חמישה מוטורצייקליסטים מתל-אביב לבגדאד על אופנוע

כן כן, חמישה מוטורצייקליסטים החליטו לצאת למסע הרפתקני, ארוך, מיגע ומסוכן מת"א לבגדאד… המסע ארך מספר ימים וכלל בתוכו קטעי קישור ארוכים בהם הרוכבים האמיצים רכבו במהירויות מטורפות של עד 105 קמ"ש (תאמינו!), נתקלו במשמרות חמושים של בדואים, כמעט בוצע בהם לינץ' בידי אספסוף זועם, ועוד שלל הרפתקאות מסמרות שיער.

הכל טוב ויפה רק שסיפור המסע הזה לא התרחש אתמול, אם כי בשלהי שנת 1933, בתקופה שבה היה קונסול עיראקי בחיפה, תקופה שבה חיל האויר הבריטי שלט בשמיים, תקופה שבה הגבולות היו פתוחים והחופש היה כמעט בלתי מוגבל.

סיפור נפלא זה נכתב ע"י אדם בשם נעים טוויג, ופורסם בתחילת שנת 1947 ב"נהרים", בטאון עולי בבל. הביטאון נמצא בעיזבונו של משה ברוך ז"ל, והוא הובא לידיעתי ע"י עוזי יצחקי. תודה עוזי!

הרני להביאו כאן במלואו, בשפה, בניסוח ובכתיב המקורי (כולל שגיאות, אם היו כאלה). תהנו:

נולדתי בבגדאד, בהיותי בן שלוש עשרה, התגעגעתי לטיולים ונסיעות, דבר שאינו שכיח בעיראק מפאת קשיי התחבורה והמרחקים הגדולים בין עיר לעיר, ולכן לא יכלתי למלא תשוקתי.

אז גמרתי אומר לנסוע לארץ ישראל. השפעתי על בני-המשפחה וסוף סוף הצלחתי, בשנת 1926 עזבנו את בגדד. נסענו באוטו קטן ופתוח במשך חמשה ימים ולילות במדבר, בגלל אי השקט אשר שרר אז בין הדרוזים והצרפתים. עלינו היה להקיף מרחק גדול עד דיר-אל-זור אשר בסוריה. מכאן המשכנו את דרכנו לבירות.

את המסע הזה לא אשכח ותמיד הייתי מצפה לאותו יום אשר אעבור שוב את המדבר הזה בעצמי, וכן היה.

בשנת 1933 קראתי באחד העתונים העיראקים על פתיחת תערוכה בבגדאד ע"י המלך פייצל הראשון. הממשלה הזמינה אנשים לראות בהתקדמותה של עיראק. מיד נסעתי לתל-אביב להפגש עם מנהל I.C.I. ולהסביר לו כי אני מחפש עוד ארבעה נוסעים היודעים לנסוע היטב באופנוע. המנהל הסכים, והטיל עלי לסדר את כל התכניות, בתנאי שאני אהיה אחראי למסע נועז זה. לא עבר שבוע וכבר נאספנו קבוצה של חמשה מוטורצייקליסטים, ארבעתם היו אירופים אשר לא הכירו את המזרח ולא היו בקיאים בשפה הערבית, אך אין דבר העומד בפני הרצון.

כתום כל ההסברות והעיונים במפות טופוגרפיות החלטנו לנסוע לבד מבלי להגרר אחרי ה"נירן טרנספורט" או אוטו אחר. נסעתי לחיפה כדי להפגש עם הקונסול העיראקי ולהסביר לו לשם מה אני נוסעים לבגדאד. הקונסול התענין מאד וענה לי כי הוא יכתוב לבגדאד ואם תתקבל איזו תשובה יודיעיני בהקדם האפשרי.

אחרי זמן מה נקראתי לקונסול "והפראש" הודיע לי שהקונסול בעצמו רוצה לדבר אתי. נכנסתי, הושבתי על כסא מרופד וגם קפה עם סיגרה הוגשו לי. הוא אמר לי בחיוך: את הויזות תקבלו, יא נעים אפנדי, והגיש לי מכתב כתוב ערבית ממיניסטר החוץ העיראקי, שבו כתוב" הממשלה העיראקית אינה אחראית עבור כל איש ואיש מאתנו אם יקרה אסון או תעיה בדרכים, בתוך הטריטוריה העיראקית. בטרם אחתום, שאלתי: ומה יהיה במקרה של תעיה בדרך? הוא ענה: ה R.A.F. תחפש אתכם וזה יעלה לכם בכסף. נפרדתי ממנו ב-"מע-א-סלאמה".

פניתי למשרדי I.P.C. כדי לקבל רשות להעביר ולחנות בתחנות של H.5. ו- H.4. ולבקר במפעלי קרקוק כל זה ניתן לנו ואנו כבר מוכנים לדרך. הצטיידנו בדלק, במים, וגם בחלקים שונים של מכונות וחלקנו את התפקידים: האחד מכונן, השני מגיש עזרה ראשונה, גזבר וצלם, תפקידי היה הקשה ביותר: אחריות ומורה דרך.

בבקר השכם יצאנו לדרכנו לקראת 1200 ק"מ. אחרי 300 ק"מ נמצאנו במרחב. המדבר פרוש לפנינו בשטיח מעוגל אשר אין לו סוף. התחנה הראשונה היא H.5. ואחרי 100 ק"מ H.4. עד רוטבה. לרוטבה הגענו בלילה. שני זקיפים בדוים בעלי צמות ארוכות ומזויינים מכף רגל ועד ראש הצדיעו לכבודנו בעמידת דום ושם לנו כל הלילה. אור ליום השני של הנסיעה נשארו לנו 315 ק"מ עד "רמאדי". אחרי נסיעה של 200 ק"מ לערך נתקלנו לפתע בעדר איילות קטנות וגדולות רצות וקופצות במהירות הבזק, העמדתי אחד מאתנו על הדרך וצויתיו לבל יזוז עד שובנו אליו. ארבעתנו הקפנו את האילות בעגול גדול במהירות של 105 ק"מ לשעה עד שסוף סוף תפסנו שלוש מהן. החבר שהעמדתיו על הדרך, רצה גם הוא כנראה להשתתף בציד, זז ממקומו ורדף אחרי האילנות. ל ידי כך אבדנו את הדרך. אובדי עצות היינו, עיינו במפה ומצאנו שאנו בכוון "ערב סעודיה". באותו רגע נזכרתי בפסוק שבתהלים: "תעו בישימון דרך עיר מושב לא מצאו", החלטנו לשלוח שתי אילות גדולות ולהשאיר רק אחת למקרה של חוסר אוכל. חשבנו לחכות עד שיעבור איזה אוטו, אך מי יודע כמה זמן נצטרך לחכות! לקחתי את המשרפת והתחלתי להסתכל פה ושם אולי אמצא איזה סימן ופתאום נגלה לעיני דבר מבריק. נסענו בכוון זה כק"מ אחד ומצאנו בקבוק של קוניאק עם צלחת שבורה, ומאחורי זה "הכביש".

שמחתי מאד והמשכנו את דרכנו, מרמאדי נסענו בסדר עד בגדאד. עברנו את גשר "מוד" ולפני שנגיע ל"ג'אמע מרג'אן" נסתם הקרבורטור של אחד המוטוצייקלים ונעמוד לתקנו, בנתיים התאספו סביבינו ערבים וגם יהודים. שנים מהיהודים שוחחו: יהודים אלה מירושלים או מתל-אביב? נגש השני אל המספר ונקה אותו באצבעותיו וקרא בהתפעלות: אותיות עבריות! לא יכולתי להתאפק, הורדתי את ראשי בי זרועותי והתחלתי לבכות על מצב אחינו הסובלים בארץ הזאת. התחלתי לדבר אתם בלשונם.

פניקה קמה בפרט אצל הערבים באמרם "יהודי עיראקי!" בנתים נגש שוטר והתחיל לפזר את הקהל ונמשיך את דרכנו אל אחד הגרג'ים. ראשית כל בקרתי את קבר אחי המנוח ואחר טיילנו בשווקים של בגדאד, אותה בגדאד הידועה לי מכבר.

ביום השני נסענו אל התערוכה, לא היה מה לראות. כאין וכאפס לעומת "יריד המזרח" של תל-אביב. בעצם לא למטרה זו נסעתי. נסענו ל"מאצ'ם" ו"כאצ'מייה" ול"טאק כסרה". בקרנו גם ב"סדת אל הנדייה" (הסכר שבנהר פרת).

ביום השבת בקרנו בבתי הכנסת. אחרי צאת השבת שטנו ב"בלם" על פני החדקל.

בזה נסתימה ה"אבנטורה" הגדולה שלנו. נפגשנו עם הקונסול האנגלי והוא ברך אותנו ובלחיצת יד בקשנו למסור דרישת שלום לתל-אביב. כך נגמר המסע בהצלחה ובצלומים רבים וגם בהרפתקאות לא מעטות במשך הנסיעה של 3000 ק"מ.