תגית: דעות אישיות

כל רוכב אופנוע צריך לקרוא את הפוסט הזה:

אנחנו נמצאים בעיצומו של גל גניבות אופנועים רציני. למען ההגינות, גונבים לנו הכל – גם אופנועים וגם רכבים, וכולנו משלמים על זה ביוקר בהתייקרות אסטרונומית של פרמיות הביטוח המקיף שלנו. הגניבות לא נעצרות ורק מתגברות, והגנבים שפעם לא היו נוגעים בכלים ממותגים מסויימים – גונבים הכל בלי דין ובלי דיין, וכל מי שחווה את זה על בשרו מגלה שברוב המקרים המשטרה כלל לא מתאמצת לתפוס את בני העוולה, ואם הם נתפסים, הדלת המסתובבת של בתי המשפט תדאג להקיא אותם החוצה תוך פחות מ- 48 שעות ואפילו לפני – לסיבוב נוסף בשכונה.

ומכיוון שזה כואב לנו גם בלב וגם בכיס, חשבתי שזה יהיה טוב לעשות שידור חוזר ומתומצת יותר של שני הפוסטים המקוריים שלי משנת 2009:

מה לעשות נגד גנבי אופנועים? חלק 1
מה לעשות נגד גנבי אופנועים? חלק 2

קודם כל כמה הנחות יסוד:

• לפעמים הכלים הגנובים משמשים לביצוע פשעים (מה שאומר גנב מזדמן שרק במקרה ראה דגם אופנוע שהוא רוצה).
• לפעמים הם נגנבים על ידי "בני טובים" משועממים שמחפשים להתעסק במשהו (לרוב מדובר בגנבים של רגע, לא מקצוענים).
• לפעמים הם נגנבים כדי להימכר מחדש בשוק הגנובים של שבדיה. זה טיפוסי במיוחד לכלים ש… ממממ… נו, הבנתם את הרעיון (אלה כבר גנבים מקצועיים שמתפרנסים מזה והם באים עם כלי עבודה, ידע, ניסיון ורצון להצליח כי זה מכניס להם כסף לכיס).
• לפעמים הם נגנבים כדי לשמש תורמים לחלפים. גם זה טיפוסי לסוג ממממ… מסויים… של כלים (גנבים מקצועיים).
• לפעמים – הם נגנבים למטרות כופר (גם כאן – גנבים מקצועיים). אבל גם אם מצליחים להחזיר אותם, זה בתמורה לכופר לגנבים שבסופו של דבר רק מניע עוד ועוד ועוד את הכלכלה השחורה הזו.
• ולסיום – אם מישהו רוצה לגנוב את האופנוע שלך והוא מספיק נחוש בדעתו ויש לו את הכלים והידע – הוא יצליח בזה ושום דבר שלא תעשה לא באמת ימנע את הגניבה.

אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לוותר בלי מאבק, וזה לא אומר שאנחנו צריכים לעשות להם את החיים קלים. אחרת – אולי פשוט נשאיר לגנב את המפתחות בסוויץ' וגם כוס קולה קרה וסנדוויץ' מפנק…

לכן: המשך…

הפוסט הזה פורסם במקור בשנת 2019 בפייסבוק כתגובה למישהו שביקש חוות דעת על אופנוע ממותג מסויים. חשבתי שזה יהיה נחמד להעלות אותו גם לכאן, שיהיה. מקווה שתהנו.

רצית לרכוב על אופנוע קאסטום? למה זה טוב? לא חבל? חם בחוץ, מלא לחות, יש לך דברים טובים יותר לעשות מאשר לשרוף את זמנך על זה. עזוב אותך רכיבת מבחן. הנה, שירות לציבור, ככה זה ירגיש לך:

יושב

שם ידיים

מתניע

פקה פקה פקה פקה

המנוע מונע

ווררםםם ווררםםם ווררםםם קצת משחק עם הגז בניוטרל

מכניס ראשון, קלאנק

פלוק באק פוק המנוע נכבה

מבט משתומם לצדדים

אהה, לא הרמתי רגלית

מרים רגלית לוחץ קלאץ'

מתניע

פקה פקה פקה פקה

המשך…

הפוסט הזה פורסם במקור בשנת 2015 באתר "דוגיגים" שמאז שבק חיים. חשבתי שזה יהיה נחמד להעלות אותו גם לכאן, שיהיה. מקווה שתהנו.

להגיע מהר.

איך מגיעים הכי מהר ליעד שלך? ואיך מגיעים לשם הכי מהר אם, רק במקרה, יש לך בין הרגליים 4 בוכנות, נפח כולל של למעלה מ- 1300 סמ"ק, יותר מחלק מהרכבים שנמכרים בארץ, אבל עם משהו כמו 200 כ"ס?

בתמונה: לא כזה

אה, התשובה פשוטה.

רוכבים מהר. הכי מהר שאתה יכול.

כאן אני חייב להכניס פסקת כיסוי תחת: כל המספרים שנדמה לכם שקראתם כאן בהקשר של הפוסט הזה הינם באינטשים לשנה, על כבישים בחו"ל, ורק על פי מקורות זרים. בארץ אני מקפיד לשמור על החוק, ולעולם איני עובר על המהירות המותרת. בכלל, הפוסט הזה מתייחס למשהו תיאורטי, לא אמיתי, שום דבר כאן לא אמיתי. תלכו מפה. קישטה.

בהתחלה זה מפחיד. אתה לא רגיל למהירויות האלה, התגובות שלך לא מספיק חדות, אתה לא מכיר את הכוחות הפועלים עליך, על האופנוע. האופנוע מפחיד אותך, הרוח, הרעש, ההמולה. הפניות הפשוטות הופכות להיות קשות לביצוע, הבלימה מתארכת, כל תזוזה של הרכבים סביבך מפחידה אותך. זה הגיוני.

אבל ככל שעובר הזמן, ככל שאתה צובר קילומטרים מהירים, כך אתה מתרגל לחיים במסלול הסילון. וזה לא נגמר. אם בהתחלה היית עוקף רכבים בשיא הזהירות כשפער המהירות בינך לבינם היה עומד על כמה קילומטרים בודדים לשעה, עכשיו כל רכב שנמצא על הכביש מהווה מעין מכשול פוטנציאלי שמפריע לך לרוץ קדימה, מעין קונוסים על מגרש אימונים אחד גדול. מה שבעיני אחרים נדמה כמהירות מטורפת, נראה לך יותר ויותר כעמידה במקום. הרכבים אמנם נוסעים, כל אחד במהירות שלו, אבל ביחס אליך הם עומדים, סטאטיים. הפרש המהירות ביניכם הוא יותר מפי שתיים מהמהירות החוקית, הנהג לא מספיק להסתכל במראה והופה, אתה כבר עברת אותו.

אבל זה לא פשוט כמו שזה נשמע. אי אפשר סתם לסחוט את המצערת ולחשוב שהכל יסתדר בעצמו. זה מה שמבדיל בין רוכב סתמי, מזדמן, שעלה על אופנוע סופר-מהיר, לבין רוכב מיומן, מושחז, מפוקס. כל רגע של רכיבה במהירות כזו הוא אוסף של פעולות חישוב ואנליזה מתמדת של מצב התנועה, הכביש, האופנוע והגוף. אם מערכות הבקרה האלקטרוניות המותקנות באופנועי הדגל של היצרנים הגדולים מבצעים את החישובים האלה מאה פעם בשניה, הרי שגם המוח האנושי של הרוכב המיומן לא פטור מהמטלות האלה. אתה חייב להיות חד, להיות דרוך, להיות קשוב לכל פיפס או קצה קצהו של סימן אזהרה – מהאופנוע, מהצמיגים, לנתח את האחיזה, לקלוט את התנועה סביבך בקצב מתמיד, להבין מה הולך לעשות כל נהג, במידת האפשר, לצפות את הנולד. אין סיכוי שרוכב שאיננו מרוכז במאת האחוזים יחזיק מעמד ברכיבה כזו לאורך זמן. המשך…

קרוב ל- 10 שנים לאחר התחלת פרוייקט מצלמות המהירות המכונה גם פרוייקט א-3, וכ- 3 שנים לפני תום החוזה שחתמה המדינה עם הספק (חברת מל"מ-תים), עושה רושם שאיפושהו בתוך מסדרונות הממשלה המסורבלת, לא יעילה וחסרת אונים ששולטת על ישראל בימים אלה, מתחיל איזשהו תהליך שעשוי, אולי, לבשר על שינוי לנהגי ישראל בכל הקשור לאכיפת מהירות אוטומטית ואלקטרונית.

משרד האוצר, משרד התחבורה, משרד המשפטים והמשרד לבטחון פנים צפויים להקים צוות בין משרדי משותף שאמור להתחיל את עבודתו בשנה הבאה, ולבחון חלופות למצלמות המהירות הפרוסות ברחבי המדינה.

מכיוון שכאן ב"מיצו בדרכים" אני עוקב כמו נץ אחר ההתפתחויות בנושא החל מהימים הראשונים עוד בטרם החל הפיילוט בנושא, ומכיוון שצברתי לא מעט קילומטראז' בכיסוי הנושא, הנה כמה המלצות לחברי הועדה המכובדים (יהיו אשר יהיו):

1. עשו את הדבר הנכון! הורידו את המצלמות שנמצאות בקטעי כביש ישרים לחלוטין בהם אין למהירות כל משמעות (פרט להיותן דרך מצויינת לחליבת כספים מהציבור), והעבירו אותן לכבישים אדומים, לכבישים מסוכנים, לכבישים בהם נהרגים ונפצעים עשרות אנשים מדי שנה. תתקעו 20 מצלמות על כביש 90 באזור הערבה בתור התחלה. רוצים רשימה של מיקומי כל המצלמות הלא-יעילות לבטיחות בדרכים? בשמחה אתן לכם, אבל לדעתי אתם כבר מכירים אותה יותר טוב ממני (ואם לא, חפשו את הכסף).

2. העבירו את המצלמות לצמתים מסוכנים, והגדירו אותן לשמש כמצלמות אור אדום (וככאלה אין ספק בנוגע ליעילותן במניעת תאונות דרכים). רוצים רשימה של צמתים מסוכנים? פנו ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תבקשו מהם לייצר לכם שאילתא מתאימה והופה, יש לכם אחלה מפה.

המשך…

למי שעדיין לא שמע, זהו הפודקאסט שהוקלט בתחילת אפריל על ידי ידידי בועז קורפל במסגרת רשת "עושים היסטוריה" של רן לוי ובו דיברתי קצת על רכיבה, על פעילות חברתית, על פורומים ורשתות חברתיות, ועל המיזם שבו אני מעורב – רייד ויז'ן.

מקווה שתהנו.

https://www.ranlevi.com/2020/04/08/rechev-safety-motorbikes

כפי שרוב הרוכבים יודעים, מאז שנת 2008 קיים מעין הסכם ג'נטלמני (או הסכמה בשתיקה) בין משטרת התנועה לבין נציגי הרוכבים (בהובלתו של מועדון האופנועים הישראלי) לפיו בעת קיומו של פקק תנועה ו/או תנועה המזדחלת באיטיות על כביש מהיר שבו יש שול ימני (לדוגמה – נתיבי איילון, כביש 4, כביש 5, כביש 1 וכו'), תתיר המשטרה לרוכבי דו"ג לרכוב על שול ימין בלבד בצורה זהירה, איטית, מתחשבת וללא השתוללות.

מדובר בהבנה בין המשטרה לרוכבים, והנחיה פנימית שלה לא לאכוף עבירות אלה. בניגוד למה שחלק מהרוכבים חושבים, הרכיבה בשול ימין איננה חוקית כיוון שהסטטוס החוקי של פעולה זו מעולם לא השתנה. אלא שלפי הסדר זה, כל עוד תנאים אלה מתקיימים, המשטרה לא נהגה לאכוף את החוק המונע נסיעה בשול ימין.

חשוב להזכיר ששול שמאל (שחוקית כלל לא נחשב כשול) אסור לחלוטין לתנועה, וכל מי שרוכב עליו מסתכן בקבלת דו"ח – ובצדק מוחלט.

עם זאת, בשנת 2019 חווינו כולנו עלייה משמעותית בכמות ההרוגים בקרב רוכבי הדו-גלגלי לעומת שנים קודמות, כשחלקן של תאונות קטלניות אלה התרחשו בשוליים.

כתוצאה מכך, ועל פי מכתב רשמי של משטרת התנועה מתאריך 21.11.19, נראה שהמשטרה בדרך לבטל הסכם זה.

מתאריך 22.11.19, כך עולה מהמכתב, תתחיל המשטרה לאכוף את עבירה 6680 כנגד כל רוכב דו"ג שיסע בשול ימין, עבירה שחל עליה קנס של 250 ש"ח ו- 0 נקודות: "נהגת ברכב הנ"ל ונסעת שלא בכביש במקום בו קיים כביש (כולל נהיגה על שול), בניגוד לתקנה 33 (א) לתקנות התעבורה."

האם הרוכבים שגם כך מסתכנים בעת הנסיעה בפקקים יסתכנו כעת הרבה יותר בהיותם חשופים לפגיעה מכל הכיוונים ולא רק על השול? האם במעשה זה תביא המשטרה, במו ידיה, לגידול נוסף בכמות ההרוגים מקרב רוכבי הדו-גלגלי? ימים יגידו.

סעו בזהירות.

הנה כמה תזכורות למה שהיה כאן בעבר:

תזכורת לרוכבים על השוליים

תזכורת בנוגע לרכיבה על השוליים – טייק 2

תזכורת בנוגע לרכיבה על השוליים – טייק 3

המשך הסטטוס-קוו בנוגע להיתר לרוכבי דו-גלגלי לרכוב בשולי הכביש בזמן עומס

בתשובה לתביעה שהגישה קצינה נגד דוברת המשטרה מירב לפידות, טוענת פרקליטות המדינה כי לדוברת המשטרה מותר לשקר ביודעין ובזדון למען "הגברת אמון הציבור במשטרה". הדברים נאמרו במסגרת ראיון שעשה אראל סג"ל עם עו"ד חי בר-אל בערוץ 103. מותר לה לשקר, והיא תהנה מחסינות.

אם זה לא היה עצוב הייתי מתגלגל על הרצפה מרוב צחוק.

לא מאמינים? תקשיבו לזה:

https://103fm.maariv.co.il/programs/media.aspx?ZrqvnVq=HKJMLM&c41t4nzVQ=FJE

מירב לפידות, דוברת המשטרה: שקרנית? מסתבר שכן.

אז למה שנאמין לכל מילה שיוצאת מפיה של המשטרה? למה שנקבל את טענותיה בנוגע לאמינות מצלמות המהירות למשל? או להשפעה שלהן על הבטיחות בדרכים?

יידע כל אזרח ישראלי כי דוברות המשטרה יכולה לשקר לכם גם בזדון וכי לשקרים יש גם חסינות מטעם הפרקליטות.
זה מרתק איך דואגים בפרקליטות ובמשטרה להגדיל את אמון הציבור@ErelSegal @haibarel pic.twitter.com/8aOMoqlYwH

— Yaniv Turgeman (@YanivTurgi) November 18, 2019

באייטם שעלה היום ב- YNET פורסם כי מצלמות המהירות הנייחות (אותן מצלמות "גאטסו"  המוכרות בשם הרשמי שלהן כמערכת א-3) לא עברו בדיקות נדרשות ולכן אמינותן מוטלת בספק.

בית משפט השלום בעכו זיכה היום, בסיומו של משפט מתוקשר במיוחד, 21 נהגים שעירערו על דו"חות המהירות שקיבלו מהמשטרה באמצעות מערכת מצלמות הגאטסו, וקבע כי לא הוכחה אמינות מצלמות המהירות המשמשות לאכיפה אלקטרונית אוטומטית (מכאן – א-3).

להזכירכם, לפני כ- 3 חודשים הקפיאה המשטרה בהנחיית הפרקליטות את כל הדו"חות שהונפקו וזאת מחשש שהמצלמות אינן אמינות. כעת קובע השופט בכר כי אכן, לא הוכחה מעל לכל ספק אמינות המצלמות.

אתר זה – מיצו בדרכים – מכסה את נושא מערכת מצלמות הגאטסו עוד מלפני שהראשונה שבהן עלתה על הכביש. באתר זה אני מתעד בקפדנות את ההקמה (והפירוק) של כל עמדה ועמדה על כבישי ישראל, וכמו כן מספר מידע רק אודות הסכנות שבשימוש במערכות אלה. עוד מהימים הראשונים טענתי בתוקף כי לאכיפת המהירות אין כל השפעה אמיתית על המצב הבטיחותי על כבישי הארץ, וכהוכחה הראיתי כי אין קשר בין מיקומי מצלמות המהירות כפי שהוצבו על ידי המשטרה והמשרד לביטחון פנים, לבין מיקומי הכבישים האדומים  בהם אולי באמת יש חשיבות למהירות הנסיעה. עד כה לא עשתה המשטרה דבר בנושא, והמשיכה להציב את המצלמות במקומות שבהם הם יהיו רווחיות, ולאו דווקא ישפרו את הבטיחות באותם קטעי כביש.

ה"סוד" השמור הזה, שאף אחד במשטרה לא מעז לדבר עליו, הוא הקשר ההדוק בין נוכחות המצלמות על הכבישים לבין כמות ההרוגים, הנפגעים ותאונות הדרכים בכלל. כתבתי על כך בעבר.

אם נסתכל היטב במספרים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נגלה כי מספר ההרוגים בין השנים 2010 ל- 2017 (שנות הפעלת המערכת) רק עולה, בצורה מתמדת ורצופה. 

ומה קרה עוד במהלך אותן שנים? אלה השנים שבהן משטרת ישראל הרשתה לעצמה להוריד את הנוכחות שלה בכבישים. אלה השנים בהן כמות הניידות והשוטרים העסוקים באכיפת עבירות תנועה הלכה וירדה עד לכמות מזערית של פחות ממאה ניידות פעילות בכל רחבי הארץ! 

אלה השנים בהן המשטרה, מתבשמת מעצמה ומדושנת מעונג, הסתמכה על מאות אלפי הדו"חות שהפיקה מערכת א-3, והשתמשה במספרים המטורפים הללו כדי לכסות את ערוותה, את האימפוטנטיות שלה, ואת חוסר יכולתה להוציא כוחות אל השטח." תראו איזו אכיפה מטורפת אנחנו עושים! תראו את כמות הדו"חות! אנחנו אוכפים רק עבירות איכות!" צעקו הקצינים לכל מי שרצה להקשיב להם, וכך גם ניסו לתרץ את חוסר היכולת שלהם גם בעיני התקשורת. קצינים בכירים נשלחו לאולפני הטלוויזיה, טוקבקיסטים הועסקו בתשלום כדי להגיב בפייסבוק וטוויטר.

אלה השנים בהן נשחקה לחלוטין יכולת ההרתעה של המשטרה. אלה השנים בהן המשטרה הפכה לבדיחה בעיני הציבור, שלמד מהר מאוד לצפצף על המצלמות – להאט ממש לפני כל עמדה, ומיד להאיץ חזרה.

ומה קרה מרגע שהמצלמות הושבתו בהוראת הפרקליטות? שימו לב למספרים: גרף ההרוגים והנפגעים בתאונות בשלושת החודשים האחרונים מראה ירידה חדה, ירידה שהיא הרבה מעבר לטעות תקן סטטיסטית, או להשפעה הרגעית של חודשי הקיץ והחופש הגדול.

אתם יודעים מדוע? מה עוד קרה בחודשים אלה?

בחודשים אלה, בלית ברירה, יצאו השוטרים לשטח. ניידות, אופנועים ואמצעים אחרים – שוטרים שיצאו לכבישים ועשו את עבודתם, את אותה עבודה שמשלמים להם משכורת לעשות.

באמת תודה רבה לכם.

אם למישהו היה ספק שהדרך להפחית את התאונות היא קודם כל נוכחות משטרה בשטח, זו הוכחה ברורה וחדה לכך.

תגובת המשטרה:

בימ"ש קיבל היום את החלטתו, מבלי שנבחנו ממצאי הבדיקות המקיפות, המגיעות לסיומן בימים אלו בטכניון, ואשר מטעמים פרוצדורליים לא הובאו בפני בית המשפט בשים לב לשלב בו היה מצוי ההליך המשפטי באותה העת.

כזכור, משטרת ישראל היא שפנתה מיוזמתה, בתיאום עם הפרקליטות, למומחים מהטכניון לצורך בדיקת אמינות ומהימנות המצלמות, זאת מוקדם יותר השנה ובטרם הוכרע הנושא בבית המשפט.

הדוח בעניין מצלמות המהירות א'3 מצוי בשלבי גיבוש סופיים. לאחר השלמת הדוח הסופי, ייבחנו ממצאיו על ידי משטרת ישראל והפרקליטות, וככל שהדוח יבטיח את אמינותן הגבוהה של מצלמות א-3, ישובו המצלמות לפעול באופן מלא וימשיכו להיות חלק מסל האמצעים הרחב שנמצא בשימוש המשטרה במשימתה החשובה – להיאבק בקטל בכבישים ולהציל חיים.

בכוונתנו ללמוד את פסק הדין ולבחון יחד עם פרקליטות המדינה האם יש מקום לערער עליו בפני בית המשפט המחוזי, זאת בין היתר בשים לב לממצאי הדוח הסופי לאחר שזה יתקבל.

עכשיו בואו נספור אחורה את הימים עד לערעור המשטרה.

כרגיל, תזכורת:

מפת מצלמות גאטסו בישראל

רשימת מיקומי מצלמות גאטסו

סעו בזהירות ובאחריות.

לאחרונה קיבלתי מספר שאלות בנושא, ומכיוון שהבטחתי תשובה ישבתי וכתבתי את המאמר הזה.

שימו לב, זה הולך להיות ארוך, אז מי שצריך אמל"ק ומי שממש קשה לו, דלגו למטה. מי שכן יקרא, אני מקווה שיוכל לקבל כמה תובנות למי שרוצה להבין איך הסיפור הזה עובד.

יצויין שכל מה שכתוב כאן מתייחס אך ורק לביטוח חובה ותאונות דרכים. לא מקיף, לא צד ג', ולא ביטוח לאומי או תביעות של תאונות עבודה. מאמר זה גם אינו מתייחס לביטוח תאונות אישיות, שראוי להתעכב עליו בפוסט נפרד.

הפיצויים/כספים שעשויים להגיע למבוטח בביטוח חובה עקב פציעה/פגיעה מתאונת דרכים מחולקים לשלוש קטגוריות, כשכל אחת היא לכאורה נפרדת מהאחרות אבל כולן יחד עובדות כדי לספק למי שנפגע בת"ד את הפיצוי הכספי המגיע לו:

1. טיפול רפואי מלא, החל מציפורן חודרנית וכלה באישפוז לכל שארית חייו בבית לוינשטיין, כצמח (חס וחלילה). אין שום מגבלה על הטיפול הרפואי, ואדם יקבל את כל הטיפול הנדרש לו למשך כמה זמן שנדרש לו. כל הטיפול נעשה דרך קופת החולים.

הטיפול הרפואי מגיע לנפגע בת"ד מהיום הראשון והוא לא קשור בשום צורה למשפט שיתקיים או שלא יתקיים בעתיד, או לכל פיצויים שהוא יקבל או לא יקבל בעתיד.

בסעיף זה אין שום הבדל בין ביטוח החובה המוזל (הכולל השתתפות עצמית, במחיר מוזל) לביטוח החובה המלא (ללא השתתפות עצמית, במחיר מלא).

המשך…

כאחד שפעיל בזירת המאבק בתעריפי ביטוח החובה לדו-גלגלי בישראל מאז אמצע שנות ה- 2000, אני מגלה מדי פעם הבלחות בודדות של גאונות, איזו נורה שנדלקת לה למשך כמה דקות במשרדי האוצר והתחבורה – שיכולה להשפיע על כולנו לטובה (או לרעה).

זה לא המצב כאן.

בכתבה ארוכה שפורסמה היום(23 באוקטובר) ב- YNET תחת השם מק"ש ועד אילת: מפת התחבורה של ישראל ב-2040 נפרשה משנתו של שר התחבורה ישראל כץ בכל הנוגע להרחבת תשתיות התחבורה בישראל לקראת 20 ומשהו השנים הקרובות. לכאורה, על פי הכתבה המפורטת (משהו שלכשעצמו הוא יוצא דופן באתר הספציפי הנ"ל, לצערי), מישהו במשרדי התחבורה והאוצר אשכרה ישב וחשב קדימה אל מעבר לאף הארוך שלו (איך יודעים שפוליטיקאי משקר? השפתיים שלו זזות). לכאורה, מישהו שם הפעיל תאים אפורים וביצע פעולת מחשבה קדימה ותכנון אל מעבר לקדנציה הנוכחית שלו.

ישבתי וקראתי בשקיקה כל מילה. והנה, הגעתי לפסקה הבאה המובאת כאן במלואה (ההדגשה שלי):

"לפי נתוני משרד התחבורה, העומס בכבישים בשנת 2010 עלה למשק 15 מיליארד שקל לשנה. ב-2030 הוא צפוי להגיע לכדי 25 מיליארד שקל ולתוספת של 60 דקות נוספות בכביש, בממוצע יומי. בשנת 2012 הוערכה עלות הזיהום מהתחבורה בכ-4.5 מיליארד שקל לשנה ותאונות הדרכים ב-15 מיליארד שקל בשנה."

עומסים, פקקים, זיהום אוויר ובעיות חניה עולים הון. יופי. מישהו הבין את זה. כי אנחנו בעולם הדו-גלגלי צועקים את זה כבר 15 שנים, ובכל פעם זורקים אותנו מכל המדרגות.

עכשיו בואו נעשה לשניה פסק זמן מהלינק הנ"ל ונחזור לנושא ביטוחי החובה של רוכבי הדו-גלגלי. חברת הפול – אותו ביב שופכין שאליו נזרקים כל רוכבי הדו-גלגלי ברירת מחדל, כיוון שאף חברת ביטוח לא מסכימה לבטח אותנו בביטוח חובה – מייצרת גרעון כספי מדי שנה, שמסתכם על פי דיווחים שונים במספרים של כ- 200 מיליון ש"ח, פלוס מינוס. הגרעון הזה נוצר כתוצאה מגביית חסר בפוליסות שמוכר הפול.

המשך…

בואו אספר לכם סיפור הזוי. נניח שאי שם במדינה דימיונית חי לו אדם בעל שררה, כוח והשפעה אין קץ. ונניח שחשקה נפשו של אדם זה בכתיבת ספר שכל אזרחי המדינה יחוייבו לרכוש, ואשר יכניס לקופתו הון לא קטן. ישב הפריץ על כס מלכותו והחל במלאכת הכתיבה, אלא מה, כיוון שהיה עצלן ולא יסודי, וכיוון שכלל לא ידע איך באמת צריך לכתוב ספר – עשה את מה שכל הפריצים היו רגילים לעשות באותה מדינה: לחרטט.

רצה הגורל, והחירטוטים של אותו שר היו שגויים ביסודם. במקום לכתוב "אדום", הוא כתב "ירוק", ובמקום לכתוב "מזרח" הוא כתב "מערב" וכיוב'. אבל כיוון שהספר פרי דימינו יצא כבר לדפוס והודפס במיליוני עותקים, וכיוון שכל אזרחי המדינה הוכרחו לרכוש עותק אחד של הספר – לא יכול היה הגביר לחזור בו מטעותו, שכן זה היה מוציא אותו קטן, עלוב וטיפש למדי. האזרחים לא הסתפקו ברוע הגזרה, אלא ברוב חוצפתם העזו להטיל דופי בדברי החוכמה של השר הבכיר, וחלקם אף העז להתעמת עם פקידיו במסדרונות בתי המשפט.

לכן בחר השר בדרך יצירתית במיוחד. הבה נכריח את אזרחי המדינה לקבל את הטעות בספר, גם אם כולנו יודעים שזו טעות. מעתה השמש תשקע במזרח ותזרח במערב. למה? "ככה אני קבעתי", אמר השר(ץ).

מה הייתם אומרים לו הצעת חוק כזו היתה עולה על שולחן הכנסת, ומישהו היה שוקל ברצינות להתקדם בתהליך חקיקת חוק שכזה? מה הייתם אומרים לו הכנסת היתה מעבירה חוק שכזה ומטילה על האזרחים משמעות חדשה למושגים זריחה ושקיעה?

כן. זה קורה. וכן, ניחשתם נכון – מדובר במדינת ישראל.

בכתבה בפורסמה אמש בכלכליסט תואר מצב זהה לסיפור הדימיוני שלנו. המשרד לבטחון פנים ביחד עם המשטרה ומשרד התחבורה עשו פאשלה. הם התקינו מצלמות מהירות (גאטסו, פרוייקט א-3) במאות עמדות ברחבי הארץ. הכל טוב ויפה והמטרה ראוייה – הגברת הבטיחות בכבישים – אם כי לא בטוח שהמצלמות מבצעות את משימתן, אפילו להיפך. מסתבר שאף אחד לא בדק האם המצלמות אמינות והאם הן באמת מתעדות בדיוק מירבי את המהירות של הרכבים שעוברים על ידן. כיוון שכך, אזרחים פונים לבתי המשפט על מנת להגן על עצמם מפני האכיפה הדרקונית – ויש שיאמרו – לא מדוייקת. פניות אלה לבתי המשפט יוצרות עומס כבד על המערכת המשפטית, ובכך מעוניין המשרד לבטחון פנים לטפל.

המשך…

וואו! איזו כותרת מאתגרת! איך אפשר בכלל לגשת לכזו שאלה? האם יש כזו חיה – אופנוע שמסכן בצורה יוצאת דופן את מי שרוכב עליו, וגורם לו לרכוב תחת איום בלתי פוסק?

כזכור לכם, גם אני חוויתי לא מכבר תאונת דרכים לא פשוטה:

עדכון לתאונת האופנוע שלי

כן. הצטרפתי לסטטיסטיקה

מבלי להכנס למכניקה של התאונה ושל הפגיעה, אפשר לומר שחיי ניצלו בנס, ושהעבודה הטובה של הרופאים בבית החולים הדסה עין כרם קרוב לוודאי הצילה אותי מגורל עגום של שיתוק מהמותניים ומטה לכל שארית חיי. למזלי, הנס שהתחיל בהישארותי בחיים בתאונה עצמה המשיך והגורל, השכינה, הקוסמוס או איך שלא תקראו לזה – הושיטו את ידיהם ומתחו את כנפיהם אל מעל לראשי ומעל לראשי הרופאים שניתחו אותי – וכך ניצלתי.

חודש לאחר מכן הגעתי למחלקת השיקום בבית החולים שיבא שבתל-השומר, ושם אושפזתי להמשך טיפולי שיקום שבסופם, כך אני מתכנן, אחזור לפעילות מלאה (במגבלות כאלה או אחרות, אם יהיו כאלה, אך מוקדם מדי להתייחס לכך כעת).

על מה אתה יושב?

את התאונה האישית שלי עשיתי, שלא באשמתי, על אופנוע מדגם דוקאטי מולטיסטרדה אנדורו מודל 2016. זהו אופנוע חזק (עם כ- 160 כ"ס) ואגרסיבי למדי, אם כי מעט מתון יותר בהתנהגות הכביש מאשר דגם המולטיסטרדה S הקודם שהיה לי. כשהגעתי למחלקת השיקום מצאתי סביבי מספר לא קטן של מאושפזים שחוו תאונות במידות חומרה כאלה או אחרות על גבי אופנועים. במהלך ההכרות שלי איתם, בין שלל השאלות ששאלנו אחד את השני היו כמובן השאלות הברורות מאליהן: על מה רכבת בעת התאונה? מה גרם לתאונה? מה הנזק שנגרם לך? לאופנוע? וכו'. התשובות שקיבלתי היו כמובן שונות מאדם לאדם, אבל משהו שם גרם לי להסתקרן ולנסות לראות האם ניתן למצוא איזה מכנה משותף בין כל התאונות הללו.

המשך…

יופי. נכנסתם. עכשיו תשארו איתי 3 דקות.

מראש אני מזהיר אתכם – זהו פוסט שמטרתו היא אחת בלבד: לגרות ולמשוך את חוט המחשבה שלכם למחוזות שאולי לא הכרתם, ולגרום לכם לעצור לרגע ולנסות לראות האם האמור בו ישים עבורכם.

הוא כן.

כמה "כמעטים" היו לך?

תעזבו את הפלאפון רגע (אלא אם אתם קוראים בו עכשיו), ותעשו חשבון נפש קטן. שנה אחרונה, שנתיים, אולי שלוש. אם יש לכם סבלנות – אפילו עשר. תחשבו על כל הרכיבות שלכם: טיולים, קבוצתיות, סולו, רכיבה יומיומית לעבודה או ללימודים.

עכשיו נסו להיזכר בכמה פעמים חוויתם "כמעט". סיבוב שנכנסתם אליו חזק מדי. נתיב נגדי שנשפכתם אליו. רכב שלא נתן זכות קדימה וניצלתם רק בצופר או ברקס. כיכר שמישהו התפרץ אליה מולכם. קרש, שמן, סולר, חול, חיה שחצתה כביש בלילה. עייפות. חוסר ריכוז.

יש לכם בראש "כמעט" אחד לפחות? אם כן – תעצרו כאן. אם יש לכם יותר מדי כאלה, הגיע הזמן לבדוק מה אתם עושים לא נכון. קורס רכיבה מתקדמת, נהיגה מונעת, אולי משקפיים חדשים, אולי אופנוע שמתאים יותר ליכולות שלכם. ואם כלום מזה לא יעזור – אולי גם לרדת מאופנוע. כי אתם מסכנים את עצמכם ואת מי שרוכב איתכם.

אבל זה רק חלק מהעניין.

כמה "כמעטים" היו לך שאתה כלל לא מודע אליהם?

יש "כמעטים" אחרים – כאלה שאתם בכלל לא מודעים להם. נסתרים. סמויים. כאלה שחלפתם על פניהם בלי לדעת שכרגע יצאתם בנס.

פה הפואנטה.

אנחנו חושבים שאנחנו בשליטה. כשאנחנו עוקפים משאית עמוסה. כשאנחנו טסים בכבישי הצפון. כשאנחנו ממהרים לעבודה. כשמורכבת אוחזת בנו חזק ומוסיפה לנו עוד קצת אדרנלין. אנחנו בטוחים שהכל בידיים שלנו.

אבל לא.

לפעמים זו הרכיבה בקבוצה שמגינה עלינו, שנותנת לנו אנרגיות, שמדרבנת אותנו להרחיב את גבולות מעטפת הביצועים שלנו, אל מעבר למה שאנחנו רגילים. אנחנו רוצים להראות שאנחנו שווים. האגו משחק פה תפקיד חזק מאוד, גם אם נתכחש אליו בכל כוחנו. הוא שם.

לעיתים זו הרכיבה לעבודה או לפגישה שאנחנו מאחרים אליה. זה שאני ממהר עכשיו נותן לי זכות לעשות דברים שאחרת לא הייתי מעז. זה שהבוס שלי אמר לי בפירוש לא להגיע אחרי 10, מדרבן אותי להספיק את הרכיבה ב- 8 הדקות שנותרו לי, בזמן שברור לכל שאין סיכוי שאעשה את זה מבלי לעגל הרבה מאוד פינות.

לעיתים זו המורכבת שאוחזת בנו חזק מאחור, בעוד שאנחנו מרגישים את ההתרגשות שלה (ושלנו) בכל פתיחת גז, בכל בלימה חזקה. היא תעריך אותי הרבה יותר כשתראה איזה תותח אני באיילון צפון. היא תבין איזה גבר אני כשהיא תראה את התמרונים החריפים שאני מבצע בזמן רכיבה מטורפת בין רכבים.

לעיתים זו הרכיבה המנהלתית, הקבועה, המונוטונית, שגורמת לי לעשות פעולות שאחרת לא הייתי מעז לעשות. רכיבה על שוליים, חיתוך בין רכבים, קיצור רמזורים, חדירה קטנה באין כניסה. אנחנו מכירים את הציר, הוא מכיר אותנו, ואין סיכוי שיקרה שם משהו כי עברנו שם מיליון פעם בשנה האחרונה. לא?

לא. העניין הוא שאנחנו נמצאים בתוך מאגר ענק של סיכונים, וחלק עצום מהם רלוונטים לנו ביום יום. מדובר על מצבי "כמעט" שאנחנו כלל לא מודעים אליהם. מצבים שבהם אנחנו עוברים על פני קטע כביש וכלל לא חושבים על מה שיכול היה לקרות אילו היינו נתקלים בכתם סולר באמצע הסיבוב (נשמע מוכר?). מצבים שבהם אנחנו חולפים על פני משאית וכלל לא שמים לב לכך שהמטען לא מקובע אליה בצורה טובה והוא עלול להשתחרר ממש עלינו. מצבים שבהם אנחנו מתמרנים בין רכבים וכלל לא שמים לב לכך שאחד הרכבים מחליט לצאת ביציאת המחלף ממש שניה אחרי שאנחנו חולפים על פניו. מצבים בהם אנחנו רוכבים חזק באחד מכבישי הצפון, ושניה אחרי שעברנו, חוצה שועל או תן את הכביש.

כל רכיבה שלנו מלאה "כמעטים" שאנחנו לא רואים. משאית עם מטען לא מקובע. כתם סולר שלא שמנו לב אליו. רכב שמחליט ברגע האחרון לצאת במחלף כשאנחנו בדיוק חולפים. חיה שחוצה את הכביש חצי שנייה אחרי שעברנו. כל "כמעט" שכזה הוא סיכון מיידי ומוחשי לנו ולחיינו, אבל מבלי שאנחנו כלל נהיה מודעים לכך שניצלנו ממוות או פציעה קשה. אנחנו בכלל לא יכולים להתייחס אליו כ"כמעט" פשוט בגלל שאנחנו לא מודעים כלל לקיומו והתרחשותו!

וכאן טמונה הבעיה הגדולה.

אז מה ההבדל בין שני סוגי ה"כמעט"ים – זה המודע וזה הלא-מודע?

בעוד ש"כמעט" מודע מתרחש פעם אחת, פעמיים, חמש פעמים בתקופה של ככה וככה שנים – ויש לו (צריך להיות לו) אימפקט משמעותי על הרכיבה שלי, הרי ש"כמעט" לא מודע עלול להתרחש מאות ואף אלפי פעמים באותה תקופה, פשוט מכיוון שאני לא מודע לקיומו ולכן אני לא יכול לספור או לכמת אותו.

אם אני עושה טעות מודעת – אני צריך להיות מסוגל לתקן את דרכי ולמנוע ממנה להתרחש שנית.

אבל אם אני עושה אלף טעויות לא מודעות – אין לי שום דרך לדעת שהן בכלל שם, אלא אם מישהו יסב את תשומת ליבי לכך (קורסי רכיבה מתקדמת, חברים בעלי ניסיון שאני מעריך את דבריהם וכו'). אני עלול לחזור על אותה טעות אלפי פעמים מבלי שאהיה מודע לכך, ובכל פעם כזו אני בעצם חווה "כמעט", רק שאני לא יודע שהוא שם. אותה עקיפה מסוכנת, אותם תמרונים לא בטוחים בין רכבים, אותה רכיבה מהירה על השול, אותו חוסר מרווח ביטחון ביני לבין משאיות אותן אני עוקף, אותו קו לא נכון בעת רכיבה על כביש מפותל, אותה בלימה לא נכונה, אותה תנוחת רכיבה לא נכונה, וכן הלאה.

כל "כמעט" כזה הוא פחות חיים אחד במשחק. במשחק מחשב יש כמה חיים. בחיים האמיתיים – רק אחד.

יש כאלה ברי מזל שיש להם כמה הזדמנויות, והם יוצאים בשן ועין ממצבים קשים מאוד, מחלימים, וחוזרים לשחק. אבל לא כולם כאלה. ישנם רוכבים שחושבים שהם לא עשו אף טעות (רצינית) במהלך שנות הרכיבה הבוגרת שלהם, ועדיין הם נמחקים ממצבת כוח האדם של הרוכבים בישראל, ועוברים לגור בדירת שיכון בבנייני הקומות בבית העלמין סגולה. מספיקה מכה אחת, מספיקה בלימה אחת לא נכונה, מספיקה חיה אחת שחוצה מולכם את הכביש – כדי למחוק בנאדם סופית, בצורה מוחלטת, ובלי חרטות.

שני ה"כמעטים" – גם זה המודע וגם זה הלא-מודע – שניהם עלולים לחסל אותי באותה מידה.
את אחד מהם – אני רואה כשהוא מגיע.
אבל את השני – אני בכלל לא רואה, וכשהוא מתקיים, אני אפילו לא מספיק להגיד "שיט" לפני שהוא פוגע בי.

מה אפשר לעשות כדי לשפר את סיכויי ההישרדות שלי?

במילה אחת: מודעות.

בכמה מילים: אנחנו חייבים לשבור לעצמנו את הקונספט שלפיו אנחנו בלתי מנוצחים רק בגלל שלא עשינו שום תאונה משמעותית בתקופה האחרונה. לא. אנחנו שבירים מאוד, אנחנו חיים על זמן שאול שמתקצר והולך ככל שאנחנו מתפרעים יותר (גם אם אנחנו חושבים שזו "רכיבה חזקה"). אין רוכב טוב שחי לספר על כך לנכדיו. יש רוכב זהיר, רוכב מודע, רוכב חלק, רוכב נכון, רוכב שמכיר את הסביבה שלו ופועל כדי להתאים את עצמו אליה, רוכב שמצליח לקרוא את התנועה ולתמרן בתוכה בעודו מקדים בשני צעדים את האוייבים שלו.

כל "כמעט" כזה – מודע או לא מודע – יכול להיות האחרון שלכם.

קחו קורסים, לכו לתרגל. מצאו חברים שלא מושכים אתכם לשגעת, אלא כאלה שיעזרו לכם (ואולי אתם תעזרו להם) כדי להיות רוכבים טובים יותר – אבל שיעשו את זה בצורה נכונה וטובה. תקחו אחריות על עצמכם, כי זה לא הרכב שלא ראה אתכם – זה אתם שלא הצבתם את עצמכם בנקודה הנכונה, או שהתקרבתם מהר מדי לצומת. זה לא הסיבוב שהתהדק מהר מדי – זה אתם שנכנסתם אליו במהירות לא נכונה ומבלי להעריך נכון את העקומה. יש מיליון דוגמאות, אבל אני חושב שהבהרתי את הנקודה.

תחשבו על זה. זה יציל את התחת שלכם, זה ישמור לכם על ה"חיים" הבודד שנתנו לכם במתנה, וזה יאפשר לכם לשרוד עוד יום אחד בשדה הקרב הזה. אל תהיו עוד מספר בסטטיסטיקה.

האם המאמר עזר לכם? יאללה, שתפו. יש לכם טיפים נוספים? תנו בתגובות, זה יעזור לאחרים!

(כל התמונות בדף זה נמצאו באינטרנט, וקרדיט מגיע לבעליהם)

כבר שבוע וחצי שאני מאושפז במחלקה הנוירולוגית של בניין השיקום בתל השומר וזאת אחרי שהייתי מעורב בתאונת אופנוע לא קלה:

עדכון לתאונת האופנוע שלי

כן. הצטרפתי לסטטיסטיקה

אני "צעיר" כאן, ואני לאט לאט לומד את הנהלים, החוקים הכתובים והכללים הבלתי כתובים. אני גם מכיר את הצוות, יודע ממי אפשר לבקש מה, מי יחזיק לי את הרגליים בעדינות ומי יזרוק אותן בגסות וללא התחשבות, עם מי אפשר לצחוק וממי צריך להתרחק כדי שלא יתחיל להתעסק איתי. סדר היום פה די קבוע ולא גמיש, ואני לאט לאט מסתגל אליו בניסיון להספיק לכל הפעילויות ולתמרן בין בדיקות לבין חוגים או הפעלות שיקומיות אחרות שנקבעו לי בלו"ז על ידי הצוות.

ואז נפל לי האסימון.

אני בעצם נמצא במעין סוג של כלא. כלא מודרני, תנאים סבירים למדי, אבל עדיין כלא.

הערה: פוסט זה נכתב במידה רבה של בדיחות דעת, אל תקראו אותו כלשונו. נסו לקרוא בין השורות.

הפשע

יש לי שותף ל"תא". גם הוא "יושב"  ומרצה את "גזר דינו". הפשע הוא המעשה שבגינו "נענש" האדם ואשר בגללו הגיע לשיקום, חלקם אחרי ניתוחים מסובכים, ואחרי תקופות אשפוז ארוכות.

הסיבות לעונש הן מגוונות, ועם הכניסה ל"כלא" אנשים מסתקרנים ובודקים אצל החדשים: "החלקתי על כתם שמן", "נפלתי ממקבילים על הראש", "מעדתי ממשטח ונפלתי", "נסעתי על אופניים ונכנסתי ברכב חונה שחסם את הנתיב"… השותף שלי לתא, טייס, היה יצירתי במיוחד: "היו מים בדלק, נפלתי עם מטוס".

כולם כאן יושבים על משהו, שניים בתא, והמשותף לכולם הוא שכולם חפים מפשע.

גזר הדין

ה"עונש" שהוטל עלי שונה מזה שהוטל על שותפי לתא. אצלי, גזר הדין קבע שאחזור ללכת ולרוץ – תחזיקו לי אצבעות שאכן זה מה שיקרה. אצל אחרים גזר הדין קשה הרבה יותר. גם כאן, "אסירים" רבים היו מוכנים להחליף ללא היסוס את העונש שלהם עם זה שקיבלו מאושפזים אחרים. המשך…

זהו פוסט שהועלה בשמי לדף של פולגז בפייסבוק 13 ימים לאחר התאונה. אני מעלה אותו גם לכאן כדי שישמש כמזכרת לי ולקוראים, שחלקם ללא פייסבוק. התוכן שונה במעט כדי להפוך אותו למעט יותר עדכני:

"היי לחברי הרוכבים. הנה עדכון מצב לתאונת האופנוע שעברתי לפני 13 ימים (ב- 10.2.17) באזור נס הרים, אחרי בר בהר לכיוון בית שמש.

(בתמונה, דקות לפני התאונה בבר בהר, עם החברים – דורון, אופיר ורותם – שסייעו לי בזמן התאונה. לצערי, אף אחד מהם לא היה עד לתאונה עצמה ולא ראה אותה מתרחשת)

זה היה כתם שמן או סולר באמצע הסיבוב ימינה.

(בתמונה, צילום ממצלמת קסדה של חבר שמראה את השניות לאחר התאונה, כולל פס הסולר המתמשך שעליו החלקתי, וכן את הסימן הלבן שעל הכביש שמהווה את פס ההחלקה של האופנוע. מרחוק ניתן לראות אותי שוכב על האספלט)

כמי שדוגל ברכיבה הכי ממוגנת ואחראית שאפשר, כך פעלתי גם הפעם. אבל כשהרגשתי את הקדמי בורח הבנתי שזהו. אין לי סיכוי. לא הייתי מהר מדי, וזה, ביחד עם המיגון המלא ככל הנראה מנע תוצאות קשות יותר.

ניסיתי לברוח ככל שיכולתי, אבל בתנאים האלה ההחלקה היתה בלתי נמנעת. את החבטה העוצמתית ואת ההחלקה אל עבר הרכבים ממול אמשיך לחיות בראש כנראה לנצח במעין סלואו מושן בלתי נפסק.

נשארתי בהכרה, להבנתי, לאורך כל התהליך, מההחלקה דרך החבטה, דרך הדיון האם להזיז אותי מהאש שהחלה לבעור וסיכנה את כולם, דרך הניסיון להבין האם אני שלם או שמא חסרים לי חלקים שזו חווייה שאני לא מאחל אותה לאף רוכב, כולל להסביר לצוות הפינוי על הסרת הקסדה באמצעות המסירים המהירים, ואפילו שלא ישכחו את התיק זנב שלי על האופנוע.

(בתמונה, האופנוע והג'יפ בוערים. אני שוכב באמצע הכביש. כן, המגפיים עפו לי מהרגליים)

(בתמונה, תוצאות השריפה)

חד משמעית, מי שהיה שם הציל את חיי.

מבחינה רפואית עוד מוקדם לשמוח, אבל הנה הפרטים: פוניתי להדסה עין כרם. אבל לא הייתי יציב. עברתי שני ניתוחים, אחד לקיבוע עמוד שדרה, ואחד לקיבוע האגן כעבור כשבוע. בנוסף, בגלל דימום פנימי קיבלתי 11 מנות דם. עד יום שני השבוע הייתי בטפול נמרץ מורדם ומונשם לשם חזרתי אחרי סיבוך המצב הרפואי.

(בתמונה, אני ושתי בנותי – עדי ומיכל, אחרי שהמצב התייצב מעט)

ממכם חברי הרוכבים אני מבקש תהיו חזקים, ומחשבות חיוביות בלבד. זה סופר קריטי עבורי, כי אני חייב כל עזרה שאני יכול לקבל.

זו לא הטפת מוסר: יהיה מה שיהיה, זה לא תלוי בנו בשום צורה!!! הדבר היחיד שעליו אנחנו כן יכולים להשפיע זה על מצב הרכיבה שלנו, ולהקפיד לרכוב אך ורק ממוגן כל הזמן!!!

לא מבטיח לענות מהר, אבל בבקשה תהיו בקשר."

(עריכה: זה בהחלט היה מחמם את הלב ומעודד במיוחד לראות את מאות התגובות והלייקים לפוסט. תודה תודה תודה, גם כמובן לאביעד אברהמי מפול  גז!)