תגית: רכיבות מבחן

מעת לעת קופצים לי פוסטים ישנים יותר שכתבתי. אז הנה, הזדמנות גם עבורכם, לקרוא את מבחני הדרכים שלי ל- 4 אופנועי השרירים החזקים ביותר, הברוטאליים ביותר, הבריונים ביותר – שנסעו על כבישי ישראל.

תנו בראש.

מיצו רוכב על Triumph Rocket 3R – מפלצת בריטית לא מנומסת בכלל עם מנוע 3 בוכנות מוגזם בנפח 2500 סמ"ק, עם 165 כ״ס ב-6,000 סל"ד ומומנט דבילי של 22.5 קג"מ ב-4,000 סל"ד שעליו נכתבה הקלישאה השחוקה "עוקר סלעים". היתרון: אין כאלה דברים, נקודה. החיסרון: המשקל והחום.

מיצו רוכב על Harley Davidson FXDR 114 – מפלצת אמריקאית עם מנוע וי-טווין עצום בנפח של מעל 1800 סמ"ק המפיק רק כ- 90 כ"ס אבל עם 16.3 קג"מ ב- 3,500 סל"ד. היתרון: מנוע מוצלח מאוד של הארלי, עם מומנט גדול מסל"ד אפסי, ופלטפורמת שיפורים אינסופית. החיסרון: המשקל, החום, הארלי.

מיצו רוכב על Harley Davidson Night Rod – עוד מפלצת אמריקאית עם מנוע בנפח 1250 סמ"ק בתכנון פורשה בתצורת וי-טווין עם הספק 122 כ"ס ומומנט של מעל 12 קג"מ. היתרון: האופנוע הכי לא הארלי שהארלי דייוידסון הוציאה אי פעם, לטובה. והוא אשכרה גם יודע לעצור. החיסרון: המשקל וגם העובדה שאין יותר כאלה. המשך…

בואו נגיד את המילה הזו ונוציא אותה מהסיסטם, בסדר? בחייאת, הנה: טימקס.

זה לא טימקס.

וטוב שכך.

אפשר להמשיך? יופי. אז תשימו קסדה ובואו איתי. יהיה כיף.

אחרי שהונדה הפכה להיות מומחית במיחזור מנועים בין כלים מסגמנטים שונים (היא עשתה זאת בעבר עם המנוע של ה- VFR800 וגם של ה- VFR1200, וכאן הם עושים את זה עם המנוע של ה- NC750), ואחרי הוצאתו לגמלאות של האינטגרה 750, הגיע הזמן לקטנוע העל החדש של החברה שיכנס למשבצת שנשארה פנוייה לצידו של ה- X-ADV, ואשר משלים את ליין המותג הכולל דגמי פורצה בנפחי 125, 250 ו- 350 סמ״ק. באוקטובר 2020 השיקה חברת הונדה את קטנוע הדגל המנהלתי שלה – ה-פורצה 750. הציפיות מהדגם החדש היו גבוהות, וכמובן הצורך הכמעט-קלישאתי בהשוואה למה שמוגדר כמלך הסגמנט מבית ימאהה, ומכאן נגזרת גם הסקרנות המובנית: האם הפורצה 750 יודע לתת בראש ולספק חבילה שתהא לא רק מגניבה לפחות כמו אחיו הקרבי אלא גם פונקציונלית ויומיומית, בשילוב איכות בנייה, אמינות וקלה לתפעול?

יצאתי לבדוק, ולקחתי את הכלי לרכיבת מבחן שבה, כמיטב המסורת, אני משלב את כל תוואי הרכיבה שמצופה מהכלי לעבור בהם במהלך חייו – עירוני, בין עירוני, בפקקים ובתנועה הזורמת, ברכיבה שוטפת בית עבודה בית, אבל גם בטיולים של שישי או שבת עם החבר'ה. בכל אחד מהתוואים אני יוצר לעצמי נקודות לתשומת לב, בודק מה מפריע לי, מה עובד מצויין, ומה מפתיע אותי. אני אגיד לכם את זה כבר על ההתחלה: התחושה שאיתה אני חוזר אחרי רכיבה של כמה מאות ק״מ שונה לגמרי מזו שהיתה לי בעשרות הק״מ הראשונים על הכלי.

סביבת הרוכב מרווחת למדי, עם תצוגת TFT דיגיטלית מפוארת, גדולה וצבעונית (עם חיבור לסלולרי לטובת מולטימדיה, קבלת שיחות ופקודות קוליות שלא בדקתי ברכיבה זו) שנראה טוב גם בתנאי שמש ישירה. הטכנולוגיה לא נעצרת כאן, ולפורצה יש תאורת לד חזקה, מאותתים המתבטלים מעצמם, וכן פיצ׳ר שמפעיל איתותי חירום באופן אוטומטי אם הוא מזהה בלימה קיצונית (כמו שיש ברכבים מודרנים רבים).

הפלסטיקה החובקת את הפרונט נראית איכותית למדי, כשבצדדיה יש מעין מגיני רוח קטנים. בניגוד לחלק גדול מהמגה-קטנועים האחרים, בהונדה החליטו כאלמנט עיצובי לפעור מעין חלל גדול בחלקה המרכזי של הקונסולה שדרכו יורד המזלג, ואם תתכופפו מעט קדימה תוכלו לראות דרכו את הגלגל הקדמי. עוד בחלקה המרכזי כפתור ההתנעה ללא מפתח (Keyless) וצמד מתגים קטנים לפתיחה של פתח התדלוק והמושב (אגב, המושב ניתן לפתיחה גם מהשלט של הפורצה, ואנחנו עוד נחזור אליו בהמשך).

המשך…

בכל פעם כשאני לוקח כלי לרכיבת מבחן, ובמיוחד כשמדובר באופנוע חדש, מסקרן, או כזה שיש לי כלפיו ציפיות מוקדמות – אחד הדברים הראשונים שעולים לי בראש כשאני רואה אותו לראשונה ו/או כשאני מניע ויוצא לדרך על המכונה – הוא מילה, שתיים, משפט שיהיו כותרת לכתבה. לעיתים הכותרת אומרת הכל ולכן חשוב לדייק.

כשהגעתי לראשונה לאולם התצוגה המוקפד של טריומף בתל אביב וראיתי לראשונה (בישראל) את הרוקט 3R עברה לי מחשבה בראש: הבוס של הבוס. Say no more.

זהו. אפשר להמשיך. תישארו איתי. יהיה מעניין.

אי שם בשנת 2007 יצאתי לטיול בארה״ב, לקחתי לעצמי פסק זמן של כמה שבועות וחרשתי את הצד המערבי של אמריקה מלוס אנג׳לס בקליפורניה, דרך הכבישים המדהימים שעולים לאורך החוף של האוקיינוס השקט, סנטה ברברה, מונטריי, סן פרנסיסקו והמפרץ, יערות עצי הסקוויה העצומים, מדינת אורגון, פורטלנד והרי הרוקי, ואז מדינת וושינגטון, סיאטל ועד לוונקובר בקנדה. ולמה אני מספר לכם את כל זה? הא! זו היתה השנה וזה היה המקום שבו רכבתי לראשונה על טריומף רוקט (אם כי טכנית, זה לא היה אותו אופנוע למרות שהשם די דומה ואפילו קצת מבלבל – מדובר ברוקט III המקורי, ולא ברוקט 3 נשוא כתבה זו – עוד מעט נסביר למה). כבר אז היה מדובר במכונה יוצאת דופן ששמה הלך לפניה, האופנוע בעל נפח המנוע הגדול ביותר מיצור סידרתי, ואחד האופנועים החזקים ביותר בשוק באותה תקופה. למרות שמבחינת מהירות סופית הוא הגיע "רק" לאזור ה- 240 קמ"ש הוא התפאר בתאוצה שהיא הכל פרט לפוליטיקלי קורקטית. לאופנוע שהיה אז נטול בקרות לחלוטין זה היה וואו. כשרכבתי עליו הייתי מוגבל מאוד בזמן ובגלל החששות הגדולים שלי מפני מפגש אקראי עם משטרת תנועה אמריקאית (ראיתי מספיק סרטים כדי להבין שזו חוויה שלא ארצה לחוות) שמרתי על מגבלות המהירות בקפדנות, וגם כשפתחתי גז זה היה רק בקטנה. אבל זרעי הפורענות נשתלו אצלי במוח כבר אז…

רגע, לא הבנו. רוקט III זה לא רוקט 3?

נכון מאוד. אסביר: מודל הרוקט III המקורי היה רעיון שהתחיל להתגלגל במסדרונות היצרן הבריטי עוד ב- 1999 ואשר נכנס לייצור בשנת 2004. היה זה אופנוע שהיה בראש ובראשונה פורץ דרך בתחומים רבים ולמעשה קבע סטנדרטים חדשים בתחומו – מנוע בנפח מגלומני של לא פחות מ- 2,300 סמ״ק, שלוש בוכנות (שנפח כל אחת מהן הוא יותר מזה של קרטון חלב), צמיג אחורי ברוחב 240, פוזה וסטייל בריטיים למהדרין, וביצועים של אופנוע-על (עם מספרים כמו 0 ל- 100 בפחות מ-3 שניות) שגרמו לכל המתחרים דאז (כמו הארלי דיווידסון עם הנייט-רוד או ימאהה עם הוי-מקס) להשפיל מבט ולהשתין שלולית שמן מרוב פחד. הרוקט III יוצר במספר גרסאות שכללו גם רואדסטר, קלאסיק, ו-טורר. אבל אחרי כמעט 15 שנות ייצור ולאור מגבלות יורו 5 החליטו בטריומף שהגיע הזמן להחליף אותו.

המשך…

זהו. הפעם זה סופי (אחרי הפעם הזו ואחרי הפעם הזו). אחרי 6 אופנועי סוזוקי היאבוסה דור 2 שהיו ברשותי – מהשנים 2008 (כתום שחור), 2010 (כחול כהה), 2012 (אדום בורדו), 2014 (כחול לבן), 2018 (לבן אדום) ו-2020 (שנולד בצבע אדום דובדבן אבל נצבע בהחלטה ספונטנית לצבע אפור בטון עם שחור) – כל אחד יותר מהנה מקודמו – עושה רושם שזהו, תם הפרק הזה בחיים שלי.

בתמונה – בוסה 2020 בצביעה ייחודית:

נהניתי מאוד, רכבתי בשיא הכיף, רכבתי חזק, ולפעמים אפילו חזק מאוד, ובסה"כ יותר מ-100,000 ק"מ מצטברים על בוסות. אפילו עשיתי איירון באט על בוסה ב-2015.

בוסה 2008:

אפשר להגיד שרכיבה של כל כך הרבה שנים וק"מ על הכלי הזה הפכה אותי לרוכב טוב יותר, מודע יותר, אחראי יותר – כי רק מי שרוכב על בוסה ושרד לספר על זה יודע בדיוק שזה כלי שאמנם מצוייד בתחנת כוח גרעינית – מנוע 4 בשורה בנפח מפגר של 1340 סמ"ק שמפיק קרוב ל-200 כ"ס, אבל עם אפס בקרות אתה מקבל בדיוק כמה שאתה סוחט את המצערת, בלי פילטרים ובלי מלאך אלקטרוני קטן ששומר עליך מטעויות… כמה שאתה פותח – זה מה שאתה מקבל… ואם אתה חוליגן חסר מוח אתה מהר מאוד תמצא את עצמך במצב ביש…

בתמונה – אני ובוסה 2012 על המסלול:

בתמונה – בוסה 2010 והדגמת אחיזה:

לכן אפשר לומר שלאורך השנים, הרכיבה על היאבוסה לימדה אותי לתכנן את הקווים שלי, את ההאצות שלי, את הבלימות שלי… לימדה אותי מה זה פאוור וילי בהילוך רביעי, והראתה לי לראשונה בחיי מהירות מדודה של 327 קמ"ש אמיתיים (כמובן על מסלול מירוצים בחו"ל, לא על לוח השעונים כי הוא נעצר ב- 299, אלא מדידה באמצעות ג'יפיאס).

בתמונה – אילוסטרציה:

אפשר להתווכח על המראה שלו, אבל בין אם תאהבו אותו ובין אם לא, אין ויכוח שזהו אייקון מוטורי. אתה רואה בוסה, אתה יודע מה זה. מכונה שיוצרה למטרה אחת בלבד – להיות יותר מהיר מכל אופנוע אחר מייצור סדרתי שנמצא על הכביש. אין עוד אופנועים כאלה.

המשך…

אפשר למנות על אצבעות יד אחת של מומחה חומרי נפץ בדימוס את מספר הפעמים שחברת BMW – שהמציאה, הגדירה ולמעשה שולטת מהיום הראשון על שוק אופנועי האדוונצ'ר בזכות סדרת דגמי ה- R-GS המיתולוגים שלה – הופתעה. אבל כשדוקאטי יצאה ב- 2010 עם דגם המולטיסטרדה 1200 שלה – זה קרה. אופנוע עם פוזה של חוצה יבשות אבל עם DNA של סופרבייק? איך זה בכלל אפשרי? נכון שחברה כמו BMW – שמוכרת יותר GSים בשנה מאשר כל דגמי דוקאטי יחד – לא צריכה להתרגש מאופנוע שמנסה לאגף אותה מהאגף הימני, אבל מסתבר שזה בדיוק מה שקרה. מיטב המוחות במטה החברה במינכן החלו לגרד בראשם ולנסות לראות איך הם מייצרים כלי שימנע זליגה, ואפילו קטנה, של לקוחות שמחפשים פוזה של מגלה עולמות עטוי חליפת רכיבה מושקעת ועם ארגזים בצד, ביחד עם כלי שיכול לתת בראש לאופנועי ספורט ליטר ומעלה על כבישים ציבוריים. Das ist unmöglich (זה לא יתכן) ואנחנו נעצור את זה כאן ועכשיו!

Was zu tun ist? (מה עושים) שאלו אחד את השני המהנדסים הגרמנים המלומדים, וכיוון שהתשובה היתה כבר מונחת לפניהם עם מה שדוקאטי עשו לפאניגלה כדי לייצר את המולטיסטרדה, הכיוון היה די ברור: ניקח את הסופרבייק הכי קיצוני ש-במוו יכולה לייצר – את ה- S1000RR – עם המנוע מרובע הצילינדרים בשורה שמייצר הספקים המתקרבים לאזור ה- 200 כ"ס, עם כל האלקטרוניקה שאפשר למצוא – נכניס את המנוע (אחרי שנעשה לו קצת טיונינג ליותר מומנט על חשבון כ"ס כי בסופו של דבר זה הרבה יותר שימושי ליום יום), השלדה הקשיחה ושאר המכלולים לתוך מעטפת אדוונצ'רית עם תנוחת רכיבה זקופה, נצרף לזה מהלך בולמים ארוך יותר, נוסיף מקום לארגז אחורי ומזוודות כדי שיהיה כי זה חלק מהפוזה, נעדכן אותו עם מיגון רוח גבוה ונקנח לבסוף עם מלא פינוקים – ונקרא לו S1000XR.

וכך היה.

עם הצגת ה- XR הראשון בשנת 2015, שהיה ללא ספק יציאה מעניינת למדי של BMW הוא עורר את העניין של הרבה רוכשים שחיפשו מצד אחד את תחושת הקרביות והיכולות המוטוריות של סופרבייק גרמני מושחז לעילא ועילא, וזאת תוך כדי רכיבה בתנוחה ותנאים נוחים בהרבה, ועם תדמית של "כל מה שאתם עושים אני עושה, אבל בניגוד לכם – אני עושה את זה בזמן שאני שותה בירה, אוכל נקניקיה עם כרוב חמוץ ומקבל מסז' מפנק מהלגה וכריסטינה בזמן שאתם מכווצים לתנוחת עובר וסובלים בזמן הרכיבה"…

לדגם הראשון של ה- XR שתכלס היה שליפה מהירה מהמותן היו כמה עניינים לא פתורים שלא נרחיב עליהם כאן, אבל פאסט פורוורד חמש שנים קדימה ואחרי סדרה של עידכונים קטנים וסידור של הדברים ש, והנה ב- 2020 הוצג הדור השני של ה- S1000XR, אבל זוהי לא מתיחת פנים אלא למעשה אופנוע חדש לגמרי.

עם עיצוב מחודש של הפלסטיקה ויחידת התאורה (הכוללת גם LEDים כתאורת יום, וכן, הוא כבר לא פוזל כמו בדור הראשון) ועם צביעה שבעיני היא מהממת, עם או בלי חבילת ה- M של במוו שנותנת לו נופך ספורטיבי יותר. בצביעת האפור בטון/גואש, או בצביעת הזהב, או בצביעת הטריקולור – ה- XR פשוט נראה יפה, אם כי היו כאלה שטענו שהוא קצת לא סגור על עצמו מבחינה עיצובית – חלקו התחתון מזכיר סופרבייק ואילו חלקו העליון יותר פונה לעולמות האדוונצ'ר. ועל זה אגיד – נו, אז מה?

ל- S1000XR החדש מנוע חדש חזק יותר ומאוזן יותר – 4 בוכנות בשורה באותו נפח כמו הקודם – 999 סמ״ק – מקורר שמן/מים עם שני גלי זיזים עיליים ו- 4 שסתומים לבוכנה – שמפיק 165 כ"ס ב- 11,000 סל״ד ו- 11.6 קג"מ ב- 9,250 סל״ד. אנחנו נחזור למספרים האלה עוד מעט. הכלי זכה גם להפחתת משקל דרסטית של 10 ק"ג (5 מהם מהמנוע ועוד כמה מהזרוע האחורית), ובוצע גם שינוי ביחסי העברת ההילוכים – בהם הרביעי, חמישי ושישי הם יחסית ארוכים יותר כדי לעזור בחיסכון דלק ולהפוך את השיוט לנוח יותר.

המשך…

סופגניה בלי ריבה, שווארמה בלי טחינה, ספגטי בלי בולונז… אתם יודעים, יש כמה דברים שלא משחקים איתם, ואם כן, אז כדאי מאוד שהתוצאה תהיה שווה את זה.

דוקאטי בלי דזמו.

האם מדובר בלא פחות מחילול הקודש? או שמא זהו מהלך טכנולוגי חכם שמאפשר ליצרן להוזיל עלויות ייצור, ובעיקר נותן ללקוחות מנועים שהם לא פחות טובים אבל עם מרווח טיפולים ארוך יותר? זה מסוג הדברים שצריך לברר לעומק, ולשם כך הקרבתי את עצמי, עבורכם הקוראים, ויצאתי ל"שטח" לבדוק. אני מקבל לידיים את המפתח של אחד הכלים המסקרנים שייצרה דוקאטי בשנים האחרונות.

דעתי משוחדת, כך יגידו חלק מהקוראים, כי אני משמש בהתנדבות ובזמני הפנוי כיו"ר מועדון דוקאטי, וזה בסדר. לא אנסה לשכנע אתכם לפה או לשם, אבל מי שירצה ישמע את דעתי על דגם המולטיסטרדה החדש של היצרן מבולוניה, דגם שמביא לדוקאטי לראשונה את בשורת ה"מנוע שהוא לא בתצורת L טווין מסורתית ובלי הגשעפט הזה, נו, איך קוראים לזה? אהה, דזמו" מוזמן להישאר ולקרוא. מי שרוצה את השורה התחתונה יכול כמובן לגלול מטה (אגב, למען הדיוק ההיסטורי, יש לדוקאטי דגמים אחרים שהם לא בתצורת L-טווין, ובעבר היו להם גם דגמים שהיו נטולי דזמו, אבל בואו לא ניתפס לקטנות).

11 שנים אחורה, את דגם המולטיסטרדה הראשון שיובא ארצה בחנתי כבר בשנת 2011. התוכנית של "תעשיות על" שצולמה על פס הייצור שלו (ושעדיין משודרת מעת לעת בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק ואם לא ראיתם – שווה לראות), ביחד עם המידע שהגיע אלינו ממגזינים בחו"ל פתחו תיאבון וסקרנות לדגום את האופנוע: כלי דו-גלגלי שהיה – אז – לא פחות מפורץ דרך מבחינה חדשנית. מעולם לפני כן לא נוצר אופנוע שמגלם בתוכו גם את ה- DNA הספורטיבי של דוקאטי עם מנוע הסופרבייק האימתני שלהם, גם עם מכלולים מהשורה הראשונה הכוללת בולמים מושחזים וסופר-רב-תכליתיים וברקסים לא פחות ממדהימים, כשכל זה תקוע בתוך שלדת טרליס קשיחה שנותן לכלי תנוחה של תצורת אדוונצ'ר וארגונומיה שהופכת אותו לא רק לשימושי ליום יום, אלא לאופנוע רב-גוני – 4 אופנועים באחד!

החבילה היתה מוצלחת, מוצלחת מאוד, ופרט לחיסרון מובנה בתחום השטח, היה מדובר אולי באחד האופנועים המהנים ביותר לרכיבה שעליהם רכבתי אי-פעם כבר אז. ולא רק מהנה, אלא באמת סופר שימושי – זה בהנחה שהמטרה שלך היא לפרק, לגזור ולהשמיד עדרי אופנועי ספורט-ליטר יפניים על כביש הצפון תוך כדי שאתה עושה את זה בנוחות ובסטייל איטלקי, או אם חשקה נפשך לתת בגז עם בת זוג מורכבת ושלישיית ארגזים, או אם סתם רצית כלי לתנועה יומיומית שיפנק אותך גם בתנועה עירונית כאילו הוא קטנוע מפונפן. לך על זה.

נכון, יש את העניין של ה-אוף רואד, אותו אזור דמדומים מלחיץ שהמולטי – לכאורה – אמור היה להצליח גם בו. אבל בינינו, עם גלגל 17" מקדימה, עם משקל של כ- 250 ק"ג ועם לא מעט פלסטיקה, המשמעות של "שטח" לרוב הרוכבים בני התמותה בלי הכיסים העמוקים היא שבילי קק"ל סלולים ותו לא. וזה בסדר. לא באמת ציפינו ליותר מזה.

מאז, המולטי עבר כמה שינויים מבחינה מכאנית מאז שיצא ב- 2010 (ונתעלם באלגנטיות מהדגם הראשון, הברווזון המכוער כל כך, בנפח 1000 סמ״ק שיצא לפניו [כן פתחתי סוגריים מרובעים, פעם היה אפילו מולטי בנפח 620 סמ"ק, נתעלם גם ממנו]). אחרי 4 שנים, בשנת 2015, קיבל דור המולטיסטרדה השני מנוע 1200 סמ"ק חדש עם מערכת DVT (בעלת תזמון שסתומים משתנה ייחודית שמטרתה שיפור התנהגות המנוע לאורך כל טווח הסל"ד והפיכתו ליותר נוח לרכיבה).

שנה מאוחר יותר הצטרף לליין המוצרים גם דגם האנדורו הייעודי (שהיה אגרסיבי הרבה יותר והתפאר גם בגלגל 19" מקדימה, גם בזרוע כפולה מאחורה במקום זרוע חד צידית, גם במיכל דלק של 30 ליטר, במהלך בולמים ארוך יותר וגם בהמון עיצוב ותכנון שייעד אותו לגמוא יבשות).

בשנת 2018 המנוע עבר שוב שידרוג קל, עלה לנפח של 1260 סמ"ק, והפך את ליין המולטיסטרדה למעט יותר חזק (כאילו שזה מה שהיה חסר לו), אם כי בעל אופי מעט פחות רגיז מהדורות הראשונים. מנוע ה-L טווין הגדול הפיק 158 כ"ס ב- 9500 סל"ד ומעל 13 קג"מ של מומנט בשרני ב- 7500 סל"ד – מה שהפך אותו למכונה מושחזת במיוחד, אחת שהיתה על הצד הימני הקיצוני של קטגוריית האדוונצ'רים הגדולים.

וכמובן היתה גם גירסת הקצה – היא דגם ה"פייקס פיק" (על שם המירוץ לעננים שבה שלטה דוקאטי במשך מספר שנים רצופות) – שהגיעה בצביעה מיוחדת, אבל מה שבאמת שעשה את ההבדל הוא השימוש במערכת בולמים מסוג אוהלינס TTX36 שהגיע אל דגם הפייקס פיק היישר ממסלול המירוצים, ג'אנטים קלים של מרצ'סיני שמקטינים באופן משמעותי את המשקל הבלתי מוקפץ ומאפשרים לכלי להרגיש זריז במיוחד, אגזוז של טרמיניוני, מפת Race לניהול המנוע והמון קרבון.

מולטי 1200 פייקס פיק 2011:

מולטי 1260 פייקס פיק 2020:

ואז הגיע המולטי V4.

כולם ידעו שהוא יגיע, אבל הפרטים היו מעורפלים. צילומי הריגול שהתפרסמו טרום הקורונה הראו לנו מכונה מסקרנת מאוד, אבל כזו שיש בה 3 פרמטרים ברורים שבשלב ההוא לא היו לנו תשובות לגביהם:

1. מנוע V4? לא ברור היה אם זה יהיה אותו מנוע שנמצא בפניגאלה ובסטריטפייטר או לא. הוא לא.
2. זרוע כפולה מאחור? היתכן שדוקאטי נטשה את אחד המאפיינים הכי ברורים של המולטי ועברה להשתמש בזרוע כפולה מאחור כמו כל עדרי היפנים? היא כן.
3. גלגל 19" מקדימה? האם דגם המולטי שאמור להיות האדוונצ'ר הכי ספורטיבי שיש בשוק יעבור לגלגל גדול מקדימה כדי לפצות על איזה מחסור לא ברור ביכולות שטח? הוא כן.

וואו כמה שהוא מרשים!

יאללה, חדל קשקשת ברשת. לחיצה קלה על מתג ההפעלה החשמלי, נגיעה בסטרטר בצידו הימני של הכידון, והיידה למלחמה.

קודם כל שווה להתעכב לרגע על התחושות הראשוניות: המולטי שקט יחסית, למרות שהוא מגיע עם אגזוז סליפ-און מקורי של אקרופוביץ'. רוצים רעש? תחליפו לפול-סיסטם… שנית, הוא אמנם נראה גבוה אבל הוא בסופו של דבר לא מרגיש כל כך גבוה, לא כמו הדגם היוצא. מצד שלישי, בעת עמידה במקום ותנועה קלה הוא מרגיש קצת יותר כבד מקודמו. אולי זה עניין של חלוקת משקל, כי בזמן רכיבה כל התחושה הזו נעלמת חיש קל.

המולטי V4 הוא מכונה מאוד, מאוד מהירה. אבל לאו דווקא במהירות הסופית שלו אלא בזריזות שבה הוא מגיע לקצה הסקאלה – הוא קצת פחות מהיר מה- 1260 היוצא ובוודאי לא מהיר כמו ה- 1200 המקורי שהגיע למהירות של מעל 270 קמ"ש – לפי פרסומים זרים המהירות הסופית של ה- V4 היא "רק" כ- 250 קמ"ש. אבל בזכות מומנט שמגיע מסל"ד כל כך נמוך, הכלי מרגיש שהוא פשוט דוחף קדימה בקצב מעורר צמרמורת. הגמישות של המנוע מאפשרת, אפקטיבית ומבלי להגזים, לרוכב לשהות כמעט לאורך כל הרכיבה שלו באופן כמעט בלעדי בהילוך השישי, שיהיה שימושי ל- 90% מהמצבים. לכל השאר –  בשביל זה יש את ההילוך הראשון… שיא ההספק של המנוע החדש מגיע באזור ה- 7,000-8,000 סל"ד.

אבל רגע, יש לו גלגל 19" מקדימה! נכון, העובדה שלמולטי V4 הנוכחי יש גלגל קדמי בקוטר גדול יותר מהסטנדרט היתה אמורה להפוך אותו למעט פחות זריז מבחינת היגוי והטיות מהירות לצדדים. אבל למרבה ההפתעה לא כך הוא הדבר, והוא מפצה על הגלגל המעט יותר גדול בשינוי גיאומטריה שמאפשר לרוכב לרכוב עליו בצורה מאוד ספורטיבית, אם זה מה שירצה. הכלי כאמור מרגיש מעט כבד יותר מהדגם היוצא, אבל הוא זריז הרבה יותר, ועל כך מגיע ח"ח למהנדסי דוקאטי.

המשך…

הפוסט הזה פורסם במקור בשנת 2019 בפייסבוק כתגובה למישהו שביקש חוות דעת על אופנוע ממותג מסויים. חשבתי שזה יהיה נחמד להעלות אותו גם לכאן, שיהיה. מקווה שתהנו.

רצית לרכוב על אופנוע קאסטום? למה זה טוב? לא חבל? חם בחוץ, מלא לחות, יש לך דברים טובים יותר לעשות מאשר לשרוף את זמנך על זה. עזוב אותך רכיבת מבחן. הנה, שירות לציבור, ככה זה ירגיש לך:

יושב

שם ידיים

מתניע

פקה פקה פקה פקה

המנוע מונע

ווררםםם ווררםםם ווררםםם קצת משחק עם הגז בניוטרל

מכניס ראשון, קלאנק

פלוק באק פוק המנוע נכבה

מבט משתומם לצדדים

אהה, לא הרמתי רגלית

מרים רגלית לוחץ קלאץ'

מתניע

פקה פקה פקה פקה

המשך…

את הכתבה הזו אפשר לעשות באחת משתי דרכים. אופציה א', תגללו לשורה התחתונה למטה. אופציה ב', תהיו איתי, תזילו ריר, תזיעו, תתרגשו, תבכו, תחוו צמרמורת ואפילו תצחקו – ואז תגיעו לשורה התחתונה למטה.

תבחרו.

בנתיים קחו ציטוט לזכור אותו להמשך:

…ואז אתה פותח עוד קצת את המצערת, וכשאתה מתקרב לאזור ה- 8,000 סל"ד זה כאילו שיוצא ג'יני מהאגזוז, טופח לך בגסות על הכתף ואומר לך "זוז יא סחבי, זוז, עכשיו אני רוכב"…

יאללה נתחיל.

המושג "סטריטפייטר" לא הומצא על ידי דוקאטי אלא חלחל לתודעתנו לאט לאט… ככל שרוכבים שריסקו אופנועי סופרבייק וכצעד של אילוצי חיסכון כספי החליטו להסב את הסופרבייק עטוי הפיירינגים בעל כידון קליפ-און ותנוחת הרכיבה עוברית שלהם – לאופנוע קצת יותר יומיומי, קצת יותר שפוי, קצת יותר נוח לרכיבה, אבל עדיין תוך כדי שמירה על המכלולים האיכותיים יחסית של התורם המקורי של גופו, על המנוע היחסית אגרסיבי ועל יכולות רכיבה מצויינות יחסית לז'אנר. אה, וזה גם היה נראה מעולה ברכיבות בין בתי הקפה והמפגשים של האופנוענים… היו שעשו את זה עם ג'יקסרים, עם בנדיטים, עם סיביארים, עם אר וואחאדים ואפילו עם היאבוסות. כתוצאה מכך, התפתחה לה באיטיות תת-תרבות שלמה של רוכבים שאשכרה העדיפו את הגירסה תוצרת הבית של אותם לוחמי כביש חופשיים על פני הסופרבייקים המקוריים. וראו היצרנים כי טוב, ורכבו על הגל. כלים כמו K1200R של במוו שהיה אחד מהסבים/סבתות של הז'אנר, אבל גם הונדה CB1000R, סוזוקי בי-קינג, אפריליה טואונו ועוד ועוד – כלים שבהם שמרו על השלדה, המנוע, המכלולים והיכולות של דגם הסופרבייק/ספורט המקורי של האופנוע, אבל ייצרו ספין-אוף עם כידון רחב, תנוחת רכיבה זקופה יותר, ולעיתים טיונינג של המנוע כך שיפיק מעט פחות סוסים אבל עם רצועת מומנט הגיונית יותר. היו גם כלים שנולדו מראש עם הקונספט של היותם לוחמי רחוב, גם מבלי שהיה להם תורם עטוי פלסטיקה. אופנועים כמו הסופר דיוק 990 של קטמ (ולאחר מכן ה- 1290), הספיד טריפל של טריומף ואחרים.

כך, ב- 2009, נולד הרעיון של הסטריטפייטר המקורי של דוקאטי (שבתורו החליף את ה- S4RS). והתוצר היה כלי שנקרא סטריטפייטר 1098, שבינינו בלי שאף אחד ישמע, היה אופנוע לא שפוי. אופנוע סופרבייק נטול פיירינג (וללא מיגון רוח), עם כידון רחב אבל תנוחת רכיבה שנותרה אגרסיבית מאוד ועם מנוע "טסטהסטרטה" L2 בנפח 1099 סמ"ק שהיה היפר אקטיבי על הצד האגרסיבי של הספקטרום ושהפיק 155 כ"ס על משקל יבש של 167 ק"ג. הכלי אמנם לא היה בסט-סלר מטורף על רצפות אולמות התצוגה בבולוניה, אבל מי שרכב עליו חזר כולו עם רעידות, ולא מפרקינסון (היי, אנחנו לא במותג ההוא ממילווקי): מכונת ווילי פסיכוטית המאובזרת במיטב המערכות שרק אפשר (שילדה קשיחה, חישוקי מרצ'סיני קלים, בולמי אוהלינס, בלמי ברמבו, חלקי קרבון וכמובן המנוע שעבר קצת טרנספורמציה מזה של ה- 1198 אבל עדיין נתן בראש – הכל טופ שבטופ)… אופנוע שהסתכל בעיניים של המתחרים היפנים באותן שנים, לעס אותם בלי מלח, השפיל אותם עד עפר, וירק את השאריות בצד הדרך.

אבל לא כולם הצליחו לאלף את המפלצת מבולוניה, ולא חסרו מקרים בהם רוכבים מנוסים ריסקו סטריטפייטרים – בעיקר בגלל היעדר הבקרות (ABS לא היה, ואמנם לדגם ה- S היה טראקשן קונטרול, אבל צריך לזכור שזו היתה תקופה שגברים אמיתיים לא רכבו עם מערכות כאלה) וכמובן גם בגלל ה- DNA המופרע שלו שמשך אליו את הרוכבים הפסיכוטיים ביותר. כדי לפנות לקהל לקוחות קצת יותר שפוי דוקאטי ייצרה גם סטריטפייטר "קטן" (848) שהיה מכונת רכיבה משובחת ויותר קלה לעיכול, אם כי גם הוא לא נמכר בהמוניו, ובאמת אחרי לא הרבה שנים הופסק ייצור הסטריטפייטר (הקטן המשיך עוד כמה שנים אחרי הגדול).

אבל זה הספיק כדי להדליק את הקופיקו להרבה מאוד אנשים.

בזמן שהמתחרים שלחו לכבישים עוד ועוד לוחמי רחובות ודוקאטי שיחררה את אופנועי הפניגאלה החדשים שלה שהחליפו את ה- 1098 ו- 1198, כולם חיכו לסטריטפייטר חדש שיצא במקביל אליהם, אבל נאדה. שנה חלפה, שנתיים חלפו, 7 שנים חלפו, ואז בתחילת יוני 2019 פורסמה ידיעה על כך שדוקאטי ניגשת לתחרות ה"פייקס פיק" בקולורדו עם דגם אופנוע חדש, אופנוע שהוא לא המולטיסטרדה פייקס פיק שאיתו הם ניצחו בשנים הקודמות.

מממ… מעניין.

זהות האופנוע נשמרה בסוד מהציבור, אבל השמועות היו עקשניות: זה סטריטפייטר חדש! כשלבסוף זכינו לראות אותו (אני הוזמנתי למטה בבולוניה ביוני 2019 שם הציגו את הכלי במצבו הכמעט-גמור, עם איסור מוחלט על צילומים מכל סוג שהוא) הוא היה לא פחות ממדהים. הרשתות החברתיות והפורומים התפוצצו עם באז תקשורתי כתוצאה מהחשיפה, וכולם (בעיקר אותם רוכבים פסיכוטיים שזכרו לטובה את הסטריטפייטר המקורי ונותרו בלי "המנה" שלהם במשך יותר מדי שנים) החזיקו אצבעות. גם דוקאטי הימרה עליו בגדול, והיא הציבה את האופנוע על קו הזינוק של מירוץ ה"פייקס פיק" כשעליו רוכב לא אחר מאשר קרלין דאן בן ה- 36, רוכב מהולל שכבר זכה שם בשיאים ובגביעים אין ספור.

המשך…

לפני כ- 7 שנים עת החל בישראל העידן השני של ייבוא סדרתי לאופנועי מוטו גוצי יצא לי לרכוב על אחד מהם – הסטלביו, NTX 1200 – כלי שניסה בזמנו לנגוס ולו במעט בפרוסת העוגה של סגמנט האדוונצ'רים הכבדים שנשלט כמעט ללא עוררין על ידי ה- GS הגרמני. נהניתי, אבל היה לי די ברור שפרט לקבוצה של מאמינים אדוקים לא יהיו הרבה שישימו את הלירטות שלהם עליו. הסטלביו אכן לא היה הצלחה מסחררת בישראל וגם בעולם הוא מכר כ- 7000 יחידות בלבד לפני סיום הייצור שלו ב- 2017 (בעיקר בגלל אי-עמידה בתקנות יורו 4, כיוון שחברת פיאג'ו – הבעלים של מוטו גוצי – לא היתה מעוניינת להשקיע סכומים נוספים בהתאמת המנוע לתקנות בעקבות אי ההצלחה במכירות).

מוטו גוצי – יצרנית האופנועים האירופאי הותיקה ביותר שנותרה בפעילות מאז היווסדה בשנת 1921 (אוטוטו בת 100), כבר מורגלת בתקופות קשות בחייה. אבל תחת שרביט הניהול של הבוסים מפיאג'ו מישהו היה צריך לעשות משהו. ואז הגיע ה- V85TT שנחשף לראשונה כקונספט בתערוכת האופנועים של מילאנו בנובמבר 2017. TT הם ראשי התיבות באיטלקית של "כל סוגי שטח" (Tutto Terreno) והוא ללא ספק מצביע על מטרתו המקורית – כלי בנפח בינוני שמכוון למרכז המאסה של קטגוריית האדוונצ'רים הבינוניים, עם אוריינטציה ברורה לרכיבת שטח לא פחות מאשר לטיולים ארוכי טווח על כבישים מפותלים. בתוך הקטגוריה הזו של אדוונצ'רים בינוניים אמור ה- V85TT להתחרות בדגמים הרבה יותר פופולריים ממנו, ביניהם רבי מכר כמו ה-ימאהה טנרה 700 החדש, ה-ק.ט.מ 790 אדוונצ'ר וה-ב.מ.וו F850GS.

האם הוא מצליח לעשות את זה? אומרים שטבלת המכירות לא משקרת, ועבור מוטו גוצי, ה- V85TT הוא בהחלט רב מכר ש"חרך" את אולמות המכירה במהלך 2019, כשהחברה נאלצת להכפיל משמרות עובדים במפעל שלהם במנדלו דל לריו כדי לעמוד בביקוש שהפתיע גם אותם, ושנתן לה משב רוח רענן ובסט-סלר ראשון מזה יותר-מדי-שנים.

המשך…

היום עברו שנתיים מהשחרור שלי מבית החולים, וזה הזמן לפרסם מבחן רכיבה מעט שונה. לא לאופנוע, אלא לי. למיצו.

העשירי בפברואר 2017 הוא יום שנחרט אצלי בזיכרון להרבה זמן. זה היום שבו כמעט הפסקתי להיות.

יום שישי, אחרי טיול קצר ונחמד לאזור הרי ירושלים. אני, ביחד עם כמה חברים, רוכב בכביש היורד ממערת הנטיפים לכיוון בית שמש. גלגל קדמי עולה על כתם סולר שנמרח על הכביש לאורך עשרות מטרים, הכידון מאבד כיוון, ואני מבין שזהו. אני נוטש את האופנוע באופן יזום, וזהו, יש לי שחור בעיניים.

בניגוד לקלישאות הנפוצות, לא עברו לי תמונות של החיים שלי עוברות מול העיניים. לא היה לזה זמן. אמרתי "פאק" בקול רם, וזהו. את הבום החזק אני מרגיש בגוף שלי עד היום. בום כזה, עוצמתי, שמזעזע את כל הגוף, כזה שאי אפשר לשכוח.

לפעמים, כשאני מתעורר בקפיצה בלילה זה מהבום.

אני פותח עיניים, רואה שמיים דרך פתח קסדה. אין לי תחושה ברגליים ובכל פלג הגוף התחתון, אני לא מסוגל להזיז אותן. אני מבין שאני בבעיה. הנשימה הופכת להיות קשה מרגע לרגע, אני הולך ונעלם. אגב, אף אחד לא יודע איך זה קרה, אבל כן, אני יחף. לאן עפו 2 מגפי הרכיבה שנעלתי? הנה, הן זרוקות על הכביש בתמונה מעל.

שריפה גדולה, עשן, "אל תגעו לו בקסדה!", "בואו נזיז אותו כי האש קרובה!". חברים שמונעים ממתנדבים להוריד לי את הקסדה ובכך כנראה הצילו לי את הרגליים. אוף.

אמבולנס, "איך קוראים לך?", פתיחת וריד מרכזי באזור החזה, ופה אני דועך. חושך.

גם אחרי שהחזירו אותי, זה היה ממש על הקצה. ביליתי כמעט שבועיים בטיפול נמרץ, עברתי 3 ניתוחים, שכבתי חודש במיטה ללא יכולת להזיז את הרגליים, שבועות של כאב, צעיף משי שמתלפף סביב צווארי דרך ערפילי נרקוטיקה שלעולם לא מספיקים וכאבים שלעולם לא מפסיקים. אבל כשאני עוצם עיניים אני רואה לנגד עיני כאב אחר, של אלה שאני יקר להם. המוני אנשים באים לבקר, ממש נון סטופ, עד כדי כך שהיה צריך לנהל רשימה. וזה מחזיק אותי למעלה.

המשך…

מותג האופנועים האמריקאי "אינדיאן" נחשב כמותג אייקוני בעולם הרכב הדו-גלגלי, עם שורשים שנשתלו כבר בתחילת המאה ה- 20. ב- 1920 השיקה אינדיאן את הסקאוט המקורי, דגם שיוצר עד 1949. אך בעקבות מלחמת העולם השנייה נקלעה החברה לקשיים וסגרה את שעריה ב-1953.

מאז נעשו מספר ניסיונות להחיות את המותג המיתולוגי עם הצלחה מוגבלת (בין היתר על ידי שימוש באופנועים מתוצרת אנפילד הבריטית, שימוש שלא כדין בשם המותג כדי לייצר מיני-בייקס באיטליה, ואפילו ניסיון אחד לשיתוף פעולה עם דוקאטי). ב- 2011 רכשה חברת פולאריס את הזכויות למותג ופתחה בפעולות רציניות להחייאתו, וב- 2017 החלה חברת ד.ל.ב (יבואנית KTM ופולאריס, בין היתר) לייבא את אופנועי אינדיאן לארץ הקודש.

הזיקה שלי לאופנועים מהסוג הזה נוטה לאפס, וגם על מה שנקרא בישראל כ-קאסטום אני לא ממש אוהב לרכוב. אבל היות שההזדמנות נקרתה לדרכי, אמרתי יאללה. מה יכול להיות. נותנים לך לימונים וגו'.

ככה היה נראה הסקאוט המקורי (ויקיפדיה). בינו לבין הדגם הנוכחי אין שום דבר, פרט אולי לעובדה שמדובר בכלי רכב בן שני גלגלים… אבל אין כמו לפרוט על מיתרי הנוסטלגיה, והאמריקאים מתים על זה:

לפני שאתייחס לדגם הנוכחי, אי אפשר בלי לתת את פרט הטרוויה החשוב ביותר בתולדות הסקאוט: בין השנים 1962-1967 שימש הסקאוט כאופנוע שעליו ניסה (והצליח) ברט מונרו הניו-זילנדי (מגולם על ידי אנתוני הופקינס הנפלא בסרט "האינדיאני המהיר בעולם") לשבור מספר שיאי עולם במהירות, כשהוא עושה זאת על גבי סקאוט מודל 1920 עליו עבד למעלה מ- 30 שנה. מונרו לא הסתפק במהירות המקסימלית המקורית של האופנוע – כ- 90 קמ"ש, ובמשך כל אותן שנים שקד ועמל על שידרוג כל רכיבי האופנוע כשהוא עושה את כל העבודה במו ידיו. בשנת 1962 הוא גייס די כסף כדי לטוס לארה"ב לסדרה של רכיבות שהתבצעו על פני מישורי המלח הגדולים של בונוויל, יוטה. בשנה זו הוא שבר את שיא המהירות לאופנוע בנפח 883 סמ"ק והעמיד אותו על 288 קמ"ש (כשנפח המנוע המקורי הוגדל ל- 850 סמ"ק). בשנת 1966 הוא חזר והתחרה בקטגוריית שיא המהירות לנפחי 1000 סמ"ק עם מנוע ששודרג ל- 920 סמ"ק, והעמיד את השיא על 270 קמ"ש. בשנת 1967 במסגרת אותה קטגוריה הוא העמיד את השיא על כ- 295 קמ"ש (תוקן לאחר מותו לכ- 296 קמ"ש), שיא המהירות לאופנועי אינדיאן שמחזיק עד לימינו אנו. יצויין שבמהלך אחת הרכיבות הוא נמדד על 331 קמ"ש…

עכשיו תסתכלו רגע על האופנוע למעלה ותנסו לדמיין את עצמכם רוכבים במהירות כזו על אופנוע כזה…

נחזור למציאות.

זה לא לימון. זה פאקין פומלה. אני מגיע בבוקר יום שמשי וחם במיוחד לאולם התצוגה של אינדיאן באזור המרכז. המתחם, המשותף לרכבי סיטרואן, פיג'ו ו- MG, מושקע במיוחד ומקושט לקראת אירוע אחר שאמור להתקיים שם באותו יום. בחזית חלונות הראווה עומד הבובר, שחור לגמרי, מרשים למדי.

המשך…

עם מעל 46,000 כלים שנמכרו, דגמי הסקרמבלר של דוקאטי נוחלים הצלחה עולמית מאז שהוצגו לראשונה ב- 2014. כשיצרן אופנועים מפתח ומוכר דגם שהופך להיות להיט, זה יהיה פשע מצידו לא לפתח ולשכלל את ההיצע המבוסס עליו. גם היצרן האיטלקי מבולוניה לא פראייר ויודע לזהות אווזה מטילת ביצי זהב. וכיוון שכך על ההיצע הקיים של משפחת הסקרמבלרים שכוללת את הדגם המקורי בן ה- 800 סמ"ק על שלל תת-גרסותיו ואת האח הקטן – ה- Sixty2 בנפח 400 סמ"ק, מצטרף כעת גם אח גדול בנפח 1100 סמ"ק שנחשף לראשונה בתערוכת מילאנו ב- 2017 והגיע לאחרונה ארצה, דגם שפונה גם הוא לקהל הרוכבים שמאס בשבלוניות של הדגמים היפניים, ומחפש סטייל ועיצוב בנוסף ליכולות רכיבה דינאמיות.

הרבה אופציות, ויש עוד:

https://scramblerducati.com/en

כמו דגם האייקון הצהוב בנפח 800 סמ"ק, גם הסקרמבלר הגדול שנמסר לנו ע"י היבואן לרכיבות מבחן מגיע בצביעה הצהובה הבולטת מרחוק. אי אפשר לפספס את הנוכחות של הכלי, אבל מכיוון שהוא עדיין לא נצפה על כבישי ישראל, גם אלה שמכירים את אחיו הקטן מתבלבלים לרגע כשהם מתבוננים בו. "רגע, מה זה?" היא שאלה שחזרה על עצמה מספר פעמים בעת שני ימי הרכיבה, גם מפי רוכבי דוקאטי מנוסים. הסקרמבלר הגדול מושך מבטים, במיוחד אם אתה מגיע רכוב כשאתה מצוייד בשלל פריטי הלבוש המהווים את אותו "לייפסטייל" שמזוהה עם מותג הסקרמבלר – מעיל, קסדה צבועה בצביעה מיוחדת, כפפות עור חומות ומגפיים תואמות. וזו הגדולה של דוקאטי בכל מה שקשור לקונספט הסקרמבלרים: פנייה לא רק אל התחושות הנובעות כתוצאה מהרכיבה עצמה (ולא שהרכיבה רעה, בכלל לא!), אלא בעיקר לסגנון החיים והמסר שאותו מבקש הרוכב או הרוכבת להעביר: "אני קול, זו הפוזה שלי, תראו איזה מגניב".

בגלל שזה דוקאטי. ואפילו שזה לא באדום.

הקטלוג מלא, רק תבחר את מה שעושה לך נעים בלב:

https://scramblerducati.com/en/accessories

המזלג הקדמי המאסיבי של הסקרמבלר מנצנץ בצהבהב, משתלב היטב עם מיכל הדלק ושאר האלמנטים המעוצבים. האופנוע לא נראה גדול בפני עצמו, אבל בהשוואה לדגם האייקון מבחינים מיד בהבדלים: צמד אגזוזים נאים למראה מתחת לזנב, אם כי מי שמחפש סאונד מוטב שיחשוב מהר מאוד להחליף אותם במשהו אחר כמו האגזוז הכפול החד-צידי של טרמיניוני, כי המערכת הפליטה המקורית היא לא מהסוג שיגרום לזקנות להפיל את התותבות שלהן בזמן שאתם חולפים לידן ברחוב.

כמעט ואין שום חלקי פלסטיק מיותרים באופנוע. והמעט שישנו, מוסתר בקפידה. איכות ההרכבה מעולה, כשהכל מרגיש ונראה "יושב בול במקום". מקדימה מתהדר הסקרמבלר ביחידת התאורה משוכללת למראה, מורכבת מתאורת לדים יפהפיה (שניתן לקבוע האם היא דולקת או לא) המותקנים בהיקף של פנס עגול "סקרמבלרי" ומתכתי, המחולק ל"רבעים" בהתאם לתאורה ההיקפית. מעליו יש "כלום". נאדה, בעצם רואים את הכביש לפני הגלגל הקדמי דרך חצי עיגול שנוצר כתוצאה מכיפוף צינור הבלמים הקדמי. נקי, מעוצב, אסתטי.

תתעלמו מהברחשים לרגע:

הכידון רחב למדי ונוח לאחיזה, מאפשר הטיות מהירות של האופנוע באמצעות פקודות היגוי הפוך מדוייקות. החיבור למזלג מרגיש הרבה יותר קשיח מאשר בדגמים הקטנים יותר כשמאמצים אותם במיוחד, מה שמאפשר תחושה בטוחה יותר בעת רכיבה בכבישים מפותלים. על הכידון בתי המתגים סטנדרטיים למדי, ודפדוף בין שלל האופציות על הצג מאפשר לנו כניסה למערכת ההגדרות של האופנוע ובחירת מצבי מנוע – גם בזמן נסיעה. לא ניתן לשנות הגדרות בעת שהאופנוע נע, אבל היי, יש לנו ביטול איתות אוטומטי מצויין ותאורת LEDים הניתנת לקונפיגורציה. הכידון כמעט נטול ויברציות, והמראות סבירות למדי ומאפשרות מבט טוב אחורה מבלי שהתמונה תטושטש ע"י רעידות מיותרות. בחלקו הקדמי הימני של הכידון יחידת התצוגה המעוצבת בצורה ייחודית המתכתבת עם העיצוב בסקרמבלר 800 – פס אחד מצידו השמאלי של עיגול – ונותנת תחושה "מנותקת" משאר האופנוע כיוון שהיא מחוברת אליו בצורה מעניינת, כמעט "צפה" באוויר, וזה ברור במיוחד לאור העובדה שלאופנוע אין שום מיגון לרוח (ניתן כמובן להתקין כזה אופציונלי, אבל מי ירצה לקלקל את הפוזה?). כמו בסקרמבלר הבינוני, גם לוקח כמה שניות להתרגל לפס הסל"ד הנמצא בחלק פחות אופייני של המעגל – בחלקו התחתון. מעבר למד מהירות יש את כל שאר האלמנטים החיוניים כמו מד דלק, תצוגת הילוכים (מעולה ומאוד פונקציונלית), שעון, מצב בקרת האחיזה ומפת המנוע, וכל שאר הפיצ'יפקעס.

כן, גם זה מלוכלך:

המשך…

מאת: אופיר גולן

BMW F800R מיוצר כבר 6 שנים, אך נחשב לאחד הדגמים הקצת פחות מוכרים לציבור מתוך ליין הדגמים של היצרן. בעולם, במהלך 2015 נמכרו 5,971 יחידות מהאופנוע. הרחק מאחורי שיאני המכירות של היצרן: ה- R1200GS, או גרסאת האדוונצ’ר שלו שנמכרו בכמות של 41,692 כלים, ובסה"כ היוו כמעט שליש ממכירות היצרן העולמי.

בארץ ובעולם, תחום אופנועי הנייקד הבינונים גדל בצורה משמעותית בשנים האחרונות עם הופעת דגמים “בסיסיים” ומבוקשים, להיטי מכירות כמו הימאהה MT07 וסוזוקי SV650. אבל כשה- BMW F800R עמד מולם עם מחיר העומד על 84 אלף ש”ח, הוא היה רחוק שנות אור מאופנועי הקטגוריה שלו. יקר בכ- 10 אלף ש”ח מהימאהה MT09 וב- 14 אלף ש”ח מהקוואסאקי Z900 החדש, ובעצם זול מאופנועים כמו הדוקאטי מונסטר 821 רק בכ- 2,000 ש"ח. 

שוק האופנועים המקומי חווה הוזלות שונות בעיקר באופנועים הללו ונראה היה כי ל- BMW לא היה מענה אטרקטיבי ללקוחות שמחפשים אופנוע ראשון “גדול”, בתקציב ובראש שפוי, ולא רוצים שפע אותיות R בשמו של האופנוע. עבורם המחיר מהווה שיקול מהותי. לכן, כשדלק מוטורס החליטו לחתוך את מחיר האופנוע ל-70 אלף ש”ח ה- F800R התחיל להשמע הגיוני. יצאתי לבדוק האם זה מקרב אותו מספיק, והאם אנו מקבלים מספיק אופנוע בעבור הסכום הזה.

אני אוסף את האופנוע בסוכנות. הסבר מהיר סביב האופנוע, טלפונים לחירום וקצת שאלות נוספות ואני מוכן לצאת לדרך.

מבט ראשון (ומה נשתנה):

ה- F800R מכיל מנוע טווין מקבילי שקיבל ב- 2017 התאמות לתקנות יורו 4 ועם שינויים קטנים שהצליחו להניב 3 כ“ס יותר מהדגם היוצא, עם הספק שעומד על 90 כ“ס. מצערת חשמלית חדשה מבטיחה תגובה ושליטה טובה יותר, מערכות אלקטרוניקה של ABS, חיישני לחץ אויר, מחשב דרך, בקרת החלקה ומצבי ניהול מצערת שונים.

קצת מידע טכני:

לוח השעונים אינפורמטיבי ומכיל שעון מהירות ושעון סל"ד מכניים לצד צג דיגיטלי המכיל שלל אינפורמציה על תצרוכת דלק, מצב מצערת, מצב המתלים, מרחק, צג הילוכים ומד דלק. משקלו 202 ק"ג ומתגלגל על צמיגים במידות 120/70-17 קדמי ו- 180/55-17 אחורי. מזלג קדמי הפוך ומתלה אחורי שניתן לכוון לעומס קפיץ ושיכוך החזרה. אפילו משכך היגוי מגיע פה כחלק סטנדרטי והוא נמצא תחת משולש ההיגוי התחתון באופנוע. הפנס הקדמי הוחלף מהפזילה/קריצה הא-סימטרית שהיה למשהו שהוא נעים יותר לעין. את מצב המצערת וכיוון המתלים החשמליים ניתן לבצע על ידי כפתורים בכידון עצמו תוך כדי רכיבה, נוח למדי.

מתג האיתות בעל מהלך מעט קצר ועם כפפות עבות היה קצת קשה לתפעול, ומתג האור הגבוה בעצם מופעל על ידי דחיפה של מתג האיתות החוצה עם האצבע. משהו שלקח מעט זמן להתרגל אליו.

מיכל הדלק של האופנוע נמצא תחת המושב כך שבעצם "מיכל הדלק" הוא מקום לתיבת האויר. אהבתי שהשרשרת נמצאת בצד הימני של האופנוע, במקום נוח לגישה ולשימון.

אפשר להתחיל?

המשך…

"אתה בטוח שאתה רוצה את המפה החזקה?" שואל אותי עופר מאופרוד, רגע לפני שאני עולה על הקטום… "כן, בטוח". אני עונה, "OK אבל אתה יכול להתחיל במפה רגועה יותר עד שתתרגל" (צריך להרים את הכיסא ולסובב כפתור קטן על מנת להחליף מפות) "לא זה בסדר עופר, באמת". אני עונה.
במכת הגז הראשונה, כשכמעט ראיתי את השמים מהאספלט, לאחר שהקדמי טס למעלה, כמו פגז שנורה מלוע של תותח, דבריו של עופר כמה דקות לפני נשמעו ברורים ומובנים יותר.

צילם- עומרי גוטמן

סטפן הגדול אמר בעבר על ה- 690R שהוא דומה לשלוחה של המוח. אתה עוד לא חושב על הפעולה והאופנוע מבצע. רוצה להאיץ? אתה יוצא מהמקום כמו מתוך לוע של תותח, רוצה לבלום? הברמבו שותלים אותך במכה. בכל זאת מדובר במנוע חריג – הסינגל החזק בעולם בייצור סדרתי – מנוע ה- LC4 האימתני של קטמ עם כמעט 700 סמ"ק ו- 70 סוסים, וכל זה רק על 139 קילו מצומקים. מנוע הסינגל מקורר מים עם שני מצתים והזרקת דלק משלב גם מערכת לניהול מנוע, מערכת המאפשרת מגוון של מצבי רכיבה ומצערת חשמלית – Ride by Wire. המנוע הזה כל כך מוצלח, מרגש ומיוחד שפוגשים אותו בלא פחות מארבעה אופנועים: ב-דיוק, ב- SMR, ובאנדורו של קטמ. בנוסף, אותו מנוע בדיוק נמצא גם בהסקוורנה 701 שזה בעצם עוד אופנוע של קטמ. ארבעת הדגמים הללו חולקים את אותו מנוע בדיוק כשבדגם החדש של 2018 עלתה כמות הסוסים באורווה של ה- 701 ל- 75 ראש, כשכל זה מתפרץ מצילינדר אחד גדול כמו לבה רותחת מתוך לוע של הר געש.

צילם- עומרי גוטמן

המנוע הוא אמנם הדובדבן שבקצפת, אבל כל האופנוע כולו מרגיש כמו מכונת קרב מלוטשת – "Ready To Race" אמיתי. זו מכונה שמשדרת איכות מרמת המכלולים ועד לרמת הגימור המוקפדת. האופנוע נראה כמו סוס ערבי גזעי. גבוה מאוד- 93.5 ס"מ מהקרקע, מרווח גחון מכובד של 28 ס"מ, בולמים ברמה גבוהה – CS 4 – בעלי מהלך מתלה קדמי\אחורי 250\250 מ"מ, בלמים של ברמבו, בלם דיסק קדמי 300 מ"מ בלם דיסק אחורי 240 מ"מ, ולליטוש החבילה מתווסף גם קלאץ' מחליק.

המשך…

מסע הרכיבה הלילי בחג הפסח להר בנטל ברמת הגולן הפך למסורת, וזו השנה החמישית שהוא מתקיים, יוזמה של רוכב בשם זוהר בן דרור שסחף אחריו כמה מאות משוגעים לדבר. הרעיון דומה לזה של הרכיבה למצדה בראש השנה: אחרי ליל הסדר יוצאת שיירת רוכבים ממתחם גלילות לכיוון רמת הגולן לצפות בזריחה הראשונה של החג, שם, על פסגת הר בנטל המתנשא לגובה של 1,170 מטרים. בדומה למסע למצדה גם המסע לבנטל החל במקור ברכיבה של כמה עשרות רוכבים בודדים, ועם השנים גדל מספר המשתתפים. אבל בניגוד לרכיבה למצדה, הרכיבה לבנטל מרגישה אינטימית יותר, פחות המונית והרבה פחות רעשנית. גם כמות המשתתפים לא עולה על מאות, בעוד שמצדה שהפך כבר לפני שנים לאירוע של אלפי משתתפים.

הפעם, החבר שלי למסע הוא האפריליה שיבר 750.

בשישי בצהריים אני אוסף אותו. כמו כל אופנוע איטלקי, לפני הכל, היופי מדבר. השיבר חתיך אמיתי, במיוחד בשחור. נראה מוצק , שרירי. נייקד איטלקי תמיד נראה טוב. הבולם האופקי וזרוע האלומיניום האחורית מקנים לו מראה סקסי ומזמין. גרסת הנייקד (שעברה מתיחת פנים בשנת 2015) התווספה לדגם הספורט תיור אשר נמכרת בישראל מאז שנת 2010. לדגם החדש נוספה מערכת ABS כסטנדרט.

האופנוע משדר איכות מהמבט הראשון, כיאה לאופנועים האיטלקים המודרניים בעשור האחרון. מזלג הפוך, טלסקופים הידראוליים 43 מ"מ, בלמים רדיאליים, ABS, ולוח מחוונים עם תצוגת LCD. האופנוע מבוסס על המנוע של הדורסודורו, וי-טווין בנפח 750 סמ"ק המייצר 95 סוסים. המנוע גמיש וחזק, ומשלב מצערת חשמלית, מערכת Ride-by-wire (רכב-על-חוט), המאפשרת לרוכב לבחור בין שלושה מצבי ניהול מנוע: ספורט, תיור וגשם, המתאימות לרוכבים שונים ולכבישים בתנאים מגוונים. מצב הספורט מיועד להפיק מהמנוע ביצועים מרביים. תיור לרכיבה רגועה והאופציה השלישית – גשם, לתנאי כביש עם אחיזה מוגבלת.

בדיוק בשעה 01:30 אני מעיר את השיבר משנתו. סיבוב מפתח, לחיצה על הסטרטר ושני הצילינדרים האיטלקים מתעוררים בקול נהמה בשרני. זה מתחיל עם גרגור שנשמע כמו: "חכה שנייה, תן להתעורר, בלי לחץ…" וממשיך בצלילי בס גרוניים שבוקעים מזוג הגזוזים הממוקמים מתחת לזנב. לא זוכר מתי בפעם האחרונה שמעתי סאונד חם כל כך מהגזוזים מקורים. לאחר חצי דקה, דקה, של "קח ת'זמן שלך ותתעורר כמו בן אדם" יד ימין מתחילה לעבוד ומכות הגז נשמעות כמו נביחות סקסיות בתוך החניון התת קרקעי. אין כמו סאונד טוב בשביל להדליק את בלוטת החשק. מה שגרם לי להתחיל את הרכיבה במצב ספורט, פול פוואר.

המשך…