תגית: רכיבות מבחן

מיצו רוכב על Suzuki DL-1000 V-Strom Adventure

מהו אופנוע Adventure? איך אפשר לתרגם את המושג הזה לעברית? הפירוש של המילה עצמה ברור. הרפתקאה. אבל צירוף המילים לא מסתדר. מהו "אופנוע הרפתקאה"?

הסיפור מתחיל אי שם בתחילת שנות השמונים, עת חברת BMW יצאה ביציאה מוזרה. אופנוע גדול, כבד, עם דרייבשאפט, שתי בוכנות בולטות. הם אולי לא ידעו את זה אז, אבל ה- R80 G/S של 81 היה נושא הדגל של קטגוריית האדוונצ'רים. ומשם אתם כבר יודעים לאן זה מתגלגל – ה- R1200GS של במוו שהפך, עם השנים, לאופנוע הנמכר ביותר אי פעם.

סוזוקי, מתישהו בסוף שנות השמונים ניסו גם הם להצטרף לחגיגת אופנועי "כלבו" והנציג שלהם לאירוויזיון היה ה- DR-750/800 Big. אופנוע חד-בוכנתי פשוט מבחינה מכנית (אך עם מערכת הקירור של סוזוקי המכונה SACS) ששידר את ההילה הנכונה – ספורט-שטח-אדוונצ'ר, עם מיכל דלק ענק של 29 ליטר, "מקור" שמשדר אגרסיביות (ושמאז הפך להיות כמעט סטנדרט בכל אופנוע שמנסה להתחבר לקטגוריה), משקף כמעט אנכי, תנוחת רכיבה זקופה, ופוזה. הרבה פוזה. שים קסדה, קשור ציוד, וצא לחצות את המדבריות.

כזה:

Gaston-Rahier-Big

סליחה. כזה:

Suzuki DR800S

כל מה שנותר לסוזוקי לעשות הוא רק לתת גז ולרכב על הגל.

אלא שהם לא עשו זאת. כלומר לא בדיוק. יצורו של ה- DR-BIG הופסק מתישהו בחצי השני של שנות התשעים, והנציגים היפנים לקטגוריה פשוט לא התייצבו לתחרות, והשאירו את עולם ה"אדוונצ'ר" לשליטה כמעט בלתי מעורערת של הגרמנים (ה- Freewind – החיקוי היפני של ה- BMW F650 Funduro לא נחשב).

מכיוון שהתחרות ננטשה כמעט לגמרי מצידם של סוזוקי, הם פנו לתת-נישה אחרת. אופנועי ה"כולבו". ה-ויסטרום (או בשמו המלא DL-1000) היה למעשה אופנוע שנתפר על גבי מנוע ה- SV. טווין בזווית 90 מעלות, פשוט מאוד מבחינה מכאנית, קל לתחזוקה, וללא שום יומרות. Universal Japanese Motorcycle (או UJM) אמיתי. קנה, שים דלק, וסע. זה כנראה הצליח להם, ולכן הם חיש קל יצאו עם גירסת 650 סמ"ק של ה-ויסטרום, אבל למרות שינויים פיזיים ומכאניים כאלה ואחרים, עדיין מדובר היה באופנוע חסר יומרות שטח או הרפתקניות לחלוטין. כלי עבודה יומיומי, ללא הילה מיסתורית של שיוט על גבי דיונות או חצייה של יבשות.

כזה:

Suzuki-V-Strom-1000-09

ה-ויסטרום 1000 הפסיק להיות מיובא ארצה ב- 2004 בגלל מגבלות משרד התחבורה וב- 2009 הוא הפסיק להיות מיוצר, ולמעשה מה שנותר לאוהדי סוזוקי בפרט ולרוכבים שחיפשו אופנוע כלבוייניק אמיתי במחיר שפוי היה האח הקטן בן 650 הסמ"ק שאמנם עבר מתיחת פנים מסויימת אבל עדיין נותר פשוט, אפור וחסר כל ייחוד.

כל זה השתנה ב- 2013. כשסוזוקי הציגו את האופנוע באחת מתערוכות האופנועים באירופה, התגובות של הגולשים באינטרנט היו מאופקות משהו, כשהתגובה הקולנית ביותר היתה משהו בסגנון "מה זה הכיעור הזה, אלוהים?". יש צדק בדבריהם.

ה-ויסטרום 1000 הוא לא אופנוע יפה במיוחד. כשמעמידים אותו מול המראה לא תמצא אנשים שמוכנים לקרוע מעליהם את הבגדים עבורו. אפשר להתווכח ולומר שזה לא ממש משנה, שכן אופנוע כולבוייניקי לא אמור להיות יפה. אבל מה שעובד חזק על הרוכבים בקטגוריית האדוונצ'ר הוא כמו שאנחנו כבר יודעים הפוזה. ואני לא בטוח שה-ויסטרום החדש משדר את הפוזה הנכונה, למרות הניסיון של מחלקת היח"צ של סוזוקי להחזיר עטרה ליושנה, כשהם מתיימרים להציג את ה-ויסטרום 1000 כיורש שממשיך באופן ישיר את ליין אופנועי ה-דואל ספורט של החברה. הייתי אומר שמדובר בסילוף קל של המציאות, או ניסיון לכתיבה מחודשת של ההיסטוריה.

v-strom-2014-5

נו מה לעשות. אם אין ברירה אז חייבים ואני מקריב את עצמי בשבילכם. החלטתי לקחת את ה-ויסטרום 1000 לרכיבת מבחן, וכדי להפוך את זה למעניין יותר בחרתי לעצמי דווקא יום באמצע יולי, אחד מהימים החמים ביותר עד כה השנה. כדי שלא יהיה לי משעמם, צירפתי לרכיבה כמה מחברי.

זה מה שהיה לי להגיד אחרי שרכבתי על הדגם הקודם.

יצאתי בשש וחצי בבוקר מהבית. למרבה ההפתעה האוויר היה עדיין קריר ונעים, אבל הניסיון הכין אותי למה שיבוא בהמשך. בנקודת המפגש אספתי את שאר החבר'ה, ואחרי תדלוק יצאנו לדרך. הנסיעה צפונה זורמת בקלילות דרך איילון וכביש החוף. הקילומטרים חולפים להם במהירות של בדיוק 200 קישואים לשנה (סתם, לא עברנו על המהירות החוקית בשום פנים ואופן). 2 גאטסואים צפונה יותר אנחנו נכנסים לכביש 70 לכיוון יקנעם. הכבישים כולם ריקים כמעט לגמרי, רק אנחנו וכמה רכבים.

ברכיבה צפונה ה-ויסטרום 1000 מתנהג בצורה די חביבה על הכביש. ברכיבה מהירה המנוע מווברץ ומרגישים אותו בעיקר דרך הכידון. המושב נוח למדי, הבולמים סבירים ומאפשרים כיוונונים ידניים סטנדרטיים (כאן אין את המערכות המתוחכמות של BMW, KTM או דוקאטי), והם  מטפלים בכל ה- 215 ק"ג של האופנוע ללא כל בעיה.

המנוע בן 1037 הסמ"ק של ה-ויסטרום מפיק 91 כ"ס בכ- 8200 סל"ד. זה מספיק כדי לאפשר לאופנוע לשייט על כ- 160 קמ"ש ב- 6000 סל"ד, וגם מספיק חזק כדי לצאת לעקיפות חזקות ללא שום צורך בהורדת הילוך. יחד עם זאת, זה לא המנוע החזק ביותר בקבוצת אופנועי האדוונצ'ר, ולעיתים הוא מרגיש חלש מדי. זה לא מסוג האופנועים שיגרמו לך לחיוך שלא נמחק מהפרצוף כשאתה יורד ממנו.

המשך…

ועידת חריגים

זוהי פיסת נוסטלגיה עבורי. מדובר, כנראה, בסקירה הראשונה שלי שפורסמה במדיה דו-גלגלית (בניגוד לכתבות שפירסמתי בזמנו בפורום האופנועים בתפוז). היא נכתבה לפי בקשתו של טל שביט מתישהו סביב שנת 2001 עבור מגזין הרכב "אוטו", ופורסמה גם באתר. לצערי אני לא מוצא את הלינק המקורי, אלא רק את הפרסום המשני שלה באתר בולשיט דוט קום, שהפך כעבור זמן מה לפולגז.

כל התמונות הן של תומר פדר.

זהו הלינק למאמר שנמצא באתר פולגז, ואני מביא את העתקו כאן כדי לשמור עליו למען הדורות הבאים (ועבור עצמי…)

עריכה: כשהעליתי את המאמר לכאן לא ידעתי שפולגז ישבוק חיים. לכן הלינקים המקוריים ששמתי כאן, כבר לא רלוונטיים לנו. בנתיים פולגז חזר לאחר הפסקה של כמעט שנה, אבל החומר המקורי כבר לא שם.

——

 

להלן סקירת האופנועים הראשונה שהוכנה על ידי מהדורת הרשת של מגזין הרכב "אוטו" ונמסרה לפרסום בבולשיט דוט קום כחלק מהשת"פ בין שני האתרים. תודה ענקית ל"אוטו" ולעורך מהדורת הרשת של המגזין , טל שביט ,על התמיכה ומזיגת התוכן אל מדור "יוצאים לרכב" של בד"ק. אנו מקווים להביא אליכם בקרוב כתבות נוספות מבית היוצר הנ"ל .

שני האופנועים שכאן לא יכלו להיות יותר שונים זה מזה, ולמרות זאת יש ביניהם הרבה מהמשותף. שניהם מרגשים, מפתיעים, מכאיבים, נחשקים – ונדירים לאללה. הונדה SP-2 וק.ט.מ דיוק, שני הפכים – או שלא… 

duo-1

המאמר אותו אתם עומדים לקרוא עשוי להראות לכם מוזר. הקונספט של השוואה בין שני אופנועים כל כך שונים זה מזה, כל כך שונים מכל שאר האופנועים – להשוות ביניהם נשמע קצת מופרך, לא? אדרבה! בגלל השוני שלהם, בגלל הייחודיות שלהם, בגלל שאין בארץ אף אופנוע אחר שפונה לנישה המוטרפת הזו – בגלל זה החלטנו לבצע את הרכיבה הזו ולכתוב עליה כאן. 

ההונדה הוא כיום אופנוע הוי-טווין הספורטיבי היחיד הנמכר בארץ, וככזה רמת הציפיות ממנו גבוהות מאוד. ההונדה מצויד במיטב הטכנולוגיה היפנית שהועברה היישר ממסלול המרוצים ומישבנו המסוקס של קולין אדוארדס אל הכלי עליו נרכב היום. 

בצידה השני של הזירה יושב הדיוק של ק.ט.מ. כלי אירופאי, צפרדעי ירקרק ומכוער על-פי כל קנה מידה, פרי הכלאה פרנקנשטייני בין אופנוע שטח טהור לאופנוע כביש. הדיוק מגיע כאנדר-דוג של הפייט היום, אבל בסוף היום החיוך שעמד לנו על הפנים בבוקר התחלף לחיוך אחר של תמיהה (וגם קצת כאב פיזי).

duo-3

המשך…

מיצו רוכב על BMW F800GS

זה התחיל קר. קר מאוד. מינוס 5 מעלות לערך. כשעליתי למטוס ארצה בשדה התעופה של פראג הייתי לבוש כמו דב קוטב. באותו שבוע בישראל היו עסוקים בניתוח הכשלונות של הגופים השונים בהתמודדות עם הנזקים של מה שלפעמים היה נשמע כמו סופת ההוריקן קתרינה לפחות, אבל אני כבר תכננתי את כל המסע מראש לפרטים עוד לפני שנסעתי לחו"ל. השארתי ברכב שלי בחניון ארוך הטווח בנתב"ג את כל ציוד הרכיבה הרלוונטי, כולל גטקעס תרמיים, בטנה כפולה, מגפי רכיבה, מעיל ממוגן ומחומם, מגני ברכיים וגב, כפפות וכמובן קסדה. הרעיון היה פשוט מאוד. לנחות בשדה בשלוש בבוקר של יום שישי, לנסוע לחבר כדי למשוך את האופנוע, להמשיך הביתה לכשעה אחת של שינה, ואז לצאת בזמן כדי להגיע לצומת בית קמה בשמונה בבוקר על מנת להצטרף לרכיבה ייחודית של פעם בעשור.

מטורף? כן. אבל חיים פעם אחת, ולרכיבה מיוחדת שכזו כדאי להתכונן היטב.

מה כל כך מיוחד ברכיבה הספציפית הזו, אתם שואלים את עצמכם. למה להתאמץ כל כך לקחת אופנוע מבחן דווקא לרכיבה כזו, במזג אויר כזה, ובתנאים שכאלה.

bmw-f800gs-5

אז זהו שזו לא רכיבה רגילה. מדובר בהזדמנות פז שלא חוזרת על עצמה באופן קבוע. מדובר ברכיבה אל אחד הכבישים היחידים במדינה שלאזרחים הרגילים אסור לנסוע בו. כביש 10, הוא כביש המערכת הדרומי של ישראל, הכביש המוביל מרפיח, דרך גבול המערכת עם מצרים, דרומה דרומה לעבר כביש 12 המגיע לאילת.

אני אוסף את האופנוע לפי התוכנית. בחוץ שקט של שעות טרום זריחה, ואני עושה יותר מדי רעש. עולה על האופנוע השחור/אפור, ומתחיל בתנועה עדינה ברחובות שעדיין ישנים. אני אוהב את הפוזה של ה"בייבי GS", הוא נראה מצויין בשחור/אפור, עם אגזוז אחד אגרסיבי מותקן גבוה מצידו השמאלי, גלגל שיניים ושרשרת דווקא מצידו הימני, חישוקי שפיצים למראה "שטח קרבי", ובסך הכל אופנוע שמשווה לך מראה של לוחם יס"מ (למי שזה עושה לו את זה). כל מה שצריך זה קסדה לבנה או שחורה, מעיל שחור, אקדח בחגורה והופה לדרך… אגב, כשמסתכלים עליו מהצד כנגד מקור אור המצליל את הצבעים שלו ומשאיר רק את קווי המתאר, הוא מזכיר לי מאוד את ה- DR-BIG המקורי של סוזוקי, עם אותו "מקור" גבוה וצורת מיכל דלק.

bmw-f800gs-9

המשך…

מיצו רוכב למצדה על Yamaha YZF R1

אני מתוודה. לא תכננתי את זה מראש. כחודש לפני ראש השנה תשע"ג שיצא השנה ממש בתחילת ספטמבר, עדיין הייתי בגולה. נטול אופנוע (מכרתי את ההיאבוסה האדום שלי לפני כמה חודשים), ונטול כרטיס טיסה ארצה, ההשתתפות ברכיבה השנתית המסורתית למצדה נראתה עבורי בסכנה. כלפי חוץ ההכנות היו בעיצומן, לארגן מסלול, לארגן רכב חילוץ, לטפל בתיאום מול הגורמים השונים, אבל אופנוע אין. ואז עלה בי הרעיון לקחת את אחד האופנועים היחידים שטרם רכבתי עליהם בשנים האחרונות – ה- Yamaha YZF R1 – או בשמו המעוברת – "אר וואן" – ודווקא עליו לעשות את המסע הלילי בראש הטור האינסופי למצדה. הטיסה כבר תסתדר, כך אמרתי לעצמי. וכך היה.

פאסט פורוורד לתחילת ספטמבר. יש כרטיס, יש אופנוע. אני מגיע לפתחה של סוכנות מטרו ימאהה ברחוב הרכבת בת"א, הטרמפ שלי עוזב, ואחרי החלפת ברכות אני עומד בפתח הסוכנות, ממתין שיוציאו לי את הכלה.

מהנדסי ימאהה עושים, לפעמים, עבודה טובה. בעוד שבכלים כמו הטי-מקס הם הצליחו לייצר פוזה שממחישה את הייעוד של קטנוע הקרבי, ה- R1 הוא מסוג האופנועים שאו שאוהבים או שלא. בחרטום יושבת סוללת תאורה מרשימה ומאיימת בעלת פנסי לד, שקועה בתוך חריצים צרים ושחורים. הפיירינג הלבן של אופנוע המבחן פשוט יחסית ומעוטר בלוגו מוזהב מרשים. מבין ארבעת וריאציות הצביעה שבהן מוצע האופנוע, זו היא בעיני היפה ביותר. בזנב צמד אגזוזים כמיטב המסורת ה- R1ית, חפויים בפלסטיק דמוי קרבון המסייע להוריד את החום הנפלט מהם. יפה או מכוער? כמו בכל שאלה מסוג זה מדובר גם כאן בהעדפה אישית. אשאיר את ההחלטה לקוראים.

yamaha-r1-2013-1-l

המשך…

מיצו רוכב על Moto Guzzi NTX 1200 Stelvio

לא תאמינו. גם אני לא האמנתי. בארץ הקודש? אני? על מוטוגוצי? למה? איזה סיכוי יש לזה להתרחש?

אבל לא רק שזה קרה, אלא אפילו נהניתי. מאוד. תקראו הלאה. לסיפור הזה יש 3 חלקים. חלקם קצרים מאוד. בואו נתחיל.

פרולוג

בפרקים הקודמים: אופנועים גדולים, קרנפים, משפחת האדוונצ'רים, במוו, המציאו את הקטגוריה, אבולוציה, GS1200, שולטים, יפנים מקנאים, איטלקים מקנאים, יפנים אימפוטנטים, איטלקים פחות, אוסטרים מפרקים לכולם את הצורה בשטח… מוטוגוצי, גם לנו יש, הי, גם לנו, שלנו יותר טוב, לא נכון שלנו יותר טוב, בלה בלה בלה.

moto-guzzi-stelvio-4

מה שבאמצע

אני והסטלביו נפגשים לראשונה על המדרכה של סוכנות עופר אבניר בדרום ת"א. ההתרשמות הראשונית מהכלי היא בערך דומה לזו של אחד שרואה טרקטור של ג'ון דיר, או לחלופין טנק צנטוריון אם אנחנו כבר בקטע של המחשה ויזואלית. צמד פנסים עצומים מבלבל לך את הפרספקטיבה, מעליהם משקף רוח גדול למדי, צינורות מזלג עבים מאוד, שתי בוכנות שנראות כמו אלה של הבימרים אבל רק מוטות בזווית של 45 מעלות כלפי מעלה (ובסה"כ 90 מעלות ביניהם), מהן יוצאים צמד צינורות בעובר של משגר גראד אל עבר אגזוז כפול פתחים שכנראה עוצב בהשפעת סמי הזיה איטלקיים כלשהם. מאחור, צמד ארגזים שאם הייתי ממש רוצה הייתי יכול לגור באחד מהם, ובשני לאחסן את ציוד החורף שלי, וכל זה עומד להיות שלי ליומיים הקרובים.

moto-guzzi-stelvio-2

המשך…

מיצו רוכב על Honda Goldwing GL1800

פתח דבר: אין לי ספק בכלל שכל סופרלטיב שאוכל להעלות על דעתי בנוגע להונדה גולדוינג נכתב כבר עשרות פעמים בשנים בהם האופנוע הזה קיים, וכי כל משפט שאוציא מהמקלדת למסך זה בנוגע ליכולותיו המדהימות של האופנוע הזה יהפוך לקלישאה ברגע שהפיקסלים יתממשו על פני המסך.

ובכל זאת.

לקח לי למעלה מ- 25 שנה לרכוב לראשונה על הונדה גולדוינג. מה לעשות. בארץ מוכת החמסינים, הפיגועים, המלחמות ומיסוי היתר על כלי רכב (ואופנועים) לא היה לי הרבה סיכוי לשים ידי על אופנוע שנמכר בישראל בסכום שקרוב הרבה יותר לרבע מיליון ש"ח מאשר למשכורת הממוצעת שלי, גם אם היא לא כל כך נמוכה. הדרך היחידה שבה הצלחתי לעשות זאת היתה ע"י רכישת כרטיס טיסה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ופשוט לשכור אחד כזה. מכיוון שהכל נעשה שם באונליין דרך האינטרנט, פתחתי לי את הדפדפן וניגשתי לאתר של אחת החברות העוסקת בהשכרת אופנועים – Eagle Riders – ושם ביצעתי את ההזמנה. שבועיים מאוחר יותר אני מוצא את עצמי בפתחה של הסוכנות ששוכנת בבנין "קטן" שיכול לגמד בתוכו את כל סוכנויות האופנועים בישראל + חלק נכבד מחנויות האביזרים, ואחרי ש"שוחררתי" מכ- 500 דולרים הכוללים בתוכם גם את כל הביטוחים האפשריים, הוצגתי בפני הכלה.

honda-goldwing-1

כבר ראיתי גולדוינגים (ככה זה ברבים?) בחיי, אבל מה אני אגיד לכם, כשאתם עומדים מול אחד כחול, בוהק, נקי למשעי, מתודלק ומצוחצח, ממתין לך בקוצר רוח, ההרגשות עולה וגואה, אין לי מילים אחרות. עם כ- 12,000 מיילים על השעון, האופנוע לא רק נראה חדש אלא גם הרגיש כך. חדש לגמרי.

חיצונית, פרט לצבע שלו, הדבר הבא שכמובן מושך את העין הוא הגודל של הכלי הזה. קטן הוא לא, ועם בסיס גלגלים של 1689 ס"מ ונפח מנוע של 1832 סמ"ק, הוא גם לא קל. הבהמה שוקלת לא פחות מ- 406 ק"ג (רטובים, כשמתוכם מיכל הדלק מכיל 25 ליטר). הגולדוינג לא סתם ארוך, הוא גם רחב (אם כי בתנועה הוא לא מרגיש כל כך רחב). בזכות הארגזים (עליהם אפרט בהמשך ביחד עם שאר תאי האיחסון המרובים שלו), בזכות מדרכי הרגל של המורכב/ת, ובזכות המבנה הנמוך מאוד, כמעט ואי אפשר לראות את הצמיג האחורי שלו המסתתר אי שם למטה.

honda-goldwing-17

ולא רק זה. חשבתם שזה רק "תכניס להילוך ותן גז"? אה, זהו. שזה בדיוק זה. כדי לצאת מהמקום ולהתחיל לנסוע זה בדיוק מה שצריך. אבל רגע, איפה נכנסים לתמונה עשרות המתגים, המחוונים, הכפתורים, הצגים ושלל הידיות שגורמות לקוקפיט של הגולדוינג להיראות בדיוק כמו קוקפיט של מטוס קל ממוצע? נציג הסוכנות שמסר לי את המפתחות הרגיע אותי שמיד אחרי שנחתום על הניירת הוא ישב ויסביר לי בדיוק על כל המתגים והכפתורים. ואני מודה ומתוודה – זו הפעם הראשונה מאז לקחתי את המוטו-גוצי העתיק ההוא ממורה הנהיגה שאצלו למדתי רכיבה, אי-שם בתחילת שנת 1990, זו הפעם הראשונה שבה באמת רציתי שמישהו יסביר לי על התפעול של האופנוע הזה.

honda-goldwing-16

 

honda-goldwing-15

Fast forward שעתיים וחמש דקות (לא באמת…) ואני שמח. עברתי את בחינות ההסמכה וכעת אני ד"ר לגולדוינגים. אני יודע (פחות או יותר) מה כל מתג עושה. אני מוכן לצאת לדרך. אורז את כל הציוד בתוך תאי האיחסון הרבים, ועושה את דרכי בזהירות החוצה ממגרש החניה.

ואז מגיע השוק.

המשך…

סיום תקופה: KTM Super Duke 990 R

אני בסופו של דבר מאשים את כRובי…

super-duke-990-r-1

הוא זה שנתן לי בזמנו נסיעת מבחן על ה- Super Duke 990 אחרי שברוב חוצפתי התעניינתי עד כמה אופנוע ערום שכזה יהיה מהנה מול אופנוע ספורט טהור.

אויש כמה גדולה היתה הטעות! זה כמו לנסות סם. ממכר.

את ה- Super Duke וגרסת ה- R קשה לתאר. הדבר היחיד שעולה בראש כשרוכבים עליו הוא "איפה שמתי את הצוואה" ו- "האם אני רוצה חלקת קבר בצל או בשמש" וגם "שיט שיט שיט שיט". ולמרות הכל בכל רכיבה אתה מוצא את עצמך עם חיוך ענק ומטופש על הפנים.

האופנוע, בוודאי בגירסת ה- R הקרבית, הוא אופנוע חוליגני לחלוטין בכל רמ"ח איבריו. אין דרך אחרת לתאר אותו. ויעיד על כך כל אחד שרכב עליו. אני זוכר שהדבר הראשון שאביעד אברהמי אמר כשירד עליו היה "פאק!".

אני מסכים.

זה לא סוג של streetfighter. זה לא נייקד רגיל.
זה אופנוע עם הפרעות קשב שלא מוכן לעשות שום דבר "נורמלי".
זה אופנוע שגורם לך לחייך רק מלחשוב על הרכיבה עליו.
זה אופנוע שאם יש לך חצי שעה פנויה בעבודה, אתה תצא בשקט בלי שאף אחד ירגיש, תעלה על האופנוע ותעשה איזה סיבובון.
זה אופנוע שפשוט ממכר.

המשך…

מיצו רוכב על Yamaha T-Max 530

פעם היה לי T-Max. בחיי. רגע, חכו, זה לא נעצר פה. לא רק שהיה לי T-Max, אלא אפילו שניים.

שככה יהיה לי טוב.

אבל חכו, אני יכול להסביר. זה לא מה שאתם חושבים.

אתם מבינים, מתישהו בין תחילת 2000 לאמצע 2001 הייתי נוהג לרכוב לי להנאתי הרבה על Kawasaki ZX12R מרובה סמ"קים ומשפריץ כוחות סוס שעברו לכביש דרך צמיג עב-כרס במידה 200, בולע דלק כמו טנק מרכבה סימן 4, אבל נותן בגז לכל מה שזז באותה תקופה על כבישי הארץ. באותה תקופה חייתי חיים טובים (אם אפשר לקרוא להם כך), אבל אז הגיעה הפצצה. יותר מדוייק – הפיצוץ. בועת הדוט.קום בקעה לה בקול נפיחה עזה, וגם אני, בהיותי עוסק באותו תחום, נפגעתי כלכלית. הפתרון היצירתי של אשתי דאז (גרושתי להיום) היה "אז תיפטר מהאופנוע שלך" (הן מאוד יצירתיות הנשים האלה, במיוחד כשזה לא נוגע אליהן), ואני, בהיותי בעל המילה האחרונה בבית, הבעתי את מחאתי ע"י יבבות חרישיות. בלית ברירה מכרתי את התפלץ, כשהתנאי היחיד שהצלחתי להציב היה שאני "ארד" לדו-גלגלי אחר, זול יותר.

וכך היה. האופציה היחידה שיכולתי לחשוב עליה מבחינה מוטורית היתה רכישה של T-Max צהוב חדש, מהשנתון הראשון או השני שהגיע ארצה. הוא היה מדהים! הכלי הזה היה התגלמות החוליגניזם המוטורי האוטומטי באותה תקופה. אף קטנוע אחר לא היה מסוגל להתקרב אליו, שלא לדבר על להתיימר להציג ביצועים קרובים למה שהטימקס היה מסוגל לעשות. ה"אוטובוס הצהוב" (כך כיניתי אותו) היה אצלי במשך כשנתיים, שנתיים בהן הספקתי לעבור איתו שתי תאונות (שתיהן לא אירעו באשמתי, אם זה משנה למישהו), כשהאחרונה שבהן היתה קשה למדי עבורי. הקטנוע נפגע בצורה קשה בפלסטיקה, וכיוון שכך החלטתי לשפץ ולשפר אותו ולצבוע אותו בצבעי רפליקת מרלבורו של מקס ביאג'י.

t-max-biaggi-5

(תודות לכרובי ובולשיט-דוט-קום, היום פולגז, על התמונה)

זמן מה לאחר מכן החלפתי אותו בטימקס חדש, מודל 2005 שחור, שהיה טוב יותר בהרבה תחומים – בעיקר בברקסים בעלי הדיסק הכפול מקדימה, וכן בקוקפיט מתוכנן מחדש ובמאפיינים נוספים. בתקופה ההיא צצו קטנועים נוספים, כמו למשל הסילברווינג של הונדה והבורגמן של סוזוקי וגם ג'ילרה עם ה- GP800, שניסו לגזור גם הם חלק מקטגוריית הגדל-נועים שהטימקס המציא, איפיין, ושלט בה ללא עוררין. יחד עם זאת, בתקופה זו נוצרה לטימקס גם תדמית אפלה יותר, של קטנוע המשמש את חיילי משפחות הפשע ושלל ערסים למיניהם. אני אמנם לא חוויתי על בשרי אף התעמרות מצד כוחות הביטחון, אבל התדמית עוצבה ונחרטה במוחו של הציבור.

מאז עברו הרבה סמ"קים על הכבישים, ואני עברתי לאופנועים אחרים, חזרתי לתפלצים הגדולים מרובי הנפח. אבל תמיד זכרתי לטובה את אותו "אוטובוס צהוב" משנת 2002, ואת אחיו השחור.

ואז נפלה לידי ההזדמנות לקחת את ה- T-Max 530, הדור הרביעי של מלך הקטנועים, לרכיבת מבחן ארוכה. שאני אוותר? עזבתי הכל ורצתי לסוכנות מטרו בת"א.

אם יש דבר אחד שמהנדסי ימאהה למדו הוא שסוס מנצח לא מחליפים, רק משפרים. וכך ממשיכה ימאהה  את המסורת שגרמה להם להוביל ללא עוררין, בטח בישראל, את הקטגוריה. תשכחו מנוחות, מפרקטיות, תשכחו מתאי איחסון מרובים או מתצרוכת דלק משופרת – ביצועים. רק ביצועים. שיסע מהר יותר, שיאיץ מהיר יותר, שיבלום טוב יותר, שיקח פניות טוב יותר. לא צריך שום דבר חוץ מזה.

אה. ועיצוב. שיהיה מעוצב למשעי.

ופה הם מצליחים, ושוב בגדול.

המשך…

מיצו רוכב על Honda VFR1200X Crosstourer

בעולם האופנועים של העשור השני של המאה העשרים ואחת, תחום האדוונצ'ר-תיור הוא סגמנט חם שמושך אליו מדי שנה יותר ויותר רוכבים, רובם קורבנות של קטגוריית הספורט ההולכת ונכחדת. תחום זה משך ומושך יצרנים רבים, אבל בראש וראשונה את BMW שבמידה רבה נחשבת כממציאת הקטגוריה עם ה- BMW R1200GS, ה- KTM Adventure 990 הספרטני הקשוח ובעל אוריינטציית השטח המובהקת, ה- Yamaha Super Tenere 1200 הכבד ואנמי למדי, ה- Ducati Multistrada 1200 שהוא למעשה סופרבייק בשלדת אופנוע אדוונצ'ר וחסר יכולות שטח ראויות כמעט לחלוטין, וכן אופנועים נוספים שאינם נמכרים אצלנו כמו ה- Triumph Tiger Explorer 1200 וה- Moto Guzzi Stelvio 1200 8V (אולי, אולי בקרוב… 🙂 ).

הונדה לטשה עין זה מכבר לכיוון זה, והשנה אנו מקבלים בישראל לראשונה את ה- Honda VFR1200X Crosstourer המוגדר ע"י היצרנית כ"אופנוע אדוונצ'ר-ספורט-תיור".

האם הקרוסתורר אכן נותן תשובה ראוייה למלך הבלתי מעורער של עולם ההרפתקנות הדו-גלגלי? האם הונדה השכילו לקחת את הצדדים הטובים בקטגוריה ולשלב אותם עם המכלולים האיכותיים והאמינות המוכרת שלהם כדי לייצר בימר-קילר?

יצאתי לבדוק. במסגרת כתבה מצולמת שצילמתי עבור עיתון גלובס בה ביצענו מבחן השוואתי בין הקרוסתורר לבין הבימר, קיבלתי את האופנוע לרכיבת סוף שבוע ארוך, ולהלן רשמי מרכיבה זו.

ראש בראש: 2 מהאופנועים הטובים בעולם – גלובס

במבט ראשון – ההונדה הוא לא אופנוע קטן, ועם עם בסיס גלגלים של 1,595 מ"מ האופנוע לא קצר. עם עיצוב מעט שונה מהגישה שבה הלכו מהנדסי BMW, אבל יחד עם זאת, כמו בסופר טנרה של ימאהה, אלמנטים עיצוביים רבים נלקחו ישירות מהבימר. אלמנטים כמו חרטום הברווז הקלאסי (קטן יותר משל הבימר אבל עדיין שם), זרוע חד-צידית, זנב עם שלדת אלומיניום מעוצבת המותאמת לנשיאת סט מזוודות קומפלט, וכמובן סט מיגונים, פנסי ערפל, מחממי ידיים ועוד (הכל כמובן בתוספת תשלום, ועל כך ראו בהמשך).

מקדימה בחרטום, מעל למקור הברווז הקטן, קיימת יחידת תאורה קטנה יחסית בגודלה הפיזי, המותקנת בתוך פירינג שהולך וגדל לכיוון מיכל הדלק. בצידי המיכל ישנם אלמנטים מפלסטיק שחור שאמורים לעזור לרוכב לאחוז טוב יותר את המיכל עם ברכיו, וגם לספק הגנה מסויימת בעת נפילה, ומקדימה הותקן מיגון מאלומיניום הנראה לצערי שברירי ועדין מדי, לא יודע איך הוא יתמוך במשקלו של האופנוע בעת נפילה. אני מעדיף לא לבדוק…

מאחור, זרוע חד-צידית נאה למדי חופנת את המסב של הגלגל האחורי מצידו השמאלי (הפוך משל הבימר), בעוד שמצידו הימני קיים חישוק מעוצב אליו מחוברים השפיצים של הגלגל. גל ההינע של ההונדה, רכיב משותף לקרוסטורר ול- VFR1200F, אמור לספק לרוכבים אלפי קילומטרים רבים של רכיבה ללא צורך בתחזוקה.

4 צינורות הפליטה היוצאים מהמנוע מתחברים בגחון לצינור אחד המוביל לאגזוז שנמצא בצידו הימני של האופנוע (שוב, הפוך משל הבימר), והוא חסר כל חן לטעמי (אם כי בהשוואה לסופר טנרה מדובר ביצירת מופת… לא, זו לא מחמאה למהנדסי ימאהה…). לקרוסטורר אין יומרות שטח בכלל, למרות הפוזה הקרבית לכאורה. אבל אני מניח רק שבעליו המאושרים של אופנוע כזה שרק תעבור בראשו המחשבה לרכוב איתו בשבילים ימהר לרכוש תוספות הכוללות מיגון גחון ומיגוני מנוע וזאת כדי למנוע מכות בחלקו התחתון של האופנוע. המיגונים איתם מגיע האופנוע במקור בנויים מאלומיניום המרגיש קל ולא מאסיבי במגע, אני לא משוכנע שהם ימנעו נזק בעת נפילה רצינית על הצד.

המשך…

מיצו רוכב על Aprilia Tuono V4

"תבוא, תבוא תרכב עליו, מה אכפת לך?" אני שומע את הקול מצידו השני של הטלפון "נו בחייאת מיצו, תעשה מערוף, אני אוסיף לך גם את הבלונדה ההיא ששמת עליה עין…"

"השתגעת?" אם זוגתי שתחייה רואה אותי עם בלונדה – עלי השלום. "טוב בסדר" אני מתרצה "אבל רק בגלל שזה אתה" אני מוסיף לו אחת בקטנה, שירגיש טוב.

האפריליה טואונו (כן, "טואונו" – רעם, באיטלקית, ולא "טואנו") עומד מולי על המדרכה מול סוכנות אבניר בדרום ת"א. האסוציאציה הויזואלית מכה בי באופן מיידי: זוכרים את באמבל-בי מהטראנספורמרז? זה הדבר הראשון שקופץ לראש כשרואים את הטואונו. העיצוב האיטלקי המוקפד כולל אלמנטים של דבור – שחור עם צהוב בוהק, כשהמעצבים לא שוכחים להציב את דגל איטליה בנקודה אסטרטגיות על המסיכה. כרגיל באופנועי הדור הנוכחי, אגזוז חד-צידי א-סימטרי מקוצר (ודי מכוער לטעמי) בצד ימין, זרוע אחורית בנוייה לתלפיות מאלומיניום שהושאר בצבעו המקורי והכסוף, וגם שלדת העריסה הכפולה כסופה בוהקת. לא, הוא לא יהפוך לקאמרו צהובה בקליק של כפתור, אבל הוא בהחלט נשלט ע"י כפתורים. יש אופנועים יפים ממנו, אבל אי אפשר להתעלם מהכלי בין אם בעת שעומדים איתו ברמזור, ובין אם כשעוצרים לתדלוק בתחנת דלק נידחת בשולי הארץ.

סליחה. זו לא התמונה שהתכוונתי להעלות.

כאמור האופנוע מעוצב למשעי כמו שרק האיטלקים יכולים להבין, וכמו שהם עושים. כל פרט ופרט יצר מבית היוצר של איזה וולנטינו או רוברטו, המסיכה (המכוערת למדי לטעמי), מיכל הדלק עם הסמל המפואר של היצרן, המושב האיכותי למגע ולישיבה, הזנב עם ידיות המורכב/ת המובנות בצורה אינטרגאלית, הזרוע האחורית, הכל. איכות ההרכבה מורגשת מאוד, אבל חייבים לתת גם "נ" אחד: הפנס הקדמי היה מלא סימנים של התעבות קודמת מה שגרם להתעכרות העדשה. לא ברור למה זה קורה באופנוע עם פחות מ- 6000 ק"מ על השעון.

פתיחת הסוויץ' מניבה שלל זמזומים אלקטרוניים ורחשים מקרבי המכונה. לרגע אני מדמיין כיצד הוא באמת ממיר את עצמו לאיזה רובוט בגובה 2 מטר (תגידו, אלה מכם שלא נרדמו בסרט הטראנספורמז, שמתם לב לחוסר האמינות במימדים של הרובוטים? ברגע אחד הם רכב פרטי קטן, ודקה לאחר מכן הם הופכים לרובוט בגובה 10 מטר? מילא, רק שבסצינה אחרת הם משנים את קנה המידה שוב ושוב ושוב. פתאטי… סליחה. סטיתי מהנושא…). אבל אתם חייבים להודות – המסיכה הזו באמת מזכירה רובוטריק…

הטואונו, שמוגדר בעצם כסטריט-פייטר ספורטיבי, מבוסס על הפלטפורמה המוצלחת מבחינתה של אפריליה – ה- RSV4 (עליו כתבתי במאמר הבא). הם חולקים את אותו מנוע בנפח 999.6 סמ"ק, אבל כמו בלא מעט אופנועים אחרים שעברו את המעבר מסופר-ספורט לערום/חוליגן/תן לי בגז/קרע אותי, גם המנוע של הטואונו עבר כוונונים שונים המורידים את ההספק שלו בכ- 10 כ"ס ומעמידים אותו על 162 כ"ס שמתקבלים ב- 11,000 סל"ד, אבל הופכים אותו ליותר נשלט ברחובות ובכבישים ציבוריים. גם המומנט שונה, והוא עומד על 11.2 ב- 9,000 סל"ד. שיא המומנט מתחיל להיות מורגש לקראת 7,000 סל"ד, והעובדה שהאדום מגיע רק לקראת 12,000 אומרת שלמנוע יש טווח אפקטיבי גדול יחסית. אל תבינו אותי לא נכון – גם בסל"ד נמוך יותר האופנוע לא מרגיש אנמי, אבל החייתיות האופיינית מתחילה רק שם. אגב, בתוך קרבי התפריט האלקטרוני ניתן גם לקבוע את רף ההתראה בפני חריגה מהסל"ד, כשאצלי הוא היה קבוע על 10,500. כל הכוח הזה נשלט באמצעות מערכת אלקטרונית ממוחשבת מתוחכמת. נגיע לזה עוד מעט.

המשך…

מיצו רוכב על Ducati Multistrada 1200

לקח לזה לא מעט זמן. אילוצי עבודה, משפחה ושלל תירוצים עיכבו בלמעלה משנה את רכיבתי הראשונה על המולטיסטרדה של דוקאטי, אבל עכשיו הגיע תורי.

אני מקבל את האופנוע באולם התצוגה של ליגל, יבואני דוקאטי. אני מסתכל על האופנוע הלבן בזמן שאני מקבל הסברים ארוכים אודות ה- Setup של האופנוע, כל מתג וכפתור (ויש הרבה), וכל תפריט בתצוגה הדיגיטאלית המשוכללת. בשלב מסויים הכל הופך להיות מעורפל ומטושטש באזני. אני ממשיך להנהן ברוב הבנה בראשי, אבל בתוכו אני מפליג בדימיוני לעולם עתידני בו הרוכב על האופנוע הוא רק נוסע המחזיק בכידון סמלי שלא מחובר לכלום (לפחות לא באופן מכאני), אופנוע רובוטריק ממוחשב שמעביר לרוכב/נוסע/אורח רק את הפידבק שהמתכננים והמתכנתים שלו רצו, מצערת שמשחררת סוסים לפי הנחיות המחשב, מערכת היגוי שמתקנת תיקונים מיקרוסקופיים באמצעות מנועי סרוו חשמליים את השגיאות שעושה הרוכב ומייצבת את הפלטפורמה המכאנית שנבנתה בכוונה בצורה לא-יציבה, מערכת בלימה ושיכוך שעושה הכל בצורה דינאמית-אוטומטית-רובוטית בהתאם לתנאי הכביש, זווית ההטייה, משקל הרוכב ושל פרמטרים נוספים.

העתיד הזה יגיע מוקדם ממה שאנחנו חושבים, אין לי ספק, אבל היום אני עדיין השולט בסוס המכאני.

האמנם?

Fast forward למוצאי שבת. אחרי כ- 500 ק"מ בתנאי דרך משתנים בקיצוניות החל מרכיבה מטורפת עם קבוצת ספורט-ליטרים על כביש 6 צפונה כשלפעמים אני מוביל אותם במהירויות שאללא יסתור והמבין יבין… דרך כבישים טכניים ומפותלים עם גז שמעיף אותך לשמיים… דרך ירידה מהכרמל בדרך לא סלולה, בוצית לעיתים, כשלכל האורך יש אבנים וסלעים קטנים וצמחיה ולפעמים גם מעט דרדרת (לא סינגלים, נכון, אבל עדיין צריך 4X4 כדי לעבור שם)… דרך רכיבה בגשם שוטף עם פתיחות גז מטורפות שמעולם לא חשבתי שאפשר להעז – בגשם שוטף – ועדיין אתה מרגיש בטוח וחופשי כמו נערה מתבגרת עם 10 טמפקסים ו- 5 שכבות של אולווייז אולטרא בו-זמנית!

נכון, המחיר נמצא אי שם בשמיים הרחק מהשג ידם של רוב בני התמותה (למעלה מ- 175,000 ש"ח לדגמי ה- S ו- T), יש מה לשפר בהנדסת האנוש, בשטח הוא לא באמת מתמודד ראוי וסביר להניח שמי שרוכב עליו לא יעז לעשות איתו דברים שהוא היה מעז עם KTM Adventure ובטח שבטח שלא עם אופנוע שטח ייעודי, נפילה איתו בשטח תכניס אותך למינוס גדול מאוד, הכנף הקדמית ומגן הבוץ האחורי לא שווים כלום בשטח בוצי, ואפילו העברת ההילוכים לפעמים לא ממש מסתדרת ולעיתים אתה מוצא את עצמך מוריד הילוך כדי לתת גז מה שלא הגיוני באופנוע עם כזה נפח וכזה הספק… אבל להכניס את כל זה לחבילה אחת ועדיין להיות מוצלח מאוד בזה? פה טמונה הגדולה של האופנוע הזה. בשבילי מספיקה תחושת הביטחון שהרגשתי כשרכבתי עליו בגשם שוטף, על מעברי חציה חלקלקים (אחרי שהתרגלתי לקונספט כמובן), בסיבובים ובהשכבות שלא הייתי מעז לעשות על כבישים רטובים (שוב, רק אחרי שהתרגלתי לקונספט ולמדתי לבטוח במערכת ה- DTC). מסתבר שיש כזה דבר, אופנוע המספק את חווית הרכיבה המושלמת. ואני רכבתי עליו.

חזרה להווה.

המשך…

מיצו רוכב על Ducati Diavel

לא כל יום יוצא לי לרכוב על חלום. פעם אחת זה קרה לי. קראו לה טלי, ובמשך למעלה משנתיים פינטזתי עליה (בערך מהגיל שבו התחלתי להבין מה זה אומר, כן?) אחרי זה נפרדו דרכנו וכשנפגשנו שוב זה היה במקרה. את מה שקרה באותו לילה לא אפרט פה מפאת הצניעות, אבל בואו נגיד שאחרי זה החלטתי שלפעמים עדיף לא לממש פנטזיות. למה? נו תחשבו לבד. נו איך הסיפור הזה, מרתק ככל שיהיה, קשור לנושא שלנו היום? הוא לא ממש קשור, פרט לכך שהייתי זקוק לאיזה פתיח לא שגרתי.

מהיום שבו החלו שרטוטים סכמתיים של הפרוייקט החדש של דוקאטי לצוץ ברחבי האינטרנט מתישהו באמצע 2010, ועם פרסום תצלומי הריגול שהחלו לטפטף בין אם בטעות ובין אם בכוונה בכל מיני מגזינים נחשבים, חשבתי שמה שאז היה נקרא דוקאטי פרוייקט 0803 נראה מגניב לאללה. לא יודע. משהו עשה לי את זה. אולי מערכת הפליטה עם צמד הצינורות והאגזוזים הבשרניים, אולי הזנב המתהדר במה שנראה כמו זרוע חד-צידית וצמיג עב כרס, אולי הפרונט השרירי. לא יודע, אבל רציתי לראות את זה מקרוב.

למרות שתכננתי להגיע לתערוכת מילאנו בסוף 2010, אילוצי עבודה מנעו זאת ממני, וכך נאלצתי להסתפק בתצלומים שפורסמו של מה שאז כבר היה מוכר בשמו האמיתי – דוקאטי דיאבל (דיאבל על שם המילה "שטן" בעגה איטלקית מקומית).

בשנים האחרונות דוקאטי זזה קדימה. זה התחיל עם ההחלטה האסטרטגית לתת גז ולפתח אופנוע חדש, מהנייר, דווקא בזמן שכל העולם העסקי קפא על שמריו (המולטיסטרדה 1200), וזה ממשיך עם הדיאבל הבשרני שפותח גם הוא בתקופת אי-ודאות כלכלית. בנתיים הולך להם לדוקאטי, ושני האופנועים נמכרים, כך הבנתי, כמו לחמניות חמות. בביקור האחרון שלי באיטליה נתקלתי בעשרות רבות של מולטיסטרדות ולא פחות מ- 20 דיאבלים (כמובן שהיו הרבה יותר מונסטרים וכו'), בעוד שאופנועים "אקזוטיים" של יצרנים אחרים כמעט ולא נצפו ובטח שלא במספרים כאלה.

עכשיו זו הפעם השניה.

המשך…

רוצה לבחון אופנוע חדש? קח צ'ק-ליסט

לא כולנו נולדנו בוחני אופנועים מקצועיים. חלקנו, בלי להזכיר שמות, לא יצליחו לעשות את זה כמו שצריך גם אחרי שנים של ניסיונות. חלק אחר, שוב לא נזכיר שמות, עושים את זה כל כך טוב שקריאת כתבות שלהם מעבירה אחת לאחת את כל התחושות והתובנות של הכותב אל הקורא. הרוב סתם בינוניים. כמוני למשל.

ובכן, מכיוון שגם אני לא נולדתי עם כפית השמן בפה, גם אני צריך ללכת לפי איזו רשימה, איזה צ'ק-ליסט, בעת שאני עולה על אופנוע כזה שמעולם לא רכבתי עליו קודם. אמנם רכיבה על אופנוע בסופו של דבר היא תכונה שלא נשכחת, אבל המיומנות לעשות אותה בצורה נכונה נרכשת ע"י קורסים ואימונים רבים, שלא לומר הרבה מאוד שנות ניסיון. יתרה מזאת, בעת רכיבה על אופנוע כזה שמעולם לא רכבתי עליו, אני רוצה לעבור על מספר פריטים מהותיים בחוויית הרכיבה, כאלה שבלעדיהם הכתבה לא תהיה מושלמת, ובלעדיהם חווית הרכיבה לא תעבור אל הקורא בצורה שהתכוונתי אליה.

חשוב לציין: חלק מהשאלות והנקודות המופיעות כאן מיועדות אך ורק לרוכבים מנוסים ובעלי יכולות רכיבה טובות. אני מסיר מעצמי, כמובן, כל אחריות לכל נזק שיגרם לכל אדם כתוצאה ישירה או עקיפה מקריאת דברים אלה. אם אתם לא יודעים מה אתם עושים, אין לכם מה לעשות על אופנוע, ובטח שבטח שלא על אופנוע מבחן שאינו שלכם. זהירות.

קרדיט: הרעיון לכתבה הזו הגיע מחבר יקר – מישל דור. הוא סיפר לי על כתבה דומה שהוא מתעתד לכתוב בתחום הרכב, והציע לי להוסיף משהו דומה בתחום הדו"ג. יאללה, אני זורם.

עידכון: המאמר נכתב במקור בשנת 2011. הרבה השתנה מאז בתחום הבקרות האלקטרוניות, ולכן הוא עבר עידכון וריענון כ- 6 שנים מאוחר יותר.

אז מהו אותו צ'ק-ליסט? הנה, קראו הלאה:

המשך…

מיצו רוכב על KTM Super Duke 990

קודם כל, לפני שאתחיל, גילוי נאות. שניים למעשה.

הראשון, מאמר זה נמצא בסטטוס "טיוטה" כבר למעלה משנה. פשוט לא יצא לי להשלים אותו מאז. לכן, למרות שמדובר באופנוע בן 4 שנים, דווקא מכיוון שהדגם הנוכחי של 2011 זהה לחלוטין לדגם של 2007 המוזכר פה, חשבתי שזה מספיק חשוב לסיים את כתיבתו ולהעלות אותו לפה, סוף סוף. בכל מקרה, נא לזכור שלמרות תאריך הפרסום של המאמר, מדובר על אופנוע משנת ייצור 2007.

השני, מעולם לא רכבתי על הסופר דיוק ברכיבת מבחן. איך זה יכול להיות? ובכן פשוט מאוד. לא היה כזה בנמצא, בישראל, בזמנו. באותה תקופה היה בישראל רק עוד סופר דיוק אחד, שחור. בעליו, כך שמעתי, לא ממש עשה בו שימוש, ואכן כמה חודשים מאוחר יותר החליף אותו בטרייד אין עבור איזה מסור חשמלי או טרקטורון או יאכטה, משהו כזה, לא זוכר בדיוק את הפרטים. כך שנכון לאותו רגע בחיים, המעשה שלי היה בהחלט קיצוני, לא אחראי, ופסיכי. בדיוק כמו שאני אוהב.

אי שם באמצע שנות ה- 2000 KTM לקחו את המרכיבים הכי "אכזריים" באופנועים הטווין ה"רעים" ביותר של אותה תקופה וחיברו אותם יחד ליצירת מופת אחת. במהלך 2007 שודרג הדגם ע"י מיכל דלק גדול יותר, גיאומטריית היגוי משופרת, וכן בלמים מחוזקים. הסופר דיוק 990 של  KTM היה אופנוע נחשק מבחינתי מאז שהוכרז. כל כך נחשק עד שפשוט נכנסתי יום אחד למשרדי היבואן ברחוב שוקן, לקחתי את קטלוג אופנועי הכביש של היצרן, פתחתי אותו בעמוד המתאים, הצבעתי באצבע נחושה עליו, הוצאתי פנקס צ'קים, חתמתי על הצ'ק הראשון, תלשתי אותו מהפנקס והשארתי אותו פתוח על שולחנו של מנהל המותג. "אחד כזה אני רוצה, בשחור/אפור, עם אקרופוביצ'ים וקרבונים וכל מה שאפשר להוסיף לו. מתי הוא מגיע?" את כל זה עשיתי מבלי שאראה את האופנוע, מבלי שאשמע את הסאונד שלו, מבלי שאגע בו, ובטח שבטח מבלי שארכוב עליו.

מנהל המותג הסתכל עלי, ואז הסתכל מאחורי הכתף שלי, מחפש את הוואן הלבנה עם האנשים והחלוקים, הלבנים. משראה שאין אף אחד רודף אחרי, הוא התחיל להסתכל סביבו ועל הקירות, מחפש מצלמות נסתרות שאולי הושתלו לו שם בידי אלמוני. אחרי כמה דקות הוא התעשת, עשה טלפון, ואמר: "בשבוע הבא, רביעי או חמישי, בלי נדר".

פאסט פורוורד שבוע וחצי. המשך…

מיצו רוכב על Aprilia RSV4R

"סע, יש לך עד 12:30 להגיע לשם, אם תגיע, תוכל לרכוב עליו". ככה, בלי הרבה דרמה אומר לי ישראל, מנהל מותג סוזוקי/אפריליה באבניר. "סע כבר!"

החום של ת"א מעיק עלי במעיל האנדורו שאיתו יצאתי מהבית באותו יום אביבי, אבל חום או לא חום, אני לא משוגע מספיק כדי לותר על ההזדמנות. מבט על השעון – יש לי בערך 10 דקות להיות שם.

לרכוב על Aprilia RSV4.

אני יושב על אוכפו הגבוה של הקרנף שלי, ה- KTM Adventure 990 R (כתבה עליו – בהמשך), וגומא במהירות בלתי חוקית בעליל (לכאורה) את המרחק בין צפון ת"א לסוכנות אבניר שבדרום העיר. יש רוכבים ברי מזל שזכו לטוס לאיטליה להשקה של האופנוע. אני טס באיילון. לפחות המזוודות שלי לא ילכו לאיבוד עם אליטליה, אני מרגיע את עצמי כשאני נוגע ביד שמאל באחת המזוודות של הקרנף.

פאסט פורוורד 10 דקות. האפריליה מחכה לי כבר לצד המדרכה, מתודלק. אני מכניס את הקרנף בדחיפה פנימה אל המוסך, חותם על טופס, ולוקח מפתח.

"תזכיר לי, T זה לא טורינג, נכון? זה טראק, נכון?" אני שואל את יוסי שמוסר לי את האופנוע. "לא יודע. תנסה, מה כבר יכול להיות" הוא אומר לי. אבל אני כבר יודע. אני עולה על האופנוע הלבן, מכניס מפתח לסוויץ' ומסובב. התצוגה הדיגיטאלית מתעוררת לחיים עם הלוגו של אפריליה, ומחוג מד הסל"ד מבצע הקפה של השעון וחוזר למקומו. רחש וקרקוש משאבות דלק ושאר קרביים אלקטרוניים מתעוררים לחיים, ואני לוחץ על כפתור המתנע.

האופנוע קטן מאוד במימדיו הפיזיים. לא רק קצר, אלא גם צר למדי בהשוואה לכל מרובע צילינדרים יפני אחר. הרמת רגל מעל למושב ה- One Seat, ואני מניח עליו את ישבני המוצק. האופנוע גבוה, והמתלים (שבהמשך  תהיה לי רק מילה אחת לומר עליהם – נפלאים!) מתגלים כקשים למדי ולא שוקעים תחת נטל המשקל של גופי החטוב. אבל בהתחשב בעובדה שהרגע ירדתי מאופנוע גבוה הרבה יותר זה לא מפחיד אותי. אם אני נוגע בשתי הרגליים ברצפה, אני מסודר. אני שם רגל אחת על הרגלית. צפוף.

המשך…

נגישות