אני שונא קיץ

הכותרת אומרת הכל. לא הולך להיות פה שום טויסט בעלילה, ולכן אם אתם מסוג האנשים שמחפשים את השורה התחתונה – אתם יכולים ללכת מפה עכשיו.

אני יודע שזה הולך להיות קשה כבר לקראת 5 או 6 בבוקר. התברכתי בבת זוג עם הרבה מעלות טובות, אבל קור היא לא סובלת, ובתור אחת שמעדיפה לישון גם בקיץ במיטה ביחד עם אותה שמיכת פוך אווזים (800 ש”ח, גולף אנד קו, במבצע) גם בקיץ וגם בחורף, אתם מבינים שמזגן היא לא מפעילה. לא כל עוד היא בהכרה. למעשה, מבחינתה, ההבדל היחיד בין ליל קיץ לליל חורף עבורה הוא השאלה האם היא לובשת גם פיג’מה העשוייה מפליז, או לא.

אז לקראת 5 או 6 בבוקר אני בדרך כלל מתעורר עם זיעה חמה שמטפטפת לי מהגבות היישר לתוך העין או הפה (ואז היא חמה וגם מלוחה). ואז אני יודע שזה הולך להיות קשה. המאוורר שזוגתי מרשה לי להפעיל בלילה כבר לא עוזר. אני מרים את המגבת הקטנה שבמקרה נפלה לתוך המזוודה שלי במהלך שהותי באחד ממלונות אירופה ומנגב את עצמי. זה מספיק כדי לאפשר לי להירדם. זה בדרך כלל מספיק לי עד בערך שבע וחצי, ואז זוגתי, שמסיבה לא ברורה אוהבת אותי יותר מאשר היא אוהבת את חשבון החשמל שלה, מדליקה לי מזגן מתוך רחמים (וגם בגלל שהיא יודעת שהיא כבר יוצאת לעבודה ולכן לא תיאלץ לסבול את הקור להרבה זמן). “זאת אהבה” היא מכריזה, ואני, בלית ברירה מסכים. אני אוהב מזגן.

אני מתעורר. כולי ספוג מים. גם הסדין רטוב, וכן הציפה של הכרית. המזגן מרגיע אותי קצת, אבל אני יודע שהיום רק התחיל.

כמו שאתם בטח יודעים, אם אתם קוראים קבועים באתר הזה, אני אוהב אופנועים. אני אוהב אותם יותר מאשר אני אוהב מזגן, אבל היום המאבק קשה מאוד. אני מסתכל מהחלון, רוח קלה נושבת ומנענעת קלות את ענפי העצים של השכן. דרכם אני רואה את האופנוע שלי. חונה בצל, הכיסוי מסתיר לא מסתיר את חמוקיו, שריריו המשורגים נמתחים, ככאלה של שרירן המתאמן לקראת תחרות מר יוניברס.

הערה: כן, זה קצת מטריד גם אותי שאני נוהג לדבר על האופנוע שלי בלשון זכר. אני קורא לו “אבו-מוסא” (הרביעי, למען הדיוק), וזה שאני מתאר אותו כאן כאיזה מר עולם ערבי משוח בשמן עושה גם לי עווית קלה בקצה העין. איך אמר ג’רי סיינפלד? Not that there’s anything wrong with that, אבל אני מצהיר בזאת שאין לי נטיות כאלה. יחד עם זאת האופנוע שלי הוא אופנוע ולא אופנועה, ולכן אני מדבר עליו בלשון זכר.

אין לי ספק שהאופנוע שלי רוצה שאני אשחרר אותו מכבליו ואתן לו לרוץ בסביבת המחייה הטבעית שלו. אני אחד מאלה שהתברך באפשרות הכלכלית להחזיק גם אופנוע וגם רכב פרטי (אתם מבינים עד כמה המשפט הזה אבסורדי ועצוב?). אני מחליט לצאת לעבודה רכוב על גבי האופנוע. למעשה זו החלטה די הגיונית, לאור העובדה שהזמן שיקח לי להגיע לעבודה מתקצר בחצי, אני לא צריך לחפש חניה כשאני שם, ואני אפילו נהנה תוך כדי. מה רע? אני מתארגן על הציוד, מכנסיים ממוגנים, גרביים עבות, טי-שירט שנכנס למכנסיים, מגפי רכיבה נמוכות, לוקח את התיק הקטן שלי, את המעיל הממוגן הקייצי ביד אחת, קסדה וכפפות ביד השניה, ואיך שהוא מתמרן ומוצא יד פנוייה כדי לפתוח את הדלת, לצאת החוצה ולנעול אחרי.

כשאני מגיע לאופנוע ברור לי שזו היתה טעות. השמש הידידותית שהעירה אותי בבוקר מתגלה כשמש שמסוגלת לייבש קרפדת ביצות תוך דקות. אני מתחבא בין הצללים בזמן שאני משחרר את מנעולי האופנוע, מוריד את הכיסוי, מקפל, שם במקום שלו. לא שזה עוזר. 3 דקות של פעולות רוטיניות, עוד לפני לבישת המעיל, ואני רטוב כולי, מים מטפטפים מהשיער אל העורף והאוזניים שלי, טיפות יורדות על מצח רוטב לעבר הגבות, מרטיבות לי את הלחיים. כאן אני כבר מקלל בקול רם.

אני מנגב עם מגבת קטנה נוספת (נסיעה אחרת, מלון אחר, מזוודה אחרת) את הזיעה. אני שם מפתח בסוויץ’, מסובב. מכניס לניוטראל, לוחץ קלאץ’, ומניע. כמה קלישאות כבר נכתבו על סוסים משתחררים וכו’? אז בדיוק ככה. אני לובש את המעיל, שם אטמי אזניים, ניגוב מצח נוסף, קסדה על הראש. קושר, עולה על האופנוע, שם כפפות, מכניס לראשון, ומתחיל בתנועה.

יש לי צורך לעבור מספר כיכרות בדרכי החוצה לעבר הכביש המהיר. הצמיגים עדיין קרים יחסית, אבל החום המהביל העולה מהאספלט מחמם אותם חיש קל. אני פותח קצת גז, אוהב איך האופנוע שלי משחק קצת עם הזנב ביציאה מהכיכרות. ואז אני יוצא לכביש המהיר. הזיעה שהספיקה להצטבר מתחילה לאט לאט להתנדף, וככל שהמהירות שלי גוברת כך גם הרוח. אני נותן לאופנוע את מה שהוא צריך, מעלה הילוכים לאט לאט, מושך קצת את הסל”ד, המכוניות שנמצאות לפני מתקרבות בקצב הולך וגובר. מי שזז לנתיב הימני מקבל ממני את הכבוד. אלה שמתנחלים בשמאל מקבלים את ספירת ה- “3 שניות”. אחת, שתיים, שלוש. אם הם לא זזים ימינה, אני הולך לימין. הקילומטרים רצים אחד אחרי השני, התנועה ערה אבל אני משתחל בין הרכבים, הרווח ביניהם מספיק גדול כדי לאפשר לי שיוט במהירות נאה.

ואז אני מגיע לתל-אביב. הכניסה לעיר, לא משנה מאיזה כיוון בחרתי להגיע, אני נתקל בתנועה הקשה, האיטית, של כל עם ישראל הממהר להיכנס למדינת תל-אביב. ושם אני מתחיל לקלל שוב. האופנוע שלי אמנם קצר, צר וזריז הרבה יותר מגולדווינג, אבל עדיין זה לא קטנוע. אני תקוע בין רכבים, מנסה לתמרן, הרמזורים האדומים מקשים, והחום הנפלט מהמנוע הולך ומתגבר. רגל ימין מתבשלת קלות, וכל הגוף שלי מזיע כמו האסקי סיבירי בחוף הים של אילת. אין רוח, אין תזוזה, אין אוויר. הקסדה המצויינת שלי חונקת, המעיל עוצר כל זרימת אוויר, אני מרגיש את הזיעה נוזלת במורד הגב שלי לעבר התחתונים שלי. לא רוצה לדעת מה הולך שם.

ואז, אחרי 10 דקות של בישול איטי על חום בינוני, כשאני בטוח שהביצים שלי חומות כאילו יצאו מחמין על פלטה של שבת, אז אני מגיע לעבודה. הרוטינה חוזרת על עצמה הפוך, ואחרי עוד 3 דקות אני הולך בצעדים של ברווז מוכה שחין לעבר הכניסה לבניין המשרדים בו אני עובד. אני כבר מוכן להתמוטט, מוריד את המעיל מעלי, מים מרטיבים את המראה בתוך המעלית.

הגעתי לאזור שלי בתוך ה- Open space שבו אני עובד. אני מתמוטט על הכיסא. מוריד את מגפי הרכיבה ובמקום נועל נעלים רגילות. הטי-שירט שלי ספוג. מחליף באחד אחר, לא לפני שאני חוזר על מריחת דיאודורנט אחרי ניגוב עם מגבת נוספת שיש לי בדיוק למטרה הזו במשרד (כן כן, אירופה). אני מסתכל על פיקוד המזגן וקולט שהוא על 30 מעלות… הזוי. אני מסובב את המתג נגד כיוון השעון לכיוון 0 (לא שזה משנה, הטרמוסטט הזה במזגנים המשרדיים האלה, זה לא באמת 30 או 0, זה רק “לא קר” ו”די קריר”). המזגן נכנס לפעולה ואני מסיע את הכיסא שלי אל מתחת לפתח האיוורור בתקרה האקוסטית.

אההה… סוף סוף…

“מי נגע במזגן???!” אני שומע אותה צועקת מאחורי קיר.

כן, אני והיא עובדים באותו משרד.

אני שונא קיץ.

7 Comments

Add a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נגישות