קטגוריה: הונדה

בואו נגיד את המילה הזו ונוציא אותה מהסיסטם, בסדר? בחייאת, הנה: טימקס.

זה לא טימקס.

וטוב שכך.

אפשר להמשיך? יופי. אז תשימו קסדה ובואו איתי. יהיה כיף.

אחרי שהונדה הפכה להיות מומחית במיחזור מנועים בין כלים מסגמנטים שונים (היא עשתה זאת בעבר עם המנוע של ה- VFR800 וגם של ה- VFR1200, וכאן הם עושים את זה עם המנוע של ה- NC750), ואחרי הוצאתו לגמלאות של האינטגרה 750, הגיע הזמן לקטנוע העל החדש של החברה שיכנס למשבצת שנשארה פנוייה לצידו של ה- X-ADV, ואשר משלים את ליין המותג הכולל דגמי פורצה בנפחי 125, 250 ו- 350 סמ״ק. באוקטובר 2020 השיקה חברת הונדה את קטנוע הדגל המנהלתי שלה – ה-פורצה 750. הציפיות מהדגם החדש היו גבוהות, וכמובן הצורך הכמעט-קלישאתי בהשוואה למה שמוגדר כמלך הסגמנט מבית ימאהה, ומכאן נגזרת גם הסקרנות המובנית: האם הפורצה 750 יודע לתת בראש ולספק חבילה שתהא לא רק מגניבה לפחות כמו אחיו הקרבי אלא גם פונקציונלית ויומיומית, בשילוב איכות בנייה, אמינות וקלה לתפעול?

יצאתי לבדוק, ולקחתי את הכלי לרכיבת מבחן שבה, כמיטב המסורת, אני משלב את כל תוואי הרכיבה שמצופה מהכלי לעבור בהם במהלך חייו – עירוני, בין עירוני, בפקקים ובתנועה הזורמת, ברכיבה שוטפת בית עבודה בית, אבל גם בטיולים של שישי או שבת עם החבר'ה. בכל אחד מהתוואים אני יוצר לעצמי נקודות לתשומת לב, בודק מה מפריע לי, מה עובד מצויין, ומה מפתיע אותי. אני אגיד לכם את זה כבר על ההתחלה: התחושה שאיתה אני חוזר אחרי רכיבה של כמה מאות ק״מ שונה לגמרי מזו שהיתה לי בעשרות הק״מ הראשונים על הכלי.

סביבת הרוכב מרווחת למדי, עם תצוגת TFT דיגיטלית מפוארת, גדולה וצבעונית (עם חיבור לסלולרי לטובת מולטימדיה, קבלת שיחות ופקודות קוליות שלא בדקתי ברכיבה זו) שנראה טוב גם בתנאי שמש ישירה. הטכנולוגיה לא נעצרת כאן, ולפורצה יש תאורת לד חזקה, מאותתים המתבטלים מעצמם, וכן פיצ׳ר שמפעיל איתותי חירום באופן אוטומטי אם הוא מזהה בלימה קיצונית (כמו שיש ברכבים מודרנים רבים).

הפלסטיקה החובקת את הפרונט נראית איכותית למדי, כשבצדדיה יש מעין מגיני רוח קטנים. בניגוד לחלק גדול מהמגה-קטנועים האחרים, בהונדה החליטו כאלמנט עיצובי לפעור מעין חלל גדול בחלקה המרכזי של הקונסולה שדרכו יורד המזלג, ואם תתכופפו מעט קדימה תוכלו לראות דרכו את הגלגל הקדמי. עוד בחלקה המרכזי כפתור ההתנעה ללא מפתח (Keyless) וצמד מתגים קטנים לפתיחה של פתח התדלוק והמושב (אגב, המושב ניתן לפתיחה גם מהשלט של הפורצה, ואנחנו עוד נחזור אליו בהמשך).

המשך…

אחרי שהוצג לקהל כקונספט בשם City Adventure בתערוכת EICMA במילנו בשנה שעברה, הונדה הכריזה על התחלת הייצור של קטנוע ה- X-Adv המגניב למדי שלה ב- 2017, והוא צפוי להיות מוצג לראשונה ככלי מייצור המוני גם בתערוכה של נובמבר השנה.

אחרי מספר ניסיונות שניתן להגדיר אותם מינוריים של יצרנים אחרים, כדוגמת פיז'ו עם הטרקר, ימאהה עם ה- BW, וכמובן פיאג'יו עם הטייפון האגדי (אפשר אולי להזכיר באותה נשימה גם את ה"ברוטוס", כלי מעניין למדי אך כזה שנותר ברמת אב-טיפוס מתערוכת EICMA של 2012) – הונדה הולכת צעד קדימה, צעד אמיץ למדי יש לציין, ומגדירה את תרבות הפנאי/שטח של השנים הקרובות. לא רק האפריקה טווין הסופר-מצליח, אלא החל משנה הבאה, גם ה- X-Adv האוטומטי המשודך לתיבת ה- Dual Clutch Transmission או DCT (אופציונאלית באפריקה טווין, כך גם בקרוסטורר הגדול יותר וכן ב- VFR הספורט-תיור).

לא הרבה ידוע על הכלי, אם כי סביר להניח שהוא יהיה מצוייד בבולמים בעלי מהלך מתאים לרכיבת "שטח", מנוע 750 סמ"ק שנלקח מסדרת ה- NC, ושלדה שנלקחת ככל הנראה מאותה סדרה, תא מטען מתחת למושב המסוגל להכיל קסדת שטח, וכן משקף מתכוונן. אם ההימור יצליח, ואם המחיר יהיה מתאים, יש לצפות לכלי מדליק למדי שיאפשר למתוח את גבולות הכיף שאפשר היה לעשות עד כה עם קטנועים אוטומטיים שכאלה – גם מבחינת ההספק המכובד, ובהחלט גם מבחינת יכולות שטח שהן מעבר לגימיק נחמד. טיזר אחד אפשר לראות כאן, באתר של הונדה אנגליה.

לא, אני לא מצפה לראות ערימות של רוכבי X-Adv מסתערים על הסינגלים באזור בן שמן וכו', אבל ללא ספק יהיה מדובר בכלי מסקרן למדי שאני אישית אשמח מאוד לבדוק.

הנה כמה סרטונים שיקפיצו לכם את הפיוזים:

המשך…

הימים הם ימי אמצע שנות התשעים של המאה הקודמת. יש אנשים שקוראים את הכתבה הזו שעדיין לא נולדו אז… עבורי, באותם ימים, ה- VFR של הונדה היה אופנוע כמעט מיתולוגי. רק "לגדולים" היה כזה, ואני, שרכבתי בזמנו על אופנועים של מתחילים כמו ה- Suzuki GS500E, יכולתי רק לפנטז עליו. גם כמה שנים מאוחר יותר, כשכבר התקדמתי לאופנועים "רציניים" יותר, בכל פעם שהייתי יוצא לטיולי שבת הייתי מביט בקנאה ב- VFRים האדומים או הלבנים (אבל בעיקר האדומים), עם הזרוע החד-צידית המדהימה הכל-כך-ייחודית-דאז, והייתי מבטיח לעצמי שיום אחד יהיה לי כזה.

הבטחות צריך לקיים.

מפה לשם מצאתי את עצמי רוכב על המון אופנועים אחרים, אבל VFR מעולם לא היה לי. אבל אני סוטה מהנושא.

ה- VFR הוא אופנוע שמיוצר כבר המון שנים, מה שאומר שיש מלאן תלפים כלים הנעים על כבישי העולם, והרבה מאוד רוכבים שמוכנים להישבע שזה האופנוע הטוב ביותר שהיה להם. עם כזה רזומה עשיר, ברור לכולנו שהונדה לא תרצה לזנוח מסורת שכזו, ותנסה לחזור לליבם של כל אותם רוכבים באמצעות כלי חדש שיפנה לאותם רגשות נוסטלגיים וינסה להחזיר אותם לחיקה. וכך היה.

במקור, ה- VFR (שנקרא בארה"ב בשם Interceptor) היה אופנוע שבנה על שילוב של אופנוע ספורטיבי חזק (לתקופתו), בעל מאפיינים "שפויים" יותר המאפשרים רכיבה נינוחה וכמעט-תיורית מצד אחד, עם ביצועים לא רעים בכלל ופוזה של אופנוע סופר-ספורט מצד שני. ניסיון של למזג את הטוב של שני העולמות. וזה הצליח להם מעל למצופה. מנוע ה- V4 בזווית של 90 מעלות ובנפח 750 סמ"ק הפיק אחלה כוח יחסית לעדר היפנים האחרים, והיו כאלה שגם הצליחו אשכרה לנצח כל מיני מירוצים חשובים על גבי אופנוע כמעט זהה לדגם הייצור.

בסוף המאה הקודמת שודרג נפח המנוע ל- 782 סמ"ק, וכן קיבל פיצ'ר נוסף שהיה ייחודי להונדה באותה תקופה: מערכת בלימה משולבת (DCBS) שבה לחיצה על ידית הבלם הקדמי היתה מפעילה רק חלק מהבוכנות של הקאליפרים הקדמיים, ביחד עם חלק מהבוכנות של הקאליפר האחורי. לחיצה על דוושת הבלם האחורי הפעילה את יתרת הבוכנות – מקדימה ומאחורה. שיא הטכנולוגיה. בנוסף, סכימת צביעה סולידית, וכן פיצ'רים נוספים כמו כונס אוויר הדומה לזה של מכונית פרארי, פנסים כפולים, One Seat, וכמובן אותה פוזה ייחודית הפכו אותו למכונה נחשקת ביותר (בעיקר בשוק האמריקאי, אבל לא רק).

בשנת 2002 קיבל ה- VFR מנגנון תזמון שסתומים דינאמי הנקרא VTEC, המאפשר שימוש בשניים מתוך ארבעת השסתומים לכל בוכנה בסל"ד נמוך, כשהשניים הנוספים מצטרפים לחגיגה רק בסל"ד גבוה. סידור זה איפשר, תיאורטית, לקבל הספק גבוה יותר בסל"דים נמוכים. הסידור הזה נשמע לא רע כשהוא יצא לראשונה לפני כ- 13 שנה, אם כי הדעות חלוקות לגבי יעילותו, הקפיצה המעצבנת קלות באותה שניה שבה המערכת נכנסת לפעולה, וכן השאלה שהפכה להיות רלוונטית יותר בימינו – האם היא עומדת באותם סטנדרטים של ייצור כוח הקיים במנועים המודרניים של השנים האחרונות שמסוגלים להוציא הספקים גבוהים גם בסל"דים נמוכים. גם מערכת הפליטה עברה שידרוג ויזואלי והאופנוע קיבל צמד אגזוזים כפולי פתחי פליטה בזנב, כמיטב הטרנד של אותן שנים. לכאן או לכאן, האופנוע היה יפה.

וכך עברו להן אי אילו שנים ללא שינויים של ממש (פרט להכנסה של מערכת ABS ושינויים עיצוביים כאלה ואחרים בדגם של 2006), עד שב- 2010 הוחלף ה- VFR800F בדגם חדש ולמעשה שונה לחלוטין – ה- VFR1200F – עליו כתבתי כבר באתר. לגבי מידת הצלחתו הפושרת משהו של האח הגדול אפשר כנראה לכתוב מאמר נפרד, אבל מפה לשם, לאחר הפסקה יזומה של 4 שנים, חזר אלינו ה- VFR800F בשנת 2014, ועכשיו אני לוקח את מודל 2015 לרכיבת מבחן.

המשך…

עופר רונן החרוץ התנדב לקחת על עצמו את המשימה המסוכנת של רכיבה על חלק מהאופנועים החדשים שהשיקה חברת מאיר, יבואנית אופנועי הונדה בישראל, ואשר נערך ביום קייצי ונעים של אמצע ספטמבר במסלול המוטו-ג'יפי הבינלאומי של כוכב יאיר. טוב, הגזמתי קצת. אבל זה הקונספט. עכשיו בואו נראה איך היה לו.

בעיני לרכב על מספר רב של אופנועים שונים ביום מסלול אחד זה תענוג שלא מפספסים. לכן, כשהציעו לי להצטרף להשקה ולרכיבות המבחן של הונדה בכוכב יאיר קפצתי על המציאה. הבוקר התחיל במתקפה של מאפים טריים וקפה איכותי, המשיך במנות גורמה של גרנולה עם יוגורט ושבבי חלבה ומקופלת, עד שבשלב מסויים נאלצתי להזכיר לעצמי שלא בשביל זה באתי. עליתי על הציוד ויצאתי לקרב.

בין שלל הדגמים שהובאו למסלול כבר בהתחלה תפס את עיני אופנוע מוזר למראה, הנראה כמו הכלאה בין מיניבייק לאופנוע נייקד אכזר, עם מזלג הפוך ומכלולים שמשדרים איכות. עוד בנסיעותי הרבות באזור דרום מזרח אסיה ראיתי רבים כאלה, ולא הבנתי למה לא מביאים אותם ארצה.

מדובר ב- MSX 125, שעל המטר תשעים פלוס שלי נראה כמו בימבה. זהו כלי קטן, זול וזריז עם מראה מאוד יחודי שיכול להוות תחליף לקטנוע לבני ה- 16, או כרכב נוסף במשפחה המשמש להתניידות עירונית. עם צריכת דלק מוצהרת של ליטר אחד לכל 52 ק"מ, תג מחיר של 20900 ש"ח ומכלולים איכותיים אני מאמין שיש לו פוטנציאל לנגוס בנתח שוק משמעותי.

המשך…

זוהי פיסת נוסטלגיה עבורי. מדובר, כנראה, בסקירה הראשונה שלי שפורסמה במדיה דו-גלגלית (בניגוד לכתבות שפירסמתי בזמנו בפורום האופנועים בתפוז). היא נכתבה לפי בקשתו של טל שביט מתישהו סביב שנת 2001 עבור מגזין הרכב "אוטו", ופורסמה גם באתר. לצערי אני לא מוצא את הלינק המקורי, אלא רק את הפרסום המשני שלה באתר בולשיט דוט קום, שהפך כעבור זמן מה לפולגז.

כל התמונות הן של תומר פדר.

זהו הלינק למאמר שנמצא באתר פולגז, ואני מביא את העתקו כאן כדי לשמור עליו למען הדורות הבאים (ועבור עצמי…)

עריכה: כשהעליתי את המאמר לכאן לא ידעתי שפולגז ישבוק חיים. לכן הלינקים המקוריים ששמתי כאן, כבר לא רלוונטיים לנו. בנתיים פולגז חזר לאחר הפסקה של כמעט שנה, אבל החומר המקורי כבר לא שם.

——

להלן סקירת האופנועים הראשונה שהוכנה על ידי מהדורת הרשת של מגזין הרכב "אוטו" ונמסרה לפרסום בבולשיט דוט קום כחלק מהשת"פ בין שני האתרים. תודה ענקית ל"אוטו" ולעורך מהדורת הרשת של המגזין , טל שביט ,על התמיכה ומזיגת התוכן אל מדור "יוצאים לרכב" של בד"ק. אנו מקווים להביא אליכם בקרוב כתבות נוספות מבית היוצר הנ"ל .

שני האופנועים שכאן לא יכלו להיות יותר שונים זה מזה, ולמרות זאת יש ביניהם הרבה מהמשותף. שניהם מרגשים, מפתיעים, מכאיבים, נחשקים – ונדירים לאללה. הונדה SP-2 וק.ט.מ דיוק, שני הפכים – או שלא… 

המאמר אותו אתם עומדים לקרוא עשוי להראות לכם מוזר. הקונספט של השוואה בין שני אופנועים כל כך שונים זה מזה, כל כך שונים מכל שאר האופנועים – להשוות ביניהם נשמע קצת מופרך, לא? אדרבה! בגלל השוני שלהם, בגלל הייחודיות שלהם, בגלל שאין בארץ אף אופנוע אחר שפונה לנישה המוטרפת הזו – בגלל זה החלטנו לבצע את הרכיבה הזו ולכתוב עליה כאן. 

ההונדה הוא כיום אופנוע הוי-טווין הספורטיבי היחיד הנמכר בארץ, וככזה רמת הציפיות ממנו גבוהות מאוד. ההונדה מצויד במיטב הטכנולוגיה היפנית שהועברה היישר ממסלול המרוצים ומישבנו המסוקס של קולין אדוארדס אל הכלי עליו נרכב היום. 

בצידה השני של הזירה יושב הדיוק של ק.ט.מ. כלי אירופאי, צפרדעי ירקרק ומכוער על-פי כל קנה מידה, פרי הכלאה פרנקנשטייני בין אופנוע שטח טהור לאופנוע כביש. הדיוק מגיע כאנדר-דוג של הפייט היום, אבל בסוף היום החיוך שעמד לנו על הפנים בבוקר התחלף לחיוך אחר של תמיהה (וגם קצת כאב פיזי).

המשך…

פתח דבר: אין לי ספק בכלל שכל סופרלטיב שאוכל להעלות על דעתי בנוגע להונדה גולדוינג נכתב כבר עשרות פעמים בשנים בהם האופנוע הזה קיים, וכי כל משפט שאוציא מהמקלדת למסך זה בנוגע ליכולותיו המדהימות של האופנוע הזה יהפוך לקלישאה ברגע שהפיקסלים יתממשו על פני המסך.

ובכל זאת.

לקח לי למעלה מ- 25 שנה לרכוב לראשונה על הונדה גולדוינג. מה לעשות. בארץ מוכת החמסינים, הפיגועים, המלחמות ומיסוי היתר על כלי רכב (ואופנועים) לא היה לי הרבה סיכוי לשים ידי על אופנוע שנמכר בישראל בסכום שקרוב הרבה יותר לרבע מיליון ש"ח מאשר למשכורת הממוצעת שלי, גם אם היא לא כל כך נמוכה. הדרך היחידה שבה הצלחתי לעשות זאת היתה ע"י רכישת כרטיס טיסה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ופשוט לשכור אחד כזה. מכיוון שהכל נעשה שם באונליין דרך האינטרנט, פתחתי לי את הדפדפן וניגשתי לאתר של אחת החברות העוסקת בהשכרת אופנועים – Eagle Riders – ושם ביצעתי את ההזמנה. שבועיים מאוחר יותר אני מוצא את עצמי בפתחה של הסוכנות ששוכנת בבנין "קטן" שיכול לגמד בתוכו את כל סוכנויות האופנועים בישראל + חלק נכבד מחנויות האביזרים, ואחרי ש"שוחררתי" מכ- 500 דולרים הכוללים בתוכם גם את כל הביטוחים האפשריים, הוצגתי בפני הכלה.

כבר ראיתי גולדוינגים (ככה זה ברבים?) בחיי, אבל מה אני אגיד לכם, כשאתם עומדים מול אחד כחול, בוהק, נקי למשעי, מתודלק ומצוחצח, ממתין לך בקוצר רוח, ההרגשות עולה וגואה, אין לי מילים אחרות. עם כ- 12,000 מיילים על השעון, האופנוע לא רק נראה חדש אלא גם הרגיש כך. חדש לגמרי.

חיצונית, פרט לצבע שלו, הדבר הבא שכמובן מושך את העין הוא הגודל של הכלי הזה. קטן הוא לא, ועם בסיס גלגלים של 1689 ס"מ ונפח מנוע של 1832 סמ"ק, הוא גם לא קל. הבהמה שוקלת לא פחות מ- 406 ק"ג (רטובים, כשמתוכם מיכל הדלק מכיל 25 ליטר). הגולדוינג לא סתם ארוך, הוא גם רחב (אם כי בתנועה הוא לא מרגיש כל כך רחב). בזכות הארגזים (עליהם אפרט בהמשך ביחד עם שאר תאי האיחסון המרובים שלו), בזכות מדרכי הרגל של המורכב/ת, ובזכות המבנה הנמוך מאוד, כמעט ואי אפשר לראות את הצמיג האחורי שלו המסתתר אי שם למטה.

ולא רק זה. חשבתם שזה רק "תכניס להילוך ותן גז"? אה, זהו. שזה בדיוק זה. כדי לצאת מהמקום ולהתחיל לנסוע זה בדיוק מה שצריך. אבל רגע, איפה נכנסים לתמונה עשרות המתגים, המחוונים, הכפתורים, הצגים ושלל הידיות שגורמות לקוקפיט של הגולדוינג להיראות בדיוק כמו קוקפיט של מטוס קל ממוצע? נציג הסוכנות שמסר לי את המפתחות הרגיע אותי שמיד אחרי שנחתום על הניירת הוא ישב ויסביר לי בדיוק על כל המתגים והכפתורים. ואני מודה ומתוודה – זו הפעם הראשונה מאז לקחתי את המוטו-גוצי העתיק ההוא ממורה הנהיגה שאצלו למדתי רכיבה, אי-שם בתחילת שנת 1990, זו הפעם הראשונה שבה באמת רציתי שמישהו יסביר לי על התפעול של האופנוע הזה.

Fast forward שעתיים וחמש דקות (לא באמת…) ואני שמח. עברתי את בחינות ההסמכה וכעת אני ד"ר לגולדוינגים. אני יודע (פחות או יותר) מה כל מתג עושה. אני מוכן לצאת לדרך. אורז את כל הציוד בתוך תאי האיחסון הרבים, ועושה את דרכי בזהירות החוצה ממגרש החניה.

ואז מגיע השוק.

המשך…

בעולם האופנועים של העשור השני של המאה העשרים ואחת, תחום האדוונצ'ר-תיור הוא סגמנט חם שמושך אליו מדי שנה יותר ויותר רוכבים, רובם קורבנות של קטגוריית הספורט ההולכת ונכחדת. תחום זה משך ומושך יצרנים רבים, אבל בראש וראשונה את BMW שבמידה רבה נחשבת כממציאת הקטגוריה עם ה- BMW R1200GS, ה- KTM Adventure 990 הספרטני הקשוח ובעל אוריינטציית השטח המובהקת, ה- Yamaha Super Tenere 1200 הכבד ואנמי למדי, ה- Ducati Multistrada 1200 שהוא למעשה סופרבייק בשלדת אופנוע אדוונצ'ר וחסר יכולות שטח ראויות כמעט לחלוטין, וכן אופנועים נוספים שאינם נמכרים אצלנו כמו ה- Triumph Tiger Explorer 1200 וה- Moto Guzzi Stelvio 1200 8V (אולי, אולי בקרוב… 🙂 ).

הונדה לטשה עין זה מכבר לכיוון זה, והשנה אנו מקבלים בישראל לראשונה את ה- Honda VFR1200X Crosstourer המוגדר ע"י היצרנית כ"אופנוע אדוונצ'ר-ספורט-תיור".

האם הקרוסתורר אכן נותן תשובה ראוייה למלך הבלתי מעורער של עולם ההרפתקנות הדו-גלגלי? האם הונדה השכילו לקחת את הצדדים הטובים בקטגוריה ולשלב אותם עם המכלולים האיכותיים והאמינות המוכרת שלהם כדי לייצר בימר-קילר?

יצאתי לבדוק. במסגרת כתבה מצולמת שצילמתי עבור עיתון גלובס בה ביצענו מבחן השוואתי בין הקרוסתורר לבין הבימר, קיבלתי את האופנוע לרכיבת סוף שבוע ארוך, ולהלן רשמי מרכיבה זו.

ראש בראש: 2 מהאופנועים הטובים בעולם – גלובס

במבט ראשון – ההונדה הוא לא אופנוע קטן, ועם עם בסיס גלגלים של 1,595 מ"מ האופנוע לא קצר. עם עיצוב מעט שונה מהגישה שבה הלכו מהנדסי BMW, אבל יחד עם זאת, כמו בסופר טנרה של ימאהה, אלמנטים עיצוביים רבים נלקחו ישירות מהבימר. אלמנטים כמו חרטום הברווז הקלאסי (קטן יותר משל הבימר אבל עדיין שם), זרוע חד-צידית, זנב עם שלדת אלומיניום מעוצבת המותאמת לנשיאת סט מזוודות קומפלט, וכמובן סט מיגונים, פנסי ערפל, מחממי ידיים ועוד (הכל כמובן בתוספת תשלום, ועל כך ראו בהמשך).

מקדימה בחרטום, מעל למקור הברווז הקטן, קיימת יחידת תאורה קטנה יחסית בגודלה הפיזי, המותקנת בתוך פירינג שהולך וגדל לכיוון מיכל הדלק. בצידי המיכל ישנם אלמנטים מפלסטיק שחור שאמורים לעזור לרוכב לאחוז טוב יותר את המיכל עם ברכיו, וגם לספק הגנה מסויימת בעת נפילה, ומקדימה הותקן מיגון מאלומיניום הנראה לצערי שברירי ועדין מדי, לא יודע איך הוא יתמוך במשקלו של האופנוע בעת נפילה. אני מעדיף לא לבדוק…

מאחור, זרוע חד-צידית נאה למדי חופנת את המסב של הגלגל האחורי מצידו השמאלי (הפוך משל הבימר), בעוד שמצידו הימני קיים חישוק מעוצב אליו מחוברים השפיצים של הגלגל. גל ההינע של ההונדה, רכיב משותף לקרוסטורר ול- VFR1200F, אמור לספק לרוכבים אלפי קילומטרים רבים של רכיבה ללא צורך בתחזוקה.

4 צינורות הפליטה היוצאים מהמנוע מתחברים בגחון לצינור אחד המוביל לאגזוז שנמצא בצידו הימני של האופנוע (שוב, הפוך משל הבימר), והוא חסר כל חן לטעמי (אם כי בהשוואה לסופר טנרה מדובר ביצירת מופת… לא, זו לא מחמאה למהנדסי ימאהה…). לקרוסטורר אין יומרות שטח בכלל, למרות הפוזה הקרבית לכאורה. אבל אני מניח רק שבעליו המאושרים של אופנוע כזה שרק תעבור בראשו המחשבה לרכוב איתו בשבילים ימהר לרכוש תוספות הכוללות מיגון גחון ומיגוני מנוע וזאת כדי למנוע מכות בחלקו התחתון של האופנוע. המיגונים איתם מגיע האופנוע במקור בנויים מאלומיניום המרגיש קל ולא מאסיבי במגע, אני לא משוכנע שהם ימנעו נזק בעת נפילה רצינית על הצד.

המשך…

הטוב, הרע, והמכוער.

זה מה שעלה לי בראש כשחיפשתי כותרת לכתבה הזו. אין מה לעשות. אינסטינקט. תיכף נסביר.

על הנייר, ה- VFR הוא אופנוע עם עבר היסטורי מפואר שהתחיל אי שם בשנות השמונים ושהיווה את מושא חלומותיהם הרטובים של לא מעט רוכבים שפינטזו על האופנוע. מדובר בכלי חדש המתוכנן למעשה מאפס המתפאר במנוע חדש המפיק 173 כ"ס ומומנט נדיב של כ- 13 קג"מ, ויחד עם זאת משקל לא מבוטל של כמעט 270 ק"ג. כמו בדגמים הקודמים, גם דגם ה- 1200 מצוייד במערכת בלימה משולבת המצויידת עם ABS. לדגם זה קיים גם סט מזוודות וארגז אחורי תואם, אבל מצד שני הוא נטול גאדג'טים אלקטרוניים כאלה ואחרים מהסוג שמתחיל להופיע בשנים האחרונות באופנועים מהסגמנט הזה.

הערה: לאופנוע קיימת גם גירסה האוטומטית המשלבת בתוכה גיר רובוטי מסקרן וכפול מצמד, אבל לצערי בגלל שיקולים כאלה ואחרים (בעיקר כספיים), הגירסה האוטומטית לא מוצעת לציבור, והתוצאה, מבחינתי, היא אופנוע "אופנועי" לחלוטין, וכל הילת מיסתורין שהיתה יכולה לאפוף את הכלי נמוגה מיד ברגע שאתה נתקל בקומבינציית הקלאץ' + רגלית הילוכים הרגילה.

מה שעוד צינן משמעותית את ההתלהבות הראשונית שלי, עוד לפני שראיתי את אופנוע המבחן, היה העיצוב מעורר המחלוקת של החרטום והפירינג. בתמונות שפורסמו בעולם נראה ה- VFR כבאלנה, לוויתן קטן, עם חרטום קצוץ וקמוט, ופנס שמשום מה מביט אליך מלמטה. משהו לא מוגדר בעליל.

יחד עם זאת, עם היסטוריה לא מתווכחים, ולכן בחשק רב שמתי פעמי אל סוכנות היבואן כדי לקחת אחד לרכיבת מבחן. האופנוע חיכה לי בשעות הצהרים על המדרכה, מתודלק ונקי, ואחרי סידור הניירת לקחתי את המפתחות וניגשתי לכלה.

למרות תחושת הכיעור הראשונית (שלא פגה לה גם אחרי שהחזרתי את האופנוע לסוכנות) אני מתפנה להתעכב על הפרטים הקטנים. יש מספר אלמנטים עיצוביים מעניינים באופנוע, ולמרות שעל טעם וריח אפשר להתווכח, אין ספק שהושקע הרבה בעיצוב זה. מיכל הדלק נראה עצום בגודלו החיצוני (אם כי הוא מכיל רק כ- 18.5 ליטר) ומתנשא לגובה רב מעל המושב. בצידיו של המיכל יש מעין פינות בולטות לא ברורות שגורמות לכך שהמרפקים שלך יגעו בו בעת הטיית כידון לאחד הצדדים. המיכל עשוי בחלקו המרכזי ממתכת (מה שמאפשר הצמדת תיק מיכל מגנטי קטן), ומשני צידיו יש חיפויי פלסטיק. חיפויי פלסטיק אלה מתעגלים בצורה מעוצבת לצורת גל שקוע המסתיים בחלקו הקדמי בפנס נמוך, וביניהם יש חריץ המעביר אוויר אל תוככי המנוע. כל הפירינג והפלסטיקה משדרים תחושת יוקרה, והם למעשה מורכבים ממספר משטחים המשולבים זה בזה בצורה עדינה וייחודית. הפנס הקדמי בעל העיצוב השנוי במחלוקת מורכב כיחידה בה החלק העליון מספק את אורות הדרך, ואילו הבליטה התחתונה מספקת את האור הגבוה. משני צידיו יש את אורות החניה כשהם שקועים במרווחים בין הפירינג לבין המסיכה.

המשך…

בתערוכת האופנועים במילאנו לא ביקרתי מעולם. אין לי עורך עשיר שישלח אותי על חשבון העיתון לכמה ימי הנאה מוטורית, ומשום מה לא מצאתי זמן לעשות את זה בעצמי. אבל מה זה משנה, מאז הוצג האופנוע במילאנו בסוף 2007, האופנוע הזה גרם לי לחשוב מחשבות לא ראויות. נכון, להונדה היו (ועדיין ישנם) אופנועים ערומים נוספים בארסנל. ההורנט 600, הורנט 900 – שניהם תאמו לז'אנר שגם יצרנים אחרים לא התעלמו ממנו. אבל ה- CB1000R איננו ממשיך דרכם, ואין בינו לבין משפחת ההורנטים שום דבר וחצי דבר. מדובר באופנוע קרבי, סטריט-פייטר, אגרסיבי, קטלני, בעל מראה עתידני משהו שמזכיר משהו מסרט מד"ב, ואם להיות יותר ספציפי – משהו מהסרט "גברים בחלל". שדך מראה עתידני עם מנוע שנתלש הישר מקרביו של CBR1000RR (וכרגיל לאופנועים מהקטגוריה הזו – עבר שינויים כאלה ואחרים כדי להתאים את עקומת המומנט ואת ההספק שלו לאופנוע מהסוג הזה. מנוע של ה"ציביאר" אמור להפיק לכ- 123 כ"ס, עם מומנט מכובד של כ- 10 קג"מ, כל זאת על כ- 217 קילו של אופנוע) ועל הנייר יש לך כלי שאמור למשוך אליו לא מעט מבטים. ואכן הוא משך.

אני צריך לרכוב על אחד כזה.

נכון, כל בוחני האופנועים בביצת הלבנטיניות המקומית כבר רכבו וכתבו עליו מזמן. אבל אני? אני אינני בוחן אופנועים, וכמו שאין לי עורך שישלח אותי למילאנו, הצד הטוב הוא שגם אין לי עורך שנושף מאחורי עורפי ודורש עמידה בדד-ליינים. איזה כיף לי!

יש רק בעיה אחת. רצה הגורל ועיסוקים אחרים, רכיבות אחרות, ובכלל, הסניליות המתגברת שלי גרמה לעניין להישכח ממני לזמן מה. אבל אחרי שפגשתי את אנשי הונדה באירוע השקת ה- PCX125 לפני מספר ימים (ותודות לתומר'קה הנפלא על החיבור עם האנשים הנכונים), שמעתי קליק קטן והחלק האחרון בפאזל נפל למקומו.

אני הולך לרכוב על CB1000R!

פאסט-פורוורד 7 ימים. אני מגיע לסוכנות הונדה בדרך השלום, והכלה מוצאת החוצה כלאחר כבוד. כלה? במקום כלה מסתבר שמישהו הניח על המדרכה גמל שלמה אמיתי! אופנוע המבחן צבוע בירוק בעל גוון זרחני משהו, לא צבע שרגילים לראות על הכביש, אבל מה אני קטנוני, עזבו את הצבע. האופנוע נראה בול כמו בתמונות. הפנס המשולש עם הבליטה הקטנה שמשמשת לאור הגבוה שמזכיר עין של זבוב המשלים את המראה ה"חרקי", האגזוז המקוצר והקרבי מצד ימין של האופנוע שמחובר ל- 4 צינורות גבריים ומסוקסים שבוקעים מחלקו הקדמי של המנוע, הזרוע החד-צידית היפהפיה מצידו השמאלי והג'אנט המגניב שמחובר אליה, האנדר-טייל הסטרילי עם המחרשה המנדטורית, ועם זנב מיניאטורי ומעוצב. אני עושה סיבוב ומסתכל עליו, בולע את הקווים החדים. אלמנט המשולשים שולט באופנוע, דרך חיפויי הפלסטיק משני צידי הרדיאטור, דרך הצורה המעניינת של הפנס הקדמי, דרך הפרופיל של האגזוז ודרך הזנב החד. בהחלט משרה נוכחות שאי אפשר להתעלם מקיומה.

המשך…

הרבה זמן, יותר מדי זמן, לא רכבתי בסשן כמו שצריך על אופנוע ליטר מרובע צילינדרים שכל מטרתו עלי-אדמות היא להביא את האורגזמה הגברית (או הנשית, כמובן) לשיא, מהר יותר, חזק יותר, ובעוצמות שלא נודעו עד כה. לכן כשהגיעה ההצעה מהונדה לקחת את ה- CBR 1000RR Fireblade החדש לסיבוב ארוך ארוך, לא חשבתי פעמיים, זרקתי את הבלונדה לאמא שלה, וטסתי לכיוון דרך השלום כדי לקבל את האופנוע.

אני אינני בוחן אופנועים מקצועי, לעיתים אני אפילו לא מכין שיעורי בית לפני שאני עולה על אופנוע. האמת, אני רוכב עם האינסטינקטים, ובאמת שלא מעניין את התחת שלי מה אורך המהלך של הבוכנות או באיזה סוג ריתוך השתמש היצרן כדי להקל על המשקל הכללי של האופנוע. ולכן, כשאני מגיע לראשונה לאופנוע, נטול השכלה בכלל, אני מתבונן בו היטב מכל הכיוונים, מנסה להסתכל לו בעיניים, להבין מה הוא רוצה ממני, מה היצרן מנסה לשדר לי. ואז, במהלך הרכיבה ההתחלתית אני מנסה לראות האם צדקתי, האם החיבור שלי עם האופנוע ועם המטרה שלשמה הוא יוצר הוא מושלם או לא. מצד שני, לרכיבת התרשמות מסוג זה, בניגוד לרכיבת מבחן רשמית עם רוכבים מקצוענים, יש את החסרונות שלה. אופנוע יכול להיות תפור למטרה מסויימת, אבל בגלל חוסר חיבור אישי שלי עם הקונספט, האופנוע עלול, בעיני הבוחן, להיות לא מתאים לרעיון הכללי.

הסירו דאגה מליבכם, הפיירבלייד החדש עושה את זה ובגדול!

המשך…