על הקשר בין הכבישים האדומים למיקומי מצלמות המהירות
במילה אחת?
אין.
זו לא פעם ראשונה שתשמעו את זה ממני. המצלמות כלל אינן מוצבות במקומות הראויים, אלא בקטעי כביש ישרים בהם אין למצלמות כל אפקטיביות, אלא לשם גביית כספים מן הציבור. אין מצלמות בערים באזור בתי ספר או גני ילדים, אין מצלמות בכבישים אדומים – לדוגמה – כביש 66, כביש 31, כביש 90 (בקטעו הדרומי) וגם לא על כביש 554).
אגב, אלה רק חלק מהכבישים האדומים בישראל, חסרים לרשימה עוד לא מעט כבישים בהם נהרגו עשרות אנשים בעשור האחרון. המשותף לכולם? אין בהם אפילו לא מצלמת מהירות אחת לרפואה.
המשטרה טוענת שמהירות היא שורש כל הרע בכבישים. והיא לא רק מדברת, היא גם עושה. היא מקצה מאות מיליוני שקלים כדי להקים מערך מצלמות מהירות, בעוד שתקציב רכישת ניידות חדשות ותקציב לתקני שוטרי תנועה רק הולך ומצטמק – וגם במעט שיש לא עושים שימוש. בכך היא מטילה את כל יהבה על אכיפת המהירות באמצעות מערך המצלמות, בעוד שאת שאר מאות העבירות שכולנו רואים מדי יום לנגד עינינו אין כלל אוכפים.
גם אם נניח שהמהירות היא באמת הגורם המשמעותי ביותר לתאונות דרכים, גם אם נסכים לרגע עם המשטרה. אם כן, תענו לי בבקשה על שאלה אחת: מדוע דווקא הכבישים האדומים ביותר במדינה לא מטופלים ברמת מצלמות המהירות?
רוצים עוד? תתחילו לקרוא:
על הקשר בין הצמתים הכי מסוכנים בישראל לבין מיקומי מצלמות המהירות
מצלמות המהירות – כישלון מהדהד, ועוד היד נטוייה
אגף התנועה של משטרת ישראל: רוצים להציל חיים? הנה, קחו רעיון
מחקר חדש של אור ירוק קובע כי מיקומי מצלמות המהירות מוטעה
אין שום קשר בין מחלבת הכספים הנקראת "פרוייקט א-3" לבין הכבישים המסוכנים ביותר בישראל.