המירוץ לעננים – פייקס פיק

המירוץ לעננים – אולי מירוץ טיפוס הגבעה המפורסם ביותר בעולם – ההעפלה לפסגת הר "פייקס פיק" שנמצא בקולורדו, בסמוך לעיר קולורדו ספרינגס – יוצא השנה לדרכו בימים הקרובים (24.6). המירוץ שנוסד בשנת 1916 ע"י ספנסר פנרוז נחשב לשני בארה"ב מבחינת הוותק שלו, השנה זו תהיה הפעם ה- 96 שהמירוץ יתקיים.

זה זמן טוב לבדוק קצת פרטים היסטוריים על המירוץ.

במירוץ, ששמו הרשמי הוא Pikes Peak International Hill Climb או PPIHC, מתחרים נהגים ורוכבים העושים את דרכם לגובה של 4,302 מטר (הטיפוס מתחיל בנקודה יחסית גבוהה – 2,862 מטר). המסלול הוא באורך 12.6 מייל או 19.9 ק"מ וכולל 156 פניות.

פייקס פיק (Pikes Peak), או "פסגת פייק", קרויה על שם זבולון פייק שהיה לאדם הלבן הראשון שחזה בהר במסגרת משלחת לקולורדו ב- 1806. לקראת סוף המאה ה-19 נסלל כביש עפר לפסגה, והוא "שופר" לדרך עפר רצינית יותר ממש לפני המירוץ הראשון של 1916 בתנאים קשים מאוד של קור, שלג וסלעים שהפכו את המשימה ללא פשוטה. ככה נראו המשאיות שכבשו את הדרך לפסגה בתחילת המאה הקודמת:

בימנו, במירוץ משתתפים כלי רכב רבים מסוגים שונים ומגוונים – החל מרכבים "רגילים", דרך רכבי ראלי ורכבים משופרים מכל חור אפשרי, אופנועים בשלל קטגוריות, טרקטורונים, רכבים ואופנועים חשמליים ועוד. אבל בהתחלה הכלים היו הרבה יותר פשוטים. המירוץ הראשון ב- 1916 נמשך במשך יומיים – יום אחד לאופנועים, והיום השני לרכבים (אוטומובילים דאז) שחולקו לשתי קטגוריות בהתאם לנפח. הרכבים של אז היו מן הסתם פאר הטכנולוגיה של פעם, אבל למתבונן מהיום הם נראים אחרת:

יצרנים שניצחו בקטגוריות השונות התפארו כמובן בהשגיהם (גם אם לפעמים הם לא היו "מדוייקים" בלשון המעטה…):

לא רק חברות רכב נהנו מהתדמית של פייקס פיק, אלא גם יצרניות צמיגים, שמנים ועוד:

המירוץ נמשך במשך שנים, עד לפקיעת חוזה השימוש בדרך בשנת 1935. בשנה זו לא התקיים המירוץ, אבל בשנה הבאה הוא התקיים שוב עד 1941 שבה הוא הופסק שוב עקב כניסת ארה"ב למלחמת העולם השניה.

המירוץ והסקרנות סביב האתר משכו אליו עשרות אלפי תיירים, ובתי מלון באזור קולורדו ספרינגס הציעו תיורים ממונעים אל הפסגה, שכמובן הלכו והשתכללו עם השנים. אחד האתגרים הכי קשים בחווית הנהיגה אל הפסגה היא כמובן לימוד המסלול, וכשמדובר בלא פחות מ- 156 סיבובים ופיתולים שונים, זה הופך את העניין למשימה לא פשוטה. באותן שנים, נהגים מקומיים נהנו מיתרון לא הוגן בתחום זה, ובאחד המגזינים של התקופה רואיין נהג אוטובוס שביצע את הנסיע הזו 5,040 פעם אל הפסגה… המסלול עצמו, גם אם היה קשה, לפחות היה צפוי. מה שלא היה צפוי היו תנאי מזג האוויר ההפכפכים – שלג, גשם, ערפל, לחות, רוחות או חום – והדרך שבה הם השפיעו על הדרך ועל האחיזה של הגלגלים בעפר (או באספלט של היום). הנה וידאו הממחיש את תנאי הנסיעה אל הפסגה באמצעות האוטובוסים של פעם (ואפילו אחד ששרד, מאז):

חברות רכב ואופנועים רבות ניצלו את מעמדו של האירוע ואת הקושי הכרוך בו לטובת בדיקת הכלים שהם ייצרו. חברות כמו שברולט בדקו את המשאיות שלהן עם מנועי ה- V8 בשנות ה- 50, אבל כמובן שהיו עוד הרבה.

היו מתחרים רבים שייצרו רכבים שנועדו למטרה אחת ויחידה – ניצחון במירוץ פייקס פיק (ורצוי, על הדרך, גם במירוצים אחרים). בכל מה שקשור לנהיגה מהירה בגובה של 4 ק"מ – מנוע גדול היווה יתרון, וכך גם למשקל נמוך. כך למשל רכב ה- פורמולה V (או FV) של קן בלוקאן שהיה הבעלים של תחנת שירות למרגלות פייקס פיק. קן ראה מאות של קריאות שירות מרכבים שנתקעו בדרך לפסגה, ולמד את המסלול בעל פה. הוא הרכיב מנוע של פולקסווגן באחורי באגי קלילה, ולמרות שהמנוע המקורי הוציא 40 כ"ס הוא הצליח עם הזמן להגדיל את ההספק שלו לכ- 150 כ"ס בעודו שומר על משקל כללי של הרכב על פחות מ- 400 ק"ג. למעלה מ- 50 שנה אחרי, קן עדיין מחזיק ברכב המקורי שלו…

במשך שנות המירוץ היו אינספור התרסקויות, חלקן מצולמות (למרבה ההפתעה כמות ההרוגים הכללית לאורך השנים לא היתה גבוהה כמו שהיינו מצפים). הנה אחת מהן מ- 2012, בכמה זוויות צילום:

אגב הרוגים, אחת התאונות הקטלניות התרחשה ב- 2014 כשאחד הרוכבים – בובי גודין – נהרג אחרי שהוא כבר חצה את קו הסיום…

אגב, בעוד שהדרך הלא-סלולה שימשה את המירוץ במשך עשרות שנים, הכביש עד הפסגה נסלל רק "לאחרונה" בהתחשב בהיסטוריה של המירוץ. כדי לקבל מושג על איך היתה נראית הדרך בימים שבהם היא לא היתה סלולה במלואה באספלט מנקודת מבטו של נהג רכב, צפו בסרטון הזה (ארי וטנן, פיג'ו 405 T16, שנת 1988). במהלך הסרטון יש קטע אייקוני שנכנס לפנתיאון, בו ארי מחזיק את ידו אל מול השמש המסנוורת וממשיך בנהיגה בקצב מטורף (דקה 3:15):

בעוד שהמירוצים הראשונים היו מסתיימים בזמן של כ- 20 דקות ויותר, ככל שהתקדמה הטכנולוגיה כך השתפרו הזמנים, ובעולם הרכבים הם ירדו אל מתחת ל- 10 דקות לכיוון 9 ואף 8 דקות. ככה זה נראה ב- 2013 עם סבסטיאן לואב שגמא את המרחק במהירות ממוצעת של 145 קמ"ש וסיים את המירוץ ב- 8:13.87 דקות:

הקשר של דוקאטי למירוץ הפייקס פיק עובר דרך שרשרת נצחונות בשנת 2010, 2011 ושוב בשנת 2012 – ובשנה זו רוכב בשם קרלין דאן לא רק מנצח את המירוץ על גבי דוקאטי מולטיסטרדה, אלא גם מנפץ את שיא הטיפוס לאופנועים והעמיד אותו על 9:52.8 דקות – לראשונה פחות מ- 10 דקות לאופנועים! רוצים לראות איך זה נראה? הנה כאן אפשר ניתן לצפות בבן קבוצתו (גרג טרייסי) שעושה את המסלול בקצב מעט איטי יותר של 9:58.2 דקות, גם הוא שובר את מחסום ה- 10 דקות לאופנועים:

שנתיים מאוחר יותר צולם הסרטון הבא עם ג'יימי רובינסון (בשנה זו דוקאטי לא ניצחה את המירוץ):

עוברות 5 שנים, ואז ב- 2017 עשה זאת כריס פילמור על גבי KTM Super Duke R, ושוב שבר את השיא לאופנועים – 9:49.625 דקות:

השנה, דוקאטי שולחת שוב צמד אופנועי מולטיסטרדה פייקס פיק להתחרות, ועליהם רוכבים קארלין דאן (משמאל, מחזיק השיא מ- 2012) ובן קבוצתו קודי ואשולץ, בעל 3 נצחונות בהר, מחזיק השיא לנפח בינוני, ובן למשפחה שבה הסב מחזיק ב- 19 נצחונות בפייקס פיק ואביו מחזיק בלא פחות מ- 23 נצחונות (וגם מתחרה עדיין, בעצמו)… במקביל, כריס פילמור הולך להתחרות על גבי KTM Duke 790 בנפח הבינוני. הולך להיות מעניין:

(חלק מהתמונות בדף זה מגיעות מכאן: http://www.racingpastdevilsplayground.com)