שם איקס על איטליה – רשמים מ- Scrambler Experience באיטליה, על Ducati Desert X

את הפוסט הזה שלח לי ניצן רון, חבר מועדון דוקאטי, שהשתתף לאחרונה באחת מהחוויות שמארגנת חברת דוקאטי לרוכבי המותג – בעיקר באיטליה אבל גם במקומות אחרים בעולם. קראתי, ביקשתי את רשותו, והנה הוא עולה כאן לעיונכם. לא יודע מה איתכם אבל אני כבר ארזתי מזוודות ורק מחכה להזדמנות להשתתף בכזו חוויה!

כל התמונות עם קרדיט ל- Alberto Dede הצלם המקצועי שהתלווה אל הקבוצה ולניצן רון.

הנה זה בא:

רצה הגורל וב-2020 אשתי עשתה לי הפתעה וקנתה לנו כרטיסים להופעה של הלהקה האהובה עלי – Foo Fighters במילאנו. רצה הגורל והגיע קורונה וההופעה נדחתה (בשנתיים!!). רצה הגורל והמתופף של הלהקה לקח 10 סוגי סמים שונים בקולומביה והחזיר נשמתו לבורא (איך אומרים, בקולומביה התנהג כ…), רצה הגורל ומיצו שולח הודעה בקבוצת הסקרמבלרים של דוקאטי על הרשמה לחוויה שנקראת Scrambler Experience שאמורה להתקיים באיטליה בדיוק בתאריכים שאנחנו אמורים להיות שם. אז מי אני שאגיד לא לגורל, ועוד כשהוא מגיע עם אפשרות לרכב בשטח על Desert X – אופנוע הקונספט החדש של דוקאטי שהושק רק חודש לפני כן. בקיצור, תוך 5 דקות בערך שריינתי לעצמי יום רכיבת Off-road על Desert x. (ותודה על כך כמובן לאשתי 🙂

לפני שנמשיך בואו נתאם ציפיות: אני אומנם רוכב על דו-גלגלי כבר כ- 20 שנה כשמתוכן אני רוכב כשנתיים על דוקאטי סקראמבלר אייקון, ועשיתי מספר קורסי רכיבה מתקדמים (כולל שטח), אבל אני לא מגדיר את עצמי כרוכב ״מקצועי״ ובטח לא מחזיק מעצמי אלוף ברכיבת שטח. אני פשוט אחד מהחבר׳ה האלה שפשוט אוהבים לרכב. לכן, כשאתם קוראים את הפוסט הזה תנסו להתייחס אליו פחות כביקורת מקצועית על הדזרט איקס (אתם יכולים למצוא כאלה בשפע בשלב זה), אלא יותר סקירה ורשמים אישיים על חווית הרכיבה ועל האירוע עצמו.

החלק הקשה ביותר

באופן מפתיע, החלק הכי קשה בכל הסיפור הזה היה לשלם עליו. לא בגלל שמדובר בסכום אסטרונומי – מדובר בסה״כ ב- 437 יורו (אחרי הנחת מועדון דוקאטי) שכוללים יום רכיבה על דזרט איקס, ציוד מגן הכולל מגן גוף, מגפיים וכפפות (את הקסדה צריך להביא) וכן כולל שלוש ארוחות (מעולות, שמתוכן בוקר וערב עם בת/ן הזוג).

אז איפה הקושי? ובכן מסתבר שבניגוד לחזות המתוקתקת והבינלאומית של האתר הרשמי שבו נרשמים לאירוע העניינים מאחורי הקלעים זזים בקצב שונה. נתחיל מזה שכל התקשורת עם המארגנים נעשית במיילים, ובאיטלקית… וכשכבר עוברים לאנגלית אתה מתחרט שלא נשארת באיטלקית. במקום לתת את כל האינפורציה מראש בצורה מסודרת, המיילים היו קצרים, מוזרים, והרגשתי כאילו צריך "לחלוב" את הפרטים מהם, ידנית, עם פלאייר… אתה שולח מייל, מחכה ימים לתשובה, ואז מתברר לך שהם ענו רק על חלק מהשאלות שלך. ושוב שולח מייל ומחכה לתשובה וחוזר חלילה… כך יצא שהצטברו לי כמעט 20 מיילים עם אותה נציגה.

לבסוף, החלק המתסכל ביותר היה התשלום עצמו – היית מצפה שבשנת 2022 המארגנים יאפשרו תשלום בכרטיס אשראי, אבל לא, האופציה הזו לא היתה קיימת. האפשרות היחידה היתה לעשות העברה בנקאית במט״ח. וכששולחים לך את הדרישה הזו יום לפני הטיסה הסיפור הופך להיות סיוט ביורוקרטי מלחיץ, ומצאתי את עצמי מדבר עם נציג של בנק לאומי ביום שישי בבוקר כשאני כבר נמצא באיטליה כדי לאשר את ההעברה. על זה תוסיפו את העמלות המגוכחות שהבנק לוקח ותבינו את התחושה. אבל זהו, כאן נגמר התסכול… עכשיו נהנים!

המקום

יום לפני האירוע הגענו עם הפיאט 500 ששכרנו לצ׳סנטיקו (Cesenatico) – עיר נמל קטנה לחופי הים האדריאטי, שהיא מעין שילוב מוזר בין הטיילת של אילת לעיירת דייגים מנומנמת ביוון. צד אחד ״קיץ על החוף״ ו״אה-גה-דו-דו״, ובמרחק כמה דקות הליכה, מרינה פסטורלית עם סירות דייגים ומסעדות מאכלי ים מעולים. לצערי המלון שלנו שכן קרוב יותר לחלק הראשון, אבל היתרון היה שהוא היה במרחק 3 דקות הליכה ממקום המפגש של האירוע.

למחרת ב-8 בבוקר אשתי ואני הגענו למסעדת החוף שבה נקבע להיפגש או לפחות חשבנו שהגענו, כשהמלצרים שפתחו את המקום הביטו בנו בעיני עגל כששאלנו אותם אם פה האירוע של דוקאטי. אבל אז אשתי הבחינה בשלט צהוב של Scrambler ושדרת אופנועים מפוארת בכניסה למסעדה הבאה והבנו שטעינו בכתובת. מיד כשהתקרבנו לשורת ה-דזרט איקס שחנתה בכניסה הלב החל לפעום בהתרגשות והאדרנלין החל להציף את גופי. אפשר להתווכח אם העיצוב ששל ה-דזרט איקס –  מחווה לאופנועי הראלי של שנות ה-90 עם זוג פנסים עגול בחזית – יפה או לא. אבל מה שבטוח אי אפשר להתעלם ממנו. לדעתי מדובר באחד היפים, אם כי לא היה מזיק לו קצת צבע כדי לשבור את הלבן המונוטוני.

ככל שהתקדמנו לאזור ההרשמה וקבלת הציוד החלה להתגנב התחושה שאת היום הזה, כמו המיילים, אני הולך להעביר בעיקר באיטלקית. כמעט אף אחד מהמשתתפים לא דיבר אנגלית. אבל בשלב זה כבר לא הזיז לי, הרי רכיבה על דו-גלגלי היא שפה אוניברסלית, ואפילו היה בזה קסם – להיות הרוכב ״הזר״ היחיד (מלבד שני מולדבים) בקבוצה של איטלקים שאופנועים היא חלק גדול מהתרבות שלהם. מה גם שהחולצה של המועדון הישראלי שהגעתי אתה מיד משכה תשומת לב מהסוג הטוב. אנשים ניגשו אלי וברכו אותי, צילמו והתעניינו וחלקו איתי תמונות של האופנועים שלהם. אחד מהם היה אלברטו דדה, צלם של מגזין דו-גלגלי שהגיע ממילאנו לסקר את האירוע, ובעלים של חמישה אופנועים (!!!). בחור מקסים שכבר ביקר 4 פעמים בישראל ויש לו חברים בתל אביב וירושלים. במהלך היום ממש התחברנו והמשכנו להתכתב גם אחריו.

שהגעתי לדלפק הקבלה קיבלתי ערכה מקסימה שכללה חולצת דרייפיט סופר שווה, ועוד כל מיני פיצ׳עפקס ממותגים. גם הציוד מגן היה ברמה גבוהה, נקי ושמור, וישב טוב על הגוף. לאחר סשן צילומים קצר של המשתתפים (בו קיבלתי תמונת בונוס עם אשתי על דזרט איקס) עלינו לארוחת בוקר ותדריך בקומה השניה של המסעדה המשקיפה על החוף.

את מילות הפתיחה נשא קלאודיו דה אנג׳לי (Claudio De Angeli) האיש שמאחורי פרויקט ה-דזרט איקס, וה-סקראמבלר דזרט סלד. הוא הציג את המדריכים ומשם המשכנו לסבב היכרות קצר ובו גיליתי שעבור חלק לא מבוטל מהקבוצה לקנות דוקאטי זה עדיין בגדר חלום והם הגיעו כדי לטעום ממנו ליום אחד (הרגשתי בר מזל). ואז הגיע התדריך, מיותר לציין שלא הבנתי מילה מלבד מחוות הידיים וכמה מילים שגררו ציחקוקים מהקהל. ניגשתי בשקט לקלאודיו ושאלתי מה פספסתי, הוא הביט בי בחיוך וענה תשובה איטלקית אופיינית: Drive, eat good food, and enjoy, כל מילה מיותרת.

הכלי

לאחר הסבר קצר על ה-דזרט איקס (הפעם באנגלית שוטפת) מאדוארדו, מהנדס ומנהל מוצר של ה-איקס, הגיע הרגע להתניע! ואז הוא הגיע עוד פעם, ועוד פעם 🙂 עד שהתרגלתי לתחושת המצערת החשמלית שמאוד שונה מזו של ה-סקראמבלר. לשמחתי הנסיעה התחילה בקצב איטי ביציאה מהעיר מה שאפשר לי להתרגל בהדרגה אל הכלי, כמו כך גם להולכי הרגל שסובבו ראשים אל השיירה שלנו.

התחושה הראשונה שלי היתה של ״כובד״ בחלק הקדמי, עם מיכל של 21 ליטר, וכידון מאחורי משקף קדמי מוגבה. תחושה מאוד מוזרה למי שמורגל לאופנוע ״נייקד״, כאשר בינך לבין הרוח לא מפריד דבר (מה גם, שעם מיכל מלא, האיקס שוקל 34 ק״ג יותר מה-סקרמבלר אייקון שלי). ה״כובד״ גם השפיע על ההיגוי שבהתחלה הרגיש לי מעט מגושם, בעיקר בפניות חדות, אבל תחושה זו הלכה והשתפרה ככל שהגברנו את המהירות. עוד נקודה לזכותו של ה-דזרט איקס היא האוורור, כבעלים של סקראמבלר אחד הדברים שאני הכי סובל מהם הוא החום הרב שנפלט מהמנוע בעיקר בימים חמים ובתנועה עירונית צפופה (להזכירכם הסקרמבלר שלי מצוייד בקירור אוויר). לעומתו, ב-דזרט איקס, בנוסף למערכת הקירור הנוזלית יש גם פתחי אוורור גדולים מצידי המיכל הקדמי שמזרימים אוויר אל הרגליים, ועל אף החום היוקד של יוני הנסיעה הרגישה לי כבריזה מתמשכת.

אם כבר התחלתי בהשוואות, אז בהשוואה ל-סקרמבלר אייקון שלי, המושב של ה-דזרט איקס מרגיש מאוד מרווח ותנוחת הרכיבה עליו היתה סופר נוחה מההתחלה, וגם לאחר 500 ק״מ (שבחלקם עמדתי על הרגליות) הרגשתי שאני יכול להמשיך הלאה בלי הפסקות. עוד ראוי לציין את גובה המושב – 885 מ"מ כיאה לאופנוע אדוונצ׳ר-ראלי. אני עם המטר שמונים וקצת שלי, הרגיש לי בדיוק בגובה הנכון, אך הבנתי שניתן להתאים את גובה המושב למי שצריך להנמיך אותו בכמה ס"מ.

ה-דזרט איקס עמוס באלקטרוניקה ובקרות למינהם, אבל הן יודעות להחביא את עצמן טוב טוב עד שבאמת צריך אותן (פירוט על כך בהמשך). דוקאטי מבינים טוב את הרוכבים שלהם שאוהבים חווית רכיבה מלהיבה ומרגשת. דווקא הקוויקשיפטר הרגיש לי קצת קשה ולפעמים מצאתי את עצמי נאבק בו, אבל  יתכן שפשוט הגובה של הרגלית לא היתה מותאמת לזוית הרגל שלי ולמגף העבה (שוב, זה כנראה משהו שאפשר לסדר בקלות בהינתן הזמן).

המסלול

הרחובות של צ׳סנטיקו כבר נעלמו מזמן, האיקס נמצא על מצב Touring, והשלטים המורים על ״50״ בדרך הכפרית המובילה להרים חלפו על פנינו במהירות מחשידה. הכביש נפתח, ואתו גם כל 110 כ״ס שיש למנוע המולטיסטראדה V2 להציע. הכבישים, אוי הכבישים… דמיינו את הכבישים היפים ביותר בארץ – נס הרים, בית אורן, סדום ערד, רמות מנשה וחמת גדר… דמיינתם? יופי, עכשיו תכפילו את זה ב-100, רכיבה נון סטופ על כבישים סופר איכותיים, מפותלים כראוי, בנופים עוצרי נשימה… ממש התבאסתי שלא היה לי מצלמת גו פרו עלי. מצד שני, דוקאטי דאגו לצוות צילום ורחפן, אז תמונות יש ולא חסר.

הכבישים המפותלים מביאים לידי ביטוי בצורה מושלמת את ה- DNA הספורטיבי של דוקאטי, כשה-דזרט איקס מצוייד בבולמים שעושים את עבודתם בצורה מדהימה על הכביש הציבורי, ביחד עם בלמים מתוצרת ברמבו שנותנים תחושת ביטחון גם כשנכנסים מהר מידי לפניה. אגב, כאן שווה לציין שאחרי כל פניה כזו הודיתי לאחי שדחף אותי לקחת קורס רכיבה מתקדמת. היו לא מעט פניות שידעתי איך הן מתחילות אבל לא היה לי מושג איפה הן מסתיימות, תוסיפו על זה כביש צר ומדרונות תלולים מהצדדים וקיבלתם אתגר לא קטן שאני לא יודע איך הייתי צולח לולאי הקול של פרדר ״מבט, כידון גז״ שלחש בראשי לפני כל עיקול.

עוצרים לרגע בכניסה לדרך כורכר. אנדרה, מדריך בקורסי האינדורו של דוקאטי, שני מטרים פלוס של אנציקלופדית רכיבת שטח, מסביר על מצבי הרכיבה בשטח. אגב, את המצבים אפשר להחליף תוך כדי תנועה. הבחירה היתה בין מצב ״אנדורו״ למצב ״ראלי״, כשכל מצב משפיע ומתאים את שאר המערכות (כולל התצוגה) בצורה אחרת  (ואם זה לא מספיק טוב אז תמיד יש אפשרות להתאים אישית כל מצב): מצב ״ראלי״ יתן לרוכב את מלא הכוח של האופנוע וישחרר כמעט לגמרי את הבקרות ואת ה-ABS. לעומתו ה״אנדורו״ היותר נינוח יגביל את המנוע ל-75 כ״ס עם ABS מותאם. מתוך היכרות עם המגבלות של עצמי, בחרתי באופציה השניה שמייד עם הכניסה לשטח סיפקה חוויה מושלמת – המנוע הגיב מצוין להחלפת הילוכים, בלימה, ותיקן אותי כשצריך, כאילו אמר ״חבר אתה עדיין לא מוכן לזה״,  ומצד שני עדיין סיפק את הריגוש שבזריקות זנב פה ושם כדי שלא אתבאס. תנוחת העמידה על הרגליות הרחבות ומיקום הרגליים בין מיכל הדלק לבין המושב גם הן מאוד נוחות וסיפקו לי ביטחון רב, גם בפניות חדות במהירות נמוכה. אפשר להגיד שהיתרון הגדול של ה-איקס בשטח, שהוא מרגיש ״קליל״, אופנוע שמוצא את האיזון בין תנאי השטח ליכולות של הרוכב. עם זאת, חשוב לזכור שעדיין מדובר באופנוע כבד, ובאופן אישי הייתי נמנע להיכנס אתו לבד לשטח רק מהמחשבה של לנסות להרים אותו בעצמי לבד אחרי נפילה.

דרכי העפר אומנם לא היו מאתגרות יותר מדרכים שרכבתי עליהן בארץ, אבל סדר הגודל של רכיבה כזו שונה בהחלט – כשאתה רוכב במשך שעות בתנאים שדורשים את כל הריכוז שלך, בנוף עוצר נשימה שמנסה כל הזמן לגנוב לך את תשומת הלב – אתה מתעייף. מזל שדוקאטי חשבו על הכל וסידרו לנו עצירה לארוחת צהריים איטלקית בבית נופש בהרים שמשקיף על נוף משגע. וכשאני אומר ארוחה איטלקית אני מתכוון לארוחה א י ט ל ק י ת – כמעט שלוש שעות בילינו במקום הזה כשכל חצי שעה בערך מגיעה ״מאמה״ איטלקית עם עוד מנה. בשלב הזה כבר הרגשתי חלק מהחבר׳ה האיטלקים וכבר לא הרגשתי שאני צריך את התרגום של אלברטו לשיחות (והצחוקים) סביב השולחן הארוך. האוכל היה מעולה, הקינוח היה אחד הטובים שאכלתי בחיי והקפה, הקפה היה פשוט במקום, אחרת כולנו היינו נשארים לסיאסטה עד למחרת…

אחרי שתדלקנו את עצמנו, חזרנו לאופנועים שחיכו לנו כמו סוסים אציליים בחנייה המקורה גפנים. המנועים התעוררו, הסוסים צהלו, והפעם התחושה אחרת לגמרי – טבעית, זיכרון השריר שפיתחתי בשלוש שעות של רכיבה על ה-איקס יצרו את הקשר בינינו. ובהתאמה אנדראה לקח אותנו לאחד ממסלולי השטח המאתגרים ביותר בטיול, האדמה הרבה פחות מהודקת, סלעים ומהמורות החלו הפכו להיות יותר תדירים, והפניות המשיכו להיות חדות ובלתי צפויות. גם כאן, למרות כמה רגעים ״מפחידים״ ה-דזרט איקס עשה את שלו ודאג להשאיר אותי על האוכף ועל הגלגלים. קינחנו את השטח בטבילת גלגלים מרעננת במימי נהר, ומשם המשכנו בכבישים המפותלים במורד ההר אל האזור הכפרי שממנו הגענו. עם כל ק״מ שאנחנו מתקרבים לצ׳סנטיקו הרגשתי שעל אף העייפות והשרירים שמתחילים לכאוב, אני פשוט לא רוצה שזה יגמר, בעיקר אני לא רוצה להיפרד מהאופנוע המיוחד הזה, שרק התחלתי להכיר.

סיום מושלם

חזרנו לצ׳סנטיקו, השיירה שלנו עדיין מסובבת ראשים. אנדרו הוביל את השיירה אל החנייה, שם סלפי וחיבוק אחרון ל-איקס (באמת התחברנו). אשתי כבר חכתה לי במסעדה על החוף עם בגדים להחלפה. ודוקאטי, כמו דוקאטי, יודעים גם לסיים יום כזה בסטייל. טקס תעודות, תמונה עם המדריכים, ואז ארוחה מעולה כיד המלך עם יין, סטייקים, פירות ים, גבינות (בשביל הכשרות 🙂 וקינוחים – סיום מושלם ליום מושלם, שהתעלה על כל הציפיות שלי. הבעיה היחידה זה שעכשיו האייקון שלי מרגיש כמו צעצוע…

המלצות

• קחו הדרכת רכיבה מתקדמת + הדרכת רכיבת שטח לפני שאתם נוסעים לחוויה מסוג כזה. זה יכול לעשות את ההבדל בין יום מושלם, לבין יום שתרצו לשכוח.
• על אף שלא מדובר ביום הדרכה אל תתביישו לשאול שאלות על האופנוע ובכלל. כמה הסברים מאנדרה שיפרו לי את החוויה בעשרות מונים.
• תהיו מוכנים ל״ביורוקרטיה האיטלקית״ כמו העברות בנקאיות ומיילים באיטלקית, שווה גם לשאול מראש אם תהיה קבוצה באנגלית.
• על אף הכתוב מעלה – תלמדו איטלקית! למה לא?! מדובר בשפה קלה יחסית, ולחוות את היום הזה באיטלקית זה חוויה אחרת לגמרי. ואם אין לכם זמן, תלמדו את המילים האוניברסליות שאופנוענים משתמשים בהם (רמז, אין הרבה :).
• בהמשך לסעיף הקודם – זכרו שבאיטליה אסור לעשות למישהו תנועה של "חכה רגע" שאנחנו רגילים לה בישראל, אלא אם אתם רוצים לחטוף מטר קללות או יותר גרוע מזה. רוצים לסמן למישהו שיאט, שיחכה, תעשו לו סימן עם כף היד פתוחה ותנועות קלות של מעלה מטה עם כף היד.

צ׳או, אריוודרצ׳י