קטגוריה: טריומף

מיצו רוכב על Triumph Rocket 3R (מודל 2023)

בכל פעם כשאני לוקח כלי לרכיבת מבחן, ובמיוחד כשמדובר באופנוע חדש, מסקרן, או כזה שיש לי כלפיו ציפיות מוקדמות – אחד הדברים הראשונים שעולים לי בראש כשאני רואה אותו לראשונה ו/או כשאני מניע ויוצא לדרך על המכונה – הוא מילה, שתיים, משפט שיהיו כותרת לכתבה. לעיתים הכותרת אומרת הכל ולכן חשוב לדייק.

כשהגעתי לראשונה לאולם התצוגה המוקפד של טריומף בתל אביב וראיתי לראשונה (בישראל) את הרוקט 3R עברה לי מחשבה בראש: הבוס של הבוס. Say no more.

זהו. אפשר להמשיך. תישארו איתי. יהיה מעניין.

אי שם בשנת 2007 יצאתי לטיול בארה״ב, לקחתי לעצמי פסק זמן של כמה שבועות וחרשתי את הצד המערבי של אמריקה מלוס אנג׳לס בקליפורניה, דרך הכבישים המדהימים שעולים לאורך החוף של האוקיינוס השקט, סנטה ברברה, מונטריי, סן פרנסיסקו והמפרץ, יערות עצי הסקוויה העצומים, מדינת אורגון, פורטלנד והרי הרוקי, ואז מדינת וושינגטון, סיאטל ועד לוונקובר בקנדה. ולמה אני מספר לכם את כל זה? הא! זו היתה השנה וזה היה המקום שבו רכבתי לראשונה על טריומף רוקט (אם כי טכנית, זה לא היה אותו אופנוע למרות שהשם די דומה ואפילו קצת מבלבל – מדובר ברוקט III המקורי, ולא ברוקט 3 נשוא כתבה זו – עוד מעט נסביר למה). כבר אז היה מדובר במכונה יוצאת דופן ששמה הלך לפניה, האופנוע בעל נפח המנוע הגדול ביותר מיצור סידרתי, ואחד האופנועים החזקים ביותר בשוק באותה תקופה. למרות שמבחינת מהירות סופית הוא הגיע "רק" לאזור ה- 240 קמ"ש הוא התפאר בתאוצה שהיא הכל פרט לפוליטיקלי קורקטית. לאופנוע שהיה אז נטול בקרות לחלוטין זה היה וואו. כשרכבתי עליו הייתי מוגבל מאוד בזמן ובגלל החששות הגדולים שלי מפני מפגש אקראי עם משטרת תנועה אמריקאית (ראיתי מספיק סרטים כדי להבין שזו חוויה שלא ארצה לחוות) שמרתי על מגבלות המהירות בקפדנות, וגם כשפתחתי גז זה היה רק בקטנה. אבל זרעי הפורענות נשתלו אצלי במוח כבר אז…

רגע, לא הבנו. רוקט III זה לא רוקט 3?

נכון מאוד. אסביר: מודל הרוקט III המקורי היה רעיון שהתחיל להתגלגל במסדרונות היצרן הבריטי עוד ב- 1999 ואשר נכנס לייצור בשנת 2004. היה זה אופנוע שהיה בראש ובראשונה פורץ דרך בתחומים רבים ולמעשה קבע סטנדרטים חדשים בתחומו – מנוע בנפח מגלומני של לא פחות מ- 2,300 סמ״ק, שלוש בוכנות (שנפח כל אחת מהן הוא יותר מזה של קרטון חלב), צמיג אחורי ברוחב 240, פוזה וסטייל בריטיים למהדרין, וביצועים של אופנוע-על (עם מספרים כמו 0 ל- 100 בפחות מ-3 שניות) שגרמו לכל המתחרים דאז (כמו הארלי דיווידסון עם הנייט-רוד או ימאהה עם הוי-מקס) להשפיל מבט ולהשתין שלולית שמן מרוב פחד. הרוקט III יוצר במספר גרסאות שכללו גם רואדסטר, קלאסיק, ו-טורר. אבל אחרי כמעט 15 שנות ייצור ולאור מגבלות יורו 5 החליטו בטריומף שהגיע הזמן להחליף אותו.

המשך…

מיצו רוכב על טריומף בונוויל 1200 (מודל 2021)

יום חמישי בערב, אני מקבל שיחת טלפון: "אחי, מה אתה עושה בסוף השבוע? יש לך זמן למשהו מגניב?"

"בטח", אני עונה. "מה על הפרק? סידרת לי את ה-H2R שביקשתי? את הפניגאלה V4R שרציתי? את ה…"

"לא. משהו אחר, מגניב. תבוא עם מצב רוח טוב."

יאללה, אני זורם. עולה על הכלי הפרטי שלי, וכל הדרך מנסה לנחש מה תהיה ההפתעה ועל איזה כלי מגניב יתנו לי לרכוב.

חמש דקות אחר כך אני בוכה, צורח, שורט ובועט: "אני מתחנן, בבקשה לא, פליז, די, חלאס עם זה. זה? זה מה שהבאתם לי מכל הכלים בעולם???" לא עזר. יאללה, בואו נגמור עם זה כבר. אוף.

אבל לעולם אל תחרצו גורלות בלי לבדוק בעצמכם. עובדה: עשר דקות אחר כך אני מתקשר. "תגידו, אפשר להשאיר אותו אצלי לשבוע? בבקשה? פליז?"

הטריומף בונוויל בובר שעליו אני רוכב הפעם הוא נציג מכובד של משפחה שנקראת, ובכן, בובר. זה ז'אנר שמתכתב עם ההיסטוריה של האופנועים האמריקאיים מאמצע שנות ה-30, כשרוכבים ניסו לחקות את אופנועי המירוץ של אותה תקופה בתהליך שנקרא Bob-Job. העיקרון פשוט: להוריד מהאופנוע כל פריט מיותר כדי להפחית משקל (הכל יחסי, כן?). התוצאה היא צמיגים עבים עם כנפיים מקוצרות, מנוע גדול וחשוף, צבעים פשוטים, בעיקר שחור, ומושב בודד ונמוך ככל האפשר.

אחרי מלחמת העולם השנייה, חיילים משוחררים לקחו אופנועים שהכירו מהשירות הצבאי, לרוב הארלי אבל לא רק, והתאימו אותם לשימוש אזרחי באותה רוח. עם השנים, כשהיצרנים ראו את ההתלהבות, הם קפצו על העגלה. קודם האמריקאיות הארלי-דייווידסון ואינדיאן והבריטיות טריומף, BSA ואנפילד, ואחר כך גם מוטו גוצי האיטלקית והיפניות קוואסאקי והונדה, כל אחת עם פרשנות משלה לקונספט. עבור רוכבים רבים, הבובר הוא עד היום אחת הצורות הקלאסיות של אופנוענות נטו.

הבונוויל בובר, נצר למשפחת הבונוויל של טריומף, הוצג ב-2016, ומאז עבר כמה שינויים. דגם 2021 שעליו רכבתי עבר שדרוג משמעותי. הוא אימץ את המכלולים של גרסת ה-Black הקודמת: מזלג Showa בקוטר 47 מ"מ, בלמי Brembo כפולים, וגלגל קדמי בקוטר 16 אינץ' במקום ה-19 של הבובר המקורי. המנוע עודכן לתקן יורו 5, ומיכל הדלק גדל. כלי המבחן צבוע ב-Jet Black: רובו שחור מטאלי, עם אלמנטים בצביעת אבקה ועם צנרת אגזוז מכרום בוהק. הוא מגיש לרוכב את הלוק אנד פיל של אופנועי ההוט-רוד של שנות השישים, עם טכנולוגיה עדכנית וביצועים לא רעים לסגמנט.

בעולם הבוברים של 2021 הטריומף לא לבד. המתחרה הישיר ביותר שלו הוא האינדיאן סקאוט בובר, כמעט באותו גודל ובאותו משקל, עם מושב נמוך עוד יותר ומנוע וי-טווין שמפיק יותר כוחות סוס. אבל האינדיאן אוהב שמסובבים אותו, בעוד הבונוויל מגיש את הכוח שלו כבר מלמטה, ומי שמחפש מנוע שמושך בלי לבקש סל"ד ימצא את מבוקשו דווקא אצל הבריטי. בקצה הכבד של הסקאלה ניצב ה-Street Bob של הארלי-דייווידסון, עם מנוע אמריקאי ענק ונוכחות שרק הארלי יודעת לייצר. הוא נועד למי שרוצה ערימות של מומנט ואת התחושה של המותג, והרבה פחות למי שמחפש זריזות בין רכבים או בכביש מפותל. מהכיוון השני מגיע ההונדה רבל 1100 החדש, עם מנוע שנגזר מהאפריקה טווין ואופציה לתיבה אוטומטית, שאין לאף אחד מהמתחרים. הוא מודרני ונגיש יותר, אבל חסרים לו הגימור, המכלולים החשופים והאווירה ההיסטורית שהופכים את הבובר של טריומף ל"מכונה". מול שלושתם, הבונוויל בובר תופס את האמצע: לא החזק ביותר, לא הכבד ביותר ולא הטכנולוגי ביותר, אבל זה שמשלב בצורה המאוזנת ביותר מנוע גמיש, משקל סביר, היגוי טוב מהמצופה בז'אנר ומראה שמסובב ראשים.

יהיה מעניין.

אגב, התמונות הן של מוטו, שם גם פירסמתי את המאמר הזה.

הפרופיל של הבונוויל בובר נמוך ושרירי כמיטב המסורת בז'אנר: צמיגים בשרניים, פנס קטן מקדימה, מיכל דלק מעוגל, מנוע גדול שחשוף לעיני כל, מושב רוכב יחיד "צף" ומראות בקצות הכידון. הזנב נראה קשיח, אבל רק בכאילו, כי בפועל מסתתר מתחת למושב בולם יחיד. מאחור יש מאותתים ויחידת זנב גדולה יחסית, על מעין זרוע מתכתית שמתלבשת על הכנף האחורית. וזה עובד מצוין בעין. לא סתם הבובר היה אחד מדגמי הטריומף שנמכרו בקצב המהיר ביותר. המשך…

נגישות