על מה אתה יושב

כבר שבוע וחצי שאני מאושפז במחלקה הנוירולוגית של בניין השיקום בתל השומר וזאת אחרי שהייתי מעורב בתאונת אופנוע לא קלה:

עדכון לתאונת האופנוע שלי

כן. הצטרפתי לסטטיסטיקה

אני "צעיר" כאן, ואני לאט לאט לומד את הנהלים, החוקים הכתובים והכללים הבלתי כתובים. אני גם מכיר את הצוות, יודע ממי אפשר לבקש מה, מי יחזיק לי את הרגליים בעדינות ומי יזרוק אותן בגסות וללא התחשבות, עם מי אפשר לצחוק וממי צריך להתרחק כדי שלא יתחיל להתעסק איתי. סדר היום פה די קבוע ולא גמיש, ואני לאט לאט מסתגל אליו בניסיון להספיק לכל הפעילויות ולתמרן בין בדיקות לבין חוגים או הפעלות שיקומיות אחרות שנקבעו לי בלו"ז על ידי הצוות.

ואז נפל לי האסימון.

אני בעצם נמצא במעין סוג של כלא. כלא מודרני, תנאים סבירים למדי, אבל עדיין כלא.

הערה: פוסט זה נכתב במידה רבה של בדיחות דעת, אל תקראו אותו כלשונו. נסו לקרוא בין השורות.

הפשע

יש לי שותף ל"תא". גם הוא "יושב"  ומרצה את "גזר דינו". הפשע הוא המעשה שבגינו "נענש" האדם ואשר בגללו הגיע לשיקום, חלקם אחרי ניתוחים מסובכים, ואחרי תקופות אשפוז ארוכות.

הסיבות לעונש הן מגוונות, ועם הכניסה ל"כלא" אנשים מסתקרנים ובודקים אצל החדשים: "החלקתי על כתם שמן", "נפלתי ממקבילים על הראש", "מעדתי ממשטח ונפלתי", "נסעתי על אופניים ונכנסתי ברכב חונה שחסם את הנתיב"… השותף שלי לתא, טייס, היה יצירתי במיוחד: "היו מים בדלק, נפלתי עם מטוס".

כולם כאן יושבים על משהו, שניים בתא, והמשותף לכולם הוא שכולם חפים מפשע.

גזר הדין

ה"עונש" שהוטל עלי שונה מזה שהוטל על שותפי לתא. אצלי, גזר הדין קבע שאחזור ללכת ולרוץ – תחזיקו לי אצבעות שאכן זה מה שיקרה. אצל אחרים גזר הדין קשה הרבה יותר. גם כאן, "אסירים" רבים היו מוכנים להחליף ללא היסוס את העונש שלהם עם זה שקיבלו מאושפזים אחרים.

הספירה

כמו בכל כלא שמכבד את עצמו, גם כאן יש השכמה מוקדם בבוקר, ואל ה"תא" נכנסת חבורת אחים ואחיות שמעבירה משמרת. הם לא באמת סופרים ראשים, אבל הם מדקלמים את מצבו הרפואי העדכני של כל "אסיר". אין מצב שלא תהיה בתא בזמן זה. פעם בשבוע יש ביקור סוהרים בכירים – אלה הם הרופאים, מנהלי המחלקה, הרופאים המטפלים והמומחים. כולם מתרכזים סביבך ומנהלים דיון אודות ההתקדמות של האסיר. לפעמים, הם אפילו לא מתייחסים אליך לגופך, אלא כמעט ומתעלמים מקיומך.

פעילות שיקומית 

פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, חוגי אפייה, חוגי קרמיקה, חוגי ציור, חדר כושר וברכה שיקומית – אלה בין שלל הפעילויות שמצופה מהמאושפז להשתתף בהן. "אסיר" שלא ישתתף בפעילות שיקומית לא יוכל להתקדם מבחינה רפואית. אבל לא רק. למרות שזה לא נאמר במפורש, היעדר מוטיבציה ורצון להשתתף בפעילויות תגרום לכך שהצוות הרפואי, ה"סוהרים", יתייחסו בצורה אחרת לאסירים.

ביקורים וחופשות

בניגוד לבית כלא רציני, כאן הביקורים הם חופשיים לגמרי. אבל לא תוכל לצאת לחופשות ולישון מחוץ לכותלי המתקן אם לא תתקדם ולא תשתף פעולה, כפי שמצפים ממך.

התמודדות עם תקופת המאסר

תקופת המאסר של מאושפז יכולה להימדד בשבועות וחודשים, ולעתים מעבר לכך. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם תקופות אשפוז ארוכות שכאלה היא להסתכל על ה"כאן ועכשיו", תוך כדי התמודדות עם היום, ותוך כדי התעלמות מהמחר. היום הוא היום היחידי שאתה יכול להשפיע עליו, לא האתמול ולא המחר. ולכן הוא היום היחיד שבו אנחנו צריכים להתרכז, להתמודד עם הכאבים והקשיים, ולהתקדם צעד צעד לעבר העתיד.

אין טעם לדאוג לגבי דברים שלא נמצאים בשליטתנו ועליהם אנחנו לא יכולים להשפיע. תדאגו לכאן ועכשיו. תצא לחופשה או לא, ישחררו אותך או לא – לא רלוונטי. לדאוג על זה רק יגרום לכאב נוסף.

שחרור מוקדם

כל אסיר יודע שהוא זכאי להגיש בקשה לשחרור מוקדם, שליש מתקופת המאסר הנקוב שלו. אמנם כאן לא מדובר באותה שיטה, ולמרות הטון המתבדח של האייטם הזה ברור לכולנו שלי באמת מדובר בעונש, אבל מובן מאליו שהמאושפז שיתקדם בתהליך השיקום שלו יזכה להשתחרר לפני אלה שלא התקדמו כמצופה מהם. אם תשתתף בפעילויות השיקומיות, אם תתמיד בתהליך, אם תראה התקדמות, תזכה לעמוד בפני "ועדת שחרורים"…

סורגים, אזיקים, דלתות נעולות

טוב, את אלה לא נמצא כאן. אבל אם נקביל בפרפרזה חופשית את הקשירה הפיזית והגבלת התנועה, אל מצב שבו אדם שוכב כשהוא משותק ממותניו ומטה – תוכלו לקבל רושם חלקי של התחושה בה נמצא אדם שכזה.

לא מקנא בהם, אבל אני מעריץ את יכולתם להתמודד עם קשיים שכאלה.

הסוהרים

הצוות המטפל עושה עבודה קשה שאי אפשר לדמיין אותה, אם לא חוויתם אותה על בשרכם. כך גם צוות הכלא. זו יותר שליחות מאשר עבודה בשכר, ומי שמגיע לעבוד כאן הוא אדם מיוחד. חלקו הגדול של ה"סוהרים" הם יותר אכפתיים וקשובים לצרכים המטופלים, חלקו המזערי פחות. חשוב מאוד ל"אסיר" לשמור על קשר טוב עם הצוות שמתחלף במשמרות, ובסופו של דבר כולם מכירים את כולם.

תזכרו, בכלא הסוהרים הם לא פחות כלואים מאסירים עצמם…

היציאה לחופשי

לחלק הזה עוד לא הגעתי. אני עובד על זה קשה מאוד, ומשלם בכאבים ובקשיים שקשה לתאר בכתב. אבל זהו הרגע לו מחכים כולם – לצאת החוצה ולהתבונן על העולם דרך המגבלות שלך, ולהתמודד איתם באמצעות הכלים שרכשת בתהליך השיקומי. לא רחוק מהתחושה שאסיר מרגיש בעת שהוא יוצא לחופשי.

תמיכת המשפחה והחברים הטובים

בלעדיה, הקושי הוא קשה שבעתיים, הנטל כבד מנשוא, והעול של התמודדות עם ה"עונש" הוא במקרים רבים מעל לכוחותיו  של אדם. תמיכת חוג המשפחה והחברים היא קריטית, עם כל הקושי שכרוך בכך. לרוב ה"אסירים", הביקורים של חוג תומכים זה הוא הדלק שמאפשר להם לעבור עוד יום.

יש לכם הערות, הארות או תובנות? שתפו למטה בתגובות! כל תגובה יכולה לחזק.

22 Comments

Add a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נגישות