Dodge Tomahawk – עוד הגזמה אמריקאית או חלום רטוב?

בעולם הממוסגר של תעשיית הרכב, שבו כל רעיון חייב לעבור רגולציה, אישור בטיחות ותקן פליטות – צץ לו בתחילת שנות ה-2000 רעיון שאי אפשר היה להכניס לשום קופסה או קטגוריה מוכרת. מכונה שהיא לא בדיוק אופנוע, לא ממש מכונית – אלא יצור מוטורי הזוי, פרוע, מופרך, ומפעים ביופיו ובחוצפתו, משהו שרק אמריקאי (ואלוהים יודע מה הוא לקח לפני) יכול היה לחשוב עליו. הכירו את Dodge Tomahawk – מיצג ראווה מכני שנראה כאילו פרץ החוצה מתוך סרט מדע בדיוני ולא ביקש רשות מאף אחד.

ודווקא בגלל זה אנחנו אוהבים את זה. אז הנה, קחו תזכורת לתקופה שבה לא היינו כבולים בכבלי הפוליטיקלי קורקט והכל היה נראה אפשרי.

לא, זה לא אופנוע חדש. הוא הוצג לציבור לראשונה בתערוכת דטרויט ב- 2003. אבל נפלה עלי נוסטלגיה, אז תקראו ותסבלו.

לא פחות ממפלצת – V10 של וייפר על שניים (בערך)

אנחנו מכירים אופנועים עם מנועים גדולים, מנועים חזקים, ואפילו קונספטים עם מנועים הזויים. אבל כאן האמריקאים פרצו כל גבול אפשרי. בלב הטומאהוק של חברת דודג' פעמה מפלצת: מנוע V10 עצום בנפח 8.3 ליטר שנלקח היישר מדודג' וייפר – מכונית השרירים הקיצונית של אותה תקופה.

עם 500 כוחות סוס ומומנט אדיר של כ-71 קג"מ, החיה הזאת הייתה רחוקה שנות אור מכל אופנוע "נורמלי". ולמרות שהתצורה כללה ארבעה גלגלים – הם מוקמו בזוגות צמודים, ויכולת ההטיה המיוחדת הפכה את החוויה לאופנועית למדי, לפחות בעיני המעצבים. כבר ראינו משהו דומה אצל ה- Lazareth LM 847 שגם הוא חולק את אותו קונספט של 4 גלגלים ומצוייד במנוע 4.7 V8 של מזראטי, וגם ב-Hoss Boss עם מנוע 350 V8 של שברולט, אבל כאן המשמעות של  2 בוכנות נוספות משמעותה הגדלה של המשקל והאורך הכללי.

עיצוב מהאגדות, הנדסה בלי פשרות

ההשראה לעיצוב הגיעה מהסרט "טרון", אבל הביצוע היה כולו של חברת דודג' שהציגה את הטומאהוק כאמור בתערוכת הרכב של דטרויט בשנת 2003: גוף האופנוע היה עשוי אלומיניום בקווים של ארט-דקו אגרסיבי, מקדימה כידון חשוף, באמצע מושב בודד (ולא ממש ברור איך הרוכב היה אמור להישאר במקומו בלי לעוף אחורה כשהיה סוחט את המצערת…), ובמקום פנסים – יחידות יניקה. הפנסים עצמם מוקמו עמוק בין הגלגלים הקדמיים. במקום מזגן או נוחות, קיבלת שלדת מנוע נושאת עומס, בלמים היקפיים עם 24 בוכנות (!) ומתלים נפרדים לכל גלגל. תוסיפו לזה קירור יבש, רדיאטורים כפולים ומאוורר חגורה – וקיבלתם פסיכוזה הנדסית שנראית כמו פסל אמנות תעשייתי.

לא חוקי, לא רציונלי – ובדיוק בגלל זה כל כך נחשק

דודג' לא התכוונה שהטומאהוק יעלה על הכביש הציבורי. עם משקל עצמי של כמעט 700 ק"ג ובלי מערכות בטיחות, לא היה שום סיכוי שיעבור תקינה. הוא לא אופנוע לפי תקן, אבל הוא גם לא רכב… אז לפי איזו קטגוריה משייכים אותו בכלל? מה שזה כן היה – הצהרת כוונות של מותג שמאס בבינוניות.

סגן נשיא קרייזלר דאז, טרוור קריד, תיאר את הטומאהוק כ"סטירה מצלצלת לבנאליות", וזה תפס. התקשורת התפוצצה, הקהל התלהב, והעולם המוטורי לא ידע איך לבלוע את מה שהוא רואה.

על הנייר: 0 ל-100 ב-2.5 שניות. בפועל? איש לא יודע

דודג' טענה שהתאוצה של הטומאהוק מ-0 ל-100 קמ"ש נמשכת רק 2.5 שניות, ושניתן להגיע איתו למהירות תיאורטית של 480 קמ"ש (!). בפועל – מעולם לא בוצעה מדידה רשמית, והמספרים נשארו בגדר אגדה אורבנית מוטורית. ועדיין, כשאתה רואה גוש מתכת באורך 2.6 מטרים שמזכיר את האופנוע של באטמן ועם צללית של טיל עם כידון, אתה לא שואל יותר מדי שאלות.

וכשיש ביקוש, מגיע גם תג מחיר

ההצלחה התקשורתית והבאזז שיצר הטומאהוק הובילו את דודג' להחליט על ייצור מהדורה סופר-מוגבלת של 10 יחידות בלבד. הדגם נמכר כ"פסל" במהדורת ניימן-מרקוס היוקרתית, עם תג מחיר של לא פחות מ- 555,000 דולר ליחידה. ההבהרה הייתה ברורה: הכלים האלה נועדו לתצוגה בלבד – לא לרכיבה. הייצור הועבר ל-RM Motorsports עם רמז מאת הנהלת דודג' שאם יימצאו 20 קונים משמעותיים – הם ישקלו להפוך אותו ל"מבצעי". זה לא קרה, ולכן יחידות האספנות המעטות האלו – למרות שהן לא ממש נוסעות – הפכו לאייקונים מבוקשים.

האם כמעט ראינו גרסה סדרתית?

על פי דיווחים, בקרייזלר שקלו לייצר מאות יחידות במחיר של כ-200 אלף דולר ליחידה – פחות מחצי ממחיר הדגם הקטלוגי. אבל גם בלי מערכות בטיחות, עלות הייצור היתה אמורה לעמוד על 100,000 דולר ליחידה לא כולל עלויות פיתוח. במילים אחרות, גם אם היו מנסים, זה כנראה לא היה משתלם (אגב, אתם יודעים איזה יצרן אחר החליט לתת צ'ק פתוח למהנדסים שלו שיעשו מה שבא להם העיקר שזה יהיה וואו ולא משנה מה העלויות? תנו בתגובות).

סיכום: פסיכדליה מכנית שמסמלת חופש יצירתי

הטומאהוק של דודג' לא נועד להימכר, לא נועד להירכב, ולא נועד להיות מעשי (ובעולם שבו דודג'/קרייזלר נמצאת בבעלות קונצרן סטלנטיס הענק – זה גם לא היה יכול להיות אפשרי). אבל הוא כן נועד להותיר רושם – והוא עשה את זה בענק. בעידן שבו הכול חייב להיות בטיחותי, רגולטורי וצפוי, מישהו העז לחלום בענק ולממש את החלום. והתוצאה? חיית ראווה שהיא לא פחות מיצירת אמנות מכנית.

האם הייתם רוצים כזה בסלון? אם היתה לי וילה בכפר שמריהו עם סלון בשטח של 4 דונם – אני הייתי שמח שיהיה לי פסל כזה שם. אבל בנתיים אסתפק במה שיש לי…

קחו סירטון שמראה את הטומאהוק בנסיעה: