מכתב פתוח מנהג דו-גלגלי לכלל נהגי ונהגות ישראל

לפני מספר ימים קיבלתי מכתב מרגש מבחור בשם כפיר (השם המלא שמור אצלי). ביקשתי מכפיר את הרשות לפרסם אותו כאן באתר, והרי הוא לפניכם, ללא עריכה, כפי שנשלח אלי.

——–

קוראים לי כפיר. אני בן 31, נשוי, ומצפה להולדת בתי הראשונה. אני סטודנט ועובד במשרה מלאה. פניי הם פניו של רוכב הדו-גלגלי הישראלי הממוצע.

לפני 5 שנים עברתי למרכז תל אביב. עד אז גרתי אצל הוריי בנתניה. מקום העבודה שלי היה בקריית עתידים בצפון תל אביב. חשבתי שהמעבר ישדרג אותי מבחינת זמני ההגעה לעבודה. הייתי זקוק לזמן פנוי כדי להספיק יותר בעבודות הצדדיות שלי. התבדיתי. בכל בוקר נאלצתי לבלות שעה באוטובוס בדרך לעבודה – פי שתיים מאשר כשגרתי בנתניה. בכל יום ביליתי שעתיים בתחבורה ציבורית. מהר מאוד החלטתי לאמץ את רעיון הרכיבה על דו"ג והוצאתי רישיון על קטנוע 50 סמ"ק. קניתי את הטייפון השחור והיפה שלי. מודל 95. קטן, אבל קלאסי. שילמתי עליו 2000 שקל. על הביטוח, לפני 5 שנים, שילמתי 2400 שקל. יותר משווי הרכב, אך זמן ההגעה לעבודה התקצר לרבע שעה.

מאז זרמו מים רבים בירקון. עברתי להרצליה, התחתנתי, החלפתי מקום עבודה. כיום אני עובד ב"לב המאפליה" של התחבורה בישראל – מרכז תל אביב. אין סיכוי שאני עולה על רכב עם 4 גלגלים בדרכי לשם, אלא אם אני מתכוון להגיע ב-6 בבוקר כל יום כדי לא להיתקע בפקקים. הייתי צריך למכור את הטייפון ולעבור לכלי מהיר יותר אתו אוכל לנסוע בנתיבי איילון.

היום אני עדיין רוכב על כלי עממי לחלוטין, קטנוע 125 סמ"ק. לקחתי הלוואה וקניתי אותו חדש מהניילונים. עבורי המחיר היה אסטרונומי, 17,000 שקל. 90% מהאנשים בגילי יודעים שזו הוצאה "כבדה". אבל זה שווה את זה. קיבלתי כלי אמין שחוסך לי זמן וכסף. אני מגיע לעבודה תוך חצי שעה וחונה את הרכב תוך חצי דקה. הדלק עולה לי במקרה הגרוע 300 שקל בחודש. עם מכונית חדשה הייתי משלם בקלות כפול מזה, ועם מכונית בטווח המחירים שלי אפילו יותר.

ביטוח החובה אותו אני משלם כבר היום יקר לכל הדעות – 3500 ₪ בשנה. זאת למרות שאני נהג זהיר. אני על הכביש 10 שנים ובעברי תאונה אחת. נהגתי במכונית, בפקק, כאשר רכב אחר התנגש בי מאחור. הוא לא שם לב שהוא מגיע לפקק כי הוא היה עסוק במשהו אחר. אני נמצא על הכביש שעה וחצי ביום לכל היותר. הקטנוע שלי מגיע למהירות מקסימלית של 110 קמ"ש, ולרוב אינני עולה על 95, בעוד נהגי המכוניות אפילו לא ממצמצים במהירות 120 קמ"ש. עם זאת, החל מהחודש הבא אני אהיה אמור לשלם קרוב ל-5000 ₪ בשנה על ביטוח חובה – כמעט חצי משווי כלי הרכב שלי. ולהזכירכם, זהו כלי רכב חדש. אם עדיין הייתי עם הטייפון, סכום זה היה פי 10 משוויו הנוכחי! האם באמת אני כל כך מסוכן על הכביש? איך יכול להיות שבמדינות אירופה הייתי משלם הרבה פחות?

הסתכלו סביבכם בדרך הביתה היום. אילו רכבי דו"ג אתם רואים? רובם המכריע הוא רכבים עממיים בנפחים שבין 50-250 סמ"ק. אלו כלי רכב זולים שנועדו לנסיעה בתוך העיר על מנת להגיע אל העבודה. רוכביהם הנם אזרחים רגילים ושומרי חוק כמוני. נסו לספור היום, השבוע, החודש – כמה מהם אתם רואים מרימים גלגל, קופצים בפראות על המדרכה? ואז נסו לספור כמה מכוניות אתם רואים שאינן שומרות מרחק בטיחות, מתפרצות לכביש, ומסכנות את חיי יושביהן וחיי סביבתן. מספר נהגי הדו"ג שסיכנו אותי בתשע שנותיי על הכביש שווה בערך למספר נהגי המכונית המסוכנים והפרועים שאני רואה בחודש אחד.

בעוד אני כותב מילות ייאוש אלה אני מדמיין את הטוקבקים שיבואו. "אתם חשופים לפגיעות", "אתם נוהגים כמו מופרעים", "אתם לא עומדים בתור כמו כולם ומזגזגים", "צריך להוריד את כולכם מהכביש", "אני לא צריך לסבסד אתכם, מופרעים", "בסוף כולכם מגיעים לבית לווינשטיין", "אתם נהרגים כמו זבובים".

רוב הרוכבים משתמשים בכלים שלהם בדיוק כמו במכוניות: כדי להגיע ולחזור מהעבודה. הנתונים מוכיחים שברוב התאונות בין דו"ג ומכונית, נהג המכונית אשם – בד"כ עקב אי שימוש במראות. רוכבי דו"ג הם מיומנים וזהירים יותר. אין להם ברירה. יוצאים מהכלל הם נהגי משלוחים שמרוויחים לפי הספק עבודה, ולכן מסכנים את עצמם יותר. אבל אלה כבר היום משלמים ביטוח גבוה בהרבה.

עם כל זאת, אין זה מקומו של המפקח על הביטוח לחנך את הרוכבים או את נהגי המכוניות. לא לשם כך קיים ביטוח החובה. בעיקר כשמדובר על תשלום שאין לאיש ברירה אלא לשלם אותו. יהיה זה שקול להחלטה של המוסד לביטוח לאומי שתאמר שכבדי משקל ומעשנים ישלמו יותר כי הם ברמת סיכון גבוהה יותר. ביטוח הרכב הנו תשלום חובה ממשלתי המחייב אחידות, כמו שכולם מממנים את כולם בביטוח הלאומי. כל פעולה אחרת היא עושק כשמדובר בתשלומי חובה.

הרוב המכריע של ציבור רוכבי הדו"ג הם אנשים צעירים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם. הם על דו"ג כי הוא זול ויעיל. הם לא רוכבים כמו מטורפים. העלאת תעריפי הביטוח המתוכננת אינה הוגנת, והיא תפגע בהם, וגם בכם. עשרות אלפי רוכבי הדו"ג חוסכים למדינה, ולכולנו, מאות מיליוני שקלים בשנה – בפיתוח ואחזקת תשתיות כבישים, בצמצום הצורך במקומות חנייה, במניעת אובדן זמן ותפוקת עבודה נוספים בפקקים, בצמצום זיהום אוויר, ועוד.

נכון, לא עלינו על הקטנוע בשביל לחסוך למדינה כסף, אבל זו התוצאה בשטח וטוב שכך. חלקיק מהחיסכון הזה יכול לכסות על הפסדי הפול בדמות סבסוד ממשלתי. מה גם שעם כל ההפסדים האלה, חברות הביטוח עדיין מדווחות על רווחי עתק שנתיים. לראיה, כאשר המדינה שקלה להעביר את ביטוחי החובה אל המוסד לביטוח לאומי, קם קול זעקה גדולה. אז הן מפסידות, או לא? שלא לדבר עם כך שאין אף תכנון להוריד את תעריפי ביטוח החובה למכוניות לאחר העלאת התעריפים לדו"ג – עם או בלי סבסוד. יש דרכים אחרות, הוגנות יותר, לפתור את בעיית סיכון הביטוח של רוכבי דו"ג.
ישנו פן נוסף, חשוב יותר, במאבק הזה שעליו הייתי רוצה גם כן לתת את הדעת. יותר מהצורך לשלם סכום מוגזם על ביטוח חובה, חורה לי דבר אחר: מחאת רוכבי הדו"ג היא המחאה היעילה היחידה שעלתה במדינה הזו מזה שנים רבות. מחאה יעילה ודיון ציבורי ער הם הכלים החזקים ביותר בידיה של קהילה במדינה דמוקרטית. אך מחאה שכזו חייבת להסתמך על האכפתיות של האחר, אותו אחר שבמוקדם או במאוחר יצפה לעזרת הסובבים אותו כשהוא ייתקל בעוולות ועושק.

אני רואה היום בתגובה למחאת רוכבי הדו"ג איבה בלתי מוסברת, חוסר אכפתיות ושמחה לאיד. כולם תוצר של חוסר הבנה, ובמקרה הגרוע, בורות.
האנשים עם הקסדות הם בדיוק כמותכם. חולקים את אותו קטע כביש, את אותה חלקת אדמה ואת אותה מציאות. היום הם מבקשים את תמיכתכם, מחר תזדקקו לתמיכתם.

אנא, קראו על הנושא, קבלו נתונים עדכניים ולימדו את הסוגיה הזו שנוגעת לכיס, לסביבה, ולאיכות החיים של כולנו. המאבק הוא שלי ושלכם, וגם פירותיו יהיו של כולנו.

קוראים לי כפיר. אני בן 31, נשוי, ומצפה להולדת בתי הראשונה. אני סטודנט ועובד במשרה מלאה. פניי הם פניו של הישראלי הממוצע…הם פנייך.

One Comment

Add a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *