שלום, קוראים לי אור, ואני מכור לאופנוענות!
אבל בואו לא נקדים את המאוחר, ככה זה התחיל:
אני ג'ובניק, הכי ג'ובניק שיש. עושה יומיות, 8 עד 5, לפעמים יותר ולפעמים פחות. אבל מה שחשוב הוא שמקבל את המנה שלי פעמיים ביום, 30 ק"מ בבוקר, 30 ק"מ בערב. בסופי שבוע מגדיל את המינונים אפילו עד פי 5.
אבל כמו כל חייל בצבא, כאשר הדגל קורא, אני מתייצב: "צריכים אותך בג'נין, 8 ימים ואתה בבית, קלי קלות", זה מה שאמרו לי.
בהתחלה אמרתי, יאללה, לשבור שיגרה. אבל רגע, בלי מזגן, בלי הטוסט בצהריים, בלי האופנוע.
בלי האופנוע…?
8 ימים בלי האופנוע!
היום הראשון של הגמילה עבר בסדר, באמת. גם היום השני, למרות שהיה טיפה קשה, אבל עברתי גם אותו. ביום השלישי כבר הייתי צריך לקבל תחליף לסם, אז התחלתי לקרוא. התחלתי עם ספר הרכב, משם עברתי לספרות מקצועית, לשניה לא שמתי לב ומצאתי את עצמי כבר קורא כתבות וחדשות בתחום, בעברית, באנגלית ואפילו בגרמנית ניסיתי.
בחיי שניסיתי.
ביום הרביעי גם הוספתי סרטונים, מרוצים, מבחני דרכים מצולמים. זה שיפר במעט את ההרגשה, כי ראיתי משהו זז על המסך, וגם שמעתי את הסאונד. לא רק מילים.
ביום החמישי הרעב גדל. חזרתי לעשות כושר, הכול רק להסיח את הדעת מהמחסור הגדול. אפילו שקלתי לנסות את אותם אתרים שחברים שלי כל הזמן גולשים בהם.
ביום השישי כבר התחלתי לערבב חומרים. בשניה אחת אני קורא פרק על מתלים, ואז 30 שניות לאחר מכן אני עובר ל- YouTube כדי לצפות ברוכבי המוטוקרוס סוגרים מהלך בקפיצות המרשימות שלהם. טרפתי הכול מהכול.
ביום השביעי כבר קיבלתי הערות מחברי ואפילו מהמפקד שלי שאני כבר לא כרגיל, שאני נראה טרוד, עצבני, חסר רוגע ומנוחה. לא הבנתי מה הם רוצים ממני, אני בסדר, באמת, אני יכול להפסיק בכל רגע שאני רוצה.
ואז הגיע היום האחרון, סוף סוף נגמרת הגמילה, ואני מעולם לא ביקשתי להיגמל. זה לא שלא רציתי לרכב, לא נתנו לי!
הדרך הביתה מעולם לא הרגישה רחוקה וארוכה יותר. התנועה נדמה שעמדה בכוונה כדי להאט אותי, האוטובוס איחר בכוונה, הפקקים התארכו ממש כדי להכעיס אותי באופן אישי.
הגעתי הביתה ועוד לפני השלום המסורתי לבני הבית רצתי החוצה, העפתי את הכיסוי, שחררתי את המנעולים, עליתי על ציוד, ויצאתי לרכב.
שבוע הוא אמנם לא תקופה ארוכה מאוד, אבל אני הרגשתי כאילו לא רכבתי שנה. שיחררתי מצערת, הכל בתנועות חצי מהוססות, גם אני וגם האופנוע. שנינו צריכים להיזכר מהו הקצב שלנו. ואז זה נכנס
בבום, חיוך ענק כזה, כזה שאי אפשר למחוק, לא יורד, כזה שמאיים לקרוע את הקסדה מרוב גודלו. אמרתי לו "תוביל, אני איתך!"
החלודה מהר מאוד נעלמה ובמקומה נכנסנו שנינו לקצב הקבוע שלנו. ווינקר, מבט, מוריד הילוך, פקודת היגוי, יוצא מהפנייה ו….גזזזז!!!
שני, הגלגל הקדמי באוויר, שואג אל מול העולם כולו.

שלישי, לא רוצה לרדת, העולם חולף על פני כמו בהילוך מהיר.
רביעי, חמישי, שישי….אני כבר על 150 (קישואים לשנה, חס וחלילה, אני לא עובר על החוק!), ושנינו שואגים ביחד. אני והאופנוע, האופנוע ואני, שנינו סתם סתם מטיילים, בלי מטרה, בלי רעיון, לאן שהכביש יוביל.
שלום לכולם, קוראים לי אור, ואני מכור לאופנוענות. אני ממש לא מתכוון לא מתכוון לשנות את זה.
קרדיט לתמונה מגיע ל-עדי ג. בראון