טראומת ילדות אישית שטרם נרפאה
אם תשאלו רוכב הגון למה יש לו אופנוע ומה מושך אותו או אותה בחוויית הרכיבה, הוא יספר לכם סיפורים מכאן ועד לשקיעה אודות תחושת החופש, הרוח, היעדר הגבולות, הימנעות מפקקים ומה לא. כל אלה, כנראה, הן סיבות לגיטימיות למדי לכך שאנחנו, הרוכבים – רוכבים.
כנראה שגם אני אספר את אותו סיפור.
אבל מסתמן שאצלי הסיבה טמונה, ככל הנראה, באיזה מחסור שסבלתי ממנו, לכאורה, בתקופת הילדות. תקראו לזה טראומה, פצע, לא יודע. עובדתית, אני נזכר בזה מדי כמה שנים, והנה החלטתי לכתוב על זה כאן.
גדלתי בבת-ים של שנות השבעים והשמונים. לא, אני לא ראיתי את עצמי כערס, ועל הסטיגמה שהיתה דבוקה ליוצאי העיר למדתי רק כשגדלתי והגעתי לתיכון ואחר כך לצבא. החברים שלי לא הסתובבו עם סכינים או בקבוקי אלכוהול (נראה לי שהיום המצב קצת שונה, לא?), ואני הייתי ילד טוב גבעתי ואחר כך ילד טוב רמות (שמות בתי הספר בהם למדתי – יסודי ולאחר מכן תיכון).
בתקופה זו גם אני וגם חברי גדלנו במשפחות שלא התברכו בכספים עודפים, מסתדרים עם מה שיש, ומדי פעם מקבלים מתנה כזו או אחרת. אף אחד לא דיבר על מחשב עד לפני תחילת שנות השמונים, ואת הטלפון בבית קיבלנו (קו משותף עם אחד השכנים) רק אחרי שנים רבות של המתנה. אני זוכר עד היום את המתנות ה"שוות" שקיבלתי מדי כמה שנים בימי ההולדת שלי: ווקי-טוקי מארה"ב, שעון דיגיטאלי עם ספרות LED אדומות שהיית צריך ללחוץ על כפתור כדי לראותן, דגמי מטוסים להרכבה וכן דגמים של כמה אוניות מלחמה, ואפילו כלב קוקר ספנייל משוגע שעשה לי את המוות בתור ילד.
אבל דבר אחד רציתי ולא קיבלתי.
כזה:
אופני ה"ראלי צ'ופר" שווקו בשנות השבעים על ידי חברת ראלי מאנגליה, והיוו אייקון של ממש. השלדה המעוצבת בצורה המזכירה את כלי הרכב שהתחרו בתחרויות דראג בארה"ב, גלגל קדמי קטן בקוטרו לעומת האחורי, מושב מרופד עם משענת גב, קפיצים לריכוך הנסיעה מאחור, ידיות גבוהות שניתן היה לרכיב עליהן "שוונצים" מעור סטייל אופנועי הקאסטום, מגני בוץ כמו של אופנוע וסבל קטן.
אבל גולת הכותרת של הראלי צ'ופר, אם תשאל כל ילד שגדל באותם שנים, היתה ידית הילוכים עם בורר לשלושה מצבים שמוקמה בחלקם הקדמי של שלדת הקורה הכפולה בין רגלי הרוכב.
כמה קינאתי באותם ילדים! אין לכם מושג! מבטי הערגה, החלומות, הפנטזיות… אלו מחברי שהיה להם כזה זוג אופניים השתוו בעיני לסטארסקי והאץ' המיתולוגיים! כמה סרטים רצו לי בראש באותה תקופה, איזו תשוקה עזה להיות הבעלים המאושרים של זוג אופניים שכזה. עם אופניים שכאלה אפשר היה לשחק בגן אשכול (פארק שהיה קרוב למקום מגורי), אפשר היה לחרוש את כל העיר, ומי היה גבר שיתעסק איתי? היו גם כאלה שהרכיבו חתיכת קלף מקופל על הכנף כך שהוא היה עושה רעש של מנוע בזמן שהאופניים היו נוסעות, והיו גם מתקדמים יותר שהיו מרכיבים נוצצים על השפיצים של הגלגלים.
כאלה אני רציתי. כל כך רציתי.
אז זהו, שלא היו לי כאלה אופניים.
וזהו.
מי יכול לעזור לי לרפא את הפצע? תרומת אופניים כאלה תתקבל בברכה!
אך כמה נכון כמי שגדל באותם שנים באותה עיר, הייתי שעות נמצא בחולות ברמת הנשיא (מיקום המשטרה והקניון כיום) לוטש עיניים לילדים שקפצו עם האופניים האלו ברצפה וכשגדלנו הצענו זאת עם הפאנטיק, הבאנלי והגילרה, אך אילו ימים.
הרבה זמן לא צחקתי ככה
אתה כותב נפלא, אני עוקב אחר כתביך והם תמיד נוגעים בי- אני זוכר את אותה ערגה לזוג אופניים כזה בדיוק.
רק לתשומת ליבך ככותב, אופניים הם זכר, לכן אופניים נוסעים ולא נוסעות.
אצלי היו אלא אופני קרוס TX.
אופניים שגם היו עם 3 הילוכים ומשקל של פילה ממוצעת בהריון.
לאופניים היו 2 אופציות. כאלה עם בולם מרכזי בודד ועם זוג בולמים מאחור.
אחרי שנים רבות של ערגה לאותם האופניים, רכשתי אותם יד שניה.
בתור ילד לא היה מאושר ממני. כמויות הקפיצות והשטויות שעברו האופניים האלה אצלי היום היו גורמות לכל הורה, כולל הורי, להחוויר ולנעול את האופניים של ילדיהם עמוק במחסן עם מספר שרשרות וללא פנימיות בצמיגים.
אבל בהחלט היו אלא -ה- אופניים שרציתי.
עד אותו היום שראיתי במהלך רכיבה, Suzuki TS-X…
היי מיצו,
אהבתי והזדהיתי!
בשנת 1976 הגעתי מבאר-שבע [עיר הולדתי] לשכונת רמת-אילן המבוססת.
לחלק ניכר מילדי כיתתי [כיתה ו'] היו כבר אופני ראלי צ'ופר ולאלו שאיתרע להם מזלם – היו "רק" אופני ראלי גראנד פרי [10 הילוכי ספורט]… .
לצערי, אני הייתי היחיד שלא זכה לאופנים הנכספים הללו אך עליהם חלמתי כאז כן עתה!
והרי לך שריטה ראשונה!
השנה היא 1980, אני כבר מתגורר בקריית אונו. חבריי כבר בני 16 ואנ הגדול שבחבורה החוגג יומולדת 16 הרבה לפני כולם.
מרבית חבריי מוציאים רישיון על אופנוע "חצי" ורוכשים; ג'ילרות, דרבי, הונדה ואח"כ גם פאנטיק מוטור [בגרסת האנדורו] אבל רק לסחבק לא מרשים רישיון לאופנוע, קל וחומר אופנוע משוקץ. והרי לך שריטה שניה 🙂
ברוך השם, היום כבר יש ימהה MT07 דנדשה באדום בוהק ומתחיל תהליך הריפוי 🙂
כל מה שהייתי צריך, זה לייחל ליום הולדת 50… ומי בעצם צריך יותר מזה?!
תודה רבה מיצו, לקחת אותי שנים רבות אחורה, אבל בכיף!
שכטר
בתור בתי-ימי לשעבר מזדהה לחלוטין רק שחייב להיות בסגול. לי לעומת זאת קנו אופניים רוסיות שהיו גדולים ממני בכמה מידות. יתמזל מזלי ובעל הצ'ופר דווקא התלהב מהרוסיות והיינו מחליפים.
יש כאלו מעטים בישראל. לא מזמן היו למכירה בסביבות 1000 עם ידית ההילוכים הנכונה . לא קניתי כי אין לי מקום 🙁 דורון
תודה רבה הזדהות מלאה עם הסיפור. אני יליד 1965 ברמת גן.
תודה רבה
כתיבה מאד יפה.
הזכרת נשכחות….
תודה
נכנסתי, כמידי פעם ל"סיבוב" עדכונים באתר, אז ראשית, מאחל לך החלמה מהירה, שלמה ומושלמת מהאירוע בבית שמש, רק היום התעדכנתי (27/03) ואני מקווה שאתה מתקדם בהליכי השיקום/תיקון.
אם אפשר לבקר, רק תכתוב "כן" אני אדע לאן לשלוח הודעה כדי לתאם ולשאול אם להביא משהו חם או קר או גם וגם.
לעניין הסיפור עם אופני הראלי והתגובות בהמשך…
אכן מזכיר נשכחות ומעורר ערגונות כמו שמאיר אריאל כתב ושר.
אנחנו כנראה על אותה משבצת גיל +/- 7 שנים… אני יליד 65 והשפה דומה.
גדלתי בדימונה, יופי של בית, יופי של שכונה ויופי של חברים וכשאנחנו חרשנו את העיר עם אופניים יד 2 או שלישית מהדוד או כאלה שנקנו משופצות מה "שיקליס" המקומי הסתובב ביננו אחד שעד היום כשאני שומע או פוגש אדם בשם רני, אני מייד רואה את אופני הראלי שלו מולי, עם כיסא הבננה וידית ההילוכים….
"ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד …." אחחחח כמה רצינו, כמה ערגנו וכמה חלמנו…
בגיל 50 זה נסגר עם אופנוע אספנות (:
נסיעות טובות ומי ייתן שבכל זמן יישארו 2 הגלגלים מחוברים לכביש …גם בסיבובים.
בריאות ותודה לך מיצו,
מאיר מהדרום
מאיר – כן!
המון תודה!
איך יוצא שדווקא מה שלא היה לנו מעצב את האישיות שלנו…
באמת היו אופניים מגניבות אני גדלתי כמה שנים אחריך זה היה נדיר לראות כאלה וזה היה באמת אקזוטי
mitsu – יש לנו חלום ילדות משותף. את שלי הגשמתי! יש לי אופניים בסגנון הזה, כמעט אחד לאחד, ולאחר שיפוץ מאסיבי ושימוש למשך כמה חודשים, אני מעוניין למצא להם בעלים חדשים. מוזמן ליצור קשר דרך המייל
מיצו ערב טוב
ברשותי האופניים הראשונות שהגיעו לישראל אוגוסט 1971
מעוניינת למכור
0528212841