר במעט את ההרגשה, כי ראיתי משהו זז על המסך, וגם שמעתי את הסאונד. לא רק מילים.

ביום החמישי הרעב גדל. חזרתי לעשות כושר, הכול רק להסיח את הדעת מהמחסור הגדול. אפילו שקלתי לנסות את אותם אתרים שחברים שלי כל הזמן גולשים בהם.

ביום השישי כבר התחלתי לערבב חומרים. בשניה אחת אני קורא פרק על מתלים, ואז 30 שניות לאחר מכן אני עובר ל- YouTube כדי לצפות ברוכבי המוטוקרוס סוגרים מהלך בקפיצות המרשימות שלהם. טרפתי הכול מהכול.

ביום השביעי כבר קיבלתי הערות מחברי ואפילו מהמפקד שלי שאני כבר לא כרגיל, שאני נראה טרוד, עצבני, חסר רוגע ומנוחה. לא הבנתי מה הם רוצים ממני, אני בסדר, באמת, אני יכול להפסיק בכל רגע שאני רוצה.

ואז הגיע היום האחרון, סוף סוף נגמרת הגמילה, ואני מעולם לא ביקשתי להיגמל. זה לא שלא רציתי לרכב, לא נתנו לי!

הדרך הביתה מעולם לא הרגישה רחוקה וארוכה יותר. התנועה נדמה שעמדה בכוונה כדי להאט אותי, האוטובוס איחר בכוונה, הפקקים התארכו ממש כדי להכעיס אותי באופן אישי.

הגעתי הביתה ועוד לפני השלום המסורתי לבני הבית רצתי החוצה, העפתי את הכיסוי, שחררתי את המנעולים, עליתי על ציוד, ויצאתי לרכב.

שבוע הוא אמנם לא תקופה ארוכה מאוד, אבל אני הרגשתי כאילו לא רכבתי שנה. שיחררתי מצערת, הכל בתנועות חצי מהוססות, גם אני וגם האופנוע. שנינו צריכים להיזכר מהו הקצב שלנו. ואז זה נכנס

בבום, חיוך ענק כזה, כזה שאי אפשר למחוק, לא יורד, כזה שמאיים לקרוע את הקסדה מרוב גודלו. אמרתי לו "תוביל, אני איתך!"

החלודה מהר מאוד נעלמה ובמקומה נכנסנו שנינו לקצב הקבוע שלנו. ווינקר, מבט, מוריד הילוך, פקודת היגוי, יוצא מהפנייה ו….גזזזז!!!

שני, הגלגל הקדמי באוויר, שואג אל מול העולם כולו.

my-rehab

שלישי, לא רוצה לרדת, העולם חולף על פני כמו בהילוך מהיר.

רביעי, חמישי, שישי….אני כבר על 150 (קישואים לשנה, חס וחלילה, אני לא עובר על החוק!), ושנינו שואגים ביחד. אני והאופנוע, האופנוע ואני, שנינו סתם סתם מטיילים, בלי מטרה, בלי רעיון, לאן שהכביש יוביל.

שלום לכולם, קוראים לי אור, ואני מכור לאופנוענות. אני ממש לא מתכוון לא מתכוון לשנות את זה.

קרדיט לתמונה מגיע ל-עדי ג. בראון

טראומת ילדות אישית שטרם נרפאה

אם תשאלו רוכב הגון למה יש לו אופנוע ומה מושך אותו או אותה בחוויית הרכיבה, הוא יספר לכם סיפורים מכאן ועד לשקיעה אודות תחושת החופש, הרוח, היעדר הגבולות, הימנעות מפקקים ומה לא. כל אלה, כנראה, הן סיבות לגיטימיות למדי לכך שאנחנו, הרוכבים – רוכבים.

כנראה שגם אני אספר את אותו סיפור.

אבל מסתמן שאצלי הסיבה טמונה, ככל הנראה, באיזה מחסור שסבלתי ממנו, לכאורה, בתקופת הילדות. תקראו לזה טראומה, פצע, לא יודע. עובדתית, אני נזכר בזה מדי כמה שנים, והנה החלטתי לכתוב על זה כאן.

גדלתי בבת-ים של שנות השבעים והשמונים. לא, אני לא ראיתי את עצמי כערס, ועל הסטיגמה שהיתה דבוקה ליוצאי העיר למדתי רק כשגדלתי והגעתי לתיכון ואחר כך לצבא. החברים שלי לא הסתובבו עם סכינים או בקבוקי אלכוהול (נראה לי שהיום המצב קצת שונה, לא?), ואני הייתי ילד טוב גבעתי ואחר כך ילד טוב רמות (שמות בתי הספר בהם למדתי – יסודי ולאחר מכן תיכון).

בתקופה זו גם אני וגם חברי גדלנו במשפחות שלא התברכו בכספים עודפים, מסתדרים עם מה שיש, ומדי פעם מקבלים מתנה כזו או אחרת. אף אחד לא דיבר על מחשב עד לפני תחילת שנות השמונים, ואת הטלפון בבית קיבלנו (קו משותף עם אחד השכנים) רק אחרי שנים רבות של המתנה. אני זוכר עד היום את המתנות ה"שוות" שקיבלתי מדי כמה שנים בימי ההולדת שלי: ווקי-טוקי מארה"ב, שעון דיגיטאלי עם ספרות LED אדומות שהיית צריך ללחוץ על כפתור כדי לראותן, דגמי מטוסים להרכבה וכן דגמים של כמה אוניות מלחמה, ואפילו כלב קוקר ספנייל משוגע שעשה לי את המוות בתור ילד.

אבל דבר אחד רציתי ולא קיבלתי.

כזה:

raliegh-chopper

אופני ה"ראלי צ'ופר" שווקו בשנות השבעים על ידי חברת ראלי מאנגליה, והיוו אייקון של ממש. השלדה המעוצבת בצורה המזכירה את כלי הרכב שהתחרו בתחרויות דראג בארה"ב, גלגל קדמי קטן בקוטרו לעומת האחורי, מושב מרופד עם משענת גב, קפיצים לריכוך הנסיעה מאחור, ידיות גבוהות שניתן היה לרכיב עליהן "שוונצים" מעור סטייל אופנועי הקאסטום, מגני בוץ כמו של אופנוע וסבל קטן.

raliegh-chopper-3

אבל גולת הכותרת של הראלי צ'ופר, אם תשאל כל ילד שגדל באותם שנים, היתה ידית הילוכים עם בורר לשלושה מצבים שמוקמה בחלקם הקדמי של שלדת הקורה הכפולה בין רגלי הרוכב.

raliegh-chopper-2

(קרדיט לתמונות)

כמה קינאתי באותם ילדים! אין לכם מושג! מבטי הערגה, החלומות, הפנטזיות… אלו מחברי שהיה להם כזה זוג אופניים השתוו בעיני לסטארסקי והאץ' המיתולוגיים! כמה סרטים רצו לי בראש באותה תקופה, איזו תשוקה עזה להיות הבעלים המאושרים של זוג אופניים שכזה. עם אופניים שכאלה אפשר היה לשחק בגן אשכול (פארק שהיה קרוב למקום מגורי), אפשר היה לחרוש את כל העיר, ומי היה גבר שיתעסק איתי? היו גם כאלה שהרכיבו חתיכת קלף מקופל על הכנף כך שהוא היה עושה רעש של מנוע בזמן שהאופניים היו נוסעות, והיו גם מתקדמים יותר שהיו מרכיבים נוצצים על השפיצים של הגלגלים.

כאלה אני רציתי. כל כך רציתי.

אז זהו, שלא היו לי כאלה אופניים.

וזהו.

מי יכול לעזור לי לרפא את הפצע? תרומת אופניים כאלה תתקבל בברכה!

ציפי חוטובלי – היידה הביתה

הנה עוד צד חיובי לפירוק הממשלה. סגנית שר התחבורה צ. חוטובלי הולכת הביתה כיוון שלא הצליחה להשיג די קולות במהלך הפריימריז הפנימיים במפלגת הליכוד, מה שאומר שחברי התנועה בעצמם העיפו אותה למקום שבו השמש לא זורחת (אלא אם תהיה הפתעה מרעישה ויגלו עוד זיופים, שקרים ורמאויות בפריימריז בליכוד מה שעשוי להעלות אותה חזרה אל מעל לקו האדום).

סגנית שר התחבורה היתה המובילה, המניעה העיקרית והדוחפת של הסנקציות הדרקוניות בתקנות התעבורה, שינוי שאם יעבור, יהפוך כל אזרח ואזרח לפושע בעיני החוק, תוך כדי גזילה של זכותנו להתגונן ולהילחם על חפותנו בבתי המשפט.

ציפי חוטובלי ביום חתונתה - 27 במאי 2013 - צילום ינאי יחיאל 480

תזכורת, למי ששכח:

במשרד התחבורה מכשירים את הקרקע לקראת מתן דו"חות מהירות המבוססים על מדידת זמן בין שתי נקודות

אושר בקריאה ראשונה החוק שמאפשר לשוטר לשלול רישיון לאדם גם אם כלל לא ראה את העבירה מתבצעת לנגד עיניו

היכונו לביאת הצינור – הנה זה כאן

עריכה: מסתבר שהשמחה היתה מוקדמת. צ. חוטובלי תחזור אלינו ובגדול בזכות הערעור שהיא הגישה על תוצאות הפריימריז בליכוד ובעיקר בגלל (לא בזכות) העובדה שמפלגת הליכוד זכתה ביותר מנדטים מהמצופה בבחירות. מצד שני, היא הוטסה היישר ממשרד התחבורה (בו הנזק שהיא עשוייה לגרום הוא בקנה מידה ארצי) למשרד החוץ, שם השמיים הם הגבול. אז היי, תהיו שמחים.

הנה נמצא עוד צד חיובי לפירוק הממשלה

כבר כתבתי כאן לא מזמן על הצד החיובי היחיד שנובע כתוצאה מפירוק הממשלה, וכעת מגזין גלובס מדווח על נקודת אור נוספת:

מכה למשטרה: מה קרה ל-120 מצלמות מהירות חדשות? – TV גלובס

נניח שאת הממשלה החדשה, כשתקום, תרכיב מפלגה אחרת. נניח שגם אם הליכוד יזכה להרכיב אותה, שר התחבורה הנוכחי ביחד עם סגניתו גב' צ. חוטובלי יאיישו תפקיד אחר. נניח שבישראל, כמו בישראל, יד אחת לא יודעת מה היד השניה עושה (הרי רואים זאת בבירור בכל התנהלות הממשלות לאורך השנים). אם כן, יש סיכוי לא רע ששר התחבורה החדש יפגע בכל הפרוייקטים שקודמו לתפקיד החל בהם, וזאת במסגרת עריפת הראשים המקובלת בעת כניסת שר חדש ממפלגה אחרת לתפקיד.

ימים יגידו.