רכיבת מבחן – מיצו

היום עברו שנתיים מהשחרור שלי מבית החולים, וזה הזמן לפרסם מבחן רכיבה מעט שונה. לא לאופנוע, אלא לי. למיצו.

העשירי בפברואר 2017 הוא יום שנחרט אצלי בזיכרון להרבה זמן. זה היום שבו כמעט הפסקתי להיות.

יום שישי, אחרי טיול קצר ונחמד לאזור הרי ירושלים. אני, ביחד עם כמה חברים, רוכב בכביש היורד ממערת הנטיפים לכיוון בית שמש. גלגל קדמי עולה על כתם סולר שנמרח על הכביש לאורך עשרות מטרים, הכידון מאבד כיוון, ואני מבין שזהו. אני נוטש את האופנוע באופן יזום, וזהו, יש לי שחור בעיניים.

בניגוד לקלישאות הנפוצות, לא עברו לי תמונות של החיים שלי עוברות מול העיניים. לא היה לזה זמן. אמרתי "פאק" בקול רם, וזהו. את הבום החזק אני מרגיש בגוף שלי עד היום. בום כזה, עוצמתי, שמזעזע את כל הגוף, כזה שאי אפשר לשכוח.

לפעמים, כשאני מתעורר בקפיצה בלילה זה מהבום.

אני פותח עיניים, רואה שמיים דרך פתח קסדה. אין לי תחושה ברגליים ובכל פלג הגוף התחתון, אני לא מסוגל להזיז אותן. אני מבין שאני בבעיה. הנשימה הופכת להיות קשה מרגע לרגע, אני הולך ונעלם. אגב, אף אחד לא יודע איך זה קרה, אבל כן, אני יחף. לאן עפו 2 מגפי הרכיבה שנעלתי? הנה, הן זרוקות על הכביש בתמונה מעל.

שריפה גדולה, עשן, "אל תגעו לו בקסדה!", "בואו נזיז אותו כי האש קרובה!". חברים שמונעים ממתנדבים להוריד לי את הקסדה ובכך כנראה הצילו לי את הרגליים. אוף.

אמבולנס, "איך קוראים לך?", פתיחת וריד מרכזי באזור החזה, ופה אני דועך. חושך.

כן. הצטרפתי לסטטיסטיקה.

גם אחרי שהחזירו אותי, זה היה ממש על הקצה. ביליתי כמעט שבועיים בטיפול נמרץ, עברתי 3 ניתוחים, שכבתי חודש במיטה ללא יכולת להזיז את הרגליים, שבועות של כאב, צעיף משי שמתלפף סביב צווארי דרך ערפילי נרקוטיקה שלעולם לא מספיקים וכאבים שלעולם לא מפסיקים. אבל כשאני עוצם עיניים אני רואה לנגד עיני כאב אחר, של אלה שאני יקר להם. המוני אנשים באים לבקר, ממש נון סטופ, עד כדי כך שהיה צריך לנהל רשימה. וזה מחזיק אותי למעלה.

אני עובר מהדסה עין כרם לתל-השומר, ושם אני מבלה עוד 5 חודשים בשיקום נוירולוגי. המסע מטורף: בהתחלה, צרחות של כאבים בכל פעם שמרימים אותי עם מנוף מהמיטה, ואז אחרי שבועיים כאלה פתאום מגלים ששכחו לטפל ב- 3 שברים ברגליים… מתמודדים עם זה. ממשיכים. הימים עוברים, ואני מפוקס כל יום בעצמו – לא מה היה אתמול, ובעיקר לא מה יהיה מחר. אני מוצא בתל-השומר המון רוכבים נוספים שנפגעו, מכירים אחד את השני, חלקם במצב קשה ממני. חברים ומשפחה ממשיכים להגיע בכמויות בלתי נשלטות.

אני לומד לשבת ולהתנייד על כיסא גלגלים, לומד מטלות ביתיות על כיסא גלגלים, להתלבש, לעבור לרכב, לחזור לכיסא, להתכופף להרים דברים… והכל כואב, וכל השרירים שהגוף שלך לוקח כמובן מאליו לפני הפציעה – נעלמו ונחלשו, וכל משימה פשוטה הופכת להיות גהנום. צוות הריפוי בעיסוק בתל-השומר עושה את עבודתו לפי צ'ק ליסט מוגדר מראש: כל המשימות צריכות להתבצע, ואני ממש לא נהנה מהן. אבל אין ברירה. אני כותב על זה משהו:

על מה אתה יושב?

הימים ממשיכים לעבור, כל יום יש לי לו"ז קבוע, ושעות ממנו אני מבלה בפיזיותרפיה. הצוות המדהים במחלקה לוקח אותי ממצב "שק תפוחי אדמה" למצב של פעולות פיזיות שלא הייתי מקדיש להן מחשבה שניה לפני התאונה, וכעת הן מאתגרות אותי מאוד. ואז מגיעה המשימה הבאה: לעמוד במשך שעות, קשור לרתמות שמחזיקות את הרגליים. מכשירים, כדורים, מתקנים, תרופות ועוד כאבים…

הבריכה הטיפולית בתל-השומר היא נס. שם, בזכות הצוות הנפלא, אני עומד לראשונה בכוחות עצמי. גם אני עושה את צעדי הראשונים, שם אני אפילו מעלה רגל על מדרגה. ההתקדמות היא מטאורית, אבל כל צעד גוזל ממני משאבים נפשיים מטורפים.

עדכון לתאונת האופנוע שלי

את חלק ממשימות השיקום נותנים לי לעשות על מכונות. החל ממסגרות מתכת פשוטות שכופתות ולופתות את הגוף השבור ומכריחות אותו לעמוד, דרך מתקני תליה שונים שהולכים ביחד עם המטופל ומלמדים אותו לעשות את הצעדים הראשונים, וכלה במכשירי מציאות מדומה שנעים ביחד איתך על 3 צירים, ובאמצעות תצוגה פנורמית גורמים למטופל לבצע פעולות כמו שמירה על שיווי משקל, תנועה, ואפילו כמה קפיצות קטנות במקום.

מגיע יולי. אנחנו על סף של 6 חודשים לאחר התאונה, ואני משתחרר מבית החולים, והבטחתי לעצמי שאעשה את זה בעמידה, בכוחות עצמי. אני לא יכול ללכת בלי קביים, אבל לעמוד לכמה שניות אני יכול. אז אני חייב לדפוק תמונת ניצחון. תתעלמו מזה שמי שמצלם את התמונה מחזיק את הקביים שלי בהיכון, והחבר'ה במחלקת השיקום נמצאים מקדימה (רואים את ההשתקפות של חלקם בדלתות הזכוכית).

מכאן המסע ממשיך, והוא מפחיד לא פחות. אתה עכשיו לבד, בלי צוות רפואי שלם שיקפוץ לעזור לך בכל קריאה. אתה צריך לחמם לעצמך אוכל, אתה צריך להתקלח לבד, להתלבש לבד, להתמודד עם הסעות יומיומיות אל מרכז השיקום שבו אני נמצא באישפוז יום וממשיך בטיפול שלי.

fast forward כמה חודשים קדימה:

הוא עומד בחוץ, על המדרכה, בוהק בצהבהבות שלו. "בוא, תעלה, נראה מה אתה יודע" הוא אומר לי. אני לא פה בשביל זה, היום יש לי משימה אחרת לפני. עברו ככה וככה חודשים, אני כבר מתנייד ללא קביים ורק נעזר במקל הליכה, אבל לנגד עיני יש מטרה מיידית אחת: לבדוק האם אני מסוגל לחזור ולרכוב.

קשה היה לי מאוד להרים את רגל ימין מעל למושב (הייתי צריך עזרה), בלתי אפשרי להרים את ברך ימין כך שכף הרגל תעלה על הרגלית הימנית, ואני לא ממש מרגיש את ברך שמאל. אצבעות שתי הרגליים קרות בתוך הנעליים, והתחושה בהן עמומה, ולפעמים אני צריך להסתכל למטה אל כפות הרגליים כדי לוודא שהן נמצאות על הרגליות במיקום הנכון. הגב גם הוא חצי כואב חצי תפוס, וקשה לי להפנות את הראש ימינה באותה זווית כמו שמאלה. את מגיני הברכיים אני שם מעל לג'ינס, ואני לא מצליח להכניס רגליים למגפי רכיבה, אז אני נאלץ להסתפק בנעלי ספורט גדולות ב- 2 מידות ממידותי. מגבלות. צריך לחיות איתן.

אבל ואללה, למרות כל זה, אני רוכב! זה לא נתפס, זה לא הגיוני בשום קונסטלציה שלא תחשבו עליה. אבל אל תחפשו היגיון, חפשו אהבה, חפשו תשוקה, חפשו את מה שלוקח ערימה של בטטות והופך אותן לבנאדם חי, נושם, נהנה מהרוח, מהרעש, מהחופש בתנועה!

כן, למרבה ההפתעה יותר קל לי לרכוב על אופנוע מאשר ללכת. אני אמנם לא מסוגל לחשוב אפילו על שינויי תנוחה בזמן הרכיבה אלא רק על תפעול בסיסי של הכלי ברמה של תלמיד בשיעורי נהיגה במגרש החניה של פארק הירקון. זה good enough מבחינה בטיחותית לרכיבה בקצב איטי ממש, לא יותר מזה. הכביש מתמוגג מאחורי, ואני כמעט צועק בקסדה. המלאכים האדומים שלי נוסעים סביבי ושומרים עלי מפני רכבים, וברגע זה לא מעניין אותי שום דבר אחר: אני פאקין רוכב!

הסקרמבלר הצהוב מווברץ בנונשלנטיות חצי אדישה מתחתי. המנוע בן 800 הסמ"ק מפיק את התחושה הכל כך אופיינית של מנוע V טווין בתצורת L של דוקאטי, אבל אותי כל זה לא מעניין בשלב הזה. אני נמצא במרכזה של אותה שיירה אדומה ברובה, חברים יקרים שעלו לדגל והצטרפו אלי לאותה רכיבת המבחן ורוכבים סביבי כדי להרחיק ממני כל רכב או סיכון פוטנציאלי, ולתת לי שטח רכיבה סטרילי. הכאבים באגן נמצאים שם ומזכירים לי באופן קבוע שיש שם ברגים ועבודת ברזלנות.

התחושות עזות מכל מילים שעשויות להיכתב. פיקסלים שחורים על מסך לבן או שמן שחור על אספלט אפור? הכביש מתפתל בעצלתיים דרך עצי המחט של גבעות בית שמש. אנחנו קוראים לזה "נס הרים". לגבי "הרים" אני לא בטוח, אבל "נס" בטח שהיה שם. יד נעלמה שהרימה אותי מזירת התאונה, הפקידה אותי בידיים של הרופאים הכי טובים, הצילה מה שאפשר להציל.

הכיכר האחרונה מהווה את אות הפתיחה לסימפוניית העקלתונים של כביש 3866. באיטליה או מדינה אירופאית אחרת, כבישים כאלה היו נחשבים כפסיק במכלול הכבישים המדהים הכולל של המדינה. תעלה על כל כביש בקידומת SP באיטליה, ואתה מקבל את נס הרים, צובא, אשתאול וצור הדסה פי 7000, וכל פניה שתיקח מבטיחה לך עשרות ק"מ של כבישים לא פחות טובים. בארץ, זה אחד משני הכבישים "האלפיניים" הבודדים של ישראל, כביש שבו חיים בחוסר הרמונייה משווע רוכבי אופניים על שלל הטייצים הזרחניים שלהם שמדוושים כאילו חייהם היו תלויים בכך, נהגי רכבים "משופרים" שמנסים את מזלם כאילו היו בסשן הכי טוב של חייהם על נורבורינג, רוכבי אופנוע שמדמיינים עצמם כרוכבי המירוצים הטובים בעולם, נהגים פרטיים המסיעים 17 ילדים הדחוסים יחד בתא המטען של המיצובישי ספייסוואגון החבוטה שלהם, וכמובן משאיות. כן, משאיות שנוזלות ומטפטפות וזולגות מהמטען והדלק שלהן לכל אורכו. כולם מרגישים שזה הכביש של אבא שלהם, ומתנהגים בהתאם.

אנחנו מגיעים לשדה הקרב של התאונה. אמנם עברו מעל 8 חודשים מאז, אבל הכביש עדיין מראה את הסימנים של השריפה, מעקה הבטיחות כולו מפוייח, והחלק התחתון שלו, זה שהותקן כדי להגן על רוכבים מפני ה"גיליוטינה" האיומה, נמס מהחום של השריפה שהתחוללה לפני אי אילו חודשים. אנחנו עוצרים ומצטלמים. מאוחר יותר קטע הכביש יסלל מחדש, והסימנים ייעלמו. מזל שצילמנו.

המעגל נסגר כמעט לגמרי. יש עוד חלק אחד שאני חייב לסגור, אבל את זה אעשה בעתיד. נכון לעכשיו, הוכחתי לעצמי שהצלחתי לנצח. מכאן אני ממשיך הלאה, קדימה, למעלה, והשמיים הם הגבול.

ונקנח בתמונה אופטימית:

תחיו אנשים, תחיו את היום. אף אחד לא מתכנן לא לחזור הביתה. אל תדחו למחר-כך את מה שאתם יכולים להנות ממנו היום. החיים שלנו קצרים, בלתי צפויים, והפכפכים מדי מכדי שנרשה לעצמנו לא לחיות אותם. ולא לשכוח – תקיפו את עצמכם באנשים שאוהבים אתכם ורוצים בטובתכם, אנשים שיש להם אנרגיות חיוביות, אנשים שמרימים אתכם, ולא מורידים. תשמרו אותם קרוב קרוב, ותזכרו מיהם החברים האמיתיים שלכם שנמצאים לצידכם גם ברגעים הכי קשים!

10 Comments

Add a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נגישות