קטגוריה: יצרנים

כבר בשנת 2008 התחילה חברת BMW לשחק עם רעיון של אופנוע "רטרו מודרני". היא עשתה גישושים עם קונספטים כמו Lo Rider, ובשנת 2013 הגיע Concept Ninety שהיה סוג של מחווה ל- R90S האייקוני (ראו תמונה מטה). ואז, בשנת 2014 הגיע האופנוע שכונה R nineT לייצור סדרתי. BMW לא בחרו בשנה הזו במקרה. הוא נולד כדי לחגוג 90 שנה ל-BMW Motorrad. אבל זה היה רק הטריגר הרשמי.

אין ספק, יצא להם יפה.

אניוויי, לפני שנמשיך צריך לזכור שה- R nineT הוא לא אופנוע שנולד מצורך הנדסי אלא יותר כתוצאה מצורך תדמיתי ותרבותי. בעוד שהם הרגישו חזקים מאוד בסגמנט האדוונצ'ר, BMW זיהו משהו שהמותג שלהם היה חלש בו יחסית: רגש, סטייל, וקהילה של קאסטום (מלשון קאסטומיזציה, התאמה, שינוי של האופנוע לפי הצרכים והחשקים של הרוכב). ולכן בעודם מעצבים ומתכננים את הדגם הם בנו את ה־R nineT סביב שלושה עקרונות:

1. "פלטפורמת קאסטום מהמפעל" – האופנוע תוכנן מראש להיות קל לפירוק, עם תת-שלדה מודולרית, ועם חיווט מפוצל ונגיש (מערכת החשמל תמיד היתה בעיה באופנועים מתוחכמים, והכלים של במוו הם ללא ספק מתוחכמים). המטרה – לאפשר לאנשים לשנות אותו בקלות כרצונם. BMW בעצם אמרו: קחו, זה הבסיס – עכשיו תעשו עם זה מה שאתם רוצים.

2. חיבור חזק לעבר – האופנוע צוייד במנוע בוקסר קלאסי מקורר אוויר – deliberately מיושן, עם עיצוב שמזכיר דגמים כמו R90S המיתולוגי, עם מינימום פלסטיקה. כל מה שלא פונקציונלי – לא קיים על האופנוע או שאפשר לפרק אותו בקלות. זו לא נוסטלגיה מקרית – זו נוסטלגיה מתוכננת.

3. למשוך קהל חדש – BMW ידעו שאת קהל ה- GSים כבר יש להם. הם חיפשו קהל חדש, לא רוכבי GS טיפוסיים שקונים באופן אוטומטי כל דבר ששתי האותיות האלה מופיעות עליו, אלא רוכבים אורבניים, חובבי קפה רייסר / סקרמבלר, קהילת קאסטום. כלומר – אנשים שלא בהכרח היו נכנסים לאולם תצוגה של BMW.

וזה הצליח להם מעל למצופה. באמצעות ה- R nineT עשתה החברה שלושה דברים במקביל:

• פתחו סגמנט חדש אצלם – Heritage
• הורידו את מחסום הכניסה הרגשי למותג
• יצרו מוצר "לייף-סטייל" שהוא לא רק כלי תחבורה

והכי חשוב: הם הצליחו למכור לאנשים רעיון – לא רק אופנוע.

ה- R nineT לא רק הצליח, הוא הצליח מאוד. מעל 106,000 יחידות ממנו נמכרו בעשור, כשכבר בשנים הראשונות הוא עקף ציפיות מכירה והפך לאחד הדגמים הבולטים של BMW. אבל המספרים הם רק חצי מהסיפור. ההצלחה האמיתית היתה גלומה בכך שה- R nineT הפך לאחת הפלטפורמות המרכזיות בעולם הקאסטום המודרני, יצר קהילה סביב הדגם, הוליד משפחה שלמה של דגמים (הכוללים כלים כמו Scrambler, Urban G/S, Racer וכו'), ושימש בסיס לדור הבא – BMW R 12 nineT. ובמקביל – איפשר ל- BMW Motorrad לשבור שיאי מכירות עולמיים בשנים האחרונות, כשליין ההריטג' הוא חלק מההצלחה הרחבה של היצרן.

וכאן אנחנו מתחברים להווה.

עם כל ההצלחה של ה- R ninteT המקורי, היה ברור שמתישהו צריך לעדכן פה את הכוחות. ולכן בנובמבר 2023 בתערוכת EICMA במילאנו הוצג היורש שלו, הלא הוא ה- R12. הכלי הגיע ארצה לפני כשנה כשהוא מהווה חלק משלישיית דגמים, ביחד עם ה-R12 nineT וה- R12 S שחולקים איתו את רוב המכלולים. כממשיך ישיר של ה- R nineT, ה- R12 החדש הוא אופנוע הפונה לנישת הקרוזר-רטרו-קלאסי, כשגולת הכותרת בו היא כמובן אותה יכולת קסטומיזציה הכמעט אינסופית שלו. כל אחד יכול לקנות את האופנוע אבל באמצעות קטלוג תוספות ענק של היצרן עצמו ודרך שוק אפטר-מרקט עצום של יצרנים שיספקו לך כל פריט עיצובי או פונקציונלי שרק תחשוק – תוכל בקלות להיות הבעלים הגאה של כלי שיהיה שונה מכל כלי אחד שנמצא על הכביש.

ככזה, ה- R12 הוא למעשה בסיס, נקודת התחלה. קח אותו ותלך משם לאן שאתה רוצה. או – תשאיר אותו כמו שהוא.

אגב, הזכרתי את שני האחים שלו לדגם. ה- R12 שעליו אני רוכב הוא הבסיס, אופנוע רטרו קלאסי. עליו קיים דגם ה-R12 nineT שחולק את אותם מכלולים כמעט אחד לאחד אבל מכוון לתנוחה מעט יותר קרבית עם מנוע מעט יותר חזק וגלגל קדמי בקוטר 17". ועליו קיים דגם ה- R12 S שהוא הקפה רייסר של הליין, כולל פיירינג קלאסי מעל הפנס, ג'אנטים יותר ספורטיביים ותנוחה עוד יותר קרבית. נדבר עליהם בהמשך.

לקחתי את כלי המבחן מהיבואן ויצאתי לסיבוב ארוך כדי להתרשם ממנו, ובגלל שיש לי נטייה לא מוסברת לכתוב דברים, תזכו גם אתם לטעימה וירטואלית מהאופנוע. שנתחיל?

משפחת 3 דגמי ה- R12 חולקים ביניהם את אותו מנוע בוקסר, כשהפעם הוא בנפח 1,170 סמ"ק. אם צריך להסביר – מנוע בוקסר הוא מנוע דו-בוכנתי מסיבי שבו הצילינדרים מוצבים "כמתאגרפים" – בוקסר – זה מול זה, בזווית של 180 מעלות. שתי הבוכנות בולטות מבלוק המנוע המסיבי לצידי האופנוע כשהן מעוטרות בפסי קירור האוויר ומייצרים את המראה האייקוני שכל כך מזוהה עם היצרן. זהו סידור שעובד עבור היצרן עוד מימי מלחמת העולם השניה. אבל למרות שהקונספט נשאר זהה והוא עדיין משתמש בקירור אוויר/שמן (בניגוד למנועי בוקסר שנמצאים בדגמים אחרים של היצרן שעברו לקירור מים), הוא כמובן עומד בכל תקני הזיהום המחמירים ובעיקר מספק חוויה יוצאת דופן (במיוחד למי שמגיע "חדש" למותג מאופנועים אחרים) ומהנה במיוחד.

בדגם ה- R12 המנוע מכוון כך שהוא יפיק 95 כ"ס ב- 6,500 סל"ד ומומנט של 11.2 קג"מ ב- 6,000 סל"ד, וזאת בניגוד למנועים באחיו – ה-nineT וה- S – שבהם הוא מכוון להיות מעט יותר עוצמתי ולהפיק 109 כ"ס (הכלי זמין גם בתצורת רישוי A וגם כ- A1 מוגבלת).

מעל המנוע – מיכל דלק בצורת טיפה המתכתב עם המראה הקלאסי (מכיל 14 ליטר, די קטן, 2 ליטר פחות מה-"נינט"). המיכל מותקן יחסית נמוך למושב, מה שנותן לרוכב תחושה כאילו הוא רוכב "על" האופנוע ולא "בתוכו".

המשך…

יש רכיבות שאתה יוצא אליהן כי צריך. ויש רכיבות שאתה יוצא אליהן כי אתה חייב – לנשום, להשתחרר, להזכיר לעצמך למה התחלת לרכוב בכלל. המפגש עם המולטיסטראדה V2 S של דוקאטי לשנת 2025 שייך לקטגוריה השנייה. הכלי הזה לא בא רק לקחת אותך ממקום למקום – הוא גורם לך לרצות לסטות מהדרך, בכוונה.

המולטי החדש (נקרא לו כך מעתה לטובת הקיצור, ואם יהיה צורך להבדיל בינו לבין אחיו הגדול – וכשצריך – נציין את זה באופן ספציפי) הוא כלי מסקרן מאוד. לא בגלל שלא רכבתי על מולטי בעבר… ברוך השם מאז 2015 רכבתי על כל מה שכתוב עליו "דוקאטי" והיו ברשותי לא מעט מולטיסטרדות. אבל הפעם החברה מבולוניה עשתה משהו חדש, אפילו על גבול היוצא דופן: הם לקחו קונספט מנצח (עבורם, בכל זאת מדובר בבסט-סלר בשביל דוקאטי), תקעו לו מנוע חדש, מעט חזק יותר, פשוט יותר לתחזוקה – אבל קטן מעט בנפח וללא מנגנון ה- DESMO שמהווה כרטיס ביקור מוכר, ועל הדרך שיפרו אותו באלקטרוניקה של הביוקר, וכל זאת – תוך כדי הפחתה של לא פחות מ- 10% מהמשקל של הדגם היוצא. שיפור ביצועים, הפחתת משקל, ותחושת פרימיום.

נו? לא מסקרן? בטח שכן. נו ואני לא אשכב על הגדר בשבילכם? בטח שכן.

אז עשיתי פעמי אל סוכנות ליגל בתל אביב. ויזואלית – כמו הרבה מהדגמים שלהם – הדוקאטי הזה נראה כאילו הוא מחכה שמישהו יזיז אותו מהמקום וייתן לו לנשום. אדום עם נגיעות של שחור, חד, מדויק – מוכן לרקוד, כמו ממתק שבא לך ללקק. למי שלא יצא לו לרכוב על מולטי בעבר – ה- V2S החדש של 2025 ייראה פחות או יותר זהה לדגם הקודם. אבל מי שמכיר את ליין הכלים הזה יכול לזהות כבר מהמבט הראשון שזה לא "עוד עדכון לדגם ותיק", יש גם שינויים מעבר לעיצוב הכוללים חרטום מעט שונה, מיגון רוח מקיף חדש, תעלות חדשות להזרמת אוויר קר לאזור הרוכב ופינוי אוויר חם מהמנוע, יחידת תאורה חדשה, צג דיגיטלי חדש, קונסולת מתגים חדשה, ובעיקר – הוא נראה קטן וצר יותר מהדגם היוצא. על המנוע החדש נדבר עוד מעט.

מסובב מפתח (במולטי V2S אין התנעה ללא מפתח כמו באחים הגדול המולטי V4ים למיניהם), הצג מתעורר לחיים. קליק על המתג בכידון ימין, ואחרי 2-3 סיבובים מוכרים של המתנע המנוע מתעורר לחיים. אני עולה על הכלי, מרים רגל גבוהה מעל המושב (בקושי, יש לציין, אבל זו בעיה שלי לא שלכם), אם כי אפשר כמובן להנמיך את האופנוע (מידות, משקלים וגבהים – בהמשך). מרים את ג'ק הצד, ואז זה מכה בי: הכלי פשוט קליל, מרגיש כמו מיניבייק. מתמרן קדימה אחורה כדי לצאת מהחניה וההפחתה במשקל ברורה ומורגשת יותר ויותר מרגע לרגע. איזה כיף! המשך…

אפשר לקרוא לזה אופנוע. אפשר לקרוא לזה טרקטורון מוטרף. אבל הכי נכון לקרוא לזה מה שהוא באמת: ניסוי מוטורי מטורלל של אדם שבבירור איבד קשר עם המציאות – וזה מה שגם מנהל הבנק שלו כנראה אמר לו לפני שהחברה שלו פשטה את הרגל ממש לאחרונה – אבל בואו, זה נראה לא רע…

אתם מוזמנים לפגוש את ה- LM 847 של Ludovic Lazareth הצרפתי/שווייצרי: על הנייר מדובר ב"טריפ על ארבעה גלגלים", אבל מה שקורה בפועל הוא מפגש פסיכוטי בין מנוע V8 של מזראטי, ארבעה זרועות מתלה חד-צדדיות, בלמים היקפיים, ו-470 כוחות סוס שעוברים לקרקע דרך תיבה אוטומטית חד־הילוכית עם מצמד צמיגי. אה, וכמה חלקים ש"הושאלו" מאופנועים אחרים.

והתוצאה? אבסורד ממונע.

אגב, שימו לב בתמונות לחריץ שנמצא במשקף מקדימה. תיכף תבינו מה מטרתו.

נכון, לא מדובר באופנוע חדש. הוא הוצג לקהל לראשונה ב- 2018. אבל מכיוון שנפלה עלי נוסטלגיה למפלצות, אמרתי יאללה, נכתוב.

חוקים? צרפת לא ממש התלהבה מהם

במשך 30 שנה חיו רוכבי צרפת תחת חוק דרקוני שהגביל כל אופנוע ל־100 כוחות סוס בלבד. אפילו אופנועים יפניים נוצצו למוות עם קאט אלקטרוני משפיל שגרם להם להיחנק בדיוק כשנהיה מעניין. תחשבו – קניתם ימאהה R1 חדשדש מהניילון, התפנקתם בדוקאטי פניגאלה מהמם בצלופן מרשרש, או שחשקתם במכונה דו-גלגלית עתירת הספק אחרת. קניתם, שילמתם את מיטב כספכם, אבל בגלל שאתם חובבי רגלי צפרדעים ומתקלחים פעם בחודש – תקבלו את גירסת צעצוע הקינדר של הדבר האמיתי, בעוד שהשכנים שלכם מעבר לגבול יכולים לחגוג בכיף.

האמת? על הרבה פחות מזה הצרפתים שרפו את הכבישים. אולי זה לא היה להם מספיק חשוב. בכל זאת, זו המדינה שהמציאה את סיטרואן ורנו.

בכל מקרה, בשנת 2016 החוק הזה בוטל, ובתשובה לכך החליט לאזארת' לחגוג – לא עם עוד אדוונצ'ר מאובזר או ספורטיבי מלוקק, אלא עם משהו… הרבה יותר. הרבה, הרבה יותר.

מנוע של מזראטי. באמת.

קבלו את ה- LM 847. בליבו פועם מנוע V8 איטלקי בנפח 4.7 ליטר – כן, בדיוק זה מה־Maserati Quattroporte – שמייצר 470 כ"ס ו- 63 קג"מ (אתם קולטים כמה זה???). המשך…

בעולם הממוסגר של תעשיית הרכב, שבו כל רעיון חייב לעבור רגולציה, אישור בטיחות ותקן פליטות – צץ לו בתחילת שנות ה-2000 רעיון שאי אפשר היה להכניס לשום קופסה או קטגוריה מוכרת. מכונה שהיא לא בדיוק אופנוע, לא ממש מכונית – אלא יצור מוטורי הזוי, פרוע, מופרך, ומפעים ביופיו ובחוצפתו, משהו שרק אמריקאי (ואלוהים יודע מה הוא לקח לפני) יכול היה לחשוב עליו. הכירו את Dodge Tomahawk – מיצג ראווה מכני שנראה כאילו פרץ החוצה מתוך סרט מדע בדיוני ולא ביקש רשות מאף אחד.

ודווקא בגלל זה אנחנו אוהבים את זה. אז הנה, קחו תזכורת לתקופה שבה לא היינו כבולים בכבלי הפוליטיקלי קורקט והכל היה נראה אפשרי.

לא, זה לא אופנוע חדש. הוא הוצג לציבור לראשונה בתערוכת דטרויט ב- 2003. אבל נפלה עלי נוסטלגיה, אז תקראו ותסבלו.

לא פחות ממפלצת – V10 של וייפר על שניים (בערך)

אנחנו מכירים אופנועים עם מנועים גדולים, מנועים חזקים, ואפילו קונספטים עם מנועים הזויים. אבל כאן האמריקאים פרצו כל גבול אפשרי. בלב הטומאהוק של חברת דודג' פעמה מפלצת: מנוע V10 עצום בנפח 8.3 ליטר שנלקח היישר מדודג' וייפר – מכונית השרירים הקיצונית של אותה תקופה.

עם 500 כוחות סוס ומומנט אדיר של כ-71 קג"מ, החיה הזאת הייתה רחוקה שנות אור מכל אופנוע "נורמלי". ולמרות שהתצורה כללה ארבעה גלגלים – הם מוקמו בזוגות צמודים, ויכולת ההטיה המיוחדת הפכה את החוויה לאופנועית למדי, לפחות בעיני המעצבים. כבר ראינו משהו דומה אצל ה- Lazareth LM 847 שגם הוא חולק את אותו קונספט של 4 גלגלים ומצוייד במנוע 4.7 V8 של מזראטי, וגם ב-Hoss Boss עם מנוע 350 V8 של שברולט, אבל כאן המשמעות של  2 בוכנות נוספות משמעותה הגדלה של המשקל והאורך הכללי.

עיצוב מהאגדות, הנדסה בלי פשרות

ההשראה לעיצוב הגיעה מהסרט "טרון", אבל הביצוע היה כולו של חברת דודג' שהציגה את הטומאהוק כאמור בתערוכת הרכב של דטרויט בשנת 2003: גוף האופנוע היה עשוי אלומיניום בקווים של ארט-דקו אגרסיבי, מקדימה כידון חשוף, באמצע מושב בודד (ולא ממש ברור איך הרוכב היה אמור להישאר במקומו בלי לעוף אחורה כשהיה סוחט את המצערת…), ובמקום פנסים – יחידות יניקה. הפנסים עצמם מוקמו עמוק בין הגלגלים הקדמיים. במקום מזגן או נוחות, קיבלת שלדת מנוע נושאת עומס, בלמים היקפיים עם 24 בוכנות (!) ומתלים נפרדים לכל גלגל. תוסיפו לזה קירור יבש, רדיאטורים כפולים ומאוורר חגורה – וקיבלתם פסיכוזה הנדסית שנראית כמו פסל אמנות תעשייתי.

לא חוקי, לא רציונלי – ובדיוק בגלל זה כל כך נחשק

דודג' לא התכוונה שהטומאהוק יעלה על הכביש הציבורי. עם משקל עצמי של כמעט 700 ק"ג ובלי מערכות בטיחות, לא היה שום סיכוי שיעבור תקינה. הוא לא אופנוע לפי תקן, אבל הוא גם לא רכב… אז לפי איזו קטגוריה משייכים אותו בכלל? מה שזה כן היה – הצהרת כוונות של מותג שמאס בבינוניות.

סגן נשיא קרייזלר דאז, טרוור קריד, תיאר את הטומאהוק כ"סטירה מצלצלת לבנאליות", וזה תפס. התקשורת התפוצצה, הקהל התלהב, והעולם המוטורי לא ידע איך לבלוע את מה שהוא רואה.

על הנייר: 0 ל-100 ב-2.5 שניות. בפועל? איש לא יודע

דודג' טענה שהתאוצה של הטומאהוק מ-0 ל-100 קמ"ש נמשכת רק 2.5 שניות, ושניתן להגיע איתו למהירות תיאורטית של 480 קמ"ש (!). בפועל – מעולם לא בוצעה מדידה רשמית, והמספרים נשארו בגדר אגדה אורבנית מוטורית. ועדיין, כשאתה רואה גוש מתכת באורך 2.6 מטרים שמזכיר את האופנוע של באטמן ועם צללית של טיל עם כידון, אתה לא שואל יותר מדי שאלות.

המשך…

אופנוע ה- Multistrada של דוקאטי הוא – כפי ששמו מרמז – אופנוע שאמור להיות כולבוייניק, מולטי-סטרדה, 4 אופנועים באחד, רובוטריק שמחליף זהויות בלחיצת כפתור. ומי שראה את התוכנית "תעשיות על" בנשיונל ג'יאוגרפיק ראה כמה הם גאים בכלי הזה: אופנוע עם סט-אפ ספורטיבי, מכלולי קצה איכותיים במיוחד, עם מנוע אגרסיבי המכוון להספק גבוה מצד אחד ולגמישות תפעולית מצד שני, לעשות הכל בלי למצמץ, ובגדול כלי עם אוריינטציה של אופנוע שיכול לבלות כל היום על הצד ובידיים הנכונות לבייש לא מעט רוכבים ספורטיביים. בניגוד להרבה כלים שנמצאים בסגמנט האדוונצ'ר (וצריך להגיד – זהו סגמנט שבו קיימים שחקנים רבים אבל כולם יודעים על מי מונח צלב המטרה) – דגמי המולטיסטרדה מאפשרים לרוכב לבחור באופנוע שה- DNA שלו הוא על הצד היותר ספורטיבי/רגיז של הספקטרום. מה שנקרא לאגף את מוביל הקטגוריה מימין.

ואכן, המולטיסטרדה הוא כלי שבאמת מתאים לכל תוואי שטח וסוג רכיבה:
אם אתה רוכב המשתמש בכלי לרכיבות בינעירוניות או רוכב בזוג בטיולים ארוכים ובא לך סט ארגזים מאחורה עמוס בכל טוב? סע בכייף שלך במצב טורינג.
ואם אתה רוכב שנכנס לתנועה עירונית צפופה ואתה צריך – בכניסה לעיר – לנסוע על קטנוע מפנק, נמוך, לא מאיים, שיאפשר לך להתפתל בין הרכבים בפקק? סע במצב אורבן.
ומה אם מתחשק לך לרדת לאיזה שביל לבן ולהריח חרציות? סע במצב אנדורו.
ואם בא לך לעלות למסלול או לאיזה פס בכביש מגניב ולהתפרע עם חבר'ה ספורטיביים?אין שום בעיה. תעבור למצב ספורט ותן בראש כאילו אין מחר…
והכל בלחיצה פשוטה על כפתור על כידון שמאל: כל האופנוע משתנה – לא רק תגובת המנוע, אלא סט-אפ מלא קומפלט – הבולמים משתנים בהתאם למצב, כל האופנוע נדרך או משתחרר, הוא עולה או יורד בגובה כדי להתאים למצב שבחרת, ולא פחות חשוב מזה – גם מערכות הבטיחות מתאימות את עצמן למצב שבחרת, וזה ביחד עם שינוי תגובת המנוע ושליטה על שיא ההספק נותנת חוויה של "הרבה אופנועים באחד".

כמו שאתם יודעים (או לא) משפחת המולטיסטרדה מורכבת ממספר תתי-דגמים, כשחלקם מותאמים יותר למצב ספציפי מבין ה-4. כך למשל דגם ה- V2 משמש כדגם הכניסה עם מנוע וי-טווין בנפח 937 סמ"ק המפיק כ- 113 כ"ס, אבל דגם ה- V4 הבכיר משדרג את חווית הרכיבה באמצעות מנוע בתצורת וי-ארבע עוצמתי יותר בנפח 1,158 סמ"ק המפיק 170 כ"ס. עליהם תוסיף את דגמי ה- S בשני האופנועים, דגמים המשדרגים את הרכיבה עם מגוון רחב של מערכות אלקטרוניות, בולמים חשמליים ואביזרים נוספים כמו רדאר קדמי ואחורי (ב- V4S) ועוד. מעל כולם נמצא דגם הפייקס פיק שמציג התנהגויות ספורטיביות שבאמת לא מביישות אופנועי ליטר-ספורט ואיתו זכתה החברה מספר פעמים במירוץ ה-פייקס פיק בקולורדו שעל שמו הוא נקרא. המשך…

חברת דלק מוטורס, יבואנית אופנועי BMW, השיקה השבוע 3 אופנועים חדשים במשפחת דגמי ה- F של החברה המצטרפים לליין הדגמים לשנת 2024 ואילך:

• F800GS
• F900GS
• F900GS ADV

שלושת האופנועים חולקים את אותו מנוע (למרות השם השונה) – מנוע טווין מקבילי בנפח 895 סמ"ק – כשכל דגם מותאם לאופי רכיבה שונה, מה שמיישר קו עם האחים הבכירים למשפחת ה- GSים של החברה.

ה- F800GS הוא אופנוע הפונה לסגמנט המכונה "אורבן אדוונצ'ר", אופנוע המיועד ללקוחות בעלי רישיון A1 או כאלה ששידרגו לא מזמן ל- A, רוכבים שנמצאים בתחילת דרכם ב-במוו, סוג של נקודת כניסה למותג.

המשך…

אני מודה. אני לא חובב הארלי בעצמי. מעולם לא הייתי בעלים של אחד כזה, והרבה מאוד שנים הסתכלתי על הכלים האלה במבט מהצד: מה הם רוצים? למה ככה? מה מגניב בכלים האלה? עברו השנים, צברתי כמה מאות אלפי ק"מ תחת ישבני, וגם נקודת המבט שלי השתנתה, ואחרי הפציעה שלי אני מרשה לעצמי לומר שגם הדרך שבה אני רוכב השתנתה.

אבל עדיין, הכלים בז'אנר הזה לא עושים לי את זה.

נחכה עוד כמה שנים. אולי בהמשך.

עם זאת, כשיש לי הזדמנות לרכוב על כלי מסקרן – ובמקרה הזה מדובר בלא פחות ממפלצת על גלגלים – ועל ידי כך לצבור עוד סט של חוויות בחגורה שלי, אני אהיה הראשון לקפוץ על ההזדמנות בלי לשאול הרבה שאלות. והנה מפה לשם סיפור ארוך קצר, שישי בבוקר ואני עומד לרכוב על אחד הכלים המעניינים יותר בארסנל של הארלי דייוידסון האמריקאית.

נכון להיום, מכל הדגמים התצורות והנפחים שהיצרן האמריקאי מציע – זהו הכלי בעל האוריינטציה הכי "ספורטיבית" שאפשר למצוא אצל היצרן ממילווקי, במיוחד כשקודמו לתפקיד היה ה- Night Rod הי"ד שייצורו הופסק ב- 2017. זה לא שיעור בהיסטוריית המערב הפרוע ולכן לא נחפור לכם יותר מדי על ההבדלים בין הדגמים השונים במשפחת האופנועים של הארלי, רק נציין שמדובר בדגם שכל כולו צועק "תן לי בגז יא סיסי! זה כל מה שיש לך?" והוא עושה את זה בצורה הכי אמריקאית שאפשר. ומכיוון שאני אוהב פאוור קרוזרים וכלים קצת פסיכיים – זהו כלי חובה לרכב עליו וכמובן – גם לכתוב עליו.

אז בואו נתחיל.

ה- FXDR 114 של הארלי דייוידסון הוא אחד מדגמי ה"סופט טייל" של הארלי, מושג אמריקאי (די מטופש לדעתי) שאומר שהבולם/ים האחורי/ים של האופנוע מותקנים בצורה כזו שהם לא גלויים לעין (במקור – אופנועי סופט טייל היו בעלי שלדה קשיחה ובכלל ללא בולמים אחוריים, אבל מאז התקדמנו ועברנו מהתקנה של בולמים נסתרים בחלקה התחתון של השלדה, וכעת עברנו לשלדה קלה יותר, קשיחה יותר, ועם בולמים המותקנים בחלקה העליון אבל עדיין חבויים מהעין). ה- FXDR 114 הוא פאוור קרוזר החזק ביותר בליין של הארלי – אופנוע עתיר מומנט וכוח, עם פוזה סופר קרבית לז'אנר, חמוש במנוע וי טווין עם מלא אינצ'ים מעוקבים כמו שהארלי והלקוחות שלה אוהבים, נעול בצמיג אחורי ברוחב של משאית פול טריילר ועם פוזה של "אם אתה בא עם זה לבאר אתה רשאי לקחת הביתה את מי שתרצה" (ואנחנו לא שופטים).

המנוע הפועם בליבו של ה- FDXR 114 הוא ה-"מילווקי אייט" בגירסה מוגדלת נפח ל- 1870 סמ"ק (8 על שום מספר השסתומים שלו, ו- 114 על שום מספר הקיוביק אינץ' שלו), וי טווין 45 מעלות מקורר נוזל, שהוצג על ידי הארלי ב- 2016 ומשמש מאז בתצורות כאלה ואחרות באופנועים אחרים של החברה. גולת הכותרת של המנוע היא כמובן המומנט המפלצתי שהוא מפיק – כ- 16.3 קג"מ שמתקבלים בשיאם ב- 3,500 סל"ד. הארלי לא אוהבים לדבר על כוחות סוס, אבל אני יכול לספר לכם שאמנם מדובר בכ- 90 כ"ס בלבד, אבל המומנט יא בייבי, אין דברים כאלה (אולי כן, אבל רק ברוקט 3 של טריומף) כתוצאה מכך, קיבלנו מנוע מאוד גמיש שמושך מכמעט כל סל"ד ובכל הילוך (ואגב, גם הרבה פחות מווברץ, לחרדתם של חובבי הארלי רבים).

אופנוע המבחן שעומד לפני צבוע בצבע שחור מאט ב- 3 גוונים, עם עיטורים בצבע כתום מסביב למיכל הדלק ועם המספר 114 המוצג בגאון על פילטר האוויר מצידו הימני של מיכל הדלק והמנוע שאגב זאת משדרג את הפוזה של האופנוע, אבל מצד שני הוא מפריע לרוכב לסגור רגליים על מיכל הדלק מצד ימין (ועוד על ארגונומיה בהמשך). המושב נמוך למדי (720 מ"מ מפרגנים), מה שמאפשר הנחת רגליים נוחה בשני הצדדים (רק תשכחו מרגל ימין, אתם לא רוצים להוריד אותה ארצה בכלל, וזאת בגלל החום שנפלט מהאגזוז מצד ימין). המשך…

כל מי שעוקב במשך שנים אחרי שוק הדו-גלגלי וההיצע של היצרניות השונות (בעיקר בישראל) יודע כבר מזמן שחברת סוזוקי היפנית – שעל שמה רשומות כמה הצלחות פנומנליות עם כלים אייקוניים מיוחדים – עברה בשנים האחרונות שינוי. המשבר הכלכלי של 2008 הכניס מישהו שם בהנהלת החברה לטראומה, ומאז, החברה שייצרה כלים כמו ה-קטאנה המקורי, ה- DR Big, ה-היאבוסה, ושלא נשכח – את ליין ה"ג'יקסרים" המיתולוגי, החל מ- GSXR600, דרך ה- 750 וכלה ב- 1000 – הפכה במהלך השנים לחברה ספרטנית, שמרנית, לא לוקחת ריזיקות. מה שעובד עובד ואין מה לגעת בו.

אבל גם הם, לפעמים, צריכים לעשות צעד יפני קדימה, והפעם הגיע תורו של ה- SV650 האלמותי שנמכר כמעט ללא שינוי מאז 1999 לעבור לעולם שכולו טוב. המחליף שלו – ה- GSX-8S – הוצג בתערוכת מילאנו בנובמבר 2022, ולנו בישראל לקח כמעט שנה לקבל אותו לאולמות התצוגה. מרגע ששמעתי שהוא נחת בארץ רשמתי לעצמי שאני רוצה לרכוב עליו, וזאת בעיקר בגלל שהוא פונה לנישה של אופנועי נייקד בנפח בינוני שמהווים פלח ניכר מסגמנט האופנועים הנמכרים בישראל – בעיקר לרוכבים צעירים שעושים את תחילת דרכם ברישיון A. הנישה הזו מאוכלסת גם עם כלים בעלי קונפיגורציית מנוע דומה – כמו ההונדה הורנט 750 או הימאהה MT07, כלים בעלי מנוע "שונה" כמו הטריידנט משולש הבוכנות של טריומף, וגם כלים בעלי מנוע מורכב יותר כמו הקוואסאקי Z900 מרובע הבוכנות.

והנה, ביום שישי חם כמו שרק ימי שישי של אוגוסט יכולים להיות שמתי את ידי על כלי מבחן שהגיע טרי טרי היישר מהמאפייה עם מספר ק"מ מצומצם במיוחד ובסכימת הצביעה הכחולה – שבעיני – היא מהממת ולא פחות מזה. זהו אופנוע נייקד מינימליסטי מעוצב באופן ספרטני ונדמה שללא שום אלמנט מיותר, שעל הדרך מעז להתחצף אליך עם קונפיגורציית פנסים קדמית חדשנית ומגניבה בעלת צמד פנסים זה מעל זה בתוך מגרעת ה"אין מסיכה", כשבשני צידיו יש פסי LED לתאורה היקפית (אבל בחייאת סוזוקי, מה עבר לכם בראש כשתקעתם שם זנב עם מחרשה ארוכה משולבת עם תאורת בלם/אור דרך וגם סט וינקרים קדמיים שנראים כאילו תלשו אותם מאיזה סוזוקי סוויפט… עבים, גדולים, כאילו לא קשורים לאופנוע…). אגב, ה- 8S הוא אמנם ללא מיגון רוח אבל בהמשך אגלה שבאורח קסום משהו שם עובד וגם ה"אין מסיכה" הזאת אפקטיבית למדי עד 150 קישואים לעונה. סחטיין.

מתיישב על הכלי וכמובן שהמבט נע סביב כדי לנסות לחוש את הכלי. בתור התחלה – כמו שאנחנו רגילים מסוזוקי, איכות ההרכבה טובה, הכל במקום, ללא קירקושים מיותרים. לוח השעונים (TFT דיגיטלי צבעוני) גדול ונוח מאוד לקריאה, והמידע המוצג בו כולל פרט למהירות ולסל"ד גם מד דלק, חיווי מצבי רכיבה, טמפרטורה וכמובן אינדיקטורים שונים לתאורה, והוא קריא גם בלילה וגם באור שמש ישיר. דוז-פואה. המשך…

בואו נגיד את המילה הזו ונוציא אותה מהסיסטם, בסדר? בחייאת, הנה: טימקס.

זה לא טימקס.

וטוב שכך.

אפשר להמשיך? יופי. אז תשימו קסדה ובואו איתי. יהיה כיף.

אחרי שהונדה הפכה להיות מומחית במיחזור מנועים בין כלים מסגמנטים שונים (היא עשתה זאת בעבר עם המנוע של ה- VFR800 וגם של ה- VFR1200, וכאן הם עושים את זה עם המנוע של ה- NC750), ואחרי הוצאתו לגמלאות של האינטגרה 750, הגיע הזמן לקטנוע העל החדש של החברה שיכנס למשבצת שנשארה פנוייה לצידו של ה- X-ADV, ואשר משלים את ליין המותג הכולל דגמי פורצה בנפחי 125, 250 ו- 350 סמ״ק. באוקטובר 2020 השיקה חברת הונדה את קטנוע הדגל המנהלתי שלה – ה-פורצה 750. הציפיות מהדגם החדש היו גבוהות, וכמובן הצורך הכמעט-קלישאתי בהשוואה למה שמוגדר כמלך הסגמנט מבית ימאהה, ומכאן נגזרת גם הסקרנות המובנית: האם הפורצה 750 יודע לתת בראש ולספק חבילה שתהא לא רק מגניבה לפחות כמו אחיו הקרבי אלא גם פונקציונלית ויומיומית, בשילוב איכות בנייה, אמינות וקלה לתפעול?

יצאתי לבדוק, ולקחתי את הכלי לרכיבת מבחן שבה, כמיטב המסורת, אני משלב את כל תוואי הרכיבה שמצופה מהכלי לעבור בהם במהלך חייו – עירוני, בין עירוני, בפקקים ובתנועה הזורמת, ברכיבה שוטפת בית עבודה בית, אבל גם בטיולים של שישי או שבת עם החבר'ה. בכל אחד מהתוואים אני יוצר לעצמי נקודות לתשומת לב, בודק מה מפריע לי, מה עובד מצויין, ומה מפתיע אותי. אני אגיד לכם את זה כבר על ההתחלה: התחושה שאיתה אני חוזר אחרי רכיבה של כמה מאות ק״מ שונה לגמרי מזו שהיתה לי בעשרות הק״מ הראשונים על הכלי.

סביבת הרוכב מרווחת למדי, עם תצוגת TFT דיגיטלית מפוארת, גדולה וצבעונית (עם חיבור לסלולרי לטובת מולטימדיה, קבלת שיחות ופקודות קוליות שלא בדקתי ברכיבה זו) שנראה טוב גם בתנאי שמש ישירה. הטכנולוגיה לא נעצרת כאן, ולפורצה יש תאורת לד חזקה, מאותתים המתבטלים מעצמם, וכן פיצ׳ר שמפעיל איתותי חירום באופן אוטומטי אם הוא מזהה בלימה קיצונית (כמו שיש ברכבים מודרנים רבים).

הפלסטיקה החובקת את הפרונט נראית איכותית למדי, כשבצדדיה יש מעין מגיני רוח קטנים. בניגוד לחלק גדול מהמגה-קטנועים האחרים, בהונדה החליטו כאלמנט עיצובי לפעור מעין חלל גדול בחלקה המרכזי של הקונסולה שדרכו יורד המזלג, ואם תתכופפו מעט קדימה תוכלו לראות דרכו את הגלגל הקדמי. עוד בחלקה המרכזי כפתור ההתנעה ללא מפתח (Keyless) וצמד מתגים קטנים לפתיחה של פתח התדלוק והמושב (אגב, המושב ניתן לפתיחה גם מהשלט של הפורצה, ואנחנו עוד נחזור אליו בהמשך).

המשך…

בכל פעם כשאני לוקח כלי לרכיבת מבחן, ובמיוחד כשמדובר באופנוע חדש, מסקרן, או כזה שיש לי כלפיו ציפיות מוקדמות – אחד הדברים הראשונים שעולים לי בראש כשאני רואה אותו לראשונה ו/או כשאני מניע ויוצא לדרך על המכונה – הוא מילה, שתיים, משפט שיהיו כותרת לכתבה. לעיתים הכותרת אומרת הכל ולכן חשוב לדייק.

כשהגעתי לראשונה לאולם התצוגה המוקפד של טריומף בתל אביב וראיתי לראשונה (בישראל) את הרוקט 3R עברה לי מחשבה בראש: הבוס של הבוס. Say no more.

זהו. אפשר להמשיך. תישארו איתי. יהיה מעניין.

אי שם בשנת 2007 יצאתי לטיול בארה״ב, לקחתי לעצמי פסק זמן של כמה שבועות וחרשתי את הצד המערבי של אמריקה מלוס אנג׳לס בקליפורניה, דרך הכבישים המדהימים שעולים לאורך החוף של האוקיינוס השקט, סנטה ברברה, מונטריי, סן פרנסיסקו והמפרץ, יערות עצי הסקוויה העצומים, מדינת אורגון, פורטלנד והרי הרוקי, ואז מדינת וושינגטון, סיאטל ועד לוונקובר בקנדה. ולמה אני מספר לכם את כל זה? הא! זו היתה השנה וזה היה המקום שבו רכבתי לראשונה על טריומף רוקט (אם כי טכנית, זה לא היה אותו אופנוע למרות שהשם די דומה ואפילו קצת מבלבל – מדובר ברוקט III המקורי, ולא ברוקט 3 נשוא כתבה זו – עוד מעט נסביר למה). כבר אז היה מדובר במכונה יוצאת דופן ששמה הלך לפניה, האופנוע בעל נפח המנוע הגדול ביותר מיצור סידרתי, ואחד האופנועים החזקים ביותר בשוק באותה תקופה. למרות שמבחינת מהירות סופית הוא הגיע "רק" לאזור ה- 240 קמ"ש הוא התפאר בתאוצה שהיא הכל פרט לפוליטיקלי קורקטית. לאופנוע שהיה אז נטול בקרות לחלוטין זה היה וואו. כשרכבתי עליו הייתי מוגבל מאוד בזמן ובגלל החששות הגדולים שלי מפני מפגש אקראי עם משטרת תנועה אמריקאית (ראיתי מספיק סרטים כדי להבין שזו חוויה שלא ארצה לחוות) שמרתי על מגבלות המהירות בקפדנות, וגם כשפתחתי גז זה היה רק בקטנה. אבל זרעי הפורענות נשתלו אצלי במוח כבר אז…

רגע, לא הבנו. רוקט III זה לא רוקט 3?

נכון מאוד. אסביר: מודל הרוקט III המקורי היה רעיון שהתחיל להתגלגל במסדרונות היצרן הבריטי עוד ב- 1999 ואשר נכנס לייצור בשנת 2004. היה זה אופנוע שהיה בראש ובראשונה פורץ דרך בתחומים רבים ולמעשה קבע סטנדרטים חדשים בתחומו – מנוע בנפח מגלומני של לא פחות מ- 2,300 סמ״ק, שלוש בוכנות (שנפח כל אחת מהן הוא יותר מזה של קרטון חלב), צמיג אחורי ברוחב 240, פוזה וסטייל בריטיים למהדרין, וביצועים של אופנוע-על (עם מספרים כמו 0 ל- 100 בפחות מ-3 שניות) שגרמו לכל המתחרים דאז (כמו הארלי דיווידסון עם הנייט-רוד או ימאהה עם הוי-מקס) להשפיל מבט ולהשתין שלולית שמן מרוב פחד. הרוקט III יוצר במספר גרסאות שכללו גם רואדסטר, קלאסיק, ו-טורר. אבל אחרי כמעט 15 שנות ייצור ולאור מגבלות יורו 5 החליטו בטריומף שהגיע הזמן להחליף אותו.

המשך…

זהו. הפעם זה סופי (אחרי הפעם הזו ואחרי הפעם הזו). אחרי 6 אופנועי סוזוקי היאבוסה דור 2 שהיו ברשותי – מהשנים 2008 (כתום שחור), 2010 (כחול כהה), 2012 (אדום בורדו), 2014 (כחול לבן), 2018 (לבן אדום) ו-2020 (שנולד בצבע אדום דובדבן אבל נצבע בהחלטה ספונטנית לצבע אפור בטון עם שחור) – כל אחד יותר מהנה מקודמו – עושה רושם שזהו, תם הפרק הזה בחיים שלי.

בתמונה – בוסה 2020 בצביעה ייחודית:

נהניתי מאוד, רכבתי בשיא הכיף, רכבתי חזק, ולפעמים אפילו חזק מאוד, ובסה"כ יותר מ-100,000 ק"מ מצטברים על בוסות. אפילו עשיתי איירון באט על בוסה ב-2015.

בוסה 2008:

אפשר להגיד שרכיבה של כל כך הרבה שנים וק"מ על הכלי הזה הפכה אותי לרוכב טוב יותר, מודע יותר, אחראי יותר – כי רק מי שרוכב על בוסה ושרד לספר על זה יודע בדיוק שזה כלי שאמנם מצוייד בתחנת כוח גרעינית – מנוע 4 בשורה בנפח מפגר של 1340 סמ"ק שמפיק קרוב ל-200 כ"ס, אבל עם אפס בקרות אתה מקבל בדיוק כמה שאתה סוחט את המצערת, בלי פילטרים ובלי מלאך אלקטרוני קטן ששומר עליך מטעויות… כמה שאתה פותח – זה מה שאתה מקבל… ואם אתה חוליגן חסר מוח אתה מהר מאוד תמצא את עצמך במצב ביש…

בתמונה – אני ובוסה 2012 על המסלול:

בתמונה – בוסה 2010 והדגמת אחיזה:

לכן אפשר לומר שלאורך השנים, הרכיבה על היאבוסה לימדה אותי לתכנן את הקווים שלי, את ההאצות שלי, את הבלימות שלי… לימדה אותי מה זה פאוור וילי בהילוך רביעי, והראתה לי לראשונה בחיי מהירות מדודה של 327 קמ"ש אמיתיים (כמובן על מסלול מירוצים בחו"ל, לא על לוח השעונים כי הוא נעצר ב- 299, אלא מדידה באמצעות ג'יפיאס).

בתמונה – אילוסטרציה:

אפשר להתווכח על המראה שלו, אבל בין אם תאהבו אותו ובין אם לא, אין ויכוח שזהו אייקון מוטורי. אתה רואה בוסה, אתה יודע מה זה. מכונה שיוצרה למטרה אחת בלבד – להיות יותר מהיר מכל אופנוע אחר מייצור סדרתי שנמצא על הכביש. אין עוד אופנועים כאלה.

המשך…

לא יודע אם שמתם לב אבל יש פה מגמה שאני לא בטוח שאני הכי סגור לגביה: משום מה, בחמש השנים האחרונות, יצא שלקחתי לא מעט אופנועים מהז'אנר "ההוא", אלה נו, ה"קאסטומים" האלה. לא ברור למה זה קורה, אבל אם מישהו ירמוז שזה השיער המאפיר קלות יחסם מיד והאופנוע שלו ימכר באיביי קלקיליה. דיר באלאק!

הארלי דייוידסון ספורטסטר S הוא לא סתם "קאסטום". כלומר הוא כן, מתוקף היותו "לא אופנוע ספורט" או "לא אופנוע אדוונצ'ר". אבל חבר'ה, אם כשאתם שומעים את השם "הארלי דיווידסון" וישר קופצת לכם בראש קונוטציה של אוסף ברזלים מקרטע עם פוזה של אמריקאי עב כרס שרוכב עם וסט עור ללא שרוולים ומאחורה יושבת בלונדינית מזדקנת – אז זה לא זה.

כלומר בערך. אסביר:

משהו טוב עובר על הארלי בשנים האחרונות, משהו שקצת מצעיד אותה ממקומה כיצרנית סוסי מתכת עם המון ברזלים ופראנז'ים וסיסי-בר ואלוהים יודע מה עוד, לכיוון של חברה שאשכרה מייצרת אופנועים שלא רק שכיף לרכוב עליהם, אלא הם אשכרה יודעים לנסוע ולא רק בקו ישר. מבחינתי, כאחד שלא רואה את עצמו כלקוח טבעי של המותג (עדיין, מפאת גילי – הנפשי והמנטלי – שאני מחשיב אותו כצעיר למדי למרות התעקשות לוח השנה להזכיר לי שעברתי את קידומת 5) – התהליך הזה התחיל עם ה- V-Rod/Night-Rod האלמותי והשרירי (שגם הלקוחות האוריגינלים של הארלי לא ראו בזמנו כ"הארלי אמיתי"), נמשך משם עם ה- FXDR 114 השרירי לא פחות, ועבר למשהו שנראה ונשמע כמו אופנוע שהוא הכי רחוק שאפשר מהארלי – פאן אמריקן – אדוונצ'ר אמיתי של ממש עם מנוע מודרני ו- 150 כ"ס שקוצר שבחים מקיר לקיר בכל מבחן שעושים עליו (אני עדיין לא זכיתי לרכוב עליו, אטפל בזה בקרוב).

דגם ה-ספורטסטר S שעליו אני רוכב היום הוא אופנוע עם המון Heritage אמריקאי – מסורת ומורשת שהועברה מדגם לדגם מאז יצא לראשונה הספורטסטר S הראשון ב- 1957. עבור הארלי ועבור אמריקאים רבים מדובר באייקון מוטורי של ממש, לא פחות חשוב משמות כמו מוסטנג, קאמרו, קורבט ומשמר המפרץ – והמשותף לכל אלה הוא כלי עם מנוע אימתני (יחסית לתקופה) שיודע פחות או יותר לנסוע בקו ישר והוא יודע לעשות את זה ממש מהר – ולפעמים כשממש רוצים הוא גם יודע לפנות (למרות שלעיתים הפניה היא רק לצד אחד, נו, מירוצי אינדי ו-פלאט טראק, בטח שמעתם עליהם). ומכיוון שאין חברה יותר אמריקאית מאשר הארלי דיווידסון, הם ידעו היטב שאת המותג הזה הם לא יכולים לזנוח ולפספס. אמרו ועשו – מה גם שהם התחילו להרגיש קצת לחץ מכיוונם של המתחרים הישירים לז'אנר – חברת אינדיאן עם דגם ה- FTR המוצלח שלהם. המשך…

אפשר למנות על אצבעות יד אחת של מומחה חומרי נפץ בדימוס את מספר הפעמים שחברת BMW – שהמציאה, הגדירה ולמעשה שולטת מהיום הראשון על שוק אופנועי האדוונצ'ר בזכות סדרת דגמי ה- R-GS המיתולוגים שלה – הופתעה. אבל כשדוקאטי יצאה ב- 2010 עם דגם המולטיסטרדה 1200 שלה – זה קרה. אופנוע עם פוזה של חוצה יבשות אבל עם DNA של סופרבייק? איך זה בכלל אפשרי? נכון שחברה כמו BMW – שמוכרת יותר GSים בשנה מאשר כל דגמי דוקאטי יחד – לא צריכה להתרגש מאופנוע שמנסה לאגף אותה מהאגף הימני, אבל מסתבר שזה בדיוק מה שקרה. מיטב המוחות במטה החברה במינכן החלו לגרד בראשם ולנסות לראות איך הם מייצרים כלי שימנע זליגה, ואפילו קטנה, של לקוחות שמחפשים פוזה של מגלה עולמות עטוי חליפת רכיבה מושקעת ועם ארגזים בצד, ביחד עם כלי שיכול לתת בראש לאופנועי ספורט ליטר ומעלה על כבישים ציבוריים. Das ist unmöglich (זה לא יתכן) ואנחנו נעצור את זה כאן ועכשיו!

Was zu tun ist? (מה עושים) שאלו אחד את השני המהנדסים הגרמנים המלומדים, וכיוון שהתשובה היתה כבר מונחת לפניהם עם מה שדוקאטי עשו לפאניגלה כדי לייצר את המולטיסטרדה, הכיוון היה די ברור: ניקח את הסופרבייק הכי קיצוני ש-במוו יכולה לייצר – את ה- S1000RR – עם המנוע מרובע הצילינדרים בשורה שמייצר הספקים המתקרבים לאזור ה- 200 כ"ס, עם כל האלקטרוניקה שאפשר למצוא – נכניס את המנוע (אחרי שנעשה לו קצת טיונינג ליותר מומנט על חשבון כ"ס כי בסופו של דבר זה הרבה יותר שימושי ליום יום), השלדה הקשיחה ושאר המכלולים לתוך מעטפת אדוונצ'רית עם תנוחת רכיבה זקופה, נצרף לזה מהלך בולמים ארוך יותר, נוסיף מקום לארגז אחורי ומזוודות כדי שיהיה כי זה חלק מהפוזה, נעדכן אותו עם מיגון רוח גבוה ונקנח לבסוף עם מלא פינוקים – ונקרא לו S1000XR.

וכך היה.

עם הצגת ה- XR הראשון בשנת 2015, שהיה ללא ספק יציאה מעניינת למדי של BMW הוא עורר את העניין של הרבה רוכשים שחיפשו מצד אחד את תחושת הקרביות והיכולות המוטוריות של סופרבייק גרמני מושחז לעילא ועילא, וזאת תוך כדי רכיבה בתנוחה ותנאים נוחים בהרבה, ועם תדמית של "כל מה שאתם עושים אני עושה, אבל בניגוד לכם – אני עושה את זה בזמן שאני שותה בירה, אוכל נקניקיה עם כרוב חמוץ ומקבל מסז' מפנק מהלגה וכריסטינה בזמן שאתם מכווצים לתנוחת עובר וסובלים בזמן הרכיבה"…

לדגם הראשון של ה- XR שתכלס היה שליפה מהירה מהמותן היו כמה עניינים לא פתורים שלא נרחיב עליהם כאן, אבל פאסט פורוורד חמש שנים קדימה ואחרי סדרה של עידכונים קטנים וסידור של הדברים ש, והנה ב- 2020 הוצג הדור השני של ה- S1000XR, אבל זוהי לא מתיחת פנים אלא למעשה אופנוע חדש לגמרי.

עם עיצוב מחודש של הפלסטיקה ויחידת התאורה (הכוללת גם LEDים כתאורת יום, וכן, הוא כבר לא פוזל כמו בדור הראשון) ועם צביעה שבעיני היא מהממת, עם או בלי חבילת ה- M של במוו שנותנת לו נופך ספורטיבי יותר. בצביעת האפור בטון/גואש, או בצביעת הזהב, או בצביעת הטריקולור – ה- XR פשוט נראה יפה, אם כי היו כאלה שטענו שהוא קצת לא סגור על עצמו מבחינה עיצובית – חלקו התחתון מזכיר סופרבייק ואילו חלקו העליון יותר פונה לעולמות האדוונצ'ר. ועל זה אגיד – נו, אז מה?

ל- S1000XR החדש מנוע חדש חזק יותר ומאוזן יותר – 4 בוכנות בשורה באותו נפח כמו הקודם – 999 סמ״ק – מקורר שמן/מים עם שני גלי זיזים עיליים ו- 4 שסתומים לבוכנה – שמפיק 165 כ"ס ב- 11,000 סל״ד ו- 11.6 קג"מ ב- 9,250 סל״ד. אנחנו נחזור למספרים האלה עוד מעט. הכלי זכה גם להפחתת משקל דרסטית של 10 ק"ג (5 מהם מהמנוע ועוד כמה מהזרוע האחורית), ובוצע גם שינוי ביחסי העברת ההילוכים – בהם הרביעי, חמישי ושישי הם יחסית ארוכים יותר כדי לעזור בחיסכון דלק ולהפוך את השיוט לנוח יותר.

המשך…

את הפוסט הזה שלח לי ניצן רון, חבר מועדון דוקאטי, שהשתתף לאחרונה באחת מהחוויות שמארגנת חברת דוקאטי לרוכבי המותג – בעיקר באיטליה אבל גם במקומות אחרים בעולם. קראתי, ביקשתי את רשותו, והנה הוא עולה כאן לעיונכם. לא יודע מה איתכם אבל אני כבר ארזתי מזוודות ורק מחכה להזדמנות להשתתף בכזו חוויה!

כל התמונות עם קרדיט ל- Alberto Dede הצלם המקצועי שהתלווה אל הקבוצה ולניצן רון.

הנה זה בא:

רצה הגורל וב-2020 אשתי עשתה לי הפתעה וקנתה לנו כרטיסים להופעה של הלהקה האהובה עלי – Foo Fighters במילאנו. רצה הגורל והגיע קורונה וההופעה נדחתה (בשנתיים!!). רצה הגורל והמתופף של הלהקה לקח 10 סוגי סמים שונים בקולומביה והחזיר נשמתו לבורא (איך אומרים, בקולומביה התנהג כ…), רצה הגורל ומיצו שולח הודעה בקבוצת הסקרמבלרים של דוקאטי על הרשמה לחוויה שנקראת Scrambler Experience שאמורה להתקיים באיטליה בדיוק בתאריכים שאנחנו אמורים להיות שם. אז מי אני שאגיד לא לגורל, ועוד כשהוא מגיע עם אפשרות לרכב בשטח על Desert X – אופנוע הקונספט החדש של דוקאטי שהושק רק חודש לפני כן. בקיצור, תוך 5 דקות בערך שריינתי לעצמי יום רכיבת Off-road על Desert x. (ותודה על כך כמובן לאשתי 🙂

לפני שנמשיך בואו נתאם ציפיות: אני אומנם רוכב על דו-גלגלי כבר כ- 20 שנה כשמתוכן אני רוכב כשנתיים על דוקאטי סקראמבלר אייקון, ועשיתי מספר קורסי רכיבה מתקדמים (כולל שטח), אבל אני לא מגדיר את עצמי כרוכב ״מקצועי״ ובטח לא מחזיק מעצמי אלוף ברכיבת שטח. אני פשוט אחד מהחבר׳ה האלה שפשוט אוהבים לרכב. לכן, כשאתם קוראים את הפוסט הזה תנסו להתייחס אליו פחות כביקורת מקצועית על הדזרט איקס (אתם יכולים למצוא כאלה בשפע בשלב זה), אלא יותר סקירה ורשמים אישיים על חווית הרכיבה ועל האירוע עצמו.

החלק הקשה ביותר

באופן מפתיע, החלק הכי קשה בכל הסיפור הזה היה לשלם עליו. לא בגלל שמדובר בסכום אסטרונומי – מדובר בסה״כ ב- 437 יורו (אחרי הנחת מועדון דוקאטי) שכוללים יום רכיבה על דזרט איקס, ציוד מגן הכולל מגן גוף, מגפיים וכפפות (את הקסדה צריך להביא) וכן כולל שלוש ארוחות (מעולות, שמתוכן בוקר וערב עם בת/ן הזוג).

אז איפה הקושי? ובכן מסתבר שבניגוד לחזות המתוקתקת והבינלאומית של האתר הרשמי שבו נרשמים לאירוע העניינים מאחורי הקלעים זזים בקצב שונה. נתחיל מזה שכל התקשורת עם המארגנים נעשית במיילים, ובאיטלקית… וכשכבר עוברים לאנגלית אתה מתחרט שלא נשארת באיטלקית. במקום לתת את כל האינפורציה מראש בצורה מסודרת, המיילים היו קצרים, מוזרים, והרגשתי כאילו צריך "לחלוב" את הפרטים מהם, ידנית, עם פלאייר… אתה שולח מייל, מחכה ימים לתשובה, ואז מתברר לך שהם ענו רק על חלק מהשאלות שלך. ושוב שולח מייל ומחכה לתשובה וחוזר חלילה… כך יצא שהצטברו לי כמעט 20 מיילים עם אותה נציגה.

לבסוף, החלק המתסכל ביותר היה התשלום עצמו – היית מצפה שבשנת 2022 המארגנים יאפשרו תשלום בכרטיס אשראי, אבל לא, האופציה הזו לא היתה קיימת. האפשרות היחידה היתה לעשות העברה בנקאית במט״ח. וכששולחים לך את הדרישה הזו יום לפני הטיסה הסיפור הופך להיות סיוט ביורוקרטי מלחיץ, ומצאתי את עצמי מדבר עם נציג של בנק לאומי ביום שישי בבוקר כשאני כבר נמצא באיטליה כדי לאשר את ההעברה. על זה תוסיפו את העמלות המגוכחות שהבנק לוקח ותבינו את התחושה. אבל זהו, כאן נגמר התסכול… עכשיו נהנים!

המשך…

אם למדנו משהו מהשנים הרבות בה רכבנו על אופנועים מתוצרת הונדה, אז זה שמדובר ביצרן שכנראה מחזיק בזכויות הטאבו על הביטוי "אם זה עובד אל תתקן את זה". נכון, היו להונדה הברקות מעולות לאורך השנים, אי אפשר לקחת את זה מהם. ולא רק, אלא שהם חתומים על טכנולוגיות פורצות דרך ודגמי קונספט שלא רק שהפכו להיות דגמים סדרתיים שנמכרו יפה בכל העולם, אלא גם הועתקו על ידי יצרנים רבים בניסיונם לחקות את הרעיון שדרכו נסללה על ידי המלוכסנים מטוקיו. עם זאת, בל נשכח שבאותה נשימה בה נלחש שמות אלמותיים כמו פיירבלייד, גולדוינג ומארק מרקז ושילובי אותיות כמו CBR, NSR ו- VFR, אנחנו צריכים גם לומר קאב ו-גאז'… זה הונדה, יצרן שמצד אחד שובר מוסכמות ומייצר כלים כמו ה- XADV – גדלנוע האדוונצ'ר האמיתי הראשון, ומכניס לשימוש סדרתי מערכות שבאמת לא ראינו אצל אף יצרן אחר כמו מערכת הגיר האוטומטי (DCT)… ומצד שני, נו. הבנתם. וכנראה שזה עובד להם לא רע, כי בכל זאת הם יצרן האופנועים הגדול בעולם והחברה מדורגת באופן שוטף בחצי הראשון של מאה החברות הגדולות בעולם.

עוד דבר שלמדנו על היצרן היפני הוא שהוא ידוע בחיבתו למיחזור מנועים ופלטפורמות שמצאו את עצמן משולבות במגוון רחב של אופנועים. זה קרה בעבר, זה קורה בימינו, וכל עוד לא נגזר עלינו לסבול מהשיממון החשמלי – זה כנראה יקרה גם בעתיד. וכך יצא שההונדה NT1100 הוא עוד אחת מהיציאות האלה, כלי שהוצג לראשונה בתערוכת EICMA במילאנו בסוף 2021, כלי שממחזר את המנוע המוצלח למדי של האפריקה טווין CRF1100L (ולא רק, אלא גם את השלדה ואלמנטים נוספים), כלי שלכאורה מתלבש בול למשבצת שבה היה ליצרן חור שנפער בליין המוצרים שלו עקב גריעת ה- VFR1200X וה- VFR800 – אופנוע תיור בנפח ליטר בעל אוריינטצייה מובהקת לכביש (מעין המשך לא ישיר ל- NT700 הפושר שלא נמכר בישראל). המשך…