מיצו בדרכים

ביום ראשון האחרון הוזנק בפעם ה-104 מרוץ פייקס פיק, או בשמו הרשמי – Pikes Peak International Hill Climb. המירוץ, המכונה "המרוץ אל העננים", מתקיים מאז 1916 ונחשב לאירוע הספורט המוטורי השני בוותקו בארצות הברית, אחרי ה-Indianapolis 500. פייקס פיק (Pikes Peak), או "פסגת פייק", קרויה על שם זבולון פייק שהיה לאדם הלבן הראשון שחזה בהר במסגרת משלחת לקולורדו ב- 1806. לקראת סוף המאה ה-19 נסלל כביש עפר לפסגה, והוא "שופר" לדרך עפר רצינית יותר ממש לפני המירוץ הראשון של 1916 בתנאים קשים מאוד של קור, שלג וסלעים שהפכו את המשימה ללא פשוטה.

בניגוד למירוצי מסלול מסורתיים, כאן אין הקפות, אין הזדמנות שנייה ואין מקום לתקן טעויות. מדובר במרוץ נגד השעון על כביש הררי באורך 19.99 ק"מ הכולל 156 פניות. הזינוק מתבצע בגובה 2,862 מטר מעל פני הים, והסיום מחכה למתחרים בגובה 4,302 מטר. בדרך לפסגה הנהגים נאלצים להתמודד עם מזג אוויר הפכפך, שינויי אחיזה קיצוניים ואוויר דליל שפוגע בביצועי מנועי הבעירה הפנימית. במקומות רבים לאורך המסלול המרווח בין ניצחון להתרסקות נמדד בסנטימטרים בודדים, כשמעבר לשולי הכביש מחכה מדרון תלול ולא סלחני. בניגוד למסלולי מרוצים מודרניים, בפייקס פיק אין כמעט אזורי מילוט, ובחלקים רבים של הדרך גם אין מעקות בטיחות שימנעו ממכונית שיצאה משליטה להיעלם אל תוך המדרון. זהו אחד מאותם מקומות שבהם הנהגים נדרשים לסמוך לא רק על המכונית, אלא גם על הזיכרון, שיקול הדעת והיכולת לקבל החלטות נכונות במהירות של שבריר שנייה.

האתגר הזה הוא בדיוק מה שהפך את פייקס פיק לאבן בוחן עבור יצרני רכב במשך יותר ממאה שנה. ג'נרל מוטורס הגיעה השנה לפייקס פיק עם מטרה אחת ברורה – להוכיח שהקורבט החזקה ביותר שנבנתה אי פעם אינה רק אלופת מספרים ונתוני תאוצה. לשם כך היא שלחה אל אחד ממבחני הרכב הקשים והמפורסמים בעולם את ה-Chevrolet Corvette ZR1X, וחזרה הביתה עם שיא חדש למכונית ייצור סדרתית. החברה בחנה כאן משאיות V8 כבר בשנות החמישים, יצרנים אחרים שלחו רכבי ראלי, מכוניות מסלול, אב-טיפוסים ומפלצות הנדסיות שנבנו למטרה אחת בלבד – להגיע לפסגה מהר יותר מכל השאר. עם השנים הפך ההר למעבדה פתוחה שבה טכנולוגיות חדשות נבחנות בתנאים שאין להם כמעט מקבילה בעולם הרכב.

עד שנת 2011 חלקים מהמסלול היו עדיין דרכי עפר, מה שהפך את האירוע לאחד המירוצים האכזריים ביותר בעולם. התמונות האיקוניות של ארי ואטאנן על גבי הפיג'ו 405 T16, כשהוא מטפס במעלה ההר במהירות מסחררת וידו האחת מגינה על עיניו מהשמש המסנוורת, הפכו מזמן לחלק מהפולקלור של הספורט המוטורי. מאז 2012 המסלול כולו סלול באספלט, הזמנים ירדו משמעותית, אבל רמת הקושי נותרה כמעט ללא שינוי. המשך…

אמל"ק: חארטה בריבוע. רוצים לשמור על החוק? תנהגו כחוק.

לאחרונה התחילו להעיף בקבוצות וואטסאפ את התמונה הזו:

לכאורה אייטם לגיטימי. הנהגים נוסעים בכבישים ופתאום מבחינים בעמודים צהובים, ומכיוון שבישראל (בעצם – בכל העולם) תרבות הפייק ניוז שופוני גוברת על כל שכל ישר, מיד קופצים טפשים למיניהם ומכריזים קבל עם ופייסבוק שהם ורק הם יודעים מה מסתתר בתוך העמודים המפחידים.

הגדילה עשות גם מישהי שאשכרה מציגה את עצמה בתור עורכת דין (השם שמור במערכת, וגם צילום מסך, על כל מקרה):

אז יש לי חדשות בשבילך: לא מדובר במצלמות מהירות ממוצעת (עוד לא… זה עוד יגיע, אבל מאוחר יותר, בכל מקרה לא מדובר בהן בשלב הזה), לא במצלמות נגד חיטוט באף או שימוש בפלאפונים, לא במצלמות מהירות מבוססות לוויינים ולא בשום דבר כזה.

התשובה הנכונה היחידה היא הרבה יותר פשוטה:

המשטרה נמצאת כעת בגל של מה שהם מנסים להראות כעשייה לטובת הגברת האכיפה ועל ידי כך הפחתת כמות הנפגעים בתאונות דרכים. מכיוון שהמשטרה היא בסופו של דבר עגלה ריקה ללא כל תוכן אמיתי, חלק מהתדמית הזו של עשייה לכאורה נעשה על ידי שימוש בפייק ניוז.

אז הם שלחו כמה שוטרים ממחלקת תחזוקה עם דלי צבע וסולם כדי לצבוע את הדחלילים העתיקים (שנות ה- 90 ותחילת ה- 2000), וזה בדיוק כמו שהם צבעו אותם לפני כ- 13 שנה בכתום הבוהק של מצלמות הגאטסו. מדובר כמובן בעמודים שמעולם לא הכילו מצלמה פעילה, וגם כיום אינם מסוגלים, טכנית, להכיל ראש "פעיל" או "מבצעי". זאת אומרת – מטרתם היחידה היא להגדיל את כמות המצלמות בעיני הציבור שלא מבין בנושא, ומכיוון שיש הרבה דחלילים כאלה, אם יהפכו אותם לצהובים – הופה, הציבור ייבהל כי הם ראו משהו חדש על הכביש.

מעין "מכפיל כח", שיאמור לגרום לנהגים להאט בקרבתם.

וכדי להגביר את האפקט – שלחו לכמה "מביני עניין" תגובות מפוברקות והנה היסטריה בשקל תשעים ("חבר שלי שוטר הוא שלח לי את זה זה נכון").

אל תדאגו. כשיגיע הרגע להתקנת מצלמות המהירות החדשות של המשטרה – תהיו בטוחים שהם יעדיפו להתקין אותן על קטעי כביש ישרים בהם למהירות כלל אין שום אפקט, ולא איפה שבאמת צריך. הנה קחו אייטם שכתבתי עוד ב- 2012. שום דבר לא השתנה מאז.

על הקשר בין הצמתים הכי מסוכנים בישראל לבין מיקומי מצלמות המהירות

על הקשר בין הכבישים האדומים למיקומי מצלמות המהירות

מחקר חדש של אור ירוק קובע כי מיקומי מצלמות המהירות מוטעה

בקיצור – סעו כחוק וחזל"ש.

אי שם בסוף שנות השמונים, הרבה מאוד שנים לפני שמישהו בדוקאטי חלם על ה- DesertX, הסתובב במדבריות אפריקה אופנוע איטלקי גדול עם מנוע דוקאטי, זוג פנסים עגולים ומראה שלא דמה לשום דבר אחר על קו הזינוק של ראלי דקאר. קראו לו קאג'יבה אלפנט, ובמשך שנים הוא היה הרבה יותר מעוד אופנוע ראלי. הוא היה אחד מאותם כלים נדירים שהצליחו לחבר בין יכולת, כריזמה ותוצאות, ובעיקר בין עולם המרוצים הקשוח של המדבר לבין אותו קסם איטלקי שקשה להסביר במילים. ב-1990 היה זה אדי אוריולי שניצח איתו את הדקאר, וב-1994 הוא עשה זאת שוב על גבי האלפנט והפך אותו לאחד מאופנועי הראלי המזוהים ביותר של התקופה. גם היום מספיק מבט אחד באלפנט מקורי כדי להבין מדוע הוא עדיין נתפס כאחד מאופנועי המדבר האייקוניים ביותר שנבנו אי פעם.

יותר משלושים שנה מאוחר יותר, דוקאטי ממשיכה לרדוף אחרי אותו DNA. כאשר הוצג קונספט ה- DesertX בתערוכת EICMA בשנת 2019, ולאחר מכן דגם הייצור שהגיע לשווקים בשנת 2022, היה ברור למדי שהאלפנט לא נשכח במסדרונות המפעל בבולוניה. צמד הפנסים העגולים, הפרופורציות, הגישה העיצובית וההבטחה לאופנוע אדוונצ'ר אמיתי יצרו סביבו עניין עצום. רוכבים ברחבי העולם קיבלו אותו בהתלהבות, לא מעט משום שהוא נראה כאילו נשלף ישירות מספרי ההיסטוריה של מרוצי הראלי, אבל הצליח להרגיש מודרני לחלוטין. הוא לא ניסה להיות מולטיסטרדה בתחפושת, לא ניסה להתנצל על גלגל קדמי בקוטר 21 אינץ', ובוודאי שלא הסתיר את העובדה שהוא נולד מתוך עולם המדבר והראלי. הוא פשוט הגיע ואמר בקול ברור: אני אופנוע אדוונצ'ר אמיתי – ובעיקר – מכר תדמית הרפתקנית שהיתה יותר מסתם תעלול שיווקי אלא היה מגובה בעובדות.

שלוש שנים מאוחר יותר הגיע תורו של הדור החדש.

כמו כל רוכב שמוזמן להשקה בינלאומית של אופנוע חדש, עוד לפני שראיתי את האופנוע עצמו מצאתי את עצמי עושה את מה שכולנו עושים – פותח את טבלת הנתונים הטכניים, עושה שיעורי בית ומתחיל לחפש את המספרים המעניינים. מנוע חדש, שלדה חדשה, מערכת מתלים חדשה, ארגונומיה חדשה, אלקטרוניקה מעודכנת ורשימת שינויים ארוכה למדי. ואז הגעתי לשורת המשקל.

שם בדיוק נעצרתי לרגע, כי על הנייר, לפחות במבט ראשון, המספרים לא סיפרו את הסיפור שציפיתי לשמוע.

המנוע החדש קל יותר. השלדה חדשה. חלקים רבים עברו תכנון מחדש. באופן אינטואיטיבי ציפיתי לראות קפיצה גדולה יותר בנתונים. במקום זאת, קיבלתי מספר שלא נראה דרמטי במיוחד ביחס לדגם היוצא. כל זה גורם לי להגיע ליום הרכיבה עם סימן שאלה קטן בראש, ועכשיו צריך לפצח את הנוסחה.

המחשבות האלו ליוו אותי כאשר עמדתי מול שורת אופנועי המבחן שחיכתה לנו מחוץ לסוכנות.

אבל אז פגשתי את האופנוע. המשך…

דגם ה- GSX-S1000GX של סוזוקי הוא אופנוע קרוסאובר שנכנס באומץ לקטגוריית אופנועי הליטר-ספורט-תיור. הקטגוריה שבה נמצאים – בהבדלים קלים זה מזה – כלים כמו ה- S1000XR של ב.מ.וו, הוורסיס 1000 של קוואסאקי, והטרייסר 9 GT פלוס של ימאהה (למרות שהאחרון עושה שימוש במנוע 3 צילינדרים בניגוד לארבע בשורה של כל האחרים), ואפילו עם ה- CB1000 GT החדש של הונדה שרק הושק.

ה- GX מביא – יש שיגידו סוף סוף – בשורה טכנולוגית לאופנועי החברה שדי קפאה על שמריה מאז המשבר הכלכלי של 2007/2008. עושה רושם שאנחנו סוף סוף רואים כלי חדש שבאמצעותו מנסה החברה ליישר קו עם טכנולוגיה ואלקטרוניקה ששאר היצרנים אימצו כבר מזמן.

הסוזוקי שהגיע ארצה במהלך 2024 הוצג לראשונה בתערוכת מילאנו בנובמבר 2023. הוא מבוסס על הפלטפורמה המכנית של ה-GSX-S1000 GT ומתהדר בעיצוב בסטייל זוויתי המתכתב עם הטרנד הנוכחי של אופנוע קרוסאובר מודרני, שאמור לתת לרוכב את הכיף של רכיבה בכל תנאי הכביש האפשריים, עם ארגזים או בלעדיהם, בהרכבה או לבד, ולעשות את זה בנוחות מקסימלית, במהירות גבוהה, וכל זאת מבלי לפגוע בחוויה הספורטיבית כשהתנאים מאפשרים זאת (או כשהזמן לוחץ).

סוזוקי היא חברה שמרנית, כבר אמרנו את זה. המקסימום שהם מוכנים לעשות זה לנסות קפה עם חלב 1% במקום 3%. הם לא יהמרו על שום דבר שאיננו בטוח לתפיסתם, והם בטח לא יעשו מהלכים שעלולים להרעיד מבחינתם את הספינה. לכן הם לקחו את מה שכבר עובד להם, שינו קצת פה שינו קצת שם, והופה אופנוע חדש. המשך…

כל מי שראה סרטון של תאונה (מצד אחד) או קליפים מגניבים ברשתות (מצד שני) מבין את החשיבות של צילום הרכיבה על אופנוע. לי אין ספק שעדיף שיהיה תיעוד קבוע של מה שקורה לנו ולסביבה שלנו בעת רכיבה.

אז השאלה היא רק איזה מצלמה נבחר, מה כדאי לנו להתקין, ואיפה.

בגדול – אפשר לחלק את המצלמות המתאימות/מיועדות לאופנועים לכמה קטגוריות:

• מצלמות אקשן/אקסטרים המיועדות לצילומים באיכות גבוהה שאפשר להשתמש בהן *גם* על אופנועים
• מצלמות קסדה ייעודיות לאופנועים, עדיין באיכות גבוהה יחסית
• מצלמות קסדה בסיסיות, רק לצורך תיעוד
• מצלמות קבועות על האופנוע לצורך תיעוד
• מכשירים אחרים למטרה אחרת, שעל הדרך יודעים גם לצלם

כל אחד מהמצלמות האלה ידעו לעשות עבודה. השאלה היא מה אתם מחפשים. בואו ננסה לעשות לכם סדר.

ראשית – רוכב צריך לשאול את עצמו שאלות ולענות לעצמו בכנות (אפשר בלב, אפשר בקול רם, אבל אז יש סיכוי שאם מישהו ישמע אותו יאשפזו אותו בכפייה ולכן זה פחות מומלץ):

• מהי מטרת המצלמה
• באיזה איכות אנחנו רוצים לצלם
• האם אנחנו רוצים לצלם רק קדימה, או דו-כיווני כלומר גם קדימה וגם אחורה
• איזו השפעה יש למצלמה על הרכיבה
• האם אני רוצה התקנה קבועה על האופנוע או שאני מעדיף משהו נייד וקל להעברה בין כלים שונים
• איך מתחברים למצלמה
• האם אנחנו רוצים צילום רציף או שאנחנו רוצים צילום קליפים קצרים בלבד
• מה אנחנו רוצים לעשות עם הצילומים לאחר מכן (מבחינת עריכה)
• מה התקציב שלנו ואיפה קונים

מטרת הצילום

בהקשר הזה מצלמות יכולות להיכנס לאחת משתי קטגוריות: או כאלה המיועדות למטרת תיעוד יומיומי רציף, או כאלה למטרת צילום מקצועי, עריכת וידאו ויצירת סרטונים למטרות שונות מעבר לתיעוד היומיומי.

לכאורה, אני יכול ללכת על שימוש אחד ולגוון לפי הצורך, לא?

אז זהו שלא תמיד. לפעמים – מצלמה אחת יכולה בהחלט לספק את שתי המטרות. אבל לרוב, לאיכות יש מחיר. ואם אנחנו לא צריכים מצלמה מקצועית, חבל לשלם מחיר מקצועי.

הסיבה לכך היא שצילום למטרת תיעוד יומיומי מייצר המון דאטה, המון גיגות של סרטונים גולמיים ש- 99% ממנו לא יראה אור יום לעולם, ורק כשקורה אירוע חשוב כמו תאונה, מפגש עם משטרה או אירוע אחר – רק אז נטרח לשלוף את הנתונים מהמצלמה. כל השאר, רוב הזמן, ילך לפח (למעשה הוא יידרס על ידי סירטונים חדשים שהמצלמה מצלמת). לכן, לרוב, נסתפק במצלמה שיודעת לצלם באיכות סרטונים נמוכה יותר.

לדוגמה, מערכת צילום קבועה לאופנוע (משהו סיני) עם DVR שמותקן מתחת למושב של האופנוע, ומצלמה אחת קדימה ואחת אחורה:

לעומת זאת כשהמטרה שלי היא עריכה, קליפים, סרטונים לרשתות חברתיות וכו' – אני אשאף לכך שהתוצרים הגולמיים יהיו איכותיים ככל הניתן. והמחיר – לצערנו – יהיה בהתאם.

לדוגמה, GoPro Hero 13:

המשך…

כבר בשנת 2008 התחילה חברת BMW לשחק עם רעיון של אופנוע "רטרו מודרני". היא עשתה גישושים עם קונספטים כמו Lo Rider, ובשנת 2013 הגיע Concept Ninety שהיה סוג של מחווה ל- R90S האייקוני (ראו תמונה מטה). ואז, בשנת 2014 הגיע האופנוע שכונה R nineT לייצור סדרתי. BMW לא בחרו בשנה הזו במקרה. הוא נולד כדי לחגוג 90 שנה ל-BMW Motorrad. אבל זה היה רק הטריגר הרשמי.

אין ספק, יצא להם יפה.

אניוויי, לפני שנמשיך צריך לזכור שה- R nineT הוא לא אופנוע שנולד מצורך הנדסי אלא יותר כתוצאה מצורך תדמיתי ותרבותי. בעוד שהם הרגישו חזקים מאוד בסגמנט האדוונצ'ר, BMW זיהו משהו שהמותג שלהם היה חלש בו יחסית: רגש, סטייל, וקהילה של קאסטום (מלשון קאסטומיזציה, התאמה, שינוי של האופנוע לפי הצרכים והחשקים של הרוכב). ולכן בעודם מעצבים ומתכננים את הדגם הם בנו את ה־R nineT סביב שלושה עקרונות:

1. "פלטפורמת קאסטום מהמפעל" – האופנוע תוכנן מראש להיות קל לפירוק, עם תת-שלדה מודולרית, ועם חיווט מפוצל ונגיש (מערכת החשמל תמיד היתה בעיה באופנועים מתוחכמים, והכלים של במוו הם ללא ספק מתוחכמים). המטרה – לאפשר לאנשים לשנות אותו בקלות כרצונם. BMW בעצם אמרו: קחו, זה הבסיס – עכשיו תעשו עם זה מה שאתם רוצים.

2. חיבור חזק לעבר – האופנוע צוייד במנוע בוקסר קלאסי מקורר אוויר – deliberately מיושן, עם עיצוב שמזכיר דגמים כמו R90S המיתולוגי, עם מינימום פלסטיקה. כל מה שלא פונקציונלי – לא קיים על האופנוע או שאפשר לפרק אותו בקלות. זו לא נוסטלגיה מקרית – זו נוסטלגיה מתוכננת.

3. למשוך קהל חדש – BMW ידעו שאת קהל ה- GSים כבר יש להם. הם חיפשו קהל חדש, לא רוכבי GS טיפוסיים שקונים באופן אוטומטי כל דבר ששתי האותיות האלה מופיעות עליו, אלא רוכבים אורבניים, חובבי קפה רייסר / סקרמבלר, קהילת קאסטום. כלומר – אנשים שלא בהכרח היו נכנסים לאולם תצוגה של BMW.

וזה הצליח להם מעל למצופה. באמצעות ה- R nineT עשתה החברה שלושה דברים במקביל:

• פתחו סגמנט חדש אצלם – Heritage
• הורידו את מחסום הכניסה הרגשי למותג
• יצרו מוצר "לייף-סטייל" שהוא לא רק כלי תחבורה

והכי חשוב: הם הצליחו למכור לאנשים רעיון – לא רק אופנוע.

ה- R nineT לא רק הצליח, הוא הצליח מאוד. מעל 106,000 יחידות ממנו נמכרו בעשור, כשכבר בשנים הראשונות הוא עקף ציפיות מכירה והפך לאחד הדגמים הבולטים של BMW. אבל המספרים הם רק חצי מהסיפור. ההצלחה האמיתית היתה גלומה בכך שה- R nineT הפך לאחת הפלטפורמות המרכזיות בעולם הקאסטום המודרני, יצר קהילה סביב הדגם, הוליד משפחה שלמה של דגמים (הכוללים כלים כמו Scrambler, Urban G/S, Racer וכו'), ושימש בסיס לדור הבא – BMW R 12 nineT. ובמקביל – איפשר ל- BMW Motorrad לשבור שיאי מכירות עולמיים בשנים האחרונות, כשליין ההריטג' הוא חלק מההצלחה הרחבה של היצרן.

וכאן אנחנו מתחברים להווה.

עם כל ההצלחה של ה- R ninteT המקורי, היה ברור שמתישהו צריך לעדכן פה את הכוחות. ולכן בנובמבר 2023 בתערוכת EICMA במילאנו הוצג היורש שלו, הלא הוא ה- R12. הכלי הגיע ארצה לפני כשנה כשהוא מהווה חלק משלישיית דגמים, ביחד עם ה-R12 nineT וה- R12 S שחולקים איתו את רוב המכלולים. כממשיך ישיר של ה- R nineT, ה- R12 החדש הוא אופנוע הפונה לנישת הקרוזר-רטרו-קלאסי, כשגולת הכותרת בו היא כמובן אותה יכולת קסטומיזציה הכמעט אינסופית שלו. כל אחד יכול לקנות את האופנוע אבל באמצעות קטלוג תוספות ענק של היצרן עצמו ודרך שוק אפטר-מרקט עצום של יצרנים שיספקו לך כל פריט עיצובי או פונקציונלי שרק תחשוק – תוכל בקלות להיות הבעלים הגאה של כלי שיהיה שונה מכל כלי אחד שנמצא על הכביש.

ככזה, ה- R12 הוא למעשה בסיס, נקודת התחלה. קח אותו ותלך משם לאן שאתה רוצה. או – תשאיר אותו כמו שהוא. המשך…

זוכרים שאמרתי לכם ש"הם" לא נחים? אז הנה, הם התעוררו. וכשהם מתעוררים, אנחנו משלמים. ולא רק בכסף. זה לא קשור לפוליטיקה בגרוש, זה קשור לפופוליזם זול ולרצון לשלוט לכם בכיס ובתודעה.

מה אני לא מוכן לעשות בשבילכם. אין לזה גבולות. אתם מבקשים והנה אני מוצא את עצמי שוב נשכב על הגדר ומקריב את עצמי עבורכם הקוראים כדי לכתוב לכם סקירה על אחת הקסדות המסקרנות שיצאו בשנה האחרונה – קסדת הדגל של היצרן האיטלקי Caberg – היא ה- GP01 Carbon (בארץ, המוצרים של קאברג מיובאים ע"י שחורי תקשורת).

קאברג הוא יצרן איטלקי שפונה בעיקר לליין קסדות האמצע – לא הכי יקרות, לא הכי זולות, אי שם באמצע הסקאלה. התחרות בז'אנר היא לא פשוטה, כשהלקוחות (בעיקר הישראלים) מסתכלים פחות על האיכות של המוצר הסופי ויותר על השורה התחתונה מבחינת עלות.

רכבתי בשנה שעברה עם דגם קסדה של קאברג הנקראת Drift Evo 2. אהבתי אותה מאוד ובעיני היא היתה (ועודנה, כיוון שהיא עדיין נמכרת בישראל) אחת הקסדות מיד-ריינג' הטובות שנמכרות בארץ.

לשנה הזו קאברג לקחו את הדריפט איבו 2 שידרגו אותה בכמה נקודות, שיפרו כמה דברים, והוציאו את מה שמבחינתם הוא היום קסדת הדגל שלהם – ה- GP01 Carbon. ה-GP01 היא קסדה ספורטיבית המיועדת לרכיבת קצה במסלול – וכשאני אומר מסלול אני מתכוון לזה מילולית: ה- GP01 היא קסדה שקיבלה את החותמת הרשמית של ארגון FIM לשימוש במירוצי האופנועים המובילים בעולם – מוטוג'יפי, סופרבייק ועוד – אבל היא עושה את כל זה בעוד שהיא עדיין נמכרת (גם בישראל) במחיר שווה לכל נפש, מה שמאפשר לכל רוכב לרכוש אותה וכך להנות מרמת בטיחות מוגברת גם ברכיבה מנהלתית בכביש הציבורי.

מעניין לא? בטח מעניין. וכיוון שכך כיתתי רגלי אל חנות היבואן ברחוב הרצל בת"א ולקחתי קסדה לבדיקה כדי שאוכל לכתוב לכם עליה.

ראשית כמובן רושם ראשוני. איך שמוציאים אותה מהקופסה הקסדה מרגישה קלה מאוד ביד, ועם הקרבון החשוף והספויילר הגדול מאחור היא ללא ספק נראית קשוחה. המשקף נסגר ונפתח במעין קליקים עדינים שמרגישים איכותיים, הריפוד נראה ומרגיש גם הוא איכותי, ובגדול – בא לי לשים אותה על הראש ולצאת משם בווילי. המשך…

מאז תחילת שנות ה- 2010 פרסו משרד לביטחון פנים ומשטרת ישראל מערכת מצלמות מהירות אוטומטית (פרוייקט המכונה "א3", העושה שימוש במצלמות מתוצרת חברת גאטסומטר – או גאטסו בקיצור – ההולנדית) שהתפרסה בשיאה על כ- 300 עמדות על כבישי הארץ. מערכת זו שמוכרת לכל נהג בצורת עמודים כתומים כשבראשם תיבה בה ממוקמת מצלמה (או לא, אם זה היה דחליל) ספגה ביקורות רבות במידה רבה של צדק, והיתה מעורבת במספר משפטים מתוקשרים. השיטה בה המערכת עובדת היא פשוטה מאוד: מצלמת א3 קולטת אותך ברגע מדויק אחד כשאתה חולף על פניה, היא מודדת כמה מילישניות לוקח לגלגלי הרכב (או האופנוע) שלכם לעבור בין פס מגנטי אחד לפס שני, מחשבת מה היתה מהירותך, ואם נמצא שהיא מעל לרף מסויים שנקבע לאותה מצלמה – צ'יצ'ינג – היא מצלמת שתי תמונות וקיבלת דו"ח מהירות (אפשר להשתמש בהן גם לעבירות אור אדום, אבל זה סיפור אחר).

בישראל כמו בישראל, נהגים ורוכבים פיתחו שיטת התמודדות פשוטה עם שיטת אכיפת המהירות הזו: סעו כמה שבא לכם, שניה לפני התיבה הכתומה דופקים ברקס של החיים, עוברים את המצלמה, ושניה אחרי זה בום – תנו גז כאילו אין מחר. כל זה בגלל שמצלמות א3 בודקות מה קורה בנקודה אחת בלבד, ומי שמכיר את המיקום יכול לעבור אותה בלי בעיה ולחזור מיד לקצב המהירות הקודם שלו.

מעכשיו הכללים עומדים להשתנות: משטרת ישראל מתכננת לפרוס מערכת שעובדת על עיקרון של מדידת מהירות ממוצעת בקטע שלם. במקום לבדוק את המהירות ברגע נתון בנקודה מסויימת, המערכת שהמשטרה מתכוונת להכניס לשימוש בוחנת את ההתנהגות לאורך מקטע שלם. זה מעבר מהותי מ"צילום עבירה" ל"מדידת התנהגות", ותהיה לזה השלכה שתשפיע על כולנו. אולי.

כבר כתבתי על הפיילוט של המערכת.

קודם כל – איך עובדת הטכנולוגיה?

העיקרון בסיסי למדי. קטע כביש מוגדר כ"קטע מפוקח". בתחילתו – מצלמה (אחת או יותר). בסופו, עוד מצלמה. כשנכנסים לקטע המצלמה ראשונה קולטת את כלי הרכב כשהוא עובר על פניה, מצלמת אותו ורושמת את השעה המדויקת (כלומר כל רכב שעובר מצולם, ולא רק אם הוא מבצע עבירה). מצלמה שנייה, במרחק של ככה וככה קילומטרים קולטת את אותו רכב כשהוא יוצא מהמקטע ורושמת שוב את השעה. מכאן זו בעיית תנועה במתמטיקה של כיתה ד'… חלוקת המרחק הידוע בין שתי המצלמות בזמן שחלף נותנת את המהירות הממוצעת.

לדוגמה, אם המהירות החוקית עומדת על 90 קמ"ש באותו קטע כביש, זה אומר שכלי רכב שנוסע במהירות החוקית יעבור לא יותר מ- 25 מטר בשניה. אם בין שתי המצלמות יש, למשל, 1 ק"מ (או 1000 מטר), אז כלי רכב שנוסע במהירות חוקית של 90 קמ"ש אמור לעבור את הקטע הזה ב- 40 שניות, אבל לא פחות מזה. אם נסע את הקטע ב- 40 שניות – לא יקבל דו"ח:

לעומת זאת, אם יחצה את קו הסיום של הקטע בפחות מ- 40 שניות – משמעות הדבר היא שהוא בוודאי נסע מהר מהמותר, איפושהו, במהלך הקטע. באיזו מהירות? האם האט לאחר מכן, האם עצר בצד, האם השתולל בדרך? לא ידוע.

ההבדל בין שתי שיטות המדידה הוא מהותי: במצב הנוכחי מערכת א3 רואה את הרכב עובר על פניה במהירות חריגה ומתעדת את הרגע הזה. לעומת זאת, המערכת החדשה לא רואה כלום מלבד שתי נקודות כניסה ויציאה. מה שקורה באמצע נשאר בלתי מתועד, רק התוצאה מרמזת על כך שהיתה עבירה איפושהו במהלך הדרך.

ויש לזה השלכה משמעותית כפי שנראה מיד. המשך…

אתם יודעים מה? יאללה. נגיד שמהירות גורמת לתאונות דרכים. נגיד.

רוצים לאכוף מהירות? בבקשה. אבל תעשו את הדבר הנכון!

הנה, קחו ממני עצות זהב:

1. אתם טוענים שמהירות היא מסוכנת? סבבה. אז תורידו את המצלמות שנמצאות בקטעי כביש ישרים לחלוטין בהם אין למהירות כל משמעות (פרט להיותן דרך מצויינת לחליבת כספים מהציבור), והעבירו אותן לכבישים אדומים, לכבישים מסוכנים, לכבישים בהם נהרגים ונפצעים עשרות אנשים מדי שנה. לדוגמה, תתקעו 20 מצלמות מהירות על כביש 90 באזור הערבה בתור התחלה, ואם תרצו רשימה של כבישים אדומים אשמח לתת לכם אותה.

2. התקינו מצלמות לאכיפת עבירות אור אדום בצמתים מסוכנים – אבל לא בכמה בודדים רק לכיסוי תחת כמו היום, אלא בכל צומת מסוכן ובכל כיוון נסיעה בצומת.

3. החזירו את הניידות ואת השוטרים לכבישי ישראל, הפסיקו להסתמך על פתרונות טכנולוגיים מטופשים. אין תחליף לניידת או אופנוע משטרתי שעושה פטרולים הלוך וחזור על כבישים אדומים ומסוכנים, שצד נהגים עבריינים וביריונים, ושמבצע אכיפה אפקטיבית ואיכותית. רוצים הוכחה לאפקטיביות של אכיפה אנושית אמיתית? תסתכלו על מה שקרה בחצי השנה של 2018, כשהמשטרה נאלצה להפסיק להנפיק דו"חות מהירות ממצלמות הגאטסו, ובמקום זאת כמעט הוכרחה להוציא ניידות לכבישים (רמז? השנה נגמרה עם כמות ההרוגים הקטנה ביותר בכבישים מזה שנים).

4. תאכפו מהירות בצורה אגרסיבית במקומות שבהם היא באמת הורגת: בקרבת בתי ספר, גני ילדים, בתי אבות, רחובות עירוניים צפופים, רחובות משולבים וכו'. תקימו מערכת מצלמות בעלת יכולת אכיפה דרקונית, כמו במדינות רבות באירופה, וכוונו אותה כך שהיא תתחיל לאכוף החל מ- 1 קמ"ש מעל למהירות המותרת. אבל איפה שזה קריטי, איפה שזה חשוב, איפה שיש למהירות השפעה שלילית משמעותית. לא איפה שהכסף שלכם נמצא.

5. הפסיקו להתמקד במטבע שמתחת לפנס! מהירות נמצאת בתחתית רשימת 10 הגורמים לתאונות קטלניות (שנה אחרי שנה). הרבה יותר חשוב להתמקד בעבירות שבאמת מסכנות חיים כמו חציית פס הפרדה לבן, עקיפה בדרך לא פנויה, אי מתן זכות קדימה בתור התחלה. ואם אתם ממש רוצים להוות גורם הרתעתי – כנסו באמאמא של אלה שנוסעים באותו קטע על כביש 6 בנתיב השמאלי בגלל שהם צריכים לפנות שמאלה בחיפה, כנסו בכל הכוח בגנבי התורים בפקק, באלה שפונים מתוך נתיב שאמור להיות לנסיעה ישרה, באלה שמסיעים ילדים בלי התקני ריסון, באלה שנוסעים בלי חגורות, באלה שעוברים נתיבים או פונים בלי לאותת, באלה שמתעסקים בפלאפונים.

למי להגיש את החשבונית?

(אל תדאגו, שום דבר מזה לא יקרה. הם לא מספיק אינטליגנטים לזה.)

אין דרך יפה להציג את זה. אבל מסתבר שבמדינת ישראל יכול אדם בתפקיד בכיר לעמוד בבית המשפט, לשקר במצח נחושה (ע"ע עדות שקר שעליה יש עונש מאסר של עד שבע שנים), ולצאת מזה חלק ללא כל פגע או שריטה.

לא מאמינים? אז קודם כל קבלו תזכורת:

לפני כ- 10 שנים החל להתנהל בבית המשפט בעכו משפט, קרב איתנים של ממש, בין מספר רב של נהגים שאיחדו כוחות ויוצגו על ידי צוות עורכי דין מקצוענים ועקשנים במיוחד בראשותו של עו"ד תומר גונן, לבין התביעה המשטרתית. עדים רבים הובאו להעיד, ביניהם שוטרים בכירים ואנשי מקצוע – כולל בכירים ממכון התקנים. במהלך המשפט התברר כי תו התקן הרשמי של מערכת המצלמות המכונה א-3 (אותה אני מכסה בהרחבה באתר זה) עשוי כולו כמו גבינה שוויצרית ומתבסס למעשה על מסכת של שקרים ורמאויות, חלקן בוצעו לכאורה על ידי אילן כרמית – בכיר במכון התקנים (שכיהן אז כמנהל מעבדות אלקטרוניקה וכיול ומנהל פיתוח עסקי ופרויקטים) – וביניהם התגלה כי בדיקות שאותן היה אמור המכון לערוך למערכת כלל לא התקיימו למרות מיליוני השקלים שהוקצבו לעניין, וכי המומחים שטענו שהם כן התקיימו שיקרו במצח נחושה והמשיכו לשקר בבית המשפט.

גרוע מכך – התברר גם כי המשטרה עצמה ידעה, שתקה, ואף נקטה בפעולות מנע כדי לגרום לכך שהתובעים המשטרתיים ישקרו בבתי המשפט בכל התיקים בהם הם עוסקים בנושא זה, על מנת שמעשה זה לא יתגלה לציבור.

שקרים שקרים ועוד שקרים – המשטרה מסתבכת עם מצלמות המהירות

כשנחקר בבית המשפט אמר כרמית כי "אינו זוכר" היכן הדו"חות שנרשמו לניסויים שכביכול בוצעו למצלמות בהולנד; וכן כי לא כתב דו"ח על הניסויים שבהם טען שהיה נוכח". כשהעיד בבית המשפט טען הנציג הבכיר כי נכח רק בכ- 10 בדיקות מתוך כ- 500 שנדרשו. לפי עדותו הוא עשה זאת במעבדה ההולנדית שערכה לכאורה את הניסויים, ואילו עוזרו נכח בשאר הבדיקות. וזה לא נעצר כאן. בנוסף נטען כי כאשר נעשו ניסיונות לאתר את העוזר שלכאורה נכח במרבית הבדיקות, נמסר על ידי מכון התקנים כי הוא "הלך לעולמו". אולם מסתבר שאותו עוזר דווקא נמצא חי ושלם במשרדו. מאוחר יותר הכחיש כרמית כי העיד שנכח בניסוי. במקביל, צוות משטרתי שהמריא להולנד (כמובן על חשבון משלם המיסים) לא מצא כל זכר לתיעוד הניסוי.

פרשת מצלמות המהירות: המשטרה סיימה את חקירת בכיר מכון התקנים החשוד במתן עדות שקר

בעזות מצח שכנראה לא תפתיע איש – אילן כרמית – שעדות השקר שלו סיבכה את המשטרה – לא רק שלא התפטר, אלא המשיך להתמודד על תפקיד מנהל המכון בתמיכתו של ועד העובדים, למרות חקירתו במשטרה.

המומחה שהסתבך בפרשת מצלמות המהירות מתמודד על תפקיד מנכ"ל מכון התקנים

אבל רגע, מה עם שאר המעורבים? המשך…

יש רכיבות שאתה יוצא אליהן כי צריך. ויש רכיבות שאתה יוצא אליהן כי אתה חייב – לנשום, להשתחרר, להזכיר לעצמך למה התחלת לרכוב בכלל. המפגש עם המולטיסטראדה V2 S של דוקאטי לשנת 2025 שייך לקטגוריה השנייה. הכלי הזה לא בא רק לקחת אותך ממקום למקום – הוא גורם לך לרצות לסטות מהדרך, בכוונה.

המולטי החדש (נקרא לו כך מעתה לטובת הקיצור, ואם יהיה צורך להבדיל בינו לבין אחיו הגדול – וכשצריך – נציין את זה באופן ספציפי) הוא כלי מסקרן מאוד. לא בגלל שלא רכבתי על מולטי בעבר… ברוך השם מאז 2015 רכבתי על כל מה שכתוב עליו "דוקאטי" והיו ברשותי לא מעט מולטיסטרדות. אבל הפעם החברה מבולוניה עשתה משהו חדש, אפילו על גבול היוצא דופן: הם לקחו קונספט מנצח (עבורם, בכל זאת מדובר בבסט-סלר בשביל דוקאטי), תקעו לו מנוע חדש, מעט חזק יותר, פשוט יותר לתחזוקה – אבל קטן מעט בנפח וללא מנגנון ה- DESMO שמהווה כרטיס ביקור מוכר, ועל הדרך שיפרו אותו באלקטרוניקה של הביוקר, וכל זאת – תוך כדי הפחתה של לא פחות מ- 10% מהמשקל של הדגם היוצא. שיפור ביצועים, הפחתת משקל, ותחושת פרימיום.

נו? לא מסקרן? בטח שכן. נו ואני לא אשכב על הגדר בשבילכם? בטח שכן.

אז עשיתי פעמי אל סוכנות ליגל בתל אביב. ויזואלית – כמו הרבה מהדגמים שלהם – הדוקאטי הזה נראה כאילו הוא מחכה שמישהו יזיז אותו מהמקום וייתן לו לנשום. אדום עם נגיעות של שחור, חד, מדויק – מוכן לרקוד, כמו ממתק שבא לך ללקק. למי שלא יצא לו לרכוב על מולטי בעבר – ה- V2S החדש של 2025 ייראה פחות או יותר זהה לדגם הקודם. אבל מי שמכיר את ליין הכלים הזה יכול לזהות כבר מהמבט הראשון שזה לא "עוד עדכון לדגם ותיק", יש גם שינויים מעבר לעיצוב הכוללים חרטום מעט שונה, מיגון רוח מקיף חדש, תעלות חדשות להזרמת אוויר קר לאזור הרוכב ופינוי אוויר חם מהמנוע, יחידת תאורה חדשה, צג דיגיטלי חדש, קונסולת מתגים חדשה, ובעיקר – הוא נראה קטן וצר יותר מהדגם היוצא. על המנוע החדש נדבר עוד מעט.

מסובב מפתח (במולטי V2S אין התנעה ללא מפתח כמו באחים הגדול המולטי V4ים למיניהם), הצג מתעורר לחיים. קליק על המתג בכידון ימין, ואחרי 2-3 סיבובים מוכרים של המתנע המנוע מתעורר לחיים. אני עולה על הכלי, מרים רגל גבוהה מעל המושב (בקושי, יש לציין, אבל זו בעיה שלי לא שלכם), אם כי אפשר כמובן להנמיך את האופנוע (מידות, משקלים וגבהים – בהמשך). מרים את ג'ק הצד, ואז זה מכה בי: הכלי פשוט קליל, מרגיש כמו מיניבייק. מתמרן קדימה אחורה כדי לצאת מהחניה וההפחתה במשקל ברורה ומורגשת יותר ויותר מרגע לרגע. איזה כיף! המשך…

מאז 2016 – בפעם העשירית – אנחנו יוצאים שוב לרכיבה בהפתעה. ולמה קוראים לזה רכיבה בהפתעה? כיוון שכמו בכל שנה מאז – זו תהיה רכיבה אל יעד בלתי נודע שיתגלה לרוכבים רק דקה לפני שמניעים את הכלים ויוצאים לדרך עצמה.

חשוב מאוד לציין: הרכיבה בהפתעה איננה רכיבה למצדה. מי שרוצה לרכוב עם החברים שלו למצדה מוזמן לעשות זאת באהבה, רק בבקשה תשמרו על עצמכם.

השנה – הרכיבה בהפתעה תצא לילה אחד לפני ערב ראש השנה, כלומר בלילה של ה- 21.09.25 שזה בין יום ראשון ליום שני 
(טכנית התאריך כבר יתחלף, אבל אני שומר על התאריך הזה כדי לא לבלבל את המשתתפים).

המשך…

אני נתקל בשאלה הזו לא מעט בכל מיני קבוצות, ומכיוון שלא מצאתי מקום אחד שבו אפשר למצוא את כל האפשרויות – אמרתי יאללה, נעבוד בשבילכם. אז הנה, קחו דף שמרכז את (כמעט) כל האפשרויות לנשיאת נשק בעת רכיבה על אופנוע.

יש מספר שיטות לנשיאת אקדח בעת רכיבה על אופנוע. חלקן טובות יותר, חלקן פחות. חלקן מוסלקות יותר וחלקן פחות. חלקן מאפשרות נגישות מהירה יותר, וחלקן פחות. מצאו את זו שהכי מתאימה לכם.

חשוב מאוד: כל הוראות הבטיחות שאתם מכירים לגבי שימוש בנשק חם תופסות גם כאן. אני לא בא ללמד אתכם איך להתנהל עם הנשק, זה עניין שלכם עם עצמכם. אבל בכל מקרה – הקפידו על הוראות הבטיחות והתייחסו לכל נשק כאל נשק דרוך. בנוסף זכרו – נשק לא יוצא מהנרתיק ללא סיבה, וכדאי שהיא תהיה סיבה טובה. הרגולטור שש ושמח לשלול לכל אחד ואחת מאיתנו את הרישיון על כל פיפס, אל תהיו טפשים ואל תכניסו את עצמכם למצב שרק יסבך אתכם.

אגב, אם עוד לא קראתם – כדאי מאוד להתייחס לשאלות חשובות בהקשר לרכיבה חמושה, נקודות חשובות שצריך לתת עליהן את הדעת.

כל היתרונות והחסרונות הרשומים מטה מתייחסים בעיקר לשימושיות של אותה שיטת נשיאה בהקשר של רכיבה על אופנוע. מה שטוב להליכה ברגל לא בהכרח יתאים לרכיבה על אופנוע – ולהיפך. בכל מקום שחיוויתי את דעתי האישית – ציינתי זאת בבירור. כל הכתוב מטה נועד להגברת המודעות שלכם. תקראו, תחליטו מה הכי טוב לכם, ותתאמנו בהתאם.

יאללה נתחיל:

נרתיק פנימי – נשיאה בשעה 3 או 4 לימניים או שעה 9 או 8 לשמאליים

מדובר בנרתיק פנימי בתוך החגורה (מה שמכונה Inside-the-waistband או IWB בקיצור) המתחבר אליה במיקום הסטנדרטי, בין החגורה והמכנס לבין גוף הרוכב. אין ספק שזו השיטה הכי קלה ופשוטה, במיוחד למי שעולה ויורד מהאופנוע הרבה פעמים במהלך הנסיעה ועובר ממצב רכיבה למצב הליכה וחוזר חלילה.

אפשר לשאת את הנרתיק הפנימי בשעה 3 (או 9 לשמאליים), וגם להעביר אותו מעט אחורה לשעה 4 (או 8 לשמאליים).

מקור לתמונה

לשיטת נשיאה זו יש מספר יתרונות וחסרונות.

יתרונות:

• החנויות והאתרים מלאים בנרתיקים פנימיים, המגוון עצום, המחירים לא יקרים, וקל ונוח להשתמש בהם. יש כאלה מעור, יש מפלסטיק (קיידקס), יש היברידיים, יש עם נעילה או בלי, יש אפילו כמה רמות נעילה.
• יחסית קל מאוד להסליק את האקדח מתחת לחולצה או מתחת למעיל.
• קל מאוד לעבור בין סיטואציה של רכיבה להליכה או כל שימוש אחר, ואין צורך להחליף צורת נשיאה או נרתיקים כשיורדים מהאופנוע. הכלי נמצא בנרתיק, קבוע, והוא עליכם, ואין צורך לחשוב פעמיים.
• תלוי בנרתיק – יתכן שיאפשר נשיאת מחסנית נוספת.

חסרונות:

• ממקם את הנשק באזור עצמות האגן. עלול להיות בעייתי במקרה תאונה, בה קיימת סכנה משמעותית לשבר או ריסוק של עצמות האגן/מפרק ירך, תלוי בקינמטיקה שלה.
• שליפה תדרוש לרוב הרמת מעיל או חולצה ביד אחת כדי לחשוף את הנשק, ואז שליפה ביד השניה. לגבי דריכה ותפעול – כאן כל אחד והשיקולים שלו.
• ככל שהאקדח גדול (ארוך) יותר, כך פחות נוח להכיל את כל אורכו בתוך המכנסיים במיוחד כשתנוחת הרכיבה שפופה קדימה. אפשר לפתור את זה על ידי שימוש בנרתיק שמציב את האקדח גבוה יותר בתוך החגורה, או להשתמש באקדח שהוא בקטגוריית הקומפקט או סאב-קומפקט.
• אמנם יש נרתיקים פנימיים שיש להם איבטוח ברמה כזו או אחרת לנשק עצמו, אבל הם פחות נפוצים מנרתיקים חיצוניים עם נעילה. אם נעילה היא חשובה לכם – חפשו נרתיק פנימי שיש לו נעילה או עברו לנרתיק חיצוני עם נעילה.
• ההסלקה עלולה להיפגע עם תנועות הגוף, רוח שמסיטה את המעיל או הלבוש העליון.
• לוודא שהנרתיק מחובר בצורה מאובטחת לחגורה, אחרת יהיה אפשר לשלוף את כולו החוצה כולל הנשק במשיכה חזקה.
• נשיאה פנימית עלולה לאורך זמן לקרוע את החולצה או את המכנס בנקודת המגע עם קצה הקנה או עם הכוונת.
• נשיאה פנימית – במיוחד בחום של הקיץ המהביל הישראלי – חושפת את המתכת של האקדח ללחות, הזעה, מליחות ועוד. דורשת ניקוי תכוף יותר.

לדעתי האישית – בעיני זהו פתרון שעושה שילוב מצויין בין נשיאה יומיומית מוסלקת טובה מצד אחד, שימושיות טובה מצד שני, ונוחות נשיאה מצד שלישי כשאלטרנטיבה אחרת היא שימוש בנרתיק חיצוני לאותה מטרה. המשך…

אפשר לקרוא לזה אופנוע. אפשר לקרוא לזה טרקטורון מוטרף. אבל הכי נכון לקרוא לזה מה שהוא באמת: ניסוי מוטורי מטורלל של אדם שבבירור איבד קשר עם המציאות – וזה מה שגם מנהל הבנק שלו כנראה אמר לו לפני שהחברה שלו פשטה את הרגל ממש לאחרונה – אבל בואו, זה נראה לא רע…

אתם מוזמנים לפגוש את ה- LM 847 של Ludovic Lazareth הצרפתי/שווייצרי: על הנייר מדובר ב"טריפ על ארבעה גלגלים", אבל מה שקורה בפועל הוא מפגש פסיכוטי בין מנוע V8 של מזראטי, ארבעה זרועות מתלה חד-צדדיות, בלמים היקפיים, ו-470 כוחות סוס שעוברים לקרקע דרך תיבה אוטומטית חד־הילוכית עם מצמד צמיגי. אה, וכמה חלקים ש"הושאלו" מאופנועים אחרים.

והתוצאה? אבסורד ממונע.

אגב, שימו לב בתמונות לחריץ שנמצא במשקף מקדימה. תיכף תבינו מה מטרתו.

נכון, לא מדובר באופנוע חדש. הוא הוצג לקהל לראשונה ב- 2018. אבל מכיוון שנפלה עלי נוסטלגיה למפלצות, אמרתי יאללה, נכתוב.

חוקים? צרפת לא ממש התלהבה מהם

במשך 30 שנה חיו רוכבי צרפת תחת חוק דרקוני שהגביל כל אופנוע ל־100 כוחות סוס בלבד. אפילו אופנועים יפניים נוצצו למוות עם קאט אלקטרוני משפיל שגרם להם להיחנק בדיוק כשנהיה מעניין. תחשבו – קניתם ימאהה R1 חדשדש מהניילון, התפנקתם בדוקאטי פניגאלה מהמם בצלופן מרשרש, או שחשקתם במכונה דו-גלגלית עתירת הספק אחרת. קניתם, שילמתם את מיטב כספכם, אבל בגלל שאתם חובבי רגלי צפרדעים ומתקלחים פעם בחודש – תקבלו את גירסת צעצוע הקינדר של הדבר האמיתי, בעוד שהשכנים שלכם מעבר לגבול יכולים לחגוג בכיף.

האמת? על הרבה פחות מזה הצרפתים שרפו את הכבישים. אולי זה לא היה להם מספיק חשוב. בכל זאת, זו המדינה שהמציאה את סיטרואן ורנו.

בכל מקרה, בשנת 2016 החוק הזה בוטל, ובתשובה לכך החליט לאזארת' לחגוג – לא עם עוד אדוונצ'ר מאובזר או ספורטיבי מלוקק, אלא עם משהו… הרבה יותר. הרבה, הרבה יותר.

מנוע של מזראטי. באמת.

קבלו את ה- LM 847. בליבו פועם מנוע V8 איטלקי בנפח 4.7 ליטר – כן, בדיוק זה מה־Maserati Quattroporte – שמייצר 470 כ"ס ו- 63 קג"מ (אתם קולטים כמה זה???). המשך…