ראשית, מונולוג וידוי קטן. מאז אמצע שנות התשעים בהם רכבתי בפעם הראשונה על אופנוע מבית הייצור של BMW התנחל אצלי על הכתף שד קטן ואדום. השד היה שקט בד"כ, אבל בפעמים שבהן היה מדבר, החלה אצלי בראש תחושה של "אני חייב את אחד מה- BMWים האלה, הגדולים, ועכשיו". מכירים את זה? לא? אני כן. שנים התעלמתי ממנו. שנים קניתי אופנועים יפניים בנפחים הולכים וגדלים, עד כדי רכיבה של שנתיים וקצת על ZX-12R – רק כדי לגרום לשד לסתום. הוא לא. עברה שנה עברו שנתיים ומאז השד (שבנתיים התחתן והתמסד) היה עסוק בטרדות משלו, אבל כשהיה חוזר, ותמיד היה חוזר, שוב היתה המחשבה הזדונית מחלחלת לי לראש. והנה, יום אחד אני מוצא את עצמי עולה במחלף לה-גווארדיה שבתל-אביב ולפתע אני חש בשד מתיישב לי שוב על כתף ימין.
"חזרת" אני אומר לו.
"כן" הוא עונה "אתה יודע שיש לך שעתיים פנויות עכשיו, ואתה יודע מה יש פה בצד ימין. אתה גם יודע שעד שלא תעשה את זה אני לא עוזב אותך. כן?"
והנה מקץ 3 דקות ואני מחנה את האופנוע שלי ברחבה של קמור (יבואנית BMW בישראל). לאחר שסיכמתי לקחת איזה GS קטנטן לנסיעת מבחן בעוד שבוע, בעוד אני רוכס את הקסדה ומתכונן לנסוע, פתאום אני שומע קול מעבר לכתף הימנית שלי: "רק מה, לפני שאתה רוכב על GS, תבוא תיקח את ה- K1200R לאיזה יום. תעשה לי טובה"… אני מסתכל ימינה ורואה את מנהל המכירות, עומד ומחייך, ומשום מה החיוך שלו נראה בדיוק כמו זה של השד שלי…
עבד רק יום אחד מאז, והנה אני מגיע, שוב, לרחבה של קמור כדי לקחת, כמובטח, את הבהמה הבווארית לנסיעת מבחן של יום אחד.
