יופי. נכנסתם. עכשיו תשארו איתי 3 דקות.
מראש אני מזהיר אתכם – זהו פוסט שמטרתו היא אחת בלבד: לגרות ולמשוך את חוט המחשבה שלכם למחוזות שאולי לא הכרתם, ולגרום לכם לעצור לרגע ולנסות לראות האם האמור בו ישים עבורכם.
הוא כן.
כמה "כמעטים" היו לך?
תעזבו את הפלאפון רגע (אלא אם אתם קוראים בו עכשיו), ותעשו חשבון נפש קטן. שנה אחרונה, שנתיים, אולי שלוש. אם יש לכם סבלנות – אפילו עשר. תחשבו על כל הרכיבות שלכם: טיולים, קבוצתיות, סולו, רכיבה יומיומית לעבודה או ללימודים.
עכשיו נסו להיזכר בכמה פעמים חוויתם "כמעט". סיבוב שנכנסתם אליו חזק מדי. נתיב נגדי שנשפכתם אליו. רכב שלא נתן זכות קדימה וניצלתם רק בצופר או ברקס. כיכר שמישהו התפרץ אליה מולכם. קרש, שמן, סולר, חול, חיה שחצתה כביש בלילה. עייפות. חוסר ריכוז.
יש לכם בראש "כמעט" אחד לפחות? אם כן – תעצרו כאן. אם יש לכם יותר מדי כאלה, הגיע הזמן לבדוק מה אתם עושים לא נכון. קורס רכיבה מתקדמת, נהיגה מונעת, אולי משקפיים חדשים, אולי אופנוע שמתאים יותר ליכולות שלכם. ואם כלום מזה לא יעזור – אולי גם לרדת מאופנוע. כי אתם מסכנים את עצמכם ואת מי שרוכב איתכם.
אבל זה רק חלק מהעניין.
כמה "כמעטים" היו לך שאתה כלל לא מודע אליהם?
יש "כמעטים" אחרים – כאלה שאתם בכלל לא מודעים להם. נסתרים. סמויים. כאלה שחלפתם על פניהם בלי לדעת שכרגע יצאתם בנס.
פה הפואנטה.
אנחנו חושבים שאנחנו בשליטה. כשאנחנו עוקפים משאית עמוסה. כשאנחנו טסים בכבישי הצפון. כשאנחנו ממהרים לעבודה. כשמורכבת אוחזת בנו חזק ומוסיפה לנו עוד קצת אדרנלין. אנחנו בטוחים שהכל בידיים שלנו.
אבל לא.
לפעמים זו הרכיבה בקבוצה שמגינה עלינו, שנותנת לנו אנרגיות, שמדרבנת אותנו להרחיב את גבולות מעטפת הביצועים שלנו, אל מעבר למה שאנחנו רגילים. אנחנו רוצים להראות שאנחנו שווים. האגו משחק פה תפקיד חזק מאוד, גם אם נתכחש אליו בכל כוחנו. הוא שם.
לעיתים זו הרכיבה לעבודה או לפגישה שאנחנו מאחרים אליה. זה שאני ממהר עכשיו נותן לי זכות לעשות דברים שאחרת לא הייתי מעז. זה שהבוס שלי אמר לי בפירוש לא להגיע אחרי 10, מדרבן אותי להספיק את הרכיבה ב- 8 הדקות שנותרו לי, בזמן שברור לכל שאין סיכוי שאעשה את זה מבלי לעגל הרבה מאוד פינות.
לעיתים זו המורכבת שאוחזת בנו חזק מאחור, בעוד שאנחנו מרגישים את ההתרגשות שלה (ושלנו) בכל פתיחת גז, בכל בלימה חזקה. היא תעריך אותי הרבה יותר כשתראה איזה תותח אני באיילון צפון. היא תבין איזה גבר אני כשהיא תראה את התמרונים החריפים שאני מבצע בזמן רכיבה מטורפת בין רכבים.
לעיתים זו הרכיבה המנהלתית, הקבועה, המונוטונית, שגורמת לי לעשות פעולות שאחרת לא הייתי מעז לעשות. רכיבה על שוליים, חיתוך בין רכבים, קיצור רמזורים, חדירה קטנה באין כניסה. אנחנו מכירים את הציר, הוא מכיר אותנו, ואין סיכוי שיקרה שם משהו כי עברנו שם מיליון פעם בשנה האחרונה. לא?
לא. העניין הוא שאנחנו נמצאים בתוך מאגר ענק של סיכונים, וחלק עצום מהם רלוונטים לנו ביום יום. מדובר על מצבי "כמעט" שאנחנו כלל לא מודעים אליהם. מצבים שבהם אנחנו עוברים על פני קטע כביש וכלל לא חושבים על מה שיכול היה לקרות אילו היינו נתקלים בכתם סולר באמצע הסיבוב (נשמע מוכר?). מצבים שבהם אנחנו חולפים על פני משאית וכלל לא שמים לב לכך שהמטען לא מקובע אליה בצורה טובה והוא עלול להשתחרר ממש עלינו. מצבים שבהם אנחנו מתמרנים בין רכבים וכלל לא שמים לב לכך שאחד הרכבים מחליט לצאת ביציאת המחלף ממש שניה אחרי שאנחנו חולפים על פניו. מצבים בהם אנחנו רוכבים חזק באחד מכבישי הצפון, ושניה אחרי שעברנו, חוצה שועל או תן את הכביש.
כל רכיבה שלנו מלאה "כמעטים" שאנחנו לא רואים. משאית עם מטען לא מקובע. כתם סולר שלא שמנו לב אליו. רכב שמחליט ברגע האחרון לצאת במחלף כשאנחנו בדיוק חולפים. חיה שחוצה את הכביש חצי שנייה אחרי שעברנו. כל "כמעט" שכזה הוא סיכון מיידי ומוחשי לנו ולחיינו, אבל מבלי שאנחנו כלל נהיה מודעים לכך שניצלנו ממוות או פציעה קשה. אנחנו בכלל לא יכולים להתייחס אליו כ"כמעט" פשוט בגלל שאנחנו לא מודעים כלל לקיומו והתרחשותו!
וכאן טמונה הבעיה הגדולה.
אז מה ההבדל בין שני סוגי ה"כמעט"ים – זה המודע וזה הלא-מודע?
בעוד ש"כמעט" מודע מתרחש פעם אחת, פעמיים, חמש פעמים בתקופה של ככה וככה שנים – ויש לו (צריך להיות לו) אימפקט משמעותי על הרכיבה שלי, הרי ש"כמעט" לא מודע עלול להתרחש מאות ואף אלפי פעמים באותה תקופה, פשוט מכיוון שאני לא מודע לקיומו ולכן אני לא יכול לספור או לכמת אותו.
אם אני עושה טעות מודעת – אני צריך להיות מסוגל לתקן את דרכי ולמנוע ממנה להתרחש שנית.
אבל אם אני עושה אלף טעויות לא מודעות – אין לי שום דרך לדעת שהן בכלל שם, אלא אם מישהו יסב את תשומת ליבי לכך (קורסי רכיבה מתקדמת, חברים בעלי ניסיון שאני מעריך את דבריהם וכו'). אני עלול לחזור על אותה טעות אלפי פעמים מבלי שאהיה מודע לכך, ובכל פעם כזו אני בעצם חווה "כמעט", רק שאני לא יודע שהוא שם. אותה עקיפה מסוכנת, אותם תמרונים לא בטוחים בין רכבים, אותה רכיבה מהירה על השול, אותו חוסר מרווח ביטחון ביני לבין משאיות אותן אני עוקף, אותו קו לא נכון בעת רכיבה על כביש מפותל, אותה בלימה לא נכונה, אותה תנוחת רכיבה לא נכונה, וכן הלאה.
כל "כמעט" כזה הוא פחות חיים אחד במשחק. במשחק מחשב יש כמה חיים. בחיים האמיתיים – רק אחד.
יש כאלה ברי מזל שיש להם כמה הזדמנויות, והם יוצאים בשן ועין ממצבים קשים מאוד, מחלימים, וחוזרים לשחק. אבל לא כולם כאלה. ישנם רוכבים שחושבים שהם לא עשו אף טעות (רצינית) במהלך שנות הרכיבה הבוגרת שלהם, ועדיין הם נמחקים ממצבת כוח האדם של הרוכבים בישראל, ועוברים לגור בדירת שיכון בבנייני הקומות בבית העלמין סגולה. מספיקה מכה אחת, מספיקה בלימה אחת לא נכונה, מספיקה חיה אחת שחוצה מולכם את הכביש – כדי למחוק בנאדם סופית, בצורה מוחלטת, ובלי חרטות.
שני ה"כמעטים" – גם זה המודע וגם זה הלא-מודע – שניהם עלולים לחסל אותי באותה מידה.
את אחד מהם – אני רואה כשהוא מגיע.
אבל את השני – אני בכלל לא רואה, וכשהוא מתקיים, אני אפילו לא מספיק להגיד "שיט" לפני שהוא פוגע בי.
מה אפשר לעשות כדי לשפר את סיכויי ההישרדות שלי?
במילה אחת: מודעות.
בכמה מילים: אנחנו חייבים לשבור לעצמנו את הקונספט שלפיו אנחנו בלתי מנוצחים רק בגלל שלא עשינו שום תאונה משמעותית בתקופה האחרונה. לא. אנחנו שבירים מאוד, אנחנו חיים על זמן שאול שמתקצר והולך ככל שאנחנו מתפרעים יותר (גם אם אנחנו חושבים שזו "רכיבה חזקה"). אין רוכב טוב שחי לספר על כך לנכדיו. יש רוכב זהיר, רוכב מודע, רוכב חלק, רוכב נכון, רוכב שמכיר את הסביבה שלו ופועל כדי להתאים את עצמו אליה, רוכב שמצליח לקרוא את התנועה ולתמרן בתוכה בעודו מקדים בשני צעדים את האוייבים שלו.
כל "כמעט" כזה – מודע או לא מודע – יכול להיות האחרון שלכם.
קחו קורסים, לכו לתרגל. מצאו חברים שלא מושכים אתכם לשגעת, אלא כאלה שיעזרו לכם (ואולי אתם תעזרו להם) כדי להיות רוכבים טובים יותר – אבל שיעשו את זה בצורה נכונה וטובה. תקחו אחריות על עצמכם, כי זה לא הרכב שלא ראה אתכם – זה אתם שלא הצבתם את עצמכם בנקודה הנכונה, או שהתקרבתם מהר מדי לצומת. זה לא הסיבוב שהתהדק מהר מדי – זה אתם שנכנסתם אליו במהירות לא נכונה ומבלי להעריך נכון את העקומה. יש מיליון דוגמאות, אבל אני חושב שהבהרתי את הנקודה.
תחשבו על זה. זה יציל את התחת שלכם, זה ישמור לכם על ה"חיים" הבודד שנתנו לכם במתנה, וזה יאפשר לכם לשרוד עוד יום אחד בשדה הקרב הזה. אל תהיו עוד מספר בסטטיסטיקה.
האם המאמר עזר לכם? יאללה, שתפו. יש לכם טיפים נוספים? תנו בתגובות, זה יעזור לאחרים!
(כל התמונות בדף זה נמצאו באינטרנט, וקרדיט מגיע לבעליהם)
