אוי אַ בראָך – חלם זה כאן

כאחד שפעיל בזירת המאבק בתעריפי ביטוח החובה לדו-גלגלי בישראל מאז אמצע שנות ה- 2000, אני מגלה מדי פעם הבלחות בודדות של גאונות, איזו נורה שנדלקת לה למשך כמה דקות במשרדי האוצר והתחבורה – שיכולה להשפיע על כולנו לטובה (או לרעה).

זה לא המצב כאן.

בכתבה ארוכה שפורסמה היום(23 באוקטובר) ב- YNET תחת השם מק"ש ועד אילת: מפת התחבורה של ישראל ב-2040 נפרשה משנתו של שר התחבורה ישראל כץ בכל הנוגע להרחבת תשתיות התחבורה בישראל לקראת 20 ומשהו השנים הקרובות. לכאורה, על פי הכתבה המפורטת (משהו שלכשעצמו הוא יוצא דופן באתר הספציפי הנ"ל, לצערי), מישהו במשרדי התחבורה והאוצר אשכרה ישב וחשב קדימה אל מעבר לאף הארוך שלו (איך יודעים שפוליטיקאי משקר? השפתיים שלו זזות). לכאורה, מישהו שם הפעיל תאים אפורים וביצע פעולת מחשבה קדימה ותכנון אל מעבר לקדנציה הנוכחית שלו.

ישבתי וקראתי בשקיקה כל מילה. והנה, הגעתי לפסקה הבאה המובאת כאן במלואה (ההדגשה שלי):

"לפי נתוני משרד התחבורה, העומס בכבישים בשנת 2010 עלה למשק 15 מיליארד שקל לשנה. ב-2030 הוא צפוי להגיע לכדי 25 מיליארד שקל ולתוספת של 60 דקות נוספות בכביש, בממוצע יומי. בשנת 2012 הוערכה עלות הזיהום מהתחבורה בכ-4.5 מיליארד שקל לשנה ותאונות הדרכים ב-15 מיליארד שקל בשנה."

עומסים, פקקים, זיהום אוויר ובעיות חניה עולים הון. יופי. מישהו הבין את זה. כי אנחנו בעולם הדו-גלגלי צועקים את זה כבר 15 שנים, ובכל פעם זורקים אותנו מכל המדרגות.

עכשיו בואו נעשה לשניה פסק זמן מהלינק הנ"ל ונחזור לנושא ביטוחי החובה של רוכבי הדו-גלגלי. חברת הפול – אותו ביב שופכין שאליו נזרקים כל רוכבי הדו-גלגלי ברירת מחדל, כיוון שאף חברת ביטוח לא מסכימה לבטח אותנו בביטוח חובה – מייצרת גרעון כספי מדי שנה, שמסתכם על פי דיווחים שונים במספרים של כ- 200 מיליון ש"ח, פלוס מינוס. הגרעון הזה נוצר כתוצאה מגביית חסר בפוליסות שמוכר הפול.

והנה הסבר קצר כדי לעשות את זה קל יותר: תארו לעצמכם 100 איש שמבוטחים כל אחד בחברת ביטוח דימיונית, בפוליסה שעולה 100 ש"ח בשנה לכל אדם. אותה חברה דימיונית גובה אם כך סכום שנתי של 10,000 ש"ח בשנה מסך כל מבוטחיה, ואם אף אחד לא יתבע אותה במשך כל אותה שנה, בכיסה ישאר סכום של 10,000 ש"ח להתחיל איתו את השנה הבאה. לעומת זאת, אם 10 אנשים יתבעו את החברה הדימונית במשך אותה שנה, וכל אחד מהם יזכה לפיצוי בסך של 1,000 ש"ח, הרי שכל הכספים שנגבו במשך אותה שנה הלכו לטובת תשלומי תקבולים. ואם יגיע האדם ה- 11 ויתבע, תיכנס אותה חברת ביטוח דימיונית לגרעון של 1,000 ש"ח. על מנת לפצות על הגרעון וכיוון שנוצר צורך בגבייה נוספת, ישלמו כל אותם 100 איש סכום של 110 ש"ח בשנה לאחר מכן. ואם נניח שהחישובים האקטואריים של חברת הביטוח הדימיונית היו שגויים ובשנה השנייה היו לה 20 תביעות שקיבלו 1,000 ש"ח כל אחת, כדי לכסות אותן תצטרך חברת הביטוח לגבות בשנה לאחר מכן סכום של 200 ש"ח מכל מבוטח. וכן הלאה.

בעולם הביטוח התמונה הרבה יותר מורכבת. פוליסת החובה כוללת בתוכה מספר מרכיבים: סכום המוקצה לטובת טיפולים רפואיים, סכום המוקצה לטובת פיצויים על כאב וסבל, וסכום המוקצה לטובת פיצויים על אובדן השתכרות עתידי כתוצאה מהתאונה. על אלה יש גם סכום מסויים המוקצה לטובת הוצאות אדמיניסטרטיביות כמו ניהול משרד וכו'.

אבל בעוד שבדוגמה המתומצתת שנתתי לעיל אדם יכול לתבוע אך ורק במשך אותה שנה בודדת שבה הוא מבוטח, הרי שבעולם ביטוחי החובה יכולה תביעה להתחיל ואף להימשך במשך מספר שנים רק, כך שחברת הביטוח לא יכולה "לדעת" מראש מה יהיה סכום הפיצויים שאותם היא תיאלץ לשלם לאדם שביטח את האופנוע/רכב שלו בשנת 2017, אבל תבע רק בשנת 2019, וזכה לאחוזי נכות רק בשנת 2021. היא יכולה לנחש, והיא יכולה (למעשה חייבת) להפריש הצידה סכומי כסף לטובת תביעות פוטנציאליות עתידיות אלה, שעשויות להתממש אבל עשויות גם שלא להתממש. אגב, חברת הביטוח משתמשת בכספים העודפים הללו שמיועדים לתביעות עתידיות ומשקיעה אותם באפיקי השקעה כאלה ואחרים, כאלה שמייצרים לה ריבית על אותם כספים. הריבית הזו מצטרפת לאותה "קופה" המשמשת לתביעות עתידיות, ולמעשה בזכות אותה ריבית יכולה חברת הביטוח לגבות מעט פחות מכל מבוטח, כיוון שהיא בונה על אותה ריבית לטובת קיומם של הכספים לתביעות עתידיות (על כך במאמר נפרד – חפשו מסקנות ועדת וינוגרד באינטרנט אם אתם סקרנים).

נחזור לנושא שאיתו התחלתי – העומסים בכבישים, והעלות שלהם למשק הישראלי.

תבינו, העלות של מחלף אחד בישראל עומדת על מאות מיליוני ש"ח. הרחבת כביש בעוד נתיב תעלה מיליארדים. התקציב של משרד האוצר כולל פרוייקטים שכאלה, וטוב שכך. אבל בינינו, הוספה של מחלף, אפילו שניים – לא תשפר במאומה את מצב הגודש בכבישים, היא לא תשפר במאומה את זמני הנסיעה מהפריפריה אל המרכז (המקום בו נמצאות רובן המכריע של המשרות בישראל), והיא תשמש כמעין טיפול של כוסות רוח למת במקרה הטוב.

לעומת זאת, מה לדעתכם יקרה אם במקום כ- 100,000 רוכבי דו-גלגלי בישראל יהיו במדינה פי שניים רוכבים? פי שלושה? מה יקרה, לדעתכם, אם במקום פקקים באורך קילומטרים של רכבי ליסינג שתקועים בכניסה לערים הגדולות בגוש דן – יסעו לשם המוני קטנועי מנהלים או אופנועים קטני נפח?

לא המצאתי את התסריט הזה. הוא מתקיים מדי יום בעשרות מדינות בעולם, ובעיקר במדינות בעלות מזג אוויר חמים ונעים, מדינות שבהן כמות ימי הגשם והחורף הקר מועטה יחסית. בדיוק כמו אצלנו.

(צילום: יותם רונן)

אלא שאצלנו, המדינה מערימה קשיים וכלל לא מסתכלת על הפתרון הדו-גלגלי כאופציה לשחרור הפקקים, לקיצור זמני הנסיעה בין הפריפריה למרכז, בין האזורים בהם נבנים פרוייקטים מאסיביים של שיכון (ע"ע שר האוצר משה כחלון והורדת תעריפי הדיור שעומדת בראש מעייניו).

עכשיו יתכבד נא שר התחבורה מר ישראל כץ ויקצה רק שבריר מהסכום שנדרש לסלילת נתיב שלישי לכביש קיים, או הקמת מחלף שרק יסבך את התנועה עוד יותר. כל מה שצריך זה שהמדינה תחליט שהיא מעודדת באופן יזום את גדלת מספר רוכבי הדו-גלגלי בישראל, עד לרמה המקובלת במדינות ים תיכוניות אחרות כדוגמת איטליה, ספרד או יוון. מספיקים לנו כ- 200 מיליון ש"ח בשנה – שיבואו באחת מכמה צורות, והנה מצאנו פתרון מצויין לבעיות הגודש, הפקקים, החניה וזיהום האוויר. למשל:

  • סיבסוד תעריפי ביטוח והפחתתם לסך של לא יותר מ- 1,500-2,000 ש"ח בשנה
  • הפחתת מס קנייה על אופנועים לרמה שתוזיל את רכישתם בסכומים משמעותיים של לפחות 15-20%
  • הטבות מס הכנסה למי שמסכים לוותר על רכב ליסינג (לצורך הדוגמה רכבי רמה 2-3) לטובת רכישה פרטית של כלי דו-גלגלי
  • החזרי מס שנתיים מוגדלים לעצמאים שמתניידים על כלים דו-גלגליים

ועוד. השמיים הם הגבול מבחינת יצירתיות.

לנו הרוכבים זה לא ממש משנה מה תהינה צורת ההטבות שנקבל, כל עוד מדובר על סכומים סבירים בחשבון שנתי, סכומים כאלה שיוגילו את עלות הרכישה והתחזוקה של כלים דו-גלגליים למספרים כאלה שיהיו כדאיים. במקרה זה, אדם ואפילו משפחה שיהיו זקוקים לכלי רכב שני, יבחרו דווקא באופנוע או קטנוע בנפח ובהספק סביר על מנת להתנייד לאזור המרכז, וזאת על חשבון הרכב היקר, המזהם, שנתקע בפקק ומסתבך בחניות.

לחשוב מחוץ לקופסה.

8 Comments

Add a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נגישות