על מה אתה יושב
כבר שבוע וחצי שאני מאושפז במחלקה הנוירולוגית של בניין השיקום בתל השומר וזאת אחרי שהייתי מעורב בתאונת אופנוע לא קלה:
אני "צעיר" כאן, ואני לאט לאט לומד את הנהלים, החוקים הכתובים והכללים הבלתי כתובים. אני גם מכיר את הצוות, יודע ממי אפשר לבקש מה, מי יחזיק לי את הרגליים בעדינות ומי יזרוק אותן בגסות וללא התחשבות, עם מי אפשר לצחוק וממי צריך להתרחק כדי שלא יתחיל להתעסק איתי. סדר היום פה די קבוע ולא גמיש, ואני לאט לאט מסתגל אליו בניסיון להספיק לכל הפעילויות ולתמרן בין בדיקות לבין חוגים או הפעלות שיקומיות אחרות שנקבעו לי בלו"ז על ידי הצוות.
ואז נפל לי האסימון.
אני בעצם נמצא במעין סוג של כלא. כלא מודרני, תנאים סבירים למדי, אבל עדיין כלא.
הערה: פוסט זה נכתב במידה רבה של בדיחות דעת, אל תקראו אותו כלשונו. נסו לקרוא בין השורות.
הפשע
יש לי שותף ל"תא". גם הוא "יושב" ומרצה את "גזר דינו". הפשע הוא המעשה שבגינו "נענש" האדם ואשר בגללו הגיע לשיקום, חלקם אחרי ניתוחים מסובכים, ואחרי תקופות אשפוז ארוכות.
הסיבות לעונש הן מגוונות, ועם הכניסה ל"כלא" אנשים מסתקרנים ובודקים אצל החדשים: "החלקתי על כתם שמן", "נפלתי ממקבילים על הראש", "מעדתי ממשטח ונפלתי", "נסעתי על אופניים ונכנסתי ברכב חונה שחסם את הנתיב"… השותף שלי לתא, טייס, היה יצירתי במיוחד: "היו מים בדלק, נפלתי עם מטוס".
כולם כאן יושבים על משהו, שניים בתא, והמשותף לכולם הוא שכולם חפים מפשע.
גזר הדין
ה"עונש" שהוטל עלי שונה מזה שהוטל על שותפי לתא. אצלי, גזר הדין קבע שאחזור ללכת ולרוץ – תחזיקו לי אצבעות שאכן זה מה שיקרה. אצל אחרים גזר הדין קשה הרבה יותר. גם כאן, "אסירים" רבים היו מוכנים להחליף ללא היסוס את העונש שלהם עם זה שקיבלו מאושפזים אחרים.
הספירה
כמו בכל כלא שמכבד את עצמו, גם כאן יש השכמה מוקדם בבוקר, ואל ה"תא" נכנסת חבורת אחים ואחיות שמעבירה משמרת. הם לא באמת סופרים ראשים, אבל הם מדקלמים את מצבו הרפואי העדכני של כל "אסיר". אין מצב שלא תהיה בתא בזמן זה. פעם בשבוע יש ביקור סוהרים בכירים – אלה הם הרופאים, מנהלי המחלקה, הרופאים המטפלים והמומחים. כולם מתרכזים סביבך ומנהלים דיון אודות ההתקדמות של האסיר. לפעמים, הם אפילו לא מתייחסים אליך לגופך, אלא כמעט ומתעלמים מקיומך.
פעילות שיקומית
פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, חוגי אפייה, חוגי קרמיקה, חוגי ציור, חדר כושר וברכה שיקומית – אלה בין שלל הפעילויות שמצופה מהמאושפז להשתתף בהן. "אסיר" שלא ישתתף בפעילות שיקומית לא יוכל להתקדם מבחינה רפואית. אבל לא רק. למרות שזה לא נאמר במפורש, היעדר מוטיבציה ורצון להשתתף בפעילויות תגרום לכך שהצוות הרפואי, ה"סוהרים", יתייחסו בצורה אחרת לאסירים.
ביקורים וחופשות
בניגוד לבית כלא רציני, כאן הביקורים הם חופשיים לגמרי. אבל לא תוכל לצאת לחופשות ולישון מחוץ לכותלי המתקן אם לא תתקדם ולא תשתף פעולה, כפי שמצפים ממך.
התמודדות עם תקופת המאסר
תקופת המאסר של מאושפז יכולה להימדד בשבועות וחודשים, ולעתים מעבר לכך. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם תקופות אשפוז ארוכות שכאלה היא להסתכל על ה"כאן ועכשיו", תוך כדי התמודדות עם היום, ותוך כדי התעלמות מהמחר. היום הוא היום היחידי שאתה יכול להשפיע עליו, לא האתמול ולא המחר. ולכן הוא היום היחיד שבו אנחנו צריכים להתרכז, להתמודד עם הכאבים והקשיים, ולהתקדם צעד צעד לעבר העתיד.
אין טעם לדאוג לגבי דברים שלא נמצאים בשליטתנו ועליהם אנחנו לא יכולים להשפיע. תדאגו לכאן ועכשיו. תצא לחופשה או לא, ישחררו אותך או לא – לא רלוונטי. לדאוג על זה רק יגרום לכאב נוסף.
שחרור מוקדם
כל אסיר יודע שהוא זכאי להגיש בקשה לשחרור מוקדם, שליש מתקופת המאסר הנקוב שלו. אמנם כאן לא מדובר באותה שיטה, ולמרות הטון המתבדח של האייטם הזה ברור לכולנו שלי באמת מדובר בעונש, אבל מובן מאליו שהמאושפז שיתקדם בתהליך השיקום שלו יזכה להשתחרר לפני אלה שלא התקדמו כמצופה מהם. אם תשתתף בפעילויות השיקומיות, אם תתמיד בתהליך, אם תראה התקדמות, תזכה לעמוד בפני "ועדת שחרורים"…
סורגים, אזיקים, דלתות נעולות
טוב, את אלה לא נמצא כאן. אבל אם נקביל בפרפרזה חופשית את הקשירה הפיזית והגבלת התנועה, אל מצב שבו אדם שוכב כשהוא משותק ממותניו ומטה – תוכלו לקבל רושם חלקי של התחושה בה נמצא אדם שכזה.
לא מקנא בהם, אבל אני מעריץ את יכולתם להתמודד עם קשיים שכאלה.
הסוהרים
הצוות המטפל עושה עבודה קשה שאי אפשר לדמיין אותה, אם לא חוויתם אותה על בשרכם. כך גם צוות הכלא. זו יותר שליחות מאשר עבודה בשכר, ומי שמגיע לעבוד כאן הוא אדם מיוחד. חלקו הגדול של ה"סוהרים" הם יותר אכפתיים וקשובים לצרכים המטופלים, חלקו המזערי פחות. חשוב מאוד ל"אסיר" לשמור על קשר טוב עם הצוות שמתחלף במשמרות, ובסופו של דבר כולם מכירים את כולם.
תזכרו, בכלא הסוהרים הם לא פחות כלואים מאסירים עצמם…
היציאה לחופשי
לחלק הזה עוד לא הגעתי. אני עובד על זה קשה מאוד, ומשלם בכאבים ובקשיים שקשה לתאר בכתב. אבל זהו הרגע לו מחכים כולם – לצאת החוצה ולהתבונן על העולם דרך המגבלות שלך, ולהתמודד איתם באמצעות הכלים שרכשת בתהליך השיקומי. לא רחוק מהתחושה שאסיר מרגיש בעת שהוא יוצא לחופשי.
תמיכת המשפחה והחברים הטובים
בלעדיה, הקושי הוא קשה שבעתיים, הנטל כבד מנשוא, והעול של התמודדות עם ה"עונש" הוא במקרים רבים מעל לכוחותיו של אדם. תמיכת חוג המשפחה והחברים היא קריטית, עם כל הקושי שכרוך בכך. לרוב ה"אסירים", הביקורים של חוג תומכים זה הוא הדלק שמאפשר להם לעבור עוד יום.
יש לכם הערות, הארות או תובנות? שתפו למטה בתגובות! כל תגובה יכולה לחזק.
לחזור הביתה בחתיכה אחת זו מיומנות שכוללת ניסיון, הכרת מגבלות, חושים בריאים ובעיקר הרבה מזל.
גם לחזור הביתה מנותץ אם אופק שקומי זה בעיקר מזל.
צריך לזכור שהגברת הזאת, מזל, לא חייבת לאף אחד מאיתנו כלום.
החלמה מלאה ושיבה מהירה לעיקולים.
יש מצב אתה מכין לי קערה קטנה עם מכסה לסיגריה האלקטרונית שלי בחוג קרמיקה?
אתה פשוט תותח!! הכתיבה שלך יוצאת דופן
כמו בכלא אני בטוח שגם כאן תוכל לרכוש חברים מסוג שאי אפשר בשום מקום אחר…
החלמה מהירה !
החלמה מלאה! ובתקווה גם מהירה.
אני ממליץ בחום להתאזר בסבלנות ולנסות ולהבין את החשיבות ל"סדר ומשמעת" וההתקדמות העקבית שלפעמים בהחלט נראית לנו איטית מדי. אני זוכר שטיפסתי על הקירות מרוב טירוף ותסכול, ומה "בסך הכל" חטפתי? זעזוע מוח ושבר יציב בקרסול… אבל האגו והתסכול גרמו לי לדרוש מינימום טיפול ויעוץ ורציתי רק ל"הוריד כבר את הגבס הזה!!" אז הורדתי שבוע לפני… ועד היום יש לי כאבי פאנטום (או שלא)… ועם בעיית הזיכרון? זבש"לי!!
קח את הזמן, בלי "קיצורי שליש" ו"התנהגות טובה"… זה לטובתך!
דניאל אתה מהווה עבורינו בכלל ועבורי בפרט דמות לחיקוי ועצמה פנימית בלתי מתכלה.
נכון , כל אופנוען אומר לעצמו בקטנה "לי זה לא יקרה"
אני יודע שזה יקרה לי.
אם לא מחר אז מחרתיים….
ההתבוננות שלך בסיטואציה היכולת ללגלג על עצמך וההומור האפור ( בהתאם לחוק הספורט המוטורי אין מילה כזו ש#&ר יש אלף גוונים של אפור)
אפילו רשיון ש#&ר מש#&ר נקרא בישראל רשיון אפור ( אגב יותר מתאים לרשיון הזה צבע אדום….
אני יודע שקל לדבר והמאמץ הנפשי והפיזי הוא עצום
אבל אתה "חייב את זה לעצמך , אתה חייב למשפחה ושלוש ארבע "לפיזיוטרפיה…
מתבונן לומד ובוטח בך והעצמה הםנימית שלך.
מוטי מור
שמע ידידי
עברתי בחיי תקופה אחת לא קלה בגלל המחלה הארורה ובהתחלה חשבתי בדיוק כמוך-כלא! עם גזר דין של 50/50. אבל המחשבה על המשפחה שצריכה בעל/אבא/אח/בן הדירו אותי מה"כלא" ונכנסתי ל"מלחמה" עכשיו צריך לנצח! ובמלחמה החייל תמיד רוצה/מחפש את השקט דהיינו לישון / לקרוא / לאכול / טלויזיה / נס קפה….
נצל את הזמן לנוח גם מנטלית תהנה מהרוגע (אני נהניתי גם מהכאב- פשוט הזכיר לי שאני חי ובועט) ותחשוב על הקיק / סטארטר הראשון אחרי "החופשה" הזו (חצי זיון-לפחות בשבילי).
במבט לאחור השנה וחצי עברו מהר.
החלמה מהירה ושלמה!
מיצו יקר תודה על הפוסט המשעשע שלקח אותי אחורה לתקופה בה הייתי מאושפז בהדסה לתקופה ארוכה לאחר תאונה. כמו שאתה כותב זה סוג של כלא אבל גם של הזדמנות. להכיר את עצמך ואת הקרובים לך מחדש., לקרוא הרבה,ללמוד דברים חדשים. לשפע הזמן הזה המנותק משגרת המשפחה והעבודה.יש גם יתרונות ולא רק חסרונות. רופא חכם אמר לי אז שתפקיד הרפואה הוא במקרים רבים לתחזק את המצב עד שהטבע יעשה את שלו.. קח הרבה אויר ופרופורציה. הזמן בסוף עושה את שלו לטובה! מאחל לך החלמה מהירה.
למיצו שלום והחלמה מהירה ומועילה.
אתה מיטיב לתאר את תהליך השיקום שלך כשבעצם אתה משתף את הקורא במסע שלך לחזור לעצמך. בדרך כלל אנחנו מתייחסים ל"אריזה" שלנו כמובנת מאליה, ורק כאשר היא מתחילה לקרטע (מכל סיבה שהיא), אנו מבינים את החופש שהיא מקנה לנו בבחירות התפקודיות שלנו כאשר היא תקינה, חייה ובועטת.
לפי תיאורך, אני מבין שישנה התכנות גבוהה מאוד של החזרת המצב לקדמותו בתנאי שתתמיד באימונים ולא תוותר לעצמך. עם כל הכאבים והקשיים, בסופו של יום אני בטוח שתגיע! כמו שנכתב בפוסט של מידג, קיבלת "הפסקה" מכל האטרף היומיומי בשביל לגלות את עצמך מחדש.
המשך לכתוב מחשבות ולתעד את העובר עליך. זהו חלק מהשיקום!
אני מאחל לך מסע קצר ומחזק.
Ad astra per aspera
דניאל יקר,
נהנתי מהפוסט המשעשע וההקבלה. כפי שאומרים, בכל צחוק יש קצת אמת.
מאחל לך שתקופת ה"ריצוי" תעבור מהר ובמינימום כאבים. כאמור, אני בסביבה ואשמח לעזור על מנת שתחזור לעצמך מהר ככל שניתן.
מיצו יקר,
אנחנו לא מכירים בכלל. מידי פעם אני מציצה פה וקוראת אותך קצת, האמת שלעיתים די רחוקות. והפעם באתי לראות אם אתה כותב, כדי לדעת שאתה עוד שם… שמך מוכר והולך לפניך בעולם הדו"ג, ואני חייבת לציין שדי הזדעזעתי לקרוא בדף של מועדון האופנועים הישראלי על התאונה שלך. אבל יש משהו שנדהמתי ממנו, במובן הכי חיובי שיש, וזה היכולת המדהימה שלך לבקש עזרה ולהגיד "אני זקוק". כל כך הרבה אנשים נאבקים עם זה ובסופו של דבר נכנעים לאגו ולא מבקשים. אז שתדע, שנקודת הפתיחה שלך גבוהה בהרבה משל אחרים. בזכות היכולת המדהימה הזאת להגיד שאתה זקוק לעזרה ולתמיכה, בזכות התמיכה והעידוד והחיזוק שאתה מקבל ועוד תקבל בעקבות היכולת הזאת ובזכות העובדה שאתה דמות אהודה ואהובה בעולמנו הקט. וזה עוד לפני שנכנסים למשוואה היכולות והכוחות שלך, הפיזי והנפשי. מחזקת להמשך!
יורם – אתמול רציתי לבקר אותך, המעליות היו תקועות, וכך גם אני כי אי אפשר לרדת שתי קומות עם כיסא גלגלים…
נועה – המון תודות!!!
אנחנו לא מכירים, ואני גם לא רוכב על דו"ג אבל נהנה להיכנס ולקרוא את הפוסטים שאתה מעלה פה.
תודה גם על העדכונים המהירים והשוטפים של מצלמות המהירות.
שולח לך מפה חיזוק, ומאחל להחלמתך המהירה והמלאה!
מיצו יקר,
לא מכיר אותך, אבל בטח ראיתי אותך פעם על הבנטל. נהנה לקרוא אותך וללמוד.
יש לך הרבה זמן עכשיו, אז כתוב לנו הרבה..
החלמה מהירה וחג שמח.
מאחל לך החלמה מהירה! באתי לבקר אחרי התאונה אך עדיין היה אסור לבקר, קודם כל שמח לראות שאתה איתנו ומחלים לאט לאט, מקווה שתשוב למוטב במהרה!
קודם כל, רפואה שלמה וחג שמח, עד כמה שאפשר.
אתה עדיין מאושפז? יצאת לחופשת חג?
לא כתבת במאמר אף מילה על הזינזה, כלי הרכב שהביא אותך לכלא. עד כמה ניזוק האופנוע בתאונה, לעומת ההשבתה שלך?
ושוב, תרגיש טוב, וכמה שיותר מהר.
התנצלות על דברים שכתבתי בעבר (ולמפרע בעתיד) בלהט המקלדת.
איש מערות אני ללא פייסבוק וכ'ו כך שרק שברי מידע מגיעים אלי.
אנשי עשיה, אשר תרומתם לכלל רבה ונפצעים זה לא טוב לאף אחד. גם לא לטרולים.
לעניין הפשע, פושעים משתמשים בכפפות ואני תוהה אם מיגון אחר כלשהו היה עוזר (נגיד אגן?)
וכשאני אומר אנשי עשיה אני מרשה לעצמי להזכיר (לדוגמה) כאן את דורון אופק. הבלוג שלו שבק.
אל תשבית את הבלוג הזה.
כמובן שאם משהו ממה שכתבתי כאן לא לרוחך אתה לא מחוייב לפרסם,
או שתגיב בסרקזם ארסי
רק תמשיך בעשיה, ובבלוג.
תודה.
קסד – אנחנו "מכירים" וירטואלית לא מאתמול, והדרך שבה אתה מתבטא לא חדשה לי. אבל זה חלק מהעניין, ואני מקבל אותך ואת התגובות שלך באהבה.
לשאלתך – הייתי ממוגן מלא, אבל השאלה היא מה היה יכול לעזור לאגן. אישית, אני לא חושב שמיגון סטייל ריפוד מכנסיים היה עוזר. האגן התרסק בכמה מקומות, זאת אומרת שהחבטה היתה קשה. לגב לעומת זאת כן היה מיגון מלא – מסוג level 2 של אחת החברות המובילות. ועדיין, חטפתי ריסוק בחוליה. האם המיגון לא עשה את עבודתו? האם הייתי יכול להיות יותר ממוגן? אני לא חושב שהוא לא עשה את עבודתו. אלמלא המיגון לא בטוח שהייתי מדבר ו/או כותב פה כל כך מהר, אם בכלל. רכבתי עם כל מה שרק אפשר, וה"חטא" היחיד שלי היה שהייתי עם מגפונים נמוכים, עד מעל לקרסול, במקום מגפיים מלאות לכביש.
הושורות האחרונות מצמררות במיוחד.
חזק ואמץ
וואו מיצו לא ידעתי שנפצעת… רפואה שלמה והחלמה מהירה.
אגב לי היה אופנוע למשך שנה. אחרי שנה הבנתי שזה כלי מסוכן מדי ומכרתי אותו.
מיצו היקר,
התייעצתי איתך לפני פחות משנה על רכישה של GS1200 ובכלל חזרה לרכיבה לאחר הפסקה ארוכה. לא אלאה אותך, אבל החלטתי בלחץ משפחתי רב ומכל הכיוונים לוותר בינתיים ולדמיין רכיבות ארוכות ביני לביני כשאני על הכורסה בסלון….אני מודה לך על הזמן ועל העצות הטובות בכל מקרה כמובן.
היום לאחר זמן רב נכנסתי לפורום וראיתי את ההודעה על פציעתך. צר לי שכך קרה, אבל ניכר שקטן עליך.
אני מאחל לך המון בריאות והצלחה. שיקום מלא ומוחלט מהפציעה. אתה איש חם שנותן מעצמו לעולם – העולם חייב להחזיר לך טובה, אין שאלה.
בריאות מצויינת ומהר – פיני