ה"כמעט" שלא ידעת
יופי. נכנסתם. עכשיו תשארו איתי 3 דקות.
מראש אני מזהיר אתכם – זהו פוסט שמטרתו היא אחת בלבד: לגרות ולמשוך את חוט המחשבה שלכם למחוזות שאולי לא הכרתם, ולגרום לכם לעצור לרגע ולנסות לראות האם האמור בו ישים עבורכם.
הוא כן.
כמה "כמעטים" היו לך?
תעזבו את הפלאפון רגע (אלא אם אתם קוראים בו עכשיו), ותעשו חשבון נפש קטן. שנה אחרונה, שנתיים, אולי שלוש. אם יש לכם סבלנות – אפילו עשר. תחשבו על כל הרכיבות שלכם: טיולים, קבוצתיות, סולו, רכיבה יומיומית לעבודה או ללימודים.
עכשיו נסו להיזכר בכמה פעמים חוויתם "כמעט". סיבוב שנכנסתם אליו חזק מדי. נתיב נגדי שנשפכתם אליו. רכב שלא נתן זכות קדימה וניצלתם רק בצופר או ברקס. כיכר שמישהו התפרץ אליה מולכם. קרש, שמן, סולר, חול, חיה שחצתה כביש בלילה. עייפות. חוסר ריכוז.
יש לכם בראש "כמעט" אחד לפחות? אם כן – תעצרו כאן. אם יש לכם יותר מדי כאלה, הגיע הזמן לבדוק מה אתם עושים לא נכון. קורס רכיבה מתקדמת, נהיגה מונעת, אולי משקפיים חדשים, אולי אופנוע שמתאים יותר ליכולות שלכם. ואם כלום מזה לא יעזור – אולי גם לרדת מאופנוע. כי אתם מסכנים את עצמכם ואת מי שרוכב איתכם.
אבל זה רק חלק מהעניין.
כמה "כמעטים" היו לך שאתה כלל לא מודע אליהם?
יש "כמעטים" אחרים – כאלה שאתם בכלל לא מודעים להם. נסתרים. סמויים. כאלה שחלפתם על פניהם בלי לדעת שכרגע יצאתם בנס.
פה הפואנטה.
אנחנו חושבים שאנחנו בשליטה. כשאנחנו עוקפים משאית עמוסה. כשאנחנו טסים בכבישי הצפון. כשאנחנו ממהרים לעבודה. כשמורכבת אוחזת בנו חזק ומוסיפה לנו עוד קצת אדרנלין. אנחנו בטוחים שהכל בידיים שלנו.
אבל לא.
לפעמים זו הרכיבה בקבוצה שמגינה עלינו, שנותנת לנו אנרגיות, שמדרבנת אותנו להרחיב את גבולות מעטפת הביצועים שלנו, אל מעבר למה שאנחנו רגילים. אנחנו רוצים להראות שאנחנו שווים. האגו משחק פה תפקיד חזק מאוד, גם אם נתכחש אליו בכל כוחנו. הוא שם.
לעיתים זו הרכיבה לעבודה או לפגישה שאנחנו מאחרים אליה. זה שאני ממהר עכשיו נותן לי זכות לעשות דברים שאחרת לא הייתי מעז. זה שהבוס שלי אמר לי בפירוש לא להגיע אחרי 10, מדרבן אותי להספיק את הרכיבה ב- 8 הדקות שנותרו לי, בזמן שברור לכל שאין סיכוי שאעשה את זה מבלי לעגל הרבה מאוד פינות.
לעיתים זו המורכבת שאוחזת בנו חזק מאחור, בעוד שאנחנו מרגישים את ההתרגשות שלה (ושלנו) בכל פתיחת גז, בכל בלימה חזקה. היא תעריך אותי הרבה יותר כשתראה איזה תותח אני באיילון צפון. היא תבין איזה גבר אני כשהיא תראה את התמרונים החריפים שאני מבצע בזמן רכיבה מטורפת בין רכבים.
לעיתים זו הרכיבה המנהלתית, הקבועה, המונוטונית, שגורמת לי לעשות פעולות שאחרת לא הייתי מעז לעשות. רכיבה על שוליים, חיתוך בין רכבים, קיצור רמזורים, חדירה קטנה באין כניסה. אנחנו מכירים את הציר, הוא מכיר אותנו, ואין סיכוי שיקרה שם משהו כי עברנו שם מיליון פעם בשנה האחרונה. לא?
לא. העניין הוא שאנחנו נמצאים בתוך מאגר ענק של סיכונים, וחלק עצום מהם רלוונטים לנו ביום יום. מדובר על מצבי "כמעט" שאנחנו כלל לא מודעים אליהם. מצבים שבהם אנחנו עוברים על פני קטע כביש וכלל לא חושבים על מה שיכול היה לקרות אילו היינו נתקלים בכתם סולר באמצע הסיבוב (נשמע מוכר?). מצבים שבהם אנחנו חולפים על פני משאית וכלל לא שמים לב לכך שהמטען לא מקובע אליה בצורה טובה והוא עלול להשתחרר ממש עלינו. מצבים שבהם אנחנו מתמרנים בין רכבים וכלל לא שמים לב לכך שאחד הרכבים מחליט לצאת ביציאת המחלף ממש שניה אחרי שאנחנו חולפים על פניו. מצבים בהם אנחנו רוכבים חזק באחד מכבישי הצפון, ושניה אחרי שעברנו, חוצה שועל או תן את הכביש.
כל רכיבה שלנו מלאה "כמעטים" שאנחנו לא רואים. משאית עם מטען לא מקובע. כתם סולר שלא שמנו לב אליו. רכב שמחליט ברגע האחרון לצאת במחלף כשאנחנו בדיוק חולפים. חיה שחוצה את הכביש חצי שנייה אחרי שעברנו. כל "כמעט" שכזה הוא סיכון מיידי ומוחשי לנו ולחיינו, אבל מבלי שאנחנו כלל נהיה מודעים לכך שניצלנו ממוות או פציעה קשה. אנחנו בכלל לא יכולים להתייחס אליו כ"כמעט" פשוט בגלל שאנחנו לא מודעים כלל לקיומו והתרחשותו!
וכאן טמונה הבעיה הגדולה.
אז מה ההבדל בין שני סוגי ה"כמעט"ים – זה המודע וזה הלא-מודע?
בעוד ש"כמעט" מודע מתרחש פעם אחת, פעמיים, חמש פעמים בתקופה של ככה וככה שנים – ויש לו (צריך להיות לו) אימפקט משמעותי על הרכיבה שלי, הרי ש"כמעט" לא מודע עלול להתרחש מאות ואף אלפי פעמים באותה תקופה, פשוט מכיוון שאני לא מודע לקיומו ולכן אני לא יכול לספור או לכמת אותו.
אם אני עושה טעות מודעת – אני צריך להיות מסוגל לתקן את דרכי ולמנוע ממנה להתרחש שנית.
אבל אם אני עושה אלף טעויות לא מודעות – אין לי שום דרך לדעת שהן בכלל שם, אלא אם מישהו יסב את תשומת ליבי לכך (קורסי רכיבה מתקדמת, חברים בעלי ניסיון שאני מעריך את דבריהם וכו'). אני עלול לחזור על אותה טעות אלפי פעמים מבלי שאהיה מודע לכך, ובכל פעם כזו אני בעצם חווה "כמעט", רק שאני לא יודע שהוא שם. אותה עקיפה מסוכנת, אותם תמרונים לא בטוחים בין רכבים, אותה רכיבה מהירה על השול, אותו חוסר מרווח ביטחון ביני לבין משאיות אותן אני עוקף, אותו קו לא נכון בעת רכיבה על כביש מפותל, אותה בלימה לא נכונה, אותה תנוחת רכיבה לא נכונה, וכן הלאה.
כל "כמעט" כזה הוא פחות חיים אחד במשחק. במשחק מחשב יש כמה חיים. בחיים האמיתיים – רק אחד.
יש כאלה ברי מזל שיש להם כמה הזדמנויות, והם יוצאים בשן ועין ממצבים קשים מאוד, מחלימים, וחוזרים לשחק. אבל לא כולם כאלה. ישנם רוכבים שחושבים שהם לא עשו אף טעות (רצינית) במהלך שנות הרכיבה הבוגרת שלהם, ועדיין הם נמחקים ממצבת כוח האדם של הרוכבים בישראל, ועוברים לגור בדירת שיכון בבנייני הקומות בבית העלמין סגולה. מספיקה מכה אחת, מספיקה בלימה אחת לא נכונה, מספיקה חיה אחת שחוצה מולכם את הכביש – כדי למחוק בנאדם סופית, בצורה מוחלטת, ובלי חרטות.
שני ה"כמעטים" – גם זה המודע וגם זה הלא-מודע – שניהם עלולים לחסל אותי באותה מידה.
את אחד מהם – אני רואה כשהוא מגיע.
אבל את השני – אני בכלל לא רואה, וכשהוא מתקיים, אני אפילו לא מספיק להגיד "שיט" לפני שהוא פוגע בי.
מה אפשר לעשות כדי לשפר את סיכויי ההישרדות שלי?
במילה אחת: מודעות.
בכמה מילים: אנחנו חייבים לשבור לעצמנו את הקונספט שלפיו אנחנו בלתי מנוצחים רק בגלל שלא עשינו שום תאונה משמעותית בתקופה האחרונה. לא. אנחנו שבירים מאוד, אנחנו חיים על זמן שאול שמתקצר והולך ככל שאנחנו מתפרעים יותר (גם אם אנחנו חושבים שזו "רכיבה חזקה"). אין רוכב טוב שחי לספר על כך לנכדיו. יש רוכב זהיר, רוכב מודע, רוכב חלק, רוכב נכון, רוכב שמכיר את הסביבה שלו ופועל כדי להתאים את עצמו אליה, רוכב שמצליח לקרוא את התנועה ולתמרן בתוכה בעודו מקדים בשני צעדים את האוייבים שלו.
כל "כמעט" כזה – מודע או לא מודע – יכול להיות האחרון שלכם.
קחו קורסים, לכו לתרגל. מצאו חברים שלא מושכים אתכם לשגעת, אלא כאלה שיעזרו לכם (ואולי אתם תעזרו להם) כדי להיות רוכבים טובים יותר – אבל שיעשו את זה בצורה נכונה וטובה. תקחו אחריות על עצמכם, כי זה לא הרכב שלא ראה אתכם – זה אתם שלא הצבתם את עצמכם בנקודה הנכונה, או שהתקרבתם מהר מדי לצומת. זה לא הסיבוב שהתהדק מהר מדי – זה אתם שנכנסתם אליו במהירות לא נכונה ומבלי להעריך נכון את העקומה. יש מיליון דוגמאות, אבל אני חושב שהבהרתי את הנקודה.
תחשבו על זה. זה יציל את התחת שלכם, זה ישמור לכם על ה"חיים" הבודד שנתנו לכם במתנה, וזה יאפשר לכם לשרוד עוד יום אחד בשדה הקרב הזה. אל תהיו עוד מספר בסטטיסטיקה.
האם המאמר עזר לכם? יאללה, שתפו. יש לכם טיפים נוספים? תנו בתגובות, זה יעזור לאחרים!
(כל התמונות בדף זה נמצאו באינטרנט, וקרדיט מגיע לבעליהם)
About The Author
Mitsu
מיצו הוא שם העט בו אני מוכר בקהילת רוכבי הדו"ג, אבל שמי האמיתי הוא דניאל פטרי. אופנועים הם התשוקה שלי, ואם זה היה תלוי בי, הייתי מתעסק רק בהם. למזלי (או שלא) יש לי בחיים הרבה עניינים אחרים שדורשים את תשומת ליבי... אתם יכולים למצוא אותי פה, אבל מכיוון שאני אוהב לכתוב כשעולה בי המוזה (בעיקר כשמעצבנים אותי, אבל לא רק), אז יוצא שאני גם כותב המון במקומות נוספים, וכתבות שאני כתבתי פורסמו בעבר במגוון מדיות כמו YNET, מוטו, פולגז, גלובס, כלכליסט, אוטו ועוד. בכל הקשור לנושאים המופיעים באתר זה ניתן ליצור איתי קשר דרך הקישור המופיע בראש כל דף.
זה לא רק מודעות, זו גם צורת רכיבה ומנטליות רכיבה.
למשל – תשאל את עצמך האם לכשתחזור לרכב (במהרה) תתנהג אותו דבר?
האם תרכב באותן מהירויות באותם תנאים?
או שתוריד 30 קמש ותגיד שיותר חשוב לחזור בשלום?
אם התשובה היא שתרכב אותו הדבר אז אתה בבעיה כי זה רק עניין של זמן עד התאונה הבאה ועדיף לרדת מאופנועים.
אם התשובה היא שתרכב אחרת אז מדוע צריך לחכות לתאונה כדי שזה ישתנה?
ואם אתה חושב שהתאונה שלך היתה כוח עליון אז בוודאי שמסוכן לך לחזור.
זה לא מקרה שתאונות קורות לרוכבים, זה לא קשור לרמת רכיבה כפי שנוטים לחשוב אלא ל- "רמת רכיבה בטיחותית".
כל מי שראה את סימונצ'לי רוכב ידע שזה עניין של זמן.
אתה לא יכול לשלוט בכל מה שקורה בכביש רק בעצמך אני רוכב 20 שנה וכל שנה שעוברת אני מתבגר ולומד אגב תאונה יכולה לקרות לא רק מאופנועים מה שכן לגבי אופנועים אתה במקום לרכב 100 אחוז שלך תרכב 70 אחוז תשאיר תמיד מקום לטעוית ולרכב בקבוצה זאת בכלל טעות בטח שלא מכירים תרוכבים
כתבה מעולה ומאוד נכונה לכל רוכב.
כל פעם שמתחיל נסיעה פשוט לזכור את "הפחד". אותו הפחד כשעלית בפעם הראשונה על דו גלגלי, את הפחד שכולם מנסים להרוג אותך (עם דגש על נהגי מוניות) ובכלל לא לשכוח לפחד בכללי.
כתבה מעולה, אין ספק שהכותב מנוסה, אינטיליגנט והכי חשוב צודק בכל מילה. חן חן.
כתבה מאוד נכונה, אותה אני בהחלט הולך לשתף.
תמיד נהגתי להגיד שאני אופנוען גרוע. הרי האופנוענים הגרועים הם אלה שעוברים תאונות, בזמן שהאופנוענים הכי טובים הם אלה שמתים בתאונות. ולמה זה? כי ככל שאתה חושב שאתה טוב יותר, יותר יש לך את הדחף למתוח את הקצוות – ותמיד יגיע היום שתמתך יותר מדי.
אז עדיף לי להיות אופנוען גרוע – ואני גאה על זה.
11 שנים רוכב.
4-5 כמעטים בשבועות הראשונים.
מאז בודדות.
ותאונה אחת – פניית פרסה שחסמו לי את כל הנתיב.שלחה אותי לעשות סופרמן וחמישה חודשים בבית.
מסקנה? רוכב כמו סבתא, עוקף רק בפקקים.
בתנועה זוחלת אני בשוליים.
בתנועה איטית לא עוקף.
את הזמן מרווחים ברמזורים- הדחף להשכיב לא קיים.הוא מיותר – רק במסלול אני יעשה אללה רוסי- עד אז אני צב.
מיצו יא מלך, תמשיך ככה !!!!שתשוב לרוץ בקרוב…
בה לחה מיצו בחזרה. אני מעיד על עצמי כי מאז ההחלקה בהרי אילת לא חזרתי לעצמי בענייני הרכיבה. זה פשוט כבר לא זה יותר.
מאז ההחלקה שלי ליד בית זית אני נוסע כמו ילדה עם קוקיות בסחנה בסיבובים.
אני מפחד כל בוקר וכל ערב לפני שאני עולה על האופנוע, אני רועד מפחד! לפעמים אני מאחר לעבודה כי לקח לי יותר זמן לאזור אומץ כדי לעלות עליו, לפעמים אני נשאר עוד שעה או כמה שעות רק כדי לדחות את הצורך לרכוב הביתה. אני לא יוצא לטיולים עם חברים בכבישים מפותלים, אני צריך את האופנוע לשני דברים בלבד, אחד זה להגיע לעבודה במינימום זמן ולא לבזבז את חיי בפקק ודבר השני הוא המשיכה הבלתי מוסברת שלי לאופנועים למרות הפחד הצורך לרכוב גובר על הכל. אני מרגיש חי (בנתיים) כשאני רוכב. אני מכור לתאוצה, לפניות, לרוח ולחופש ברכיבה.
היו לי 2 כמעטים שאני מודע להם. עברתי לא מעט קורסי רכיבה מתקדמת ואמשיך להשתתף בכאלה. לא נפלתי מעולם (חוץ מפעם אחת בעמידה במקום) ולא החלקתי.
אני בן 41 עם רשיון מגיל 18 אך לא רכבתי רצוף כל השנים.
משתדל לרכוב רכיבה חלקה יש גם קורס כזה, אני רוכב מודע! לדעתי זו ההגדרה הכי נכונה לגביי.
אני עסוק ברכיבה בחישוב הסתברויות, סבלנות היא גורם משמעותי מאוד ברכיבה, מרסן את הקופיקו ומשחרר אותו כשאפשר…
החלמה מהירה דניאל! מת עליך
מפתה מאוד לענות… 😉 ….רק מאיפה להתחיל, זאת השאלה?
מבחינת מודעות – כל הזמן! אני תמיד חושב שייתכן שזאת הרכיבה האחרונה שלי/ שעלול לקרות לי משהו שישלח אותי לבי"ח (חשיבה שנובעת בגלל שאני חי כאן לבד, בלי משפחה, כך שאין מי שיעזור במקרה של תאונה).
מבחינת כמעטים – עדיין ישנם, לא מצליח לצמצם לאפס (רוכב 33 שנה).
מה כן עשיתי שיכול לעזור: כשהבנתי שהקוף חזק ממני, עזבתי את אופנועי הכביש לטובת דו"שים, ואת אלו לטובת אופנועי אספנות…וקטנועים תמיד היו לי (המקקים של עולם האופנוענות בכל זאת).
בקיצור – הייתי בתפקיד המבוגר האחראי של עצמי (לא תפקיד נעים, כי תמיד בא לקוף אופנוע בשרני…)
ואם לסכם את זה כרשימת צעדי מנע (חוץ מלרכב תמיד ממוגן, כן?):
אני מתנייד על קימקו פיפל 160 סמ"ק ומבסוט עד הגג – הוא שומר עליי מפני השטויות שאני נוטה לעשות (אפשר עדיין לפתוח בגז ולהשיג כל רכב ממוצע אחר ברמזור, אבל גם אם יקרה משהו, זה לא יהיה במהירויות קרובות למהירות האור).
האופנוע שלי (DRZ250 שהסבתי לסופרמוטו), שגם כן שייך לצעדי המניעה, יושב בגאראג' חסר מעש כבר חצי שנה…
בנוסף – profiling , הייתי צריך לעדכן את מפת האיומים הישראלית (כן, האידיוטים האחרים שממלאים את הכביש 🙂 )…אז מה מסתובב כאן על הכבישים בכרייסטצ'רץ', נ"ז: tradies (שיפוצניקים) בייחוד אחרי שלל רעידות האדמה מאז 2011, bogans (זבל לבן בפי המקומיים), נהגים בני 80 ומעלה, והשוס – נהגות אסיאתיות, שהן הכלאה בין סיני עיוור לנהג מונית ישראלי ומסוגלות לייצר פקק בכביש צדדי ביום שבת בלילה…
וברגע שאפשר לזהות כזאת סכנה – אני כבר יודע שצריך לרדת ל10 קמ"ש ולתת לנ"ל לעבור…
ואחרון (לעת עתה), לא רוכב עם אף אחד, או בקבוצה/ עדר. חייב לציין שרכבתי בחבורה רק פעם אחת, לים המלח (סדומערד מישהו?) בתחילת שנות התשעים והבנתי את הרעיון. לא קרה מאז.
אני חושב שיש מנטליות של לחץ קבוצתי סמוי להוכיח את עצמך ו"לצאת גבר" גם אם אין לך את היכולות, ופורום 8 בתקופה העליזה היה עדות לכך…
אגב, זה קיים גם כאן – כל סופ"ש רוכבים/ מתגרזנים ל Akaroa , יופי של כבישים, אבל רואים שלא כולם יחזרו בחתיכה אחת…
בטח יש עוד, אבל די להגיגים, צריך ללכת לישון כאן כי עובדים מחר 🙂
רפואה שלמה מיצו ומקווה שתיקח את ההחלטה שתעשה לך הכי טוב 🙂
קרו-אסון
אמר לי חבר קרוב משפחה שהוא בוחן בכיר .ממה רוכב אופנוע צריך להזהר הכי הרבה ? חשבתי על כל הנסיונות שחוויתי כל משך הנהיגה שלי על דו גלגלי .לבסוף אמר לי .תזהר מעצמך, מעצמך תיזהר . וזאת בקלישאה כל התורה כולה . תזהרו מעצמכם!
כתבה מצוינת , מלומדת ומלמדת .
אני בן 48 – יש לי רישיון לאופנוע כבר מגיל 19 {כבר מגיל צעיר מאד נמשכתי לעולם הדו גלגלי},החיים נמשכו ,חיינו גדלנו התבגרנו והרצון לרכוב על אופנוע תמיד ליווה אותי והמשיך להדהד בלבי , במוחי כל השנים , ומשום מה ולמרות האהבה והרצון להגשים , לא יצא – מכל מני סיבות כאלו ואחרות , עד שהגעתי ליום ההולדת ה 45 – שם קרה המפנה הגדול ובא האומץ להגשים סוף סוף – מכרתי את הרכב ורכשתי את האופנוע הראשון שלי {קאסטום קטן ומתוק בנפח 250 סמק , חלש נמוך קטן אבל מקסים ומיוחד} – סוף סוף ! אחרי 26 שנים שבעצם לא רכבתי על אופנועים כלל , חוץ משעורי הנהיגה {4 שעירום וטסט אחד} , איזה אושר ! איזה מדהים נפלא מפחיד מרגש משחרר מאתגר משכר ומשקר זה להיות רוכב אופנוע – אלוהי !!! היינו יחד שנה וחצי ואחריו רכשתי את הסוזוקי dr650 החדש שלי – אופנוע מצוין ונפלא בעיני , חזק מספיק , נוח{לי},נעים אמין מאד זול לאחזקה ,אחלה בכביש ומלך בעיר וטוב מספיק לשטח {כמעט כל סוג שטח אם מכבדים את מגבלותיו-מגבלותיך כרוכב } , אני רוכב כבר שלוש שנים , כל יום , כל השנה ובכל מזג אויר למעט שלג{אם בא לבקר},אני חושב שאני רוכב ממוצע ואין לי יכולות טכניות גבוהות כרוכב אופנוע לדעתי , טפו טפו , בינתיים אף פעם לא החלקתי,נפלתי או חלילה הייתי מעורב בתאונה , מקווה שאף פעם לא ! – לאט לאט אני הופך לרוכב טוב יותר {אני מקווה}. היו לי מעט מאד כמעטים,זה כן , מהמעט ניסיון שרכשתי הבנתי\למדתי שכרוכב אופנוע אשר רוצה לשמור על עצמו בעיקר בכביש העירוני ובכלל – נהיגה מודעת – זהירה ובמיוחד חסרת אגו !!! {אגו עצמי,הכוונה – דע את יכולותיך כרוכב ובמיוחד דע את מגבלותיך !! כרוכב ,וכמובן שכח את האגו בכביש כלפי אותם נהגים \רוכבים אחרים !} מכך למדתי שבעיקר זה יכול לעזור לך לשרוד בחיים תרתי משמע , כרוכב . השאר , יבוא עם הזמן , והכי חשוב – להינות מהרכיבה ומהרגשת החופש השמחה ההתעלות והחוויה שבלהיות אופנוען . – תודה על הכתבה וסעו לשלום ותחזרו בשלום
זו מאמר לצלם ולשמור, כולל התגובות. תודה ורפואה מהירה ושלמה מיצו
הכותב הוא בן 59
כשהחלטתי שכלי דו גלגלי דווקא יתאים לי לרכיבות מזדמנות , קניתי לבסוף את ה- Gsx s 750 של סוזוקי מתוך שלל כלים הקיימים היום למכירה . רובם שני צילינדרים בתצורות שונות , ובנפחים שונים .
כאמור קיבלתי את הכלי לפני כמה ימים , עליתי על מושבו בידיעה ברורה שאני מתכוון לשמור על עצמי , בבגרות , אחריות , ובזהירות … וכך יצאנו לדרך יד ביד אני והסוזוקי .
פתאום אני שומע את האופנוע מדבר אלי בדרכו שלו . הופתעתי מאוד , לא ידעתי שאופנועים יודעים לדבר . והוא אומר לי : " רק תפתח לי את הגז – אני מת להראות לך מה אני יודע לעשות ." אני עונה לו : " עזוב ! אני הבטחתי לעצמי ריסון עמוק .התנהגות מתונה , שמירה על כללי …. אך הוא קוטע אותי ואומר : " אל תהיה ילד , תפסיק כבר עם ההתנהגות הרופסת הזאת ." וכך אנו ממשיכים יחד , צמודים אחד לשני , ואני בשלי . פתאום אני שומע אותו רוטן , די כבר , אני לא יכול יותר עם הרכיבה הזאת – תן לי להשתחרר ותפתח כבר מצערת . אני אומר לו : " בסדר, רק תרד ממני כבר " . אני אתנסה באיזה קטע כביש , אני עולה בכביש ….. דו מסלולי , ופותח קצת גז בחמישי , מוריד לרביעי ופותח גז מעט יותר , מרגיש דחף נעים מאוד . מה קורה פה לעזאזל , אני חושב לעצמי הדחף הולך ומתחזק במקום ללכת ולהיחלש , אז אני אומר לאופנוע :" מה אתה לא רואה שזאת עליה ? מה לקחת סטרואידים היום בבוקר ? " הסל"ד מזנק קצת יותר , פתאום נראה שהמכוניות נוסעות לאט ואני כבר ב- 125 קמ"ש . מגיע למחסום באיטיות רבה , עובר אותו. עליה רצינית . מעביר לראשון ופותח גז , רק כדי שהאופנוע יהיה מרוצה וירד ממני כבר . העליה התלולה הזאת נבלעת תחת הגלגלים , ונעלמה כלא הייתה ואני מחייך . האופנוע אומר לי : " אתה רואה איך אתה מחייך " ? אני מיד מוחק את החיוך המטופש , וחוזר להבעה כעוסה , ורוכב עוד יותר לאט ממקודם במופגן . עכשיו אני נשמע מודאג באמת : " מה לא הייתה כאן עליה תלולה , אומנם קצרה שנעלמה ? בטח התעייפת מאוד , לא כואבים לך השרירים ? אני שואל . אולי אתה רוצה מנוחה ? " אני שומע אותו מפהק בקול רם ואומר : " אתה עושה צחוק ? אפילו לא הגענו ל 8000 סל"ד , מזה אתה רוצה שאתעייף ? " אני פוער פה בהפתעה : " אני שואל אותו : " מה , אתה יכול ליותר מזה ? " אבל האופנוע כבר לא עונה לי יותר .
אני חושב קצת , והפחד מתחיל לחלחל לעצמותיי, אין מצב שהוא לא יחליק לי ! אין מצב שהוא יספיק לעצור בזמן במהירות עצומה כזאת . פתאום האופנוע פותח את הפה ואומר : " אל תפחד . מה הוא גם קורא מחשבות ? " אני אשמור עליך " . שמעתם את הפוץ הזה , הוא ישמור עלי . עכשיו הוא לא מפסיק לדבר : " בשביל זה שמו לי צמיג מרוצים עבה , יש לי מערכת A.B.S , יש לי מערכת בקרת החלקה , מערכת מגביל סל"ד , בלמים חזקים של …. בשלב זה אני פשוט מכסה את אוזני בכפות ידי , לא יכול עוד לשמוע שלל ביטויים טכניים , אותיות לא מובנות … ואז האופנוע קורא בתרועת ניצחון : ראית איך עזבת את הידיים מהכידון ודבר לא קרה – המשכתי לנסוע בקו ישר ללא שם סטייה .או היסוס " ? או קי אני אומר לו . ניצחת בסיבוב הזה . אחרי זמן מה אומר לי האופנוע : " מה אתה רוכב לי שוב כמו איזה זקן על אופניים " אני עונה לו מיד : " הי , תדבר יפה , אל תשכח שאני הבעלים שלך – לא אתה הבעלים שלי .
ברור שצורת הרכיבה היא אינדיבידואלית. יש רוכבים עם רפלקסים ויכולת שליטה מדהימה ויש כאלו שהיכולת שלהם היא להישאר ישוב על האופנוע ולהגיע למחוז חפצם לאט (ואולי בטוח) – אני אחד כזה. רוכב מאז שנת 80 (אפילו זוכר את טל שביט ז"ל מלינת לילה משותפת אצל חבר בבית ספר שדה הר גילה הוא עם CX500 אני עם KZ400). משתדל לא לרכוב בחושך, לא בגשם. לצאת 10 דקות יותר מוקדם מהמתוכנן. הנייד? בכיס עמוק – מושתק. משתדל להיות רחוק מנוהגים בכביש. ע"כ, לא הכי מהיר בכביש (בעקר בבין עירוני). לא ב10% ולא בשום אחוז. משתדל לרכוב בימין הדרך (עוקב במראה אחרי נהגים מהירים יותר ומתאים את עצמי לתנועה לפני או – באם אני לא בימין הדרך – בצדדים). בצומת, עומד במיקום שני או שלישי מאחורי רכב ממתין ברמזור או בין הטורים אם עמוס). ממילא אנו יותר מהירים מרכבי 4 גלגלים אז לא יקרה כלום אם נעקוף לאחר חציית הצומת. ואם נהג מסביבי מתעקש להאיץ יותר מהר – אהלן וסהלן, סע לשלום. לא מהמר בנסיעה מהירה בסיבובים עם שדה ראיה לא מלא (למשל גדר הפרדה בעיקול שאולי מסתירה משהו שנפל מרכב או נדרס ושוכב על הכביש. חצץ או שמן.) שורה תחתונה – זקן יותר, אופנוען פחות וחי יותר.
לצלם.
לרובנו יש מצלמות קסדה או מצלמות דרך.
לצפות
לא בזמן הרכיבה, אבל מפעם לפעם להסתכל בסרטים מהמצלמה
לתחקר
הבחנתם ב"כמעט" שלא ראיתם קודם? או באחד שכן ראיתם? להבין מה קרה, מדוע זה היה מסוכן ואיך הגעת למצב הזה.
להפיק לקחים
להחליט מה "לא עושים" או מה "כן עושים" כדי לא להגיע למצבים מסוכנים.
ליישם.