חודש וחצי, חודש וחצי ידעתי שאני הולך לרכב עליו, אבל לא יכולתי לעשות כלום כדי להקדים את התאריך. נשלחתי לחו"ל לנסיעה מטעם העבודה, ובעוד אני שוהה שלושה שבועות בבתי מלון עלובים ברמת 5 כוכבים, עובר תלאות וייסורים בצורת מסאז'ים מ- 3 סוגים שונים, נאלץ לסבול בארוחות עסקיות במסעדות פאר מדי לילה (בעוד הלקוחות או הבוס הם אלה שמשלמים את החשבון), וסובל יחד עם עוד מאות אנשים בהצגות בברודווי – אי שם בנבכי מוחי התבשלה לה הידיעה, עד שכמעט לא יכולתי להתאפק יותר. כשבוע לאחר חזרתי לארץ כבר נכנסתי בשערי סוכנות מטרו ברחוב שוקן, מתיישב עם חליפת הרכיבה כשאני מזיע כמו כלב האסקי סיבירי בשעת טיול צהרים ברחובות ת"א בשיא הקיץ. לפני עמדה המכונה, ירוקה כמו ששום דבר אחר בעולם לא יכול להיות ירוק, כשהקונטרסט המדהים בין השחור של המנוע והצמיגים לבין הפיירינג המינימליסטי והירק (כבר אמרתי שהוא היה ירוק) צועק לי בעיניים.
"זה זה?" אני שואל את איש המכירות האדיב, כשאני מוחה אגל זיעה מעל המצח.
"מה זה?" שואל האיש.
"ה- ZX-10, הוא נראה קטן כוסאומו" אני לוגם מכוס המים הקרים שנציג אחר של הסוכנות מגיש לי לידי.
"אהממ…" אני קולט את האיש מתפתל בכיסא שלו "אהממ… זה לא, זה ה- 250".
אופס. דרך טובה לשכנע אותו לתת לי ביד מכונה שעולה כמו 2 משכורות חודשיות שלי. אשכרה כוסאומו. את הפדיחה שלי עשיתי. עכשיו רק נשאר להחזיר את המכונה בשלום לסוכנות. למזלי בניגוד לכותבים "מקצוענים" אחרים, אני נוטה שלא להרוס אופנועי מבחן..
