הטייס האוטומטי שלי

לכולנו יש את הימים האלה, שבהם פשוט לא בא לך לצאת, אבל אתה צריך, אז אתה עושה את זה בכול זאת.

היום מתחיל בריטואל הקבוע: מפעיל מוזיקה, פותח מנעולים, מתעטף במיגונים, מריץ את המצלמה, מניע, ונותן גז.

הכול כרגיל, שוב אותו מסלול קבוע, ואתה כבר עושה אותו על אוטומט.

שוקע במחשבות, ואתה נמצא על האופנוע, אבל לא באמת שם.

אתה ער, אבל לא הכי ערני.

אבל זה בסדר, לא?

הרי אני רוכב פה כול יום, כמה פעמים ביום, כבר כמה שנים, ושום דבר לא השתנה, תמיד הכול היה בסדר, למה שהיום יהיה שונה?

אתה כאילו סגור בתוך הראש של עצמך, מישהו אחר כבר מטיס את המטוס.

אתה עם המחשבות ועם הבעיות והצרות והמוזיקה שברקע, אבל אתה לחלוטין לא זה שמפעיל את המכונה שכרגע מריצה אותך במהירות תלת ספרתית על גבי שתי פיסות גומי הקטנות מכרטיס אשראי.

אתה פשוט צופה מהצד, בכול המתרחש, והחלק הכי גרוע, אתה אפילו לא מודע שזה המצב!

כשאתה על טייס אוטומטי, אתה בטוח לחלוטין שאתה זה שכרגע שולט בהכל.

כי אף אחד לא ירצה פשוט לאבד שליטה, להפקיד את חייו בידי… בידי מי אני מפקיד את חיי בעצם?

auto-pilot

ואז, תוך כדי הנסיעה היומיומית, השיוט המונוטוני… זה קרה.

פתאום, בבאת אחת, אתה מרגיש כאילו אתה רק איזה בובה ומישהו אחר אוחז בחוטים. הרכב שלפני בולם בלימת פתע! פתאום הברכיים לבד מתהדקות סביב מיכל הדלק, כריות כף הרגל נדחסות כנגד הרגליות, משחרר את הכידון, והמבט הופך לחד כתער. תוך שנייה, מביט דרך השמשה של המכונית שבלמה, הנהג התכופף, בטח נפל לו משהו… שיט!

אני יורד חזק על הבלמים, המתלה הקדמי נדחס כהוגן, הגלגל האחורי כבר בקושי נוגע ברצפה, ואני תוך כדי גם מוריד כמה הילוכים. זורק מבט למראה, אין אף אחד, השטח פנוי. מדליק איתות, זורק מבט כדי לוודא, משחרר את הבלמים, פקודת היגוי וגז.

הטייס האוטומטי שלי עשה את כול זה, כמו הטייס מבית הספר לטיסה, הוא עבר קורסי רכיבה, ומה שאמרו לו שם, ומה שהוא תרגל, הפך לאינסטינקט, ובידיו הפקדתי את חיי. הכול היה כול כך חלק, כול כך זורם, פשוט, טכני ונכון.

אז תודה לך אדוני הטייס, שפעם נוספת הבאת את הנוסעים שלך ליעד בשלום, גם כשהיה מעט קשה. תודה לצוות המטוס, שדאג להכין את המכונה כדי שתתפקד בכול מצב, גם ברגעים שאנחנו לא רוצים להגיע אליהם.

אמשיך להשקיע במכונה שלי, ואטפל בה כמיטב יכולתי, אמשיך להשקיע בטייס שלי, כי היום אני (שוב) חייב לו את חיי.

קרדיט לתמונה מגיע ל-עדי ג. בראון

Add a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נגישות