אישה, שחורה, על אופנוע לאורכה ורוחבה של כל ארה”ב

בימינו הכותרת הזו לא אמורה לרגש מישהו. אבל קחו צעד אחורה, ולכו כ- 90 שנה אחורנית לשנות ה- 30 של המאה הקודמת. לטובת הצעירים שלא מכירים את ההיסטוריה, נזכיר שמדובר בכ- 20 שנה אחרי שנשים בארה”ב קיבלו את הזכות להצביע, רק כמה שנים אחרי התחלת ייצור המוני של רכבים, שנים שבהם כל הנושא המוטורי היה עדיין בחיתוליו, תקופה של עליות ומורדות כלכליות כתוצאה מהשפל הגדול, ומעל לכל – מדובר בתקופה שבהם היו בשיאם חוקי ההפרדה הגזעית בין לבנים לשחורים בארה”ב.

בסי סטרינגפילד היתה אישה שחורה שנולדה (ככל הנראה) בצפון קרוליינה ב- 1911 (אם כי התיעוד אודותיה קצת קלוש ויש טענות מאוחרות יותר שהיא בכלל נולדה בג’מייקה). בהיותה בת 16 או 17 היא ביקשה מהאמא המאמצת שלה אופנוע, וקיבלה אינדיאן סקאוט, אופנוע שהיה פופולרי מאוד בתקופה. מבלי שתדע להפעיל אותו היא לימדה את עצמה לרכוב. בהיותה בת 19 היא צברה מספיק ביטחון, וכך מספרת הביוגרפיה שלה, היא הטילה מטבע של פני על מפה של ארה”ב, ויצאה לדרך.

סולו.

הרכיבה על סוסי הברזל הגדולים (מתוצרת הארלי דייוידסון, אינדיאן ואחרים) היתה שטח גברי מוצהר, ולכן המחזה של אישה שרוכבת על כלים כאלה היה בהחלט יוצא דופן, לא כל שכן אישה שחורה. בסי שעטה (אם אפשר לקרוא למהירויות של אז בשם הזה, בעצם כן, אולי בהשוואה לרכיבה על סוסים) על אופנוע ההארלי דייוידסון האהוב שלה לאורכם של דרכי עפר משובשות – באותם ימים רשת האוטוסטרדות של ארה”ב עדיין לא היתה קיימת – מגשימה במו ידיה את הרצון לחופש ולתנועה חופשית ברחבי ארה”ב שהיתה עדיין (ותמשיך להיות עוד לפחות 30 שנה) כבולה בשלשלאות ההפרדה הגזעית. כיוון שכך, בעלי מוטלים רבים סירבו לתת לאישה השחורה מקום לינה, אבל בסי לא נתנה לזה לעצור בעדה והיא נהגה לישון על ולעיתים ליד האופנוע שלה בתחנות דלק צידי הדרכים. אם היה לה מזל היא היתה מתארחת אצל משפחות שחורות שפגשה בדרכה. כדי להתפרנס בדרכה היא היתה נוהגת להציג בתצוגות שונות וקרנבלים ברחבי המדינות בהן עברה, עושה סטאנטים עבור הצופים.

לבסי היה אמנם כישרון טבעי לרכיבה, אבל עדיין מדובר במשימה שאי אפשר להקל בה ראש. תחשבו על זה רגע. לא מדובר ברכיבה על אופנוע יפני מצוחצח אל כביש הצפון לסיבוב של שבת. אנחנו מדברים על אלפי קילומטרים רבים, על גבי אופנוע שהיה כמעט נטול בולמים, עם ברקסים שעשו לך טובה כשהם עבדו, עם אמינות מפוקפקת שדרשה התעסקות מתמדת בתיקוני דרך, על צמיגים שאנחנו אפילו לא יכולים לתאר לעצמנו היום, עם אמצעי תאורה ששקולים לעששית בליל ירח מלא, ועל דרכים שבמקרה הטוב היינו קוראים להם “שבילי קק”ל” בימינו. וכל זה לבד. היא, והאלמנטים, לאורכן של כל 48 מדינות ארה”ב.

היא עשתה את מה שכיף, ואהבה את זה. בסי היתה מאמינה הדוקה וצוטטה כאומרת “כשאני רוכבת, אני מרכיבה את האיש למעלה במושב הקדמי”, כשהיא מתכוונת לאלוהים.

ולא פעם אחת, אלא לא פחות מ- 8 פעמים במשך חייה הארוכים.

לאחר סיום המסע האמריקאי שלה בסי עוד יצאה לרכיבות במדינות אחרות בעולם ביניהן האיטי, ברזיל וחלקים מאירופה. ולכל מקום שהיא הגיעה, היא מספרת איך האנשים שפגשו אותה השתוממו והתפלאו על כך שאישה שחורה רוכבת על אופנועים.

במהלך מלחמת העולם השנייה שירתה בסי, בזכות ניסיונה על אופנוע, ביחידת שליחים ממשלתית כאחת מהשליחים הספורים הרכובים על אופנועים, מעבירה הודעות בין בסיסים שונים ברחבי ארה”ב על גבי אופנוע ההארלי דייוידסון Knucklehead שלה. אגב, במהלך חייה היא תהיה הבעלים של לא פחות מ- 27 אופנועים מתוצרת החברה, להם קראה “האופנועים האמיתיים היחידים שיוצרו”.

בסי פרצה מחסומים הן עבור נשים אופנועניות והן עבור אפרו-אמריקאים. תרבות הרכיבה על אופנועים בארה”ב שהיתה בתחילת דרכה לא התלהבה לקבל שחורים לשורותיה. ארגון ה- American Motorcycle Association (או AMA) שהוקם ב- 1924 קיבל את הרוכבים השחורים הראשונים רק בשנות ה- 50, וגם אז הם היו ברובם גברים.

היא התיישבה במיאמי שם קנתה בית ועבדה כאחות. בגלל חוקי ההפרדה הגזעית היא הצליחה להסתבך עם השוטרים המקומיים בזמן שביקשה להוציא רישיון נהיגה על אופנוע המתאים לאותה מדינה, כשהם מבהירים לה בצורה בלתי משתמעת לשתי פנים שאין סיכוי שהם יתנו לאישה שחורה לנהוג על אופנוע בעיר שלהם. בסי לא היתה מאלה שמרימים ידיים בקלות, ולכן הצליחה להשיג פגישה עם קפטן המשטרה המקומי, בחור לבן שהיה רוכב אופנוע. הוא לקח אותה לאחד הפארקים המקומיים וביקש ממנה לבצע מספר תרגילי רכיבה. כשסיימה את כולם בהצלחה לא היתה לו ברירה אלא לאשר את הרישיון שלה. מאז לא נתקלה ביותר בעיות מצידם.

היא התחתנה והתגרשה לא פחות מ- 6 פעמים. מבעלה הראשון היא התגרשה אחרי צער גדול ששניהם חוו לאחר אובדן של 3 ילדיה. לא היו לה ילדים מעבר לכך, אבל היא שמרה את שם המשפחה של בעלה השלישי – לבקשתו – כשהוא אומה לה שהיא תהפוך את השם שלו למפורסם…

בסי השתתפה במספר מירוצי אופנועים ואף ניצחה באחד מהם, אבל הפרס נשלל ממנה כשהסירה את הקסדה והמארגנים גילו שהיא אישה. במיאמי, שם כונתה “מלכת האופנועים של מיאמי”, היא ייסדה מועדון רוכבות בשם “Iron Horse Motorcycle Club”, והמשיכה לרכוב גם בגיל מבוגר כשמעת לעת היתה נוהגת להגיע לכנסיה רכובה על האופנוע שלה. היא נפטרה בשנת 1993 בגיל 82, וצוטטה כשהיא אומרת “אמרתי לו שאם אפסיק לרכוב לא אחייה הרבה זמן, כך יצא שפשוט לא הפסקתי לרכוב כל חיי”.

(איור מאת נועם ויינר)

כשהתאחדות האופנוענים האמריקאית פתחה את המוזיאון שלה ב- 1990, בסי הופיעה בתצוגת הבכורה, ומאז שנת 2000 מעניקה ההתאחדות פרס על שמה לרוכבות אופנועים שנחשבות מובילות בתחומן. בשנת 2002 היא צורפה להיכל הזיכרון של ההתאחדות.

(כל התמונות מאתר התאחדות האופנועים האמריקאית)

נגישות