מיצו רוכב על Moto Guzzi NTX 1200 Stelvio

לא תאמינו. גם אני לא האמנתי. בארץ הקודש? אני? על מוטו גוצי? למה? איזה סיכוי יש לזה להתרחש?

אבל לא רק שזה קרה, אלא אפילו נהניתי. מאוד. תקראו הלאה. לסיפור הזה יש 3 חלקים. חלקם קצרים מאוד. בואו נתחיל.

פרולוג

בפרקים הקודמים: אופנועים גדולים, קרנפים, משפחת האדוונצ'רים, במוו, המציאו את הקטגוריה, אבולוציה, GS1200, שולטים, יפנים מקנאים, איטלקים מקנאים, יפנים אימפוטנטים, איטלקים פחות, אוסטרים מפרקים לכולם את הצורה בשטח… מוטו גוצי, גם לנו יש, הי, גם לנו, שלנו יותר טוב, לא נכון שלנו יותר טוב, בלה בלה בלה.

מה שבאמצע

אני והסטלביו נפגשים לראשונה על המדרכה של סוכנות עופר אבניר בדרום ת"א. ההתרשמות הראשונית מהכלי היא בערך דומה לזו של אחד שרואה טרקטור של ג'ון דיר, או לחלופין טנק צנטוריון אם אנחנו כבר בקטע של המחשה ויזואלית. צמד פנסים עצומים מבלבל לך את הפרספקטיבה, מעליהם משקף רוח גדול למדי, צינורות מזלג עבים מאוד, שתי בוכנות שנראות כמו אלה של הבימרים אבל רק מוטות בזווית של 45 מעלות כלפי מעלה (ובסה"כ 90 מעלות ביניהם), מהן יוצאים צמד צינורות בעובר של משגר גראד אל עבר אגזוז כפול פתחים שכנראה עוצב בהשפעת סמי הזיה איטלקיים כלשהם. מאחור, צמד ארגזים שאם הייתי ממש רוצה הייתי יכול לגור באחד מהם, ובשני לאחסן את ציוד החורף שלי, וכל זה עומד להיות שלי ליומיים הקרובים.

המוטו גוצי סטלביו נקרא על שם אחד ממעברי האלפים המפורסמים בעולם כולו, שרק העלאת שמו גורמת ליודעי דבר לצקצק בלשונם. כנראה שיש להם סיבה טובה לכך, כי הם מקבלים את אותה ארשת פנים מהורהרת, מבט מרוחק וחצי מצועף, וחיוך טפשי שמרוח להם על הפנים כשהם מזכירים את השם. אתם יודעים, אלפים, שלג, פסגות גבוהות, נוף מדהים, אויר צונן וקר. הברושורים והפרוספקטים שאני קורא מעבירים לי את המסר שכל זה עמד בראשם של מהנדסי מוטו גוצי כשהם תכננו את האופנוע. אולי. רק חבל שהם לא הצליחו להעביר את היופי שהשם הזה אמור לשדר גם לאופנוע. מדובר, ללא ספק, באחד האופנועים הכי פחות יפים שזכיתי לרכוב עליהם לאחרונה, וכאן ניסיתי להיות עדין. אלמלא היו מתחרים נוספים בקטגוריית האופנוע הכי מכוער בעולם סביר להניח שהיה לנו פה מנצח. אבל אני סוטה מהעיקר, וכמו באופנועים רבים וטובים אחרים, העניין העיצובי הוא בעיקר עניין של טעם וריח. אני מניח שיש חובבי גוצי שכבר מזמן חתמו על משכנתא בבנק. למעשה אני מכיר אחד מהם. השני עסוק עדיין בניסיון להרכיב אופנוע משלושה או ארבעה שלדי אופנועים שעדיין שוכבים אצלו בחצר אי שם בעליות לירושלים…

הסטלביו הוא אופנוע גדול מימדים ששוקל לא פחות מ- 270 ק"ג רטובים. עם רוכב לא קל משקל כמוני הוא מתקרב מאוד ל- 400 ק"ג, ואם תוסיפו לו סט מזוודות משולש ואולי מורכבת במימדים גרמניים אנחנו מגיעים בקלות לחצי טון. למזלי, אני (לא) נמצא בדיאטת תה וחוקנים חריפה, כפי שתראו בתמונה שאעלה מיד, ולכן המשקל הזעום שלי לא מהווה בעיה כבדה מדי עבור הגוצי.

סליחה, אני צריך ללמוד להתרכז. זה לא יקרה שוב. נמשיך.

אני וחבר לוקחים את הדרך הכי ארוכה שאני מכיר עד לקצה רמת הגולן. בכבישי השומרון אנחנו רצים קדימה בקצב מהיר. הגוצי אינו האופנוע הכבד ביותר עליו רכבתי. אלא מה, הכידון הרחב, תנוחת הישיבה הזקופה, ומרכז הכובד הגבוה יחסית מצליחים להעלים את המשקל הזה בעת רכיבה חזקה על האופנוע. נכון, לא מדובר במולטיסטרדה של דוקאטי (סופר-בייק בתחפושת טורר), וגם לא במנוע מעורר הקנאה של הקרוסטורר של הונדה, אבל האופנוע בהחלט מאפשר לרוכב להרגיש בבית על גביו. בדיוק כמו שההונדה גולד-וינג העצום נותן לך להרגיש כאילו אתה רוכב על קטנוע, כך גם הגוצי, למרות משקלו והסירבול שלו, בקלות התפעול ובמרכז הכובד המחולק בצורה חכמה, מאפשר לך להרגיש עליו בנוח.

ברגע שהחשש מפני הגודל והגמלוניות נעלם, כל רוכב, גם מתחיל, ירגיש על הסטלביו בבית החל מהרגע הראשון. המנוע גדול הנפח לא מאיים בהתפרצויות כוח בלתי נשלטות או זריקות זנב לא מתוכננות. ההילוכים גמישים להפליא כששיא המומנט נמצא תמיד במרחק סיבוב מצערת קליל. האופנוע לא מרגיש חד כמו אופנועי ספורט, מן הסתם, אבל השילוב של גל ההינע שמרגיש גמיש משהו, הבולמים שמגהצים כל מהמורה ללא חשש ומורא (יצא לי חרוז, אה?), בלמים טובים פלוס, מערכת בקרת אחיזה ו- ABS – כל אלה מייצרים את אופנוע שממש קל וכיף לרכוב עליו. ואל תתבלבלו, לא מדובר בטרקטורון חשמלי של ילדים באחד מאתרי ה"אבא אני רוצה ג'ימבורי" הרבים הפזורים על פני הארץ. בכל זאת, יש לנו כאן עסק עם אופנוע רציני בעל יכולות כביש מצויינות. אבל השורה התחתונה היא זו שקובעת, ואני ממש מופתע לטובה. הסרפנטינות של חמת גדר מעבירות בי חשש קל, אבל במחשבה שניה אני מבין שמה שטוב עבור רוכבי אירופה ומעברי האלפים המושלגים והגשומים בוודאי לא יהווה כל קושי עבורי. ואכן כך היה. כל סיבוב וכל פניה מזמינה פתיחת גז, בהתחלה קצת מהוססת, אבל ברגע שלומדים להכיר את הכלי יותר ויותר, כך הופכת התאוצה לחזקה יותר ויותר.

הזכרתי את האלקטרוניקה, אז שווה להתעמק בה עוד קצת. התחושה היא שהסטלביו קיבל את המתנות האלה רק בגלל ש"לכולם יש כאלה". לא ברור אם הם בכלל נחוצים, או שמא מדובר ביישור קו הכרחי ופוליטיקלי קורקטי. בכל זאת, 105 כ"ס על משקל לא קטן, לא מדובר כאן באיזו מכונת מלחמה מטורפת, בסה"כ יחס משקל/הספק צנועים למדי. בנוסף, התפעול של המערכת, כיוונון המצבים וביטולם, כל אלה דורשים התעסקות לא אינטואיטיבית במערכת התפריטים. את ה- ABS ניתן לכבות, אם רוצים, לפני שיורדים עם הסטלביו לשבילים (יותר מזה לא העזתי, אין סיכוי להרים אותו בעצמך אם אתה נופל איתו, ואם אתה תקוע מתחתיו כשאתה לבד בשבילי רמת הגולן ללא קליטה סלולרית, נו, הבנתם את הרעיון). רכיבה על האופנוע במוד נפשי של "אטרף" תגרום לך להעלות חיוך על שפתיך ולזמר נעימה מאחד ממערבוני הספגטי הטיפוסיים של שנות השישים. האטרף הוא לא באמת אטרף, אבל החוויה המשולבת של אופנוע שמרגיש כאילו הוא רץ קדימה ללא מעצורים, עם התנועה הצידית המגניבה שנגרמת לאופנוע בעת פתיחת גז בעמידה, ביחד עם נוחות רכיבה וקלות תפעול שמצטרפות לתחושת סלחנות שמשדרת כל הפלטפורמה, גורמת לרוכב להנות באמת ובתמים על האוכף.

ולא רק שהוא נעים לרכיבה, אלא הוא גם נוח למדי. מיגון הרוח מעולה, גם בזכות יכולת הכיוונון שלו וגם בזכות אותם חלקי פלסטיק שקופים שעוזרים להסיט את חלק מהרוחב שמצליחה בכל זאת לחמוק מצידיו. מיכל הדלק בנפח עצום של 32 ליטר מאפשר רכיבה לטווחים ארוכים מאוד ללא צורך בתדלוק, משהו שאולי רק דגם האדוונצ'ר של BMW יכול להתחרות בו. כבישי רמת הגולן משמשים תפאורה מצויינת לבדיקת היכולות של הסטלביו, ואני חייב לומר, שוב, שהתחושה מגניבה למדי.

הגוצי מאובזר בכל טוב, וכל זאת במחיר חבילת ה"בסיס". צרפו לכך זוג פנסי ערפל שנראים טוב (אך לא עבדו אצלי), שקע מצית מובנה, סט מזוודות, מגן רוח מתכוונן, מגיני מנוע, מגן גחון איכותי מאלומיניום, מחממי ידיים (שלא ממש עשו שום דבר לטעמי), ג'ק אמצעי, וכן מושב איכותי מאוד, רחב ונוח, המתכוונן לגובה (בין 820 ל- 840 ס"מ, לא האופנוע הכי גבוה בקטגוריה) שמפנק את הישבן של הרוכב והמורכב/ת.

רשימת הפריטים שנלקחה הישר מהקטלוג של במוו לא קטנה. בחלקם, האיטלקים משתמשים בפרשנות משלהם. בחלקם האחר, הם פשוט מעתיקים. חישוקים עם שפיצים, זרוע חד-צידית שחורה, סט מזוודות, אגזוז מצידו השמאלי של האופנוע, ובכלל – כל הלוק-אנד-פיל של האופנוע משדר "אני GS, תראו אותי, אני GS!". אבל הם לא היחידים שעושים זאת, הימאהה סופר טנרה, ההונדה קרוסטורר, הקטמ אדוונצ'ר החדש, הטריומף טייגר שלא נמכר בארץ – כולם יורים מן המותן הישר לכיוונם של הבווארי.

איך הוא בשטח? גם עם משקל כזה על הגלגלים אני בטוח שלא תהיה לאופנוע שום בעיה להתמודד עם שבילי קק"ל כבושים, ואולי מעבר לזה. הכל תלוי בגודל הביצים של הרוכב. מכיוון שניתן לכוון את מצבי בקרת האחיזה וגם לנתק את ה- ABS, ניתן גם לשחק קצת עם הגז ולגרום לכמה החלקות זנב מתוכננות. זה כל מה שאני העזתי לעשות.

סט המזוודות הכפולות בעלות פתחים עם צירים בחלקן הקדמי איתו רכבתי במהלך המבחן היה איכותי למדי (בניגוד לפלסטיקה הפשוטה של הסופר טנרה), אבל הרוחב של האופנוע איתגר אותי לא פעם במעבר בין מכוניות. זה לא שזה הופך את הרכיבה היומיומית לבלתי אפשרית איתן. כלל וכלל לא. פשוט צריך לזכור שרוחבו של האופנוע כעת הוא גדול יותר מהברכיים ומקצות הכידון (שגם הוא רחב למדי). אני יכול רק לשער שבלעדיהן התמרון עם הגוצי היה הרבה יותר נוח, ואני משוכנע למדי שהן גם תרמו להתנגדות הרוח במהירויות גבוהות.

חוזרים ברכיבה מהירה, עד כמה שניתן עם מגבלות התנועה בדרך. כבישי הגליל מתחלפים בנונשלנטיות בכביש שש, בו אנחנו מתמרנים בקלילות בין השיירות האינסופיות של רכבי הליסינגומטיות שחוזרים מבילוי משפחתי של סופשבוע. לפעמים הרוחב של המזוודות גורם לי להאט, אבל בעצם טוב שכך, זה מכניס קצת פלפל לרכיבה המונוטונית. תחנת הדלק הצפונית של כביש שש עוברת אותנו במהירות, ומכיוון שהטווח של הסטלביו אמור לעמוד על לא פחות מ- 600 ק"מ ארוכים מאוד, אני אפילו לא חושב לעצור לתדלק.

אפילוג

מה יעשה רוכב עם ארנק כבד ובו כ- 130 אלף מצלצלין שמחפש אופנוע אדוונצ'ר איכותי וטוב? האם יסכים להוסיף לא מעט כסף כדי לרוץ למלך הבווארי הבלתי מעורער, כמו שאר עדרי הגרופיז? האם יזגזג ויפנה תוך כדי מכירת כלייה לכיוון הסופר-בייק בתחפושת האיטלקי מבית דוקאטי? האם יפזול לכיוון ה- 4 בשורה של היפני מבית הונדה? אולי יעדיף את הפוזה של אופנועי המשטרה החדשים מבית ימאהה? האם יחשוק כמו רבים אחרים בגירסה העדכנית של מלך השטח הבלתי מעורער עד כה מבית קטמ? ואולי ירצה דווקא את השונה, את המוזר, את הבוכנות הבולטות מלמעלה, את הכיעור הברווזי של מוטו גוצי? על טעם ועל ריח אני כמובן לא מתווכח, יש כאלה שממש יאהבו את המראה שלו, ויש כאלה שלא. אבל הגוצי, אם נתעלם מכל נושא האמינות הלא מוכחת (בנתיים) בישראל, משמש כאלטרנטיבה נוחה, יעילה, מאובזרת למדי, קלה לתפעול, ומציב את הרוכב דווקא במשבצת של השונה, של יוצא הדופן, של זה שמסובבים אחריו את הראש.

אגב, אורות הערפל לא עבדו. בעצם רק אחד מהם עבד. אז לא הדלקתי. מזל. קראתי שבפולגז הם התברבשו עם האופנוע והמערכת החשמלית, ובעופר אבניר התנצלו ואמרו שזה קשור לאורות הערפל. מזל.