קטגוריה: דעות אישיות

כל רוכב אופנוע צריך לקרוא את הפוסט הזה:

אנחנו נמצאים בעיצומו של גל גניבות אופנועים רציני. למען ההגינות, גונבים לנו הכל – גם אופנועים וגם רכבים, וכולנו משלמים על זה ביוקר בהתייקרות אסטרונומית של פרמיות הביטוח המקיף שלנו. הגניבות לא נעצרות ורק מתגברות, והגנבים שפעם לא היו נוגעים בכלים ממותגים מסויימים – גונבים הכל בלי דין ובלי דיין, וכל מי שחווה את זה על בשרו מגלה שברוב המקרים המשטרה כלל לא מתאמצת לתפוס את בני העוולה, ואם הם נתפסים, הדלת המסתובבת של בתי המשפט תדאג להקיא אותם החוצה תוך פחות מ- 48 שעות ואפילו לפני – לסיבוב נוסף בשכונה.

ומכיוון שזה כואב לנו גם בלב וגם בכיס, חשבתי שזה יהיה טוב לעשות שידור חוזר ומתומצת יותר של שני הפוסטים המקוריים שלי משנת 2009:

מה לעשות נגד גנבי אופנועים? חלק 1
מה לעשות נגד גנבי אופנועים? חלק 2

קודם כל כמה הנחות יסוד:

• לפעמים הכלים הגנובים משמשים לביצוע פשעים (מה שאומר גנב מזדמן שרק במקרה ראה דגם אופנוע שהוא רוצה).
• לפעמים הם נגנבים על ידי "בני טובים" משועממים שמחפשים להתעסק במשהו (לרוב מדובר בגנבים של רגע, לא מקצוענים).
• לפעמים הם נגנבים כדי להימכר מחדש בשוק הגנובים של שבדיה. זה טיפוסי במיוחד לכלים ש… ממממ… נו, הבנתם את הרעיון (אלה כבר גנבים מקצועיים שמתפרנסים מזה והם באים עם כלי עבודה, ידע, ניסיון ורצון להצליח כי זה מכניס להם כסף לכיס).
• לפעמים הם נגנבים כדי לשמש תורמים לחלפים. גם זה טיפוסי לסוג ממממ… מסויים… של כלים (גנבים מקצועיים).
• לפעמים – הם נגנבים למטרות כופר (גם כאן – גנבים מקצועיים). אבל גם אם מצליחים להחזיר אותם, זה בתמורה לכופר לגנבים שבסופו של דבר רק מניע עוד ועוד ועוד את הכלכלה השחורה הזו.
• ולסיום – אם מישהו רוצה לגנוב את האופנוע שלך והוא מספיק נחוש בדעתו ויש לו את הכלים והידע – הוא יצליח בזה ושום דבר שלא תעשה לא באמת ימנע את הגניבה.

אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לוותר בלי מאבק, וזה לא אומר שאנחנו צריכים לעשות להם את החיים קלים. אחרת – אולי פשוט נשאיר לגנב את המפתחות בסוויץ' וגם כוס קולה קרה וסנדוויץ' מפנק…

לכן: המשך…

הפוסט הזה פורסם במקור בשנת 2019 בפייסבוק כתגובה למישהו שביקש חוות דעת על אופנוע ממותג מסויים. חשבתי שזה יהיה נחמד להעלות אותו גם לכאן, שיהיה. מקווה שתהנו.

רצית לרכוב על אופנוע קאסטום? למה זה טוב? לא חבל? חם בחוץ, מלא לחות, יש לך דברים טובים יותר לעשות מאשר לשרוף את זמנך על זה. עזוב אותך רכיבת מבחן. הנה, שירות לציבור, ככה זה ירגיש לך:

יושב

שם ידיים

מתניע

פקה פקה פקה פקה

המנוע מונע

ווררםםם ווררםםם ווררםםם קצת משחק עם הגז בניוטרל

מכניס ראשון, קלאנק

פלוק באק פוק המנוע נכבה

מבט משתומם לצדדים

אהה, לא הרמתי רגלית

מרים רגלית לוחץ קלאץ'

מתניע

פקה פקה פקה פקה

המשך…

הפוסט הזה פורסם במקור בשנת 2015 באתר "דוגיגים" שמאז שבק חיים. חשבתי שזה יהיה נחמד להעלות אותו גם לכאן, שיהיה. מקווה שתהנו.

להגיע מהר.

איך מגיעים הכי מהר ליעד שלך? ואיך מגיעים לשם הכי מהר אם, רק במקרה, יש לך בין הרגליים 4 בוכנות, נפח כולל של למעלה מ- 1300 סמ"ק, יותר מחלק מהרכבים שנמכרים בארץ, אבל עם משהו כמו 200 כ"ס?

בתמונה: לא כזה

אה, התשובה פשוטה.

רוכבים מהר. הכי מהר שאתה יכול.

כאן אני חייב להכניס פסקת כיסוי תחת: כל המספרים שנדמה לכם שקראתם כאן בהקשר של הפוסט הזה הינם באינטשים לשנה, על כבישים בחו"ל, ורק על פי מקורות זרים. בארץ אני מקפיד לשמור על החוק, ולעולם איני עובר על המהירות המותרת. בכלל, הפוסט הזה מתייחס למשהו תיאורטי, לא אמיתי, שום דבר כאן לא אמיתי. תלכו מפה. קישטה.

בהתחלה זה מפחיד. אתה לא רגיל למהירויות האלה, התגובות שלך לא מספיק חדות, אתה לא מכיר את הכוחות הפועלים עליך, על האופנוע. האופנוע מפחיד אותך, הרוח, הרעש, ההמולה. הפניות הפשוטות הופכות להיות קשות לביצוע, הבלימה מתארכת, כל תזוזה של הרכבים סביבך מפחידה אותך. זה הגיוני.

אבל ככל שעובר הזמן, ככל שאתה צובר קילומטרים מהירים, כך אתה מתרגל לחיים במסלול הסילון. וזה לא נגמר. אם בהתחלה היית עוקף רכבים בשיא הזהירות כשפער המהירות בינך לבינם היה עומד על כמה קילומטרים בודדים לשעה, עכשיו כל רכב שנמצא על הכביש מהווה מעין מכשול פוטנציאלי שמפריע לך לרוץ קדימה, מעין קונוסים על מגרש אימונים אחד גדול. מה שבעיני אחרים נדמה כמהירות מטורפת, נראה לך יותר ויותר כעמידה במקום. הרכבים אמנם נוסעים, כל אחד במהירות שלו, אבל ביחס אליך הם עומדים, סטאטיים. הפרש המהירות ביניכם הוא יותר מפי שתיים מהמהירות החוקית, הנהג לא מספיק להסתכל במראה והופה, אתה כבר עברת אותו.

אבל זה לא פשוט כמו שזה נשמע. אי אפשר סתם לסחוט את המצערת ולחשוב שהכל יסתדר בעצמו. זה מה שמבדיל בין רוכב סתמי, מזדמן, שעלה על אופנוע סופר-מהיר, לבין רוכב מיומן, מושחז, מפוקס. כל רגע של רכיבה במהירות כזו הוא אוסף של פעולות חישוב ואנליזה מתמדת של מצב התנועה, הכביש, האופנוע והגוף. אם מערכות הבקרה האלקטרוניות המותקנות באופנועי הדגל של היצרנים הגדולים מבצעים את החישובים האלה מאה פעם בשניה, הרי שגם המוח האנושי של הרוכב המיומן לא פטור מהמטלות האלה. אתה חייב להיות חד, להיות דרוך, להיות קשוב לכל פיפס או קצה קצהו של סימן אזהרה – מהאופנוע, מהצמיגים, לנתח את האחיזה, לקלוט את התנועה סביבך בקצב מתמיד, להבין מה הולך לעשות כל נהג, במידת האפשר, לצפות את הנולד. אין סיכוי שרוכב שאיננו מרוכז במאת האחוזים יחזיק מעמד ברכיבה כזו לאורך זמן. המשך…

קרוב ל- 10 שנים לאחר התחלת פרוייקט מצלמות המהירות המכונה גם פרוייקט א-3, וכ- 3 שנים לפני תום החוזה שחתמה המדינה עם הספק (חברת מל"מ-תים), עושה רושם שאיפושהו בתוך מסדרונות הממשלה המסורבלת, לא יעילה וחסרת אונים ששולטת על ישראל בימים אלה, מתחיל איזשהו תהליך שעשוי, אולי, לבשר על שינוי לנהגי ישראל בכל הקשור לאכיפת מהירות אוטומטית ואלקטרונית.

משרד האוצר, משרד התחבורה, משרד המשפטים והמשרד לבטחון פנים צפויים להקים צוות בין משרדי משותף שאמור להתחיל את עבודתו בשנה הבאה, ולבחון חלופות למצלמות המהירות הפרוסות ברחבי המדינה.

מכיוון שכאן ב"מיצו בדרכים" אני עוקב כמו נץ אחר ההתפתחויות בנושא החל מהימים הראשונים עוד בטרם החל הפיילוט בנושא, ומכיוון שצברתי לא מעט קילומטראז' בכיסוי הנושא, הנה כמה המלצות לחברי הועדה המכובדים (יהיו אשר יהיו):

1. עשו את הדבר הנכון! הורידו את המצלמות שנמצאות בקטעי כביש ישרים לחלוטין בהם אין למהירות כל משמעות (פרט להיותן דרך מצויינת לחליבת כספים מהציבור), והעבירו אותן לכבישים אדומים, לכבישים מסוכנים, לכבישים בהם נהרגים ונפצעים עשרות אנשים מדי שנה. תתקעו 20 מצלמות על כביש 90 באזור הערבה בתור התחלה. רוצים רשימה של מיקומי כל המצלמות הלא-יעילות לבטיחות בדרכים? בשמחה אתן לכם, אבל לדעתי אתם כבר מכירים אותה יותר טוב ממני (ואם לא, חפשו את הכסף).

2. העבירו את המצלמות לצמתים מסוכנים, והגדירו אותן לשמש כמצלמות אור אדום (וככאלה אין ספק בנוגע ליעילותן במניעת תאונות דרכים). רוצים רשימה של צמתים מסוכנים? פנו ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תבקשו מהם לייצר לכם שאילתא מתאימה והופה, יש לכם אחלה מפה.

המשך…

למי שעדיין לא שמע, זהו הפודקאסט שהוקלט בתחילת אפריל על ידי ידידי בועז קורפל במסגרת רשת "עושים היסטוריה" של רן לוי ובו דיברתי קצת על רכיבה, על פעילות חברתית, על פורומים ורשתות חברתיות, ועל המיזם שבו אני מעורב – רייד ויז'ן.

מקווה שתהנו.

https://www.ranlevi.com/2020/04/08/rechev-safety-motorbikes

כפי שרוב הרוכבים יודעים, מאז שנת 2008 קיים מעין הסכם ג'נטלמני (או הסכמה בשתיקה) בין משטרת התנועה לבין נציגי הרוכבים (בהובלתו של מועדון האופנועים הישראלי) לפיו בעת קיומו של פקק תנועה ו/או תנועה המזדחלת באיטיות על כביש מהיר שבו יש שול ימני (לדוגמה – נתיבי איילון, כביש 4, כביש 5, כביש 1 וכו'), תתיר המשטרה לרוכבי דו"ג לרכוב על שול ימין בלבד בצורה זהירה, איטית, מתחשבת וללא השתוללות.

מדובר בהבנה בין המשטרה לרוכבים, והנחיה פנימית שלה לא לאכוף עבירות אלה. בניגוד למה שחלק מהרוכבים חושבים, הרכיבה בשול ימין איננה חוקית כיוון שהסטטוס החוקי של פעולה זו מעולם לא השתנה. אלא שלפי הסדר זה, כל עוד תנאים אלה מתקיימים, המשטרה לא נהגה לאכוף את החוק המונע נסיעה בשול ימין.

חשוב להזכיר ששול שמאל (שחוקית כלל לא נחשב כשול) אסור לחלוטין לתנועה, וכל מי שרוכב עליו מסתכן בקבלת דו"ח – ובצדק מוחלט.

עם זאת, בשנת 2019 חווינו כולנו עלייה משמעותית בכמות ההרוגים בקרב רוכבי הדו-גלגלי לעומת שנים קודמות, כשחלקן של תאונות קטלניות אלה התרחשו בשוליים.

כתוצאה מכך, ועל פי מכתב רשמי של משטרת התנועה מתאריך 21.11.19, נראה שהמשטרה בדרך לבטל הסכם זה.

מתאריך 22.11.19, כך עולה מהמכתב, תתחיל המשטרה לאכוף את עבירה 6680 כנגד כל רוכב דו"ג שיסע בשול ימין, עבירה שחל עליה קנס של 250 ש"ח ו- 0 נקודות: "נהגת ברכב הנ"ל ונסעת שלא בכביש במקום בו קיים כביש (כולל נהיגה על שול), בניגוד לתקנה 33 (א) לתקנות התעבורה."

האם הרוכבים שגם כך מסתכנים בעת הנסיעה בפקקים יסתכנו כעת הרבה יותר בהיותם חשופים לפגיעה מכל הכיוונים ולא רק על השול? האם במעשה זה תביא המשטרה, במו ידיה, לגידול נוסף בכמות ההרוגים מקרב רוכבי הדו-גלגלי? ימים יגידו.

סעו בזהירות.

הנה כמה תזכורות למה שהיה כאן בעבר:

תזכורת לרוכבים על השוליים

תזכורת בנוגע לרכיבה על השוליים – טייק 2

תזכורת בנוגע לרכיבה על השוליים – טייק 3

המשך הסטטוס-קוו בנוגע להיתר לרוכבי דו-גלגלי לרכוב בשולי הכביש בזמן עומס

בתשובה לתביעה שהגישה קצינה נגד דוברת המשטרה מירב לפידות, טוענת פרקליטות המדינה כי לדוברת המשטרה מותר לשקר ביודעין ובזדון למען "הגברת אמון הציבור במשטרה". הדברים נאמרו במסגרת ראיון שעשה אראל סג"ל עם עו"ד חי בר-אל בערוץ 103. מותר לה לשקר, והיא תהנה מחסינות.

אם זה לא היה עצוב הייתי מתגלגל על הרצפה מרוב צחוק.

לא מאמינים? תקשיבו לזה:

https://103fm.maariv.co.il/programs/media.aspx?ZrqvnVq=HKJMLM&c41t4nzVQ=FJE

מירב לפידות, דוברת המשטרה: שקרנית? מסתבר שכן.

אז למה שנאמין לכל מילה שיוצאת מפיה של המשטרה? למה שנקבל את טענותיה בנוגע לאמינות מצלמות המהירות למשל? או להשפעה שלהן על הבטיחות בדרכים?

יידע כל אזרח ישראלי כי דוברות המשטרה יכולה לשקר לכם גם בזדון וכי לשקרים יש גם חסינות מטעם הפרקליטות.
זה מרתק איך דואגים בפרקליטות ובמשטרה להגדיל את אמון הציבור@ErelSegal @haibarel pic.twitter.com/8aOMoqlYwH

— Yaniv Turgeman (@YanivTurgi) November 18, 2019

היום עברו שנתיים מהשחרור שלי מבית החולים, וזה הזמן לפרסם מבחן רכיבה מעט שונה. לא לאופנוע, אלא לי. למיצו.

העשירי בפברואר 2017 הוא יום שנחרט אצלי בזיכרון להרבה זמן. זה היום שבו כמעט הפסקתי להיות.

יום שישי, אחרי טיול קצר ונחמד לאזור הרי ירושלים. אני, ביחד עם כמה חברים, רוכב בכביש היורד ממערת הנטיפים לכיוון בית שמש. גלגל קדמי עולה על כתם סולר שנמרח על הכביש לאורך עשרות מטרים, הכידון מאבד כיוון, ואני מבין שזהו. אני נוטש את האופנוע באופן יזום, וזהו, יש לי שחור בעיניים.

בניגוד לקלישאות הנפוצות, לא עברו לי תמונות של החיים שלי עוברות מול העיניים. לא היה לזה זמן. אמרתי "פאק" בקול רם, וזהו. את הבום החזק אני מרגיש בגוף שלי עד היום. בום כזה, עוצמתי, שמזעזע את כל הגוף, כזה שאי אפשר לשכוח.

לפעמים, כשאני מתעורר בקפיצה בלילה זה מהבום.

אני פותח עיניים, רואה שמיים דרך פתח קסדה. אין לי תחושה ברגליים ובכל פלג הגוף התחתון, אני לא מסוגל להזיז אותן. אני מבין שאני בבעיה. הנשימה הופכת להיות קשה מרגע לרגע, אני הולך ונעלם. אגב, אף אחד לא יודע איך זה קרה, אבל כן, אני יחף. לאן עפו 2 מגפי הרכיבה שנעלתי? הנה, הן זרוקות על הכביש בתמונה מעל.

שריפה גדולה, עשן, "אל תגעו לו בקסדה!", "בואו נזיז אותו כי האש קרובה!". חברים שמונעים ממתנדבים להוריד לי את הקסדה ובכך כנראה הצילו לי את הרגליים. אוף.

אמבולנס, "איך קוראים לך?", פתיחת וריד מרכזי באזור החזה, ופה אני דועך. חושך.

גם אחרי שהחזירו אותי, זה היה ממש על הקצה. ביליתי כמעט שבועיים בטיפול נמרץ, עברתי 3 ניתוחים, שכבתי חודש במיטה ללא יכולת להזיז את הרגליים, שבועות של כאב, צעיף משי שמתלפף סביב צווארי דרך ערפילי נרקוטיקה שלעולם לא מספיקים וכאבים שלעולם לא מפסיקים. אבל כשאני עוצם עיניים אני רואה לנגד עיני כאב אחר, של אלה שאני יקר להם. המוני אנשים באים לבקר, ממש נון סטופ, עד כדי כך שהיה צריך לנהל רשימה. וזה מחזיק אותי למעלה.

המשך…

באייטם שעלה היום ב- YNET פורסם כי מצלמות המהירות הנייחות (אותן מצלמות "גאטסו"  המוכרות בשם הרשמי שלהן כמערכת א-3) לא עברו בדיקות נדרשות ולכן אמינותן מוטלת בספק.

בית משפט השלום בעכו זיכה היום, בסיומו של משפט מתוקשר במיוחד, 21 נהגים שעירערו על דו"חות המהירות שקיבלו מהמשטרה באמצעות מערכת מצלמות הגאטסו, וקבע כי לא הוכחה אמינות מצלמות המהירות המשמשות לאכיפה אלקטרונית אוטומטית (מכאן – א-3).

להזכירכם, לפני כ- 3 חודשים הקפיאה המשטרה בהנחיית הפרקליטות את כל הדו"חות שהונפקו וזאת מחשש שהמצלמות אינן אמינות. כעת קובע השופט בכר כי אכן, לא הוכחה מעל לכל ספק אמינות המצלמות.

אתר זה – מיצו בדרכים – מכסה את נושא מערכת מצלמות הגאטסו עוד מלפני שהראשונה שבהן עלתה על הכביש. באתר זה אני מתעד בקפדנות את ההקמה (והפירוק) של כל עמדה ועמדה על כבישי ישראל, וכמו כן מספר מידע רק אודות הסכנות שבשימוש במערכות אלה. עוד מהימים הראשונים טענתי בתוקף כי לאכיפת המהירות אין כל השפעה אמיתית על המצב הבטיחותי על כבישי הארץ, וכהוכחה הראיתי כי אין קשר בין מיקומי מצלמות המהירות כפי שהוצבו על ידי המשטרה והמשרד לביטחון פנים, לבין מיקומי הכבישים האדומים  בהם אולי באמת יש חשיבות למהירות הנסיעה. עד כה לא עשתה המשטרה דבר בנושא, והמשיכה להציב את המצלמות במקומות שבהם הם יהיו רווחיות, ולאו דווקא ישפרו את הבטיחות באותם קטעי כביש.

ה"סוד" השמור הזה, שאף אחד במשטרה לא מעז לדבר עליו, הוא הקשר ההדוק בין נוכחות המצלמות על הכבישים לבין כמות ההרוגים, הנפגעים ותאונות הדרכים בכלל. כתבתי על כך בעבר.

אם נסתכל היטב במספרים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נגלה כי מספר ההרוגים בין השנים 2010 ל- 2017 (שנות הפעלת המערכת) רק עולה, בצורה מתמדת ורצופה. 

ומה קרה עוד במהלך אותן שנים? אלה השנים שבהן משטרת ישראל הרשתה לעצמה להוריד את הנוכחות שלה בכבישים. אלה השנים בהן כמות הניידות והשוטרים העסוקים באכיפת עבירות תנועה הלכה וירדה עד לכמות מזערית של פחות ממאה ניידות פעילות בכל רחבי הארץ! 

אלה השנים בהן המשטרה, מתבשמת מעצמה ומדושנת מעונג, הסתמכה על מאות אלפי הדו"חות שהפיקה מערכת א-3, והשתמשה במספרים המטורפים הללו כדי לכסות את ערוותה, את האימפוטנטיות שלה, ואת חוסר יכולתה להוציא כוחות אל השטח." תראו איזו אכיפה מטורפת אנחנו עושים! תראו את כמות הדו"חות! אנחנו אוכפים רק עבירות איכות!" צעקו הקצינים לכל מי שרצה להקשיב להם, וכך גם ניסו לתרץ את חוסר היכולת שלהם גם בעיני התקשורת. קצינים בכירים נשלחו לאולפני הטלוויזיה, טוקבקיסטים הועסקו בתשלום כדי להגיב בפייסבוק וטוויטר.

אלה השנים בהן נשחקה לחלוטין יכולת ההרתעה של המשטרה. אלה השנים בהן המשטרה הפכה לבדיחה בעיני הציבור, שלמד מהר מאוד לצפצף על המצלמות – להאט ממש לפני כל עמדה, ומיד להאיץ חזרה.

ומה קרה מרגע שהמצלמות הושבתו בהוראת הפרקליטות? שימו לב למספרים: גרף ההרוגים והנפגעים בתאונות בשלושת החודשים האחרונים מראה ירידה חדה, ירידה שהיא הרבה מעבר לטעות תקן סטטיסטית, או להשפעה הרגעית של חודשי הקיץ והחופש הגדול.

אתם יודעים מדוע? מה עוד קרה בחודשים אלה?

בחודשים אלה, בלית ברירה, יצאו השוטרים לשטח. ניידות, אופנועים ואמצעים אחרים – שוטרים שיצאו לכבישים ועשו את עבודתם, את אותה עבודה שמשלמים להם משכורת לעשות.

באמת תודה רבה לכם.

אם למישהו היה ספק שהדרך להפחית את התאונות היא קודם כל נוכחות משטרה בשטח, זו הוכחה ברורה וחדה לכך.

תגובת המשטרה:

בימ"ש קיבל היום את החלטתו, מבלי שנבחנו ממצאי הבדיקות המקיפות, המגיעות לסיומן בימים אלו בטכניון, ואשר מטעמים פרוצדורליים לא הובאו בפני בית המשפט בשים לב לשלב בו היה מצוי ההליך המשפטי באותה העת.

כזכור, משטרת ישראל היא שפנתה מיוזמתה, בתיאום עם הפרקליטות, למומחים מהטכניון לצורך בדיקת אמינות ומהימנות המצלמות, זאת מוקדם יותר השנה ובטרם הוכרע הנושא בבית המשפט.

הדוח בעניין מצלמות המהירות א'3 מצוי בשלבי גיבוש סופיים. לאחר השלמת הדוח הסופי, ייבחנו ממצאיו על ידי משטרת ישראל והפרקליטות, וככל שהדוח יבטיח את אמינותן הגבוהה של מצלמות א-3, ישובו המצלמות לפעול באופן מלא וימשיכו להיות חלק מסל האמצעים הרחב שנמצא בשימוש המשטרה במשימתה החשובה – להיאבק בקטל בכבישים ולהציל חיים.

בכוונתנו ללמוד את פסק הדין ולבחון יחד עם פרקליטות המדינה האם יש מקום לערער עליו בפני בית המשפט המחוזי, זאת בין היתר בשים לב לממצאי הדוח הסופי לאחר שזה יתקבל.

עכשיו בואו נספור אחורה את הימים עד לערעור המשטרה.

כרגיל, תזכורת:

מפת מצלמות גאטסו בישראל

רשימת מיקומי מצלמות גאטסו

סעו בזהירות ובאחריות.

לאחרונה קיבלתי מספר שאלות בנושא, ומכיוון שהבטחתי תשובה ישבתי וכתבתי את המאמר הזה.

שימו לב, זה הולך להיות ארוך, אז מי שצריך אמל"ק ומי שממש קשה לו, דלגו למטה. מי שכן יקרא, אני מקווה שיוכל לקבל כמה תובנות למי שרוצה להבין איך הסיפור הזה עובד.

יצויין שכל מה שכתוב כאן מתייחס אך ורק לביטוח חובה ותאונות דרכים. לא מקיף, לא צד ג', ולא ביטוח לאומי או תביעות של תאונות עבודה. מאמר זה גם אינו מתייחס לביטוח תאונות אישיות, שראוי להתעכב עליו בפוסט נפרד.

הפיצויים/כספים שעשויים להגיע למבוטח בביטוח חובה עקב פציעה/פגיעה מתאונת דרכים מחולקים לשלוש קטגוריות, כשכל אחת היא לכאורה נפרדת מהאחרות אבל כולן יחד עובדות כדי לספק למי שנפגע בת"ד את הפיצוי הכספי המגיע לו:

1. טיפול רפואי מלא, החל מציפורן חודרנית וכלה באישפוז לכל שארית חייו בבית לוינשטיין, כצמח (חס וחלילה). אין שום מגבלה על הטיפול הרפואי, ואדם יקבל את כל הטיפול הנדרש לו למשך כמה זמן שנדרש לו. כל הטיפול נעשה דרך קופת החולים.

הטיפול הרפואי מגיע לנפגע בת"ד מהיום הראשון והוא לא קשור בשום צורה למשפט שיתקיים או שלא יתקיים בעתיד, או לכל פיצויים שהוא יקבל או לא יקבל בעתיד.

בסעיף זה אין שום הבדל בין ביטוח החובה המוזל (הכולל השתתפות עצמית, במחיר מוזל) לביטוח החובה המלא (ללא השתתפות עצמית, במחיר מלא).

המשך…

כאחד שפעיל בזירת המאבק בתעריפי ביטוח החובה לדו-גלגלי בישראל מאז אמצע שנות ה- 2000, אני מגלה מדי פעם הבלחות בודדות של גאונות, איזו נורה שנדלקת לה למשך כמה דקות במשרדי האוצר והתחבורה – שיכולה להשפיע על כולנו לטובה (או לרעה).

זה לא המצב כאן.

בכתבה ארוכה שפורסמה היום(23 באוקטובר) ב- YNET תחת השם מק"ש ועד אילת: מפת התחבורה של ישראל ב-2040 נפרשה משנתו של שר התחבורה ישראל כץ בכל הנוגע להרחבת תשתיות התחבורה בישראל לקראת 20 ומשהו השנים הקרובות. לכאורה, על פי הכתבה המפורטת (משהו שלכשעצמו הוא יוצא דופן באתר הספציפי הנ"ל, לצערי), מישהו במשרדי התחבורה והאוצר אשכרה ישב וחשב קדימה אל מעבר לאף הארוך שלו (איך יודעים שפוליטיקאי משקר? השפתיים שלו זזות). לכאורה, מישהו שם הפעיל תאים אפורים וביצע פעולת מחשבה קדימה ותכנון אל מעבר לקדנציה הנוכחית שלו.

ישבתי וקראתי בשקיקה כל מילה. והנה, הגעתי לפסקה הבאה המובאת כאן במלואה (ההדגשה שלי):

"לפי נתוני משרד התחבורה, העומס בכבישים בשנת 2010 עלה למשק 15 מיליארד שקל לשנה. ב-2030 הוא צפוי להגיע לכדי 25 מיליארד שקל ולתוספת של 60 דקות נוספות בכביש, בממוצע יומי. בשנת 2012 הוערכה עלות הזיהום מהתחבורה בכ-4.5 מיליארד שקל לשנה ותאונות הדרכים ב-15 מיליארד שקל בשנה."

עומסים, פקקים, זיהום אוויר ובעיות חניה עולים הון. יופי. מישהו הבין את זה. כי אנחנו בעולם הדו-גלגלי צועקים את זה כבר 15 שנים, ובכל פעם זורקים אותנו מכל המדרגות.

עכשיו בואו נעשה לשניה פסק זמן מהלינק הנ"ל ונחזור לנושא ביטוחי החובה של רוכבי הדו-גלגלי. חברת הפול – אותו ביב שופכין שאליו נזרקים כל רוכבי הדו-גלגלי ברירת מחדל, כיוון שאף חברת ביטוח לא מסכימה לבטח אותנו בביטוח חובה – מייצרת גרעון כספי מדי שנה, שמסתכם על פי דיווחים שונים במספרים של כ- 200 מיליון ש"ח, פלוס מינוס. הגרעון הזה נוצר כתוצאה מגביית חסר בפוליסות שמוכר הפול.

המשך…

בואו אספר לכם סיפור הזוי. נניח שאי שם במדינה דימיונית חי לו אדם בעל שררה, כוח והשפעה אין קץ. ונניח שחשקה נפשו של אדם זה בכתיבת ספר שכל אזרחי המדינה יחוייבו לרכוש, ואשר יכניס לקופתו הון לא קטן. ישב הפריץ על כס מלכותו והחל במלאכת הכתיבה, אלא מה, כיוון שהיה עצלן ולא יסודי, וכיוון שכלל לא ידע איך באמת צריך לכתוב ספר – עשה את מה שכל הפריצים היו רגילים לעשות באותה מדינה: לחרטט.

רצה הגורל, והחירטוטים של אותו שר היו שגויים ביסודם. במקום לכתוב "אדום", הוא כתב "ירוק", ובמקום לכתוב "מזרח" הוא כתב "מערב" וכיוב'. אבל כיוון שהספר פרי דימינו יצא כבר לדפוס והודפס במיליוני עותקים, וכיוון שכל אזרחי המדינה הוכרחו לרכוש עותק אחד של הספר – לא יכול היה הגביר לחזור בו מטעותו, שכן זה היה מוציא אותו קטן, עלוב וטיפש למדי. האזרחים לא הסתפקו ברוע הגזרה, אלא ברוב חוצפתם העזו להטיל דופי בדברי החוכמה של השר הבכיר, וחלקם אף העז להתעמת עם פקידיו במסדרונות בתי המשפט.

לכן בחר השר בדרך יצירתית במיוחד. הבה נכריח את אזרחי המדינה לקבל את הטעות בספר, גם אם כולנו יודעים שזו טעות. מעתה השמש תשקע במזרח ותזרח במערב. למה? "ככה אני קבעתי", אמר השר(ץ).

מה הייתם אומרים לו הצעת חוק כזו היתה עולה על שולחן הכנסת, ומישהו היה שוקל ברצינות להתקדם בתהליך חקיקת חוק שכזה? מה הייתם אומרים לו הכנסת היתה מעבירה חוק שכזה ומטילה על האזרחים משמעות חדשה למושגים זריחה ושקיעה?

כן. זה קורה. וכן, ניחשתם נכון – מדובר במדינת ישראל.

בכתבה בפורסמה אמש בכלכליסט תואר מצב זהה לסיפור הדימיוני שלנו. המשרד לבטחון פנים ביחד עם המשטרה ומשרד התחבורה עשו פאשלה. הם התקינו מצלמות מהירות (גאטסו, פרוייקט א-3) במאות עמדות ברחבי הארץ. הכל טוב ויפה והמטרה ראוייה – הגברת הבטיחות בכבישים – אם כי לא בטוח שהמצלמות מבצעות את משימתן, אפילו להיפך. מסתבר שאף אחד לא בדק האם המצלמות אמינות והאם הן באמת מתעדות בדיוק מירבי את המהירות של הרכבים שעוברים על ידן. כיוון שכך, אזרחים פונים לבתי המשפט על מנת להגן על עצמם מפני האכיפה הדרקונית – ויש שיאמרו – לא מדוייקת. פניות אלה לבתי המשפט יוצרות עומס כבד על המערכת המשפטית, ובכך מעוניין המשרד לבטחון פנים לטפל.

המשך…

וואו! איזו כותרת מאתגרת! איך אפשר בכלל לגשת לכזו שאלה? האם יש כזו חיה – אופנוע שמסכן בצורה יוצאת דופן את מי שרוכב עליו, וגורם לו לרכוב תחת איום בלתי פוסק?

כזכור לכם, גם אני חוויתי לא מכבר תאונת דרכים לא פשוטה:

עדכון לתאונת האופנוע שלי

כן. הצטרפתי לסטטיסטיקה

מבלי להכנס למכניקה של התאונה ושל הפגיעה, אפשר לומר שחיי ניצלו בנס, ושהעבודה הטובה של הרופאים בבית החולים הדסה עין כרם קרוב לוודאי הצילה אותי מגורל עגום של שיתוק מהמותניים ומטה לכל שארית חיי. למזלי, הנס שהתחיל בהישארותי בחיים בתאונה עצמה המשיך והגורל, השכינה, הקוסמוס או איך שלא תקראו לזה – הושיטו את ידיהם ומתחו את כנפיהם אל מעל לראשי ומעל לראשי הרופאים שניתחו אותי – וכך ניצלתי.

חודש לאחר מכן הגעתי למחלקת השיקום בבית החולים שיבא שבתל-השומר, ושם אושפזתי להמשך טיפולי שיקום שבסופם, כך אני מתכנן, אחזור לפעילות מלאה (במגבלות כאלה או אחרות, אם יהיו כאלה, אך מוקדם מדי להתייחס לכך כעת).

על מה אתה יושב?

את התאונה האישית שלי עשיתי, שלא באשמתי, על אופנוע מדגם דוקאטי מולטיסטרדה אנדורו מודל 2016. זהו אופנוע חזק (עם כ- 160 כ"ס) ואגרסיבי למדי, אם כי מעט מתון יותר בהתנהגות הכביש מאשר דגם המולטיסטרדה S הקודם שהיה לי. כשהגעתי למחלקת השיקום מצאתי סביבי מספר לא קטן של מאושפזים שחוו תאונות במידות חומרה כאלה או אחרות על גבי אופנועים. במהלך ההכרות שלי איתם, בין שלל השאלות ששאלנו אחד את השני היו כמובן השאלות הברורות מאליהן: על מה רכבת בעת התאונה? מה גרם לתאונה? מה הנזק שנגרם לך? לאופנוע? וכו'. התשובות שקיבלתי היו כמובן שונות מאדם לאדם, אבל משהו שם גרם לי להסתקרן ולנסות לראות האם ניתן למצוא איזה מכנה משותף בין כל התאונות הללו.

המשך…

יופי. נכנסתם. עכשיו תשארו איתי 3 דקות.

מראש אני מזהיר אתכם – זהו פוסט שמטרתו היא אחת בלבד: לגרות ולמשוך את חוט המחשבה שלכם למחוזות שאולי לא הכרתם, ולגרום לכם לעצור לרגע ולנסות לראות האם האמור בו ישים עבורכם.

הוא כן.

כמה "כמעטים" היו לך?

עזבו את הפלאפון לרגע (אלא אם אתם קוראים כרגע דרך המכשיר הארור), ותחשבו על השנה האחרונה שלכם. שנתיים אחורה, אפילו שלוש שנים אם יש לכם את אורך הרוח. אם הזיכרון שלכם לא מתעתע בכם – לכו אפילו אחורה מזה. חמש שנים, עשר שנים לאמיצים שבכם. תחשבו על כל הטיולים שעשיתם על האופנוע, הרכיבות המשותפות עם חברים, רכיבות הסולו מכאן לשם, דרך בית שמש, דרך הבקעה, דרך סדום/ערד, דרך הגלבוע, דרך רמת הגולן, דרך כביש הצפון ואלקוש… תחשבו על כל הרכיבות היומיומיות מהבית לעבודה וחזרה, ללימודים, לקניות, לחברה, להורים…

עכשיו תנסו חזק חזק להיזכר במספר הפעמים שבהן חוויתם "כמעט" על האופנוע שלכם באותן רכיבות. מספר הפעמים שבהן נכנסתם חזק מדי לסיבוב, מספר הפעמים בהן ברחתם קצת לנתיב הנגדי (בין אם היה בו רכב באותו הזמן ובין אם לא), מספר הפעמים בהן רכב לא נתן לכם זכות קדימה וניצלתם רק בזכות הצופר והברקסים שלכם, מספר הפעמים בהן רכב יצא עליכם בזמן שרכבתם במעגל תנועה (כיכר), מספר הפעמים בהן כמעט ועליתם על קרש שהיה מונח באמצע נתיבי איילון, מספר הפעמים שבהן מצאתם עצמכם במצב שבו כמעט ונפגעתם בתאונה – בין אם באשמתכם המלאה, בין אם מתוך מה שאתם חושבים שהוא אשמה מלאה של הצד השני, בין אם בשילוב שבין השניים, ובין אם בגלל כוח עליון שלא היה לכם עליו שליטה. שמן, סולר, חול, גשם, לילה, מטען חורג, גלגל שעף לכיוונכם, רכבים שלא אותתו, רכבים שלא נתנו זכות קדימה, פס הפרדה לבן, עקיפות, עייפות… תחשבו על הכל.

יש משהו? לא? לכל אחד יש משהו. תחשבו שוב.

בנתיים, אני חייב להודות שזה לא יהיה הוגן לשאול אתכם על ה"כמעטים" שלכם מבלי לחשוף את שלי. אז הנה. בחמש השנים האחרונות היה לי "כמעט" אחד (תתעלמו מהתאונה, זה לא כמעט, זה אמיתי). זה היה בכביש בין הדסה עין כרם לנס הרים. לקחתי סיבוב לא טוב עם אופנוע חזק מאוד, מצאתי את עצמי בנתיב הנגדי, כשמולי מתקרבת משאית. היא היתה מספיק רחוקה ממני, למזלי. כהחלטה של חירום – של להיות או לחדול – ובגלל שראיתי שהמשאית לא יורדת לשול שלה, החלטתי אני לרדת לשול של הנתיב הנגדי, אפילו שהיה צר מאוד. הוא סיפק לי אפשרות להיעצר – לא ממש בבטחה – בעוד שהמשאית שכעת הגיעה אלי, חלפה ממש קרוב אלי. ראיתי את פניו המבועתות של הנהג, הוא פחד הרבה יותר ממני מהסיטואציה, שכן לא היה לו סיכוי לבלום גם אם היה ממש רוצה. אני לא גאה ב"כמעט" שלי, ועד היום לא חשפתי אותו בפני אף אחד. מה שכן, מה"כמעט" שלי לקחתי את כל מה שיכולתי כדי לתקן ולמנוע ממקרה כזה מלהישנות בעתיד. חזרתי על קורסי רכיבה, חזרתי על אותו קטע כביש עשרות פעמים, הקפדתי באלף עיניים ומיליון בקרות כדי שהוא לא ישנה.

אז כמה "כמעטים" היו לכם? אחד? שניים? יש לכם מזל. טעיתם, פישלתם, סמכתם יותר מדי על כלי הרכב השני, חשבתם שהוא יראה אתכם – אבל יצאתם מזה חלק, ואולי למדתם מהחוויה המטלטלת, הפנמתם, וזה לא יקרה שוב ככל שזה תלוי בכם.

אם היו לכם יותר "כמעטים" ממספר פעמים חד-ספרתי שאפשר לספור על אצבעות יד אחת – אתם עושים משהו לא בסדר. לכו לקורס רכיבה מתקדמת, לכו לקורס נהיגה מונעת, לכו להחליף משקפיים, לכו להחליף אופנוע למשהו שמתאים ליכולות שלכם. אולי תשקלו לרדת מאופנוע. אתם מסכנים את החיים שלכם, את החיים של מי שרוכב איתכם, את החיים של המורכבים שלכם, את כל מה שאתם. תעצרו כאן ועכשיו!

אבל זה לא נגמר בזה. המשך…

כבר שבוע וחצי שאני מאושפז במחלקה הנוירולוגית של בניין השיקום בתל השומר וזאת אחרי שהייתי מעורב בתאונת אופנוע לא קלה:

עדכון לתאונת האופנוע שלי

כן. הצטרפתי לסטטיסטיקה

אני "צעיר" כאן, ואני לאט לאט לומד את הנהלים, החוקים הכתובים והכללים הבלתי כתובים. אני גם מכיר את הצוות, יודע ממי אפשר לבקש מה, מי יחזיק לי את הרגליים בעדינות ומי יזרוק אותן בגסות וללא התחשבות, עם מי אפשר לצחוק וממי צריך להתרחק כדי שלא יתחיל להתעסק איתי. סדר היום פה די קבוע ולא גמיש, ואני לאט לאט מסתגל אליו בניסיון להספיק לכל הפעילויות ולתמרן בין בדיקות לבין חוגים או הפעלות שיקומיות אחרות שנקבעו לי בלו"ז על ידי הצוות.

ואז נפל לי האסימון.

אני בעצם נמצא במעין סוג של כלא. כלא מודרני, תנאים סבירים למדי, אבל עדיין כלא.

הערה: פוסט זה נכתב במידה רבה של בדיחות דעת, אל תקראו אותו כלשונו. נסו לקרוא בין השורות.

הפשע

יש לי שותף ל"תא". גם הוא "יושב"  ומרצה את "גזר דינו". הפשע הוא המעשה שבגינו "נענש" האדם ואשר בגללו הגיע לשיקום, חלקם אחרי ניתוחים מסובכים, ואחרי תקופות אשפוז ארוכות.

הסיבות לעונש הן מגוונות, ועם הכניסה ל"כלא" אנשים מסתקרנים ובודקים אצל החדשים: "החלקתי על כתם שמן", "נפלתי ממקבילים על הראש", "מעדתי ממשטח ונפלתי", "נסעתי על אופניים ונכנסתי ברכב חונה שחסם את הנתיב"… השותף שלי לתא, טייס, היה יצירתי במיוחד: "היו מים בדלק, נפלתי עם מטוס".

כולם כאן יושבים על משהו, שניים בתא, והמשותף לכולם הוא שכולם חפים מפשע.

גזר הדין

ה"עונש" שהוטל עלי שונה מזה שהוטל על שותפי לתא. אצלי, גזר הדין קבע שאחזור ללכת ולרוץ – תחזיקו לי אצבעות שאכן זה מה שיקרה. אצל אחרים גזר הדין קשה הרבה יותר. גם כאן, "אסירים" רבים היו מוכנים להחליף ללא היסוס את העונש שלהם עם זה שקיבלו מאושפזים אחרים. המשך…