מיצו רוכב על Ducati 1098

החוצה היא יצאה, לבושה חצאית עור אדומה קצרצרה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון. שיער בלונד טבעי שופע, מבט קטלני, שפתיים חושניות. נשענתי לאחור, מתבונן במחוך השחור שמצליח בקושי להכיל בתוכו צמד יצירות מופת. יצירות מופת. שווה להזכיר אותן פעמיים. שמתי לב שאני מזיל ריר. כנראה שגם היא, כי אז היא הסתובבה והפנתה את גבה אלי, וביד אחת היא התחילה לשחרר את הרוכסן של חצאית העור האדומה שלבשה. הרוכסן נתקע. ניגשתי אליה, הושטתי את ידי כדי לנסות לעזור לה. אבל משהו עצר בעדי. ברקע נשמע קול גניחה עמוק וככל שהתאמצתי יותר, כך היא הלכה והתרחקה ממני. הגרגור התגבר, ראשי החל לרעוד בקצב מתגבר ואוזני כמעט התפקעו. האדום הבוהק של החצאית הממאן להפתח התערבל, הסתחרר מולי, ולפתע החל לקבל צורה אחרת לא מוגדרת. הקולות, אם אי פעם היו של אישה, הפכו למשהו אחר, לא ברור, גרוני, חזק, טרטור המזכיר משהו שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע. רוח החלה לנשוב, נדמה כאילו היא מנסה להעיף אותי מעליה. אני מנסה להתמקד, הרעידות מקשות עלי, אבל אני מצליח בקושי מבחין בדגל איטליה קטן, ואיזו מילה קטנה לא ברורה. קשה להתמקד.

התעוררתי שטוף זעה. שוב פעם היא כיבתה את המזגן אני מסנן לעצמי, וקם לאט לאט אל עבר המקלחת, שוטף את הפנים. כאבי השרירים ברגליים החזירו אלי את התמונות, את התחושות של אמש.

רכבתי על דוקאטי 1089!

אני קורא עליו כבר הרבה זמן, מספר לעצמי סיפורים. תשמע, זה לא בשבילך, תראה, זה יקר מדי, זה אופנוע למסלול, הוא לא פרקטי לשום דבר, מה עבר לבחור ההוא בראש כשהוא קנה כזה אופנוע? אבל הנה, סידור כוכבים נדיר בשמיים וסוף סוף! התאפשר לי לרכוב עליו. דוקאטי 1098 מודל 2008, אדום, יפהפה.

הגעתי לסוכנות דוקאטי שבדרום ת"א. כבר בפתח החנות מבחינים בו, עומד אדום, מבהיק, בצד השני של החנות. במבט ראשון הוא נראה קטן. חד כתער, רזה, כמעט בגודל של אופנוע 750 סמ"ק סטנדרטי. מבחינה חיצונית אין ספק – מדובר ביצירת אומנות, וכמו בחלום, אני שם לב שאני מתחיל להזיל ריר. האם ראו אותי? לא יודע, אני מקווה שלא. עיצוב שהתחיל ב- 916, נמשך עם ה- 999 (לא שזה ממש משנה, אבל אני אישית ממש לא אהבתי חיצונית. מיותר לומר אבל לרכב עליו, כמובן, לא זכיתי). השילוב בין האדום הבוהק של הפירינג יחד עם שילדת המשולשים המדהימה, הזרוע האחורית פרי מלאכת מחשבת (רק תראו איך השרשרת עוברת בצורה מדהימה דרך הזרוע, פשוט מעורר התפעלות), המיכל הפלאסטי הזוויתי, המשולש העליון המכורסם, צמד פנסים קטן ואפקטיבי, ומאחורה זוג האגזוזים עם סעפת מפותלת שעולה מתוך המנוע אל תוך הזנב. ינוקא כתב בפולגז שמי שעיצב את הדוקאטים האלה גורם לך לחשוב שהם נוסעים 130 קמ"ש בזמן שהם בחנייה. שים אותו בסלון! פשוט להסתכל עליו ולהעריץ. אפשר להתעקש ולהתווכח האם הזנב נחשב "יפה" או לא, אבל בינינו, למי זה משנה.

מוציאים את האופנוע החוצה לשמש והאדום המבהיק של האופנוע מקבל גוון עוד יותר חי. אני שואל מספר שאלות אוריינטציה פשוטות – "איפה הגז? איפה הברקס?". לא ברור למה, אבל מהמבט שהחליפו אנשי ליגל ביניהם אני מתחיל לחשוב שהם שוקלים שוב האם לתת לי את האופנוע. למזלי, הם מבינים שאני צוחק ולפני שאני יוצא, מזהירים אותי: "טנק הדלק מכיל פחות דלק ממה שאתה רגיל אליו ביפני שלך. כשנדלקת נורית הדלק קח בחשבון שאתה נוסע על מעט מאוד דלק. אין פה הנחות. תעצור לתדלק, ומהר". הם צדקו. בדיעבד מסתבר שמד הדלק כנראה יוצר בגרמניה כי הוא מדייק על המיליליטר, ואחרי  בדיוק 130 ק"מ נדלקה הנורית. פעמיים. רחוק מלהיות טווח אפקטיבי לרכיבות בינעירוניות. נו מילא.

אני ממשיך להסתכל על האופנוע לפני תחילת הרכיבה. בקוקפיט הקטן קיים צג דיגיטאלי מושקע במקום מחוונים סטנדרטיים. לצג יש המון אפשרויות תצוגה הנשלטות ממתג ייעודי על הקליפ-און השמאלי. שעון, סל"ד, מהירות, טמפרטורת אוויר וטמפרטורת מנוע, מד מרחק + שני מצבים מתאפסים. בלחיצה מעלה על המתג מקבלים נתונים נוספים כמו מד LAP (שטרם הבנתי איך מפעילים אותו), מצב מצבר, מד סל"ד בפורמט תצוגה אחרת, חיבור להתקן USB ועוד. אבל מי, מי למען השם  היה האחראי על העיצוב של התצוגה הזו? בקסיו למדו לעשות דברים יפים יותר כבר לפני 10 שנים. ולמה, למה קשה לקבל מחוון הילוכים כמו שצריך? ולמה קשה לקבוע את מצב ברירת המחדל של מד המרחק על אחד מהמצבים המתאפסים (A או B)? בהמשך, במהלך רכיבת השבת יתברר גם שהתאורה של הצג בעייתית ברכיבה באור שמש חזק, אפילו לא ישיר. בנוסף, הרעידות בקסדה במהירויות גבוהות ממילא גורמות לכך שכל מה שמוצג על הצג הוא טשטוש אחד גדול ולא ברור. במשך דקות ארוכות של רכיבה ניסיתי להבין מהו הסל"ד שבו אני רוכב ברגע נתון זה או אחר. אבל רק כשעצרתי הצלחתי להבין מה היה המספר המדוייק על הצג שכן הספרות קטנות מדי והרעידות מונעות ממך לעשות פוקוס בעיניים. מצד שני, מי צריך להסתכל על הצג? מידע כמו מהירות או סל"ד הם רק לאומואים, וכידוע אומואים לא רוכבים על דוקאטי.

אני עולה על האופנוע. האופנוע מרגיש גבוה, אבל הרגליים מגיעות בנוחות לרצפה. מרים רגל אחת לרגליות ומגלה למזלי שהן ממוקמות במקום נוח יחסית (לא במרפקים שלי). מכניס מפתח, בודק שאני בניוטראל ולוחץ לחיצה קצרה על מתג הסטארטר. למרות שמשך זמן הלחיצה עצמה היה קצר, האופנוע ממשיך בפעולת הסטארטר באופן עצמאי עד שהמנוע מתעורר לחיים. Cool.

ואז זה מכה בך. מיד עם ההנעה הראשונית אתה חוטף טראומה. מה זה הרעש הזה? אמא'לה! אם זה היה אופנוע יפני, הוא היה מאובחן מיד בנזק מוחלט למנוע ושלח כלאחר כבוד למגרסה המקומית. ה- 1098 מקרקש בניוטראל כמו מנוע של טרקטור ג'ון דיר מימי טרום מלחמת העולם. קרקושים, רעשים, טרטורים בעת שהייה בניוטראל שנעלמים רק מעט כשלוחצים על הקלאץ' היבש… כבעלים גאה של מרובע צילינדרים יפני הרעשים האלה פשוט מפחידים אותי. ככה זה בדוקאטי. תתרגל.

הראשונה. מלחמת העולם הראשונה.

אז מתרגלים, והעצמה של המנוע שמתבררת מיד עם פתיחת הגז הראשונה עוזרת לכך מאוד (למרות תחושת פדיחה זמנית בעת עמידה ברמזור כשהמנוע פשוט נכבה לי ונותרתי לבד בזמן שכל המכוניות והקטנועים חולפים סביבי). כרגיל במנועי V-Twin, הסאונד שמופק מצמד האגזוזים פשוט מטריף. ראשון, שני, שלישי, כל עוד רעש הרוח לא מעלים אותו, העצמה, הרעש והוויברציות מהמנוע גורמות לך להגיע קרוב מאוד לאורגזמה בכל פעם מחדש. אני רק יכול לתאר לעצמי מה יעשה לזה סט של טרמיניוני או אקראפוביקים מושקעים. יחד עם זאת, עד סוף הרכיבה שלי לא יכולתי להשתחרר מתחושת ה"לא נעים, ככה זה" בכל פעם שעצרתי ברמזור ולידי נעמדו אופנועים וקטנועים אחרים. כולם מסתכלים. מי שמבין, הסתכל בקנאה. אבל מי שלא מבין פשוט מסתכל במבט מבוהל לכיוון המנוע. אני, מיצו, כבר נחשב "מבין" ולא מתרגש מזה כי "ככה זה בדוקאטי, תתרגל"…

מתחילים ברכיבה, וכרגיל, עבורי הדקות האלה הן החשובות ביותר להתרשמות ראשונית. ופה הדוקאטי מבריק שוב. התחלת התנועה באופנוע האדום שונה משמעותית מכל רכיבה על מרובע-צילינדרים יפני. פתיחת גז בהילוך הראשון, גם בעיר, גורם למוח שלך מיד לחשוב על שני דברים:

1. אלוהים כמה כוח יש לדבר הזה!

2. מה זה הטרקטור הזה שמנסה לעקוף אותי?

ברגע שאתה מבין שהכוח הוא ב-ד-י-ו-ק מה שמאפיין את המנוע המדהים הזה, ובשניה שאתה קולט שבעצם א-ת-ה הוא הטרקטור, אז השמיים הם הגבול. תן גז, בעיטה חזקה לתחת, בעיטה שהולכת וגוברת עד לקצה הסקאלה. מעבר לשני ושוב בעיטה, והופה, מתקרבים לרמזור. האטה באמצעות המנוע והרעש הבוקע מצמד האגזוזים פשוט מדהים!

יום שישי, כנראה שהדיירים באזור כולם מבשלים לקראת השבת, אני רעב משום מה.

פתיחת גז חזקה מדי שולחת איתותי החלקה מן האחורי. לדגם ה- S המפואר (והיקר מאוד, מאוד יקר אם כבר מזכירים אותו) יש מנגנון למניעת החלקה. אבל לדגם שעליו אני רוכב אין. אני מסתכל על האחורי, הוא לא במצב חדש אבל גם לא גמור לגמרי. הצמיג הספציפי הזה פשוט צריך להגיע לטמפרטורת עבודה לפני שהוא מתחיל לאחוז כמו שצריך. אז נתתי לו להתחמם, ומאז לא היו בעיות.

אני מתמרן, או מנסה לתמרן בתנועה הסואנת של יום שישי בצהרים. זווית צידוד כידון בתנועה עירונית בעייתית מאוד. לא יכול להיות שהם לא חשבו על זה. הבנתי כבר שזה לא קטנוע, בסדר. אבל אתה רוצה לצאת מהחניה, רוצה לתמרן בין מכוניות לפני הרמזור, והידיים שלך פשוט נתקעות בין הכידון לבין הפירינג הקדמי. למה? כמה היה קשה למעצב האיטלקי לסדר את העניין הפעוט הזה? בראש שלי עוברות מחשבות וחלקן מתעסקות בשאלה האם המחיר שצריך לשלם עבור חבילה מעוצבת חייב להיות כל כך גבוה.

אני מתנייד עם ה- 1098 ברחובות ת"א. קשה עם האופנוע בתוך העיר, אבל כמו עם דוגמנית, המבטים של האנשים ברמזור ובכל עצירה שווים את המחיר. לזכותו של הדוקאטי אציין שהויברציות שמעביר המנוע אל הישבן, הרגליים והידיים של הרוכב מאוזנות מאוד ולא מאפיינות בכלום את הרעשים המפחידים בעת עמידה בניוטרל. ככל שמגבירים את המהירות כך הופך כל העסק להגיוני יותר ויותר, והרעש שבוקע מצמד המפלטים סוגר את החבילה לכדי חוויה אחת מדהימה.

למה אני כל כך רעב למען השם?

אני רעב בגלל שאני מריח ריח של אוכל. אבל איזה אוכל? משהו שקשור לצ'ולנט, משהו שיושב על פלטה של שבת. לא יכול להיות שהריח הזה מלווה אותי בכל רחובות ת"א. משהו מוזר קורה פה.

ואז נופל לי האסימון. אלוהים! ביצים! הביצים שלי! ביצים קשות, חומות, שעירות, מבושלות על פלטה! אני בודק מיד בצג הדיגיטאלי האם יש אופציה למדידת החום בביצים, אבל כמה מפתיע, גם על זה לא חשבו האיטלקים. בכל מקרה, ברור לחלוטין שה- 1098 הוא לא אופנוע של קיץ בתוך העיר, נקודה. ולא רק בגלל החום. המראות של ה- 1098 אולי יפות, אולי משולב בהן וינקר, אבל הן רחוקות מלהיות פרקטיות בשום צורה. בנוסף, המושב הספרטני אמנם עשוי מגומי רך במיוחד, אבל הזווית שבה הוא מורכב היא כזו שכל כובד המשקל של הרוכב נח על הביצים. בהתחלה אתה אומר לעצמך שתוכל לחבוק עם הברכיים את המיכל הצר, ובהתחלה אתה צודק. אבל כמה תחבוק את המיכל? אתה רוצה גם לנוח פה ושם, לא? אז זהו, שעל האופנוע הזה לא נחים. עובדים. האופנוע מגיע עם One Seat מתפרק, ובמקומו מתלבשת לה שכבת גומי דקה שנקראת מושב מורכב/ת. לא ניסיתי להרכיב, אבל המושב מאחור מפחיד לא פחות, ולדעתי כדי למצוא מישהי שתסכים לשבת על הדבר הזה כשצמד האגזוזים מבשל לה את החלקים הפרטיים אתה צריך להקים סידרת ריאליטי בערוץ 2.

טוב, נעזוב את החום לרגע, נתרכז במהות ולא בטפל. הבנו כבר שזה לא קטנוע, אני משתוקק להוציא אותו לכביש המהיר, וההזדמנות לכך מגיעה למחרת.

אנחנו יוצאים בקבוצה, יחד איתי עוד דוקאטי ערום אחד, הונדה אחת, שני פייזרים ועוד כמה אופנועים. אנחנו יוצאים מתחנת דלק באזור המרכז לכיוון מזרח. קצב הרכיבה בינוני ומתגבר לאט לאט, אנחנו נעים כדבוקה אחת, מתמרנים בין התנועה הדלילה של שבת בבוקר לכיוון ירושלים על כביש 1. כל עוד המהירות חוקית, אין בעיה. אבל מי יכול לרכוב במהירות חוקית על אופנוע שכזה? הקצב הולך ועולה, ומדי פעם אנחנו יוצאים למתפרצות. הכוח שהמנוע מעביר בפתיחת גז בהילוך רביעי, חמישי, שישי פשוט מרשים, והמומנט העצום נותן לך לשחק עם הגז מבלי להוריד הילוכים באופן אגרסיבי.

המנוע של ה- 1098 מוציא 160 כ"ס במנוע (171 כ"ס לדגם ה- S היוקרתי), מה שאומר כ- 150 כ"ס בגלגל שמושגים בקצת פחות מ- 10,000 סל"ד (הסל"ד יכול לטפס מעלה גם לכיוון ה- 12,000, וזה, להזכירכם, עדיין V-Twin). זה לא רק הכוח, זה גם המומנט, ומרגישים אותו מהר מאוד, הרבה יותר מהר מליטר יפני ממוצע. שיא המומנט מגיע לקראת 8000 סל"ד, והוא עומד על כ- 12.5 קג"מ, וזה הרבה. עם משקל יבש של 172 ק"ג, ותקנו אותי אם אני טועה, ה- 1098 מתפאר ביחס משקל/מומנט הכי גבוה מכל אופנוע ספורט סידרתי אחר. אין ספק שה- 1098 הוא מכונת ווילים מעולה, אם כי לא למטרה זו יקנו אותו. בפתיחת גז הכוח המועבר לגלגל האחורי מקבל משמעות אחרת כשהגלגל הקדמי שואף לשמים. החלפה להילוך שני במצב ווילי ואתה מוצא את עצמך במהירות בלתי חוקית בפוזה של המראה של Panavia Tornado. חסרות רק הכנפיים המתקפלות…

יחד עם זאת, לא נשכח שמי שעיצב את האופנוע הזה הוא איטלקי, ולכן הגיוני שהוא שכח לתבלן אותו במעט פראקטיות. קשה למצוא את נקודת האיזון בין רכיבה נעימה ואיטית על האופנוע, שמצידה גורמת לך לחום אימתני בישבן וללחץ על האזורים הפרטיים, לבין רכיבה אגרסיבית ומהירה שאמנם גורמת לך לעבוד יותר, אבל מביאה את האופנוע לטווחים ולסל"דים בהם הוא רגיל לשהות. בכל מקרה, רכיבה על ה- 1098 היא עבודה ולא נופש.

על כביש הבקעה זה כבר בלתי נסבל. מיגון הרוח המקורי של הדוקאטי שואף לאפס. בתנועה בינעירונית מהירה הכל בסדר. במהירויות של עד 130-140 זה מתחיל כרעידה קלה בקסדה, רעידה שאפשר לשייך אותה לרעידות מהמנוע. אבל כשאתה מגביר את הקצב ועולה למהירויות גבוהות יותר אתה מתחיל להרגיש את זה. הקסדה מתחילה לקבל ויברציות בלתי נשלטות, יותר ויותר חזקות, המוח שלך נעזר בכל העזרים העומדים ברשותו כדי לשמור על השפיות אבל זה פשוט הולך ומתגבר. כן, בדקתי לראות עד איפה אפשר לסבול את זה, ומבלי להפליל את עצמי אני יכול להגיד לכם בלי לפחד מרגשי נחיתות שפייזר 600 עקף אותי בסבבה בזמן שמר פרקינסון הלך והשתלט לי על הגוף. רכבתי על אופנועים עירומים בחיי, ואף אחד מהם לא היה כל כך קשה מבחינת מיגון רוח. במספרים – כל מה שמתחת ל- 160 הוא סביר. כל מה שבין זה לבין 200 הוא אפשרי ברכיבות מתפרצות ולא רצופות לאורך זמן. כל מה שמעל 200 הוא פשוט בלתי אנושי עם המשקף המקורי. על מד המהירות הצלחתי לראות במטושטש, פעם אחת בלבד, משהו שדומה ל- 220. מעבר לזה זה פשוט היה בלתי אפשרי, אבל לא בגלל שהאופנוע לא מסוגל, אלא בגלל הרוכב. כן, אני יודע שדאבל-באבל אמור לפתור את העניין, אבל שוב, לא יכול להיות שלא חשבו על זה קודם באיטליה. למען הסר ספק, מדובר במהירויות דימיוניות בלבד הכתובות במטרים לשעה, ואין בינן לבין המציאות שום קשר. אני רוכב תמיד כחוק.

כביש 90 יורד דרומה. חם, אבל הרוח מאזנת את הטמפרטורה הפנימית שלי ושל האופנוע. הטרטור הקבוע מהמנוע והאגזוזים מאחורה די ממסך את רעש הרוח. אני מבט במראות לא מראה כלום פרט למרפקים שלי, אבל אם אני מסתובב אחורה אני מבחין בטור האופנועים, שחור על גבי הנוף הצהוב והמהביל של הבקעה. צריך לחשוב על נקודת תדלוק בדרך, שכן שני הדוקאטים בשיירה מוגבלים מאוד בטווח הנסיעה שלהם.

אחת מנקודות האור המשמעותיות באופנוע הזה שישר חשבתי עליהן לקראת כתיבת המאמר הזה (פרט כמובן למנוע, לעיצוב, לשלדה ולמתלים) הוא הברקס הקדמי. ה-1098 מצוייד בקליפרים רדיאליים מתוצרת Brembo (שנוגסים בזוג דיסקים עצומים בקוטר של 330 מ"מ) ואני מרשה לעצמי להגיד שהוא פשוט מדהים בעוצמתו, ואפילו הסופר דיוק שהיה לי לא התקרב לעצמה הזו. לחיצה החלטית על הבלם הקדמי שותלת את הפרונט באדמה בכל מהירות. למעשה הברקס הקדמי כל כך חזק וכל כך נשכני, שלחיצה לא במקום עלולה בהחלט לגרום לרוכב לא מנוסה למצבים לא נעימים בכלל. מצד שני, רוכב לא מנוסה לא אמור לרכוב על האופנוע הזה, נכון? ב- 1198 של השנה, כך נמסר לי, הברקס הקדמי עודן ומעט הפך להיות יותר, הממ… אנושי.

בעליות המפותלות של סדום-ערד אני רוכב מקדימה. מכיוון שהאופנוע הוא לא שלי, ומכיוון שאני ממש לא מתכנן לגרום לו נזק (אין מאחורי מגזין אופנועים שלם, כן? רק חשבון הבנק שלי), אני לא רוכב עליו חזק כמו שהוא מבקש או כמו שאני יודע.

דגם ה- S מגיע עם מתלי אוהלינס כסטנדרט, אבל גם אלה שמותקנים בדגם ה"רגיל" עושים את עבודתם נאמנה והאופנוע צייתן לכל פקודת היגוי, ממשיך את הקו שלך בדיוק מדהים. דרגת הקושי שלהם היתה סבירה לחלוטין ואני מצידי לא שיחקתי עם הכיוונונים. זווית ההיגוי (שנאמר לי שהיא ניתנת לשינוי) חדה ומאפשרת לך לשלוט על האופנוע. הוא מתנהג כמו 600 קטן, קל, זריז, ולא נאבק בכך, נותן לך לשלוט בו ללא עוררין.

השלדה המורכבת מגיאומטריית משולשים היא לא רק יפהפיה בכל קנה מידה, אלא קשיחה וקלה, והאופנוע שמח לפקודות ההיגוי ההחלטיות ויורד הרבה, ומהר. אני מגלה שהכי נוח לי להיכנס לסיבובים בהילוך רביעי עם בלימה החלטית אבל לא אגרסיבית מדי באמצעות הברקס הקדמי הנשכני, ואז לפתוח את הגז ביציאה מן הסיבובים. מנוע ה- V-Twin מאפשר לפתוח גז מבלי לחשוש שהאופנוע יעיף אותך לקיבינימט, בעוד שהמומנט האדיר בכל קנה מידה נותן לך את הכוח הדרוש לפתיחת גז חזקה ביציאה. כביש כמו זה הוא הכביש האופטימאלי עבור ה- 1098 שממש מבקש ממך לקחת אותו לקצה. אני נאבק בפיתוי וממשיך בעליות מבלי לבדוק עד כמה אני, או האופנוע, מסוגלים באמת לתת, אבל אין לי ספק שרוכב טוב ממני על אופנוע עם ביטוח מקיף ו/או כיס עמוק היה מצליח לעשות קרקס מכל אופנוע יפני על כביש שכזה.

הכביש מתפתל ומתישר לחלופין ואנחנו ממשיכים לכיוון מפעלי הפוספטים בואכה כביש 25. כל אופנוע מהיר עושה מטעמים מהפיתולים הארוכים. בדבוקה שרכבה איתי היום היו כמה אופנועי 600, והעובדה שהם נמצאים איתי על אותו קו, ולעיתים אפילו עוקפים אותי, מצביעה לא על כך שה- 1098 הוא איטי או מסורבל, אלא דווקא על כך שפשוט קשה להתמיד איתו ברכיבה מהירה בגלל מיגון הרוח האפסי. כן, אני יודע. זה לא אומר כלום, ורוכב עם ביצים היה לוקח אותו למקומות בהם אף אדם עוד לא ביקר. אבל אני, אני אין לי ביצים. כלומר היו, אבל נראה אותך מבשל אותן על אש קטנה במשך 8 שעות ועוד מצליח להשתמש בהן!

במקור התכנון היה לרדת דרך מעלה עקרבים ולהאריך את הרכיבה, אבל כעת, אחרי כמה שעות של רכיבה רצופה ולאור העובדה שלשני הדוקאטים בחבורה נדלקה מנורת הדלק, אני לא מסוגל לחשוב על זה ובטח שלא לבצע את זה. אנחנו בוחרים לרכוב דרך כביש 225 המתפתל דרך המכתש הגדול לכיוון ירוחם העובר בנופים נפלאים. עד לתחנה הקרובה יש פחות מ- 20 ק"מ, אבל באוזני מהדהדות מילותיו של נציג ליגל "שיםםםםם לבבבב על הדלללקקקקק לוק…". אני מוריד את הקצב, מנסה לשמור על טיפות הדלק האחרונות שלנו. זה זמן גם להרהר על צפונות היקום בעת שאנחנו עוברים דרך הנוף של אחד מפלאי העולם. גם המעבר דרך ירוחם עצמה הוא פלא עבורי. פלא איך עוד יש שם אנשים… קבוצת ילידים מנומנמים מקיצה משנת הצהרים ומסתכלת עלינו. הרעש ששני הדוקאטים מקימים בעיירה המאובקת מזכיר לי את הבדיחה על הפיל והנמלה שהולכים במדבר, הנמלה מסתכלת אחורה ואומרת לפיל "ואוו, תראה כמה אבק אנחנו עושים"…

אחרי תדלוק ועצירת התרעננות הקבוצה ממשיכה לכיוון שדה בוקר. כביש 204 הוא מתכון לתאונות בטוחות עם גמלים, כבשים, או סתם נ"נים צבאיים שהנהגים שלהם נרדמו לרגע על ההגה (וזה קרה לא מעט פעמים במהלך שירותי הצבאי באזור). השבת הכביש ריק לחלוטין, וכעת כשטנק הדלק מלא זו שוב הזדמנות לתת גז ולהוביל את השיירה. ה- 1098 מרגיש בבית, ומסיבוב לסיבוב אני פותח גז ונבעט קדימה בתחושה שהיא שונה לגמרי מהכוח שאתה מקבל על אופנוע מרובע צילינדרים יפני. אפשר להבין את האופנוע, אפשר להבין את החבילה, אפשר אפילו לרצות כזה ברמה האמוציונאלית.

אנחנו פונים צפונה על כביש 40, ומשם מתחברים לכביש 222 לכיוון צאלים. הכבישים ארוכים, ישרים, פתוחים, ולדעתי עם רוח חזיתית קלה. בשלב הזה אני פשוט נשבר, מוריד את הקצב ונשאר מאחורה בזמן שכמעט כל האופנועים עוקפים ורצים קדימה. הצוואר, הראש, הידיים. כולם כואבים ולי כבר ממש קשה להתמיד בקצב. האיבר היחיד שלא כואב הוא הביצים. אותן אני פשוט לא מרגיש. עד ההגעה חזרה לאזור המרכז אני מתרכז רק בניסיונות שלי להקל על הרכיבה. למרות שהאופנוע באמת מדהים חיצונית, עיצובית, מבחינת הסאונד, המנוע, הכוח, הגמישות בתפעול ואפילו הגימור, אבל קשה, באמת קשה. רכישה אמוציונאלית שכזו חייבת להיות רק עבור מי שמתכוון לרכוב על האופנוע רק בסופי שבוע ורק על כבישים שמתאימים לו.

רציתי לדבר על עוד משהו שצד את עיני. קראתי על מבחנים שנעשו לדגמי דוקאטי שונים במהלך השנים האחרונות, והמשותף אצל כולם היתה חוסר שביעות רצון מרמת הגימור. ממה שאני רואה ומרגיש ב- 1098, אין לי אפילו טענה אחת בתחום הזה. הפלסטיקה יושבת בול במקום וכל המרכיבים פשוט מרגישים טוב.

ברשימת המינוסים, לצערי, אני מציב את נוחות הרכיבה לטווח בינוני ומעלה, את מיגון הרוח הלא קיים, את החום בביצים, את זווית המושב, את מיכל הדלק המגביל את טווח הרכיבה, ואת הצג הדיגיטאלי.

אהה. ואת המחיר.

ברשימת הפלוסים אני מעמיד, גבוה למעלה, את המנוע הגמיש עם המומנט המפלצתי, את הכוח המתפרץ בכל הילוך ומכל סל"ד, את הברקסים הנפלאים (אם כי נשכניים מדי), את המתלים המצויינים (אני רק מדמיין מה יעשה לאופנוע סט אוהלינס מושקע), את הגימור שלא מצאתי בו דופי וכמובן את העיצוב המדהים. לכן בסיכום כללי, עם 36 חודשי אחריות יצרן ומרווח טיפולים גדול, ועם רמת גימור המדהימה קשה להתווכח. אם הייתי יכול להחזיק כלי נוסף רק לאטרף, יש בהחלט מצב שזה היה הכלי.

תודות לסוכנות ליגל על החוויה, נפגש ברכיבה הבאה!

(המאמר פורסם גם בפורום האופנועים בתפוז)