קטגוריה: היסטוריה

אישה, שחורה, על אופנוע לאורכה ורוחבה של כל ארה"ב

בימינו הכותרת הזו לא אמורה לרגש מישהו. אבל קחו צעד אחורה, ולכו כ- 90 שנה אחורנית לשנות ה- 30 של המאה הקודמת. לטובת הצעירים שלא מכירים את ההיסטוריה, נזכיר שמדובר בכ- 20 שנה אחרי שנשים בארה"ב קיבלו את הזכות להצביע, רק כמה שנים אחרי התחלת ייצור המוני של רכבים, שנים שבהם כל הנושא המוטורי היה עדיין בחיתוליו, תקופה של עליות ומורדות כלכליות כתוצאה מהשפל הגדול, ומעל לכל – מדובר בתקופה שבהם היו בשיאם חוקי ההפרדה הגזעית בין לבנים לשחורים בארה"ב.

בסי סטרינגפילד היתה אישה שחורה שנולדה (ככל הנראה) בצפון קרוליינה ב- 1911 (אם כי התיעוד אודותיה קצת קלוש ויש טענות מאוחרות יותר שהיא בכלל נולדה בג'מייקה). בהיותה בת 16 או 17 היא ביקשה מהאמא המאמצת שלה אופנוע, וקיבלה אינדיאן סקאוט, אופנוע שהיה פופולרי מאוד בתקופה. מבלי שתדע להפעיל אותו היא לימדה את עצמה לרכוב. בהיותה בת 19 היא צברה מספיק ביטחון, וכך מספרת הביוגרפיה שלה, היא הטילה מטבע של פני על מפה של ארה"ב, ויצאה לדרך.

סולו.

הרכיבה על סוסי הברזל הגדולים (מתוצרת הארלי דייוידסון, אינדיאן ואחרים) היתה שטח גברי מוצהר, ולכן המחזה של אישה שרוכבת על כלים כאלה היה בהחלט יוצא דופן, לא כל שכן אישה שחורה. בסי שעטה (אם אפשר לקרוא למהירויות של אז בשם הזה, בעצם כן, אולי בהשוואה לרכיבה על סוסים) על אופנוע ההארלי דייוידסון האהוב שלה לאורכם של דרכי עפר משובשות – באותם ימים רשת האוטוסטרדות של ארה"ב עדיין לא היתה קיימת – מגשימה במו ידיה את הרצון לחופש ולתנועה חופשית ברחבי ארה"ב שהיתה עדיין (ותמשיך להיות עוד לפחות 30 שנה) כבולה בשלשלאות ההפרדה הגזעית. כיוון שכך, בעלי מוטלים רבים סירבו לתת לאישה השחורה מקום לינה, אבל בסי לא נתנה לזה לעצור בעדה והיא נהגה לישון על ולעיתים ליד האופנוע שלה בתחנות דלק צידי הדרכים. אם היה לה מזל היא היתה מתארחת אצל משפחות שחורות שפגשה בדרכה. כדי להתפרנס בדרכה היא היתה נוהגת להציג בתצוגות שונות וקרנבלים ברחבי המדינות בהן עברה, עושה סטאנטים עבור הצופים.

המשך…

חמישה מוטורצייקליסטים מתל-אביב לבגדאד על אופנוע

כן כן, חמישה מוטורצייקליסטים החליטו לצאת למסע הרפתקני, ארוך, מיגע ומסוכן מת"א לבגדאד… המסע ארך מספר ימים וכלל בתוכו קטעי קישור ארוכים בהם הרוכבים האמיצים רכבו במהירויות מטורפות של עד 105 קמ"ש (תאמינו!), נתקלו במשמרות חמושים של בדואים, כמעט בוצע בהם לינץ' בידי אספסוף זועם, ועוד שלל הרפתקאות מסמרות שיער.

הכל טוב ויפה רק שסיפור המסע הזה לא התרחש אתמול, אם כי בשלהי שנת 1933, בתקופה שבה היה קונסול עיראקי בחיפה, תקופה שבה חיל האויר הבריטי שלט בשמיים, תקופה שבה הגבולות היו פתוחים והחופש היה כמעט בלתי מוגבל.

סיפור נפלא זה נכתב ע"י אדם בשם נעים טוויג, ופורסם בתחילת שנת 1947 ב"נהרים", בטאון עולי בבל. הביטאון נמצא בעיזבונו של משה ברוך ז"ל, והוא הובא לידיעתי ע"י עוזי יצחקי. תודה עוזי!

הרני להביאו כאן במלואו, בשפה, בניסוח ובכתיב המקורי (כולל שגיאות, אם היו כאלה). תהנו:

נולדתי בבגדאד, בהיותי בן שלוש עשרה, התגעגעתי לטיולים ונסיעות, דבר שאינו שכיח בעיראק מפאת קשיי התחבורה והמרחקים הגדולים בין עיר לעיר, ולכן לא יכלתי למלא תשוקתי.

אז גמרתי אומר לנסוע לארץ ישראל. השפעתי על בני-המשפחה וסוף סוף הצלחתי, בשנת 1926 עזבנו את בגדד. נסענו באוטו קטן ופתוח במשך חמשה ימים ולילות במדבר, בגלל אי השקט אשר שרר אז בין הדרוזים והצרפתים. עלינו היה להקיף מרחק גדול עד דיר-אל-זור אשר בסוריה. מכאן המשכנו את דרכנו לבירות.

את המסע הזה לא אשכח ותמיד הייתי מצפה לאותו יום אשר אעבור שוב את המדבר הזה בעצמי, וכן היה.

בשנת 1933 קראתי באחד העתונים העיראקים על פתיחת תערוכה בבגדאד ע"י המלך פייצל הראשון. הממשלה הזמינה אנשים לראות בהתקדמותה של עיראק. מיד נסעתי לתל-אביב להפגש עם מנהל I.C.I. ולהסביר לו כי אני מחפש עוד ארבעה נוסעים היודעים לנסוע היטב באופנוע. המנהל הסכים, והטיל עלי לסדר את כל התכניות, בתנאי שאני אהיה אחראי למסע נועז זה. לא עבר שבוע וכבר נאספנו קבוצה של חמשה מוטורצייקליסטים, ארבעתם היו אירופים אשר לא הכירו את המזרח ולא היו בקיאים בשפה הערבית, אך אין דבר העומד בפני הרצון.

המשך…

נגישות