קטגוריה: יצרנים

קודם כל, לפני שאתחיל, גילוי נאות. שניים למעשה.

הראשון, מאמר זה נמצא בסטטוס "טיוטה" כבר למעלה משנה. פשוט לא יצא לי להשלים אותו מאז. לכן, למרות שמדובר באופנוע בן 4 שנים, דווקא מכיוון שהדגם הנוכחי של 2011 זהה לחלוטין לדגם של 2007 המוזכר פה, חשבתי שזה מספיק חשוב לסיים את כתיבתו ולהעלות אותו לפה, סוף סוף. בכל מקרה, נא לזכור שלמרות תאריך הפרסום של המאמר, מדובר על אופנוע משנת ייצור 2007.

השני, מעולם לא רכבתי על הסופר דיוק ברכיבת מבחן. איך זה יכול להיות? ובכן פשוט מאוד. לא היה כזה בנמצא, בישראל, בזמנו. באותה תקופה היה בישראל רק עוד סופר דיוק אחד, שחור. בעליו, כך שמעתי, לא ממש עשה בו שימוש, ואכן כמה חודשים מאוחר יותר החליף אותו בטרייד אין עבור איזה מסור חשמלי או טרקטורון או יאכטה, משהו כזה, לא זוכר בדיוק את הפרטים. כך שנכון לאותו רגע בחיים, המעשה שלי היה בהחלט קיצוני, לא אחראי, ופסיכי. בדיוק כמו שאני אוהב.

אי שם באמצע שנות ה- 2000 KTM לקחו את המרכיבים הכי "אכזריים" באופנועים הטווין ה"רעים" ביותר של אותה תקופה וחיברו אותם יחד ליצירת מופת אחת. במהלך 2007 שודרג הדגם ע"י מיכל דלק גדול יותר, גיאומטריית היגוי משופרת, וכן בלמים מחוזקים. הסופר דיוק 990 של  KTM היה אופנוע נחשק מבחינתי מאז שהוכרז. כל כך נחשק עד שפשוט נכנסתי יום אחד למשרדי היבואן ברחוב שוקן, לקחתי את קטלוג אופנועי הכביש של היצרן, פתחתי אותו בעמוד המתאים, הצבעתי באצבע נחושה עליו, הוצאתי פנקס צ'קים, חתמתי על הצ'ק הראשון, תלשתי אותו מהפנקס והשארתי אותו פתוח על שולחנו של מנהל המותג. "אחד כזה אני רוצה, בשחור/אפור, עם אקרופוביצ'ים וקרבונים וכל מה שאפשר להוסיף לו. מתי הוא מגיע?" את כל זה עשיתי מבלי שאראה את האופנוע, מבלי שאשמע את הסאונד שלו, מבלי שאגע בו, ובטח שבטח מבלי שארכוב עליו.

מנהל המותג הסתכל עלי, ואז הסתכל מאחורי הכתף שלי, מחפש את הוואן הלבנה עם האנשים והחלוקים, הלבנים. משראה שאין אף אחד רודף אחרי, הוא התחיל להסתכל סביבו ועל הקירות, מחפש מצלמות נסתרות שאולי הושתלו לו שם בידי אלמוני. אחרי כמה דקות הוא התעשת, עשה טלפון, ואמר: "בשבוע הבא, רביעי או חמישי, בלי נדר".

פאסט פורוורד שבוע וחצי. המשך…

"סע, יש לך עד 12:30 להגיע לשם, אם תגיע, תוכל לרכוב עליו". ככה, בלי הרבה דרמה אומר לי ישראל, מנהל מותג סוזוקי/אפריליה באבניר. "סע כבר!"

החום של ת"א מעיק עלי במעיל האנדורו שאיתו יצאתי מהבית באותו יום אביבי, אבל חום או לא חום, אני לא משוגע מספיק כדי לותר על ההזדמנות. מבט על השעון – יש לי בערך 10 דקות להיות שם.

לרכוב על Aprilia RSV4.

אני יושב על אוכפו הגבוה של הקרנף שלי, ה- KTM Adventure 990 R (כתבה עליו – בהמשך), וגומא במהירות בלתי חוקית בעליל (לכאורה) את המרחק בין צפון ת"א לסוכנות אבניר שבדרום העיר. יש רוכבים ברי מזל שזכו לטוס לאיטליה להשקה של האופנוע. אני טס באיילון. לפחות המזוודות שלי לא ילכו לאיבוד עם אליטליה, אני מרגיע את עצמי כשאני נוגע ביד שמאל באחת המזוודות של הקרנף.

פאסט פורוורד 10 דקות. האפריליה מחכה לי כבר לצד המדרכה, מתודלק. אני מכניס את הקרנף בדחיפה פנימה אל המוסך, חותם על טופס, ולוקח מפתח.

"תזכיר לי, T זה לא טורינג, נכון? זה טראק, נכון?" אני שואל את יוסי שמוסר לי את האופנוע. "לא יודע. תנסה, מה כבר יכול להיות" הוא אומר לי. אבל אני כבר יודע. אני עולה על האופנוע הלבן, מכניס מפתח לסוויץ' ומסובב. התצוגה הדיגיטאלית מתעוררת לחיים עם הלוגו של אפריליה, ומחוג מד הסל"ד מבצע הקפה של השעון וחוזר למקומו. רחש וקרקוש משאבות דלק ושאר קרביים אלקטרוניים מתעוררים לחיים, ואני לוחץ על כפתור המתנע.

האופנוע קטן מאוד במימדיו הפיזיים. לא רק קצר, אלא גם צר למדי בהשוואה לכל מרובע צילינדרים יפני אחר. הרמת רגל מעל למושב ה- One Seat, ואני מניח עליו את ישבני המוצק. האופנוע גבוה, והמתלים (שבהמשך  תהיה לי רק מילה אחת לומר עליהם – נפלאים!) מתגלים כקשים למדי ולא שוקעים תחת נטל המשקל של גופי החטוב. אבל בהתחשב בעובדה שהרגע ירדתי מאופנוע גבוה הרבה יותר זה לא מפחיד אותי. אם אני נוגע בשתי הרגליים ברצפה, אני מסודר. אני שם רגל אחת על הרגלית. צפוף.

המשך…

לפני מספר חודשים יצרתי קשר עם חבר ותיק מדרום אפריקה. הסיפור שלי שם יסופר בפוסט אחר, אבל כתוצאה מהמפגש הבאתי ארצה מספר מוצרים מעניינים, על אחד מהם ארצה לספר כעת.

החבר, שלמה, הביא אותי יום אחד לעסק שהוא מנהל והראה לי כבל שחור מלופף, כשבקצהו אחד שני תקעים מפלסטיק, ובקצהו השני מיכל מתכתי מאורך. "זה, זה הבסט-סלר שלנו. תכיר, כשתראה מה הוא עושה לא תסכים לחזור ארצה בלעדיו".

"מה זה?" שאלתי אותו כשאני מסתכל על החפץ בידיו. "זה נראה כמו נפץ חבלה תקני" צחקתי.

"אמרתי לך, זה הבסט-סלר שלנו, אני מוכר מאות כאלה מדי חודש" הוא אומר, ולוקח אותי לאופנוע הפרטי שלו, BMW R1150GS שחור. שלמה ממשיך: "כמה תהיה מוכן לשלם כדי לקבל עוד 10% תפוקה מהאופנוע שלך, ביחד עם תצרוכת דלק טובה יותר בכ- 10%? מערכות אחרות כמו פאוור קומנדר ואחרות מבטיחות שינויים בתפוקת המנוע, והן באמת עשויות לספק שינויים אלה. אבל באיזה מחיר? PC עולה לא פחות מכמה מאות דולרים, ומערכות מתחרות עולות אפילו יותר מזה. בנוסף, המערכות הללו מבצעות שינויים במפות ההצתה ובכיוונים של המנוע, ולעיתים השינויים האלה גורמים לתוצאות לא רצויות. עכשיו תראה קסם."

מסתבר שבחור מוכשר אחד מבלגיה יצר מכשיר, אותו מכשיר שהחזקתי בידי, המסוגל לעשות כבדרך קסם נפלאות לאופנועי BMW שונים. החברה הבלגית יצרה קשר עם מספר מפיצים בעולם, ושלמה קיבל את הזיכיון להביאם לדרום אפריקה וגם לישראל. המכשיר, או בשמו המלא Accelerator Module, מתוכנן כדי למלא צורך מהותי של מנועי הבוקסר של BMW – דלק.

אתם מבינים, מערכת בקרת המנוע של BMW מקבלת בכל רגע נתון מידע מ- 5 חיישנים שונים, ועל סמך מידע זה היא מבצעת חישובים והחלטות בנוגע לאיך המנוע צריך לעבוד. אחד החישובים הללו מתייחס ליחס הדלק הזורם למנוע. אבל, בגלל הצורך לעמוד בתקנות זיהום אוויר ורעש, המנוע של האופנוע מקבל פחות מדי דלק מכדי לאפשר תפוקת כוח ליניארית נכונה ואמיתית המתאימה באמת ליכולתו של המנוע. אפשר לומר שהמנוע תמיד "רעב" לדלק. התוצאה של מחסור זה היא העובדה שכדי לשמור על תאוצה מספקת, כדי לשמור על מהירות, כדי לייצר מספיק כוח, הרוכב נאלץ לפתוח את המצערת יותר ממה שהוא באמת צריך, וכתוצאה מכך האופנוע, בלית ברירה, צורך יותר דלק ממה שהוא באמת צריך. כלומר, כדי להסביר את זה שוב למי שלא הבין – בגלל תקנות הזיהום המחשב של האופנוע גורם לכך שהמנוע רעב לדלק, וכתוצאה מכך מפתח פחות מדי כוח. כדי לפצות על המחסור הרוכב נאלץ לפתוח מצערת יותר, ולכן בסופו של התהליך, האופנוע צורך יותר דלק.

המשך…

הרוכב הצרפתי סיריל דפרה מביא לנו ביוטיוב סרטון שבו הוא מלמד כושר. סיריל יודע על מה הוא מדבר, שכן הוא רוכב לא רע בפני עצמו, ובעל לא מעט תארים כולל זכיות בראלי פאריז דקאר בשנים 2005, 2007 ו- 2010, וכן מקום שני בשנים 2003 ו- 2009, וגם השנה – 2011. הסרטון באורך של כ- 15 דקות ומתאר בצורה מפורטת ויפה סט תרגילי כושר שכל אחד מהם בפני עצמו אינם קשים לביצוע (דהיינו גם בטטת כורסא שכמוני יכול לבצע אותם, אם רק היתה לו המוטיבציה…). התרגילים קצרים, פשוטים, וניתן לבצע אותם גם בחדר כושר, גם בחוץ על משטח במידה ואתם משתמשים בהם כדי לסיים ריצה, וגם בתוך הבית. אין בתרגילים צורך בשום אמצעי עזר חיצוני או משקולות, אם כי רצוי שיהיה לכם משטח אימונים רך (מזרן יוגה למשל) ומדרגה כלשהי.

המטרה של התרגילים היא להכין את הרוכב שאמור להיות כבר בכושר מסויים, לקראת תחרות או מירוץ. יש לבצע מספר מסויים של חזרות כחודש לפני התחרות, ולהגדיל את מספר החזרות כשבועיים לפני התחרות. האימונים הללו מחזקים את שרירי השלד העיקריים, אבל בעיקר עובדים על הבטן, גב, וקואורדינציה. הם לא באים במקום אימוני כוח או סיבולת רגילים, אבל הם בהחלט עוזרים לחזק את הרוכב לקראת האירוע הגדול.

הסרטון נמצא פה, אבל חשבתי לסכם בפניכם את 10 התרגילים. זה ישמש גם אותי למעין תזכורת עתידית שאת זה – אני צריך לעשות… המשך…

כן, ככה זה נראה. אחרי שלוש וחצי שנים, אחרי כ- 60,000 ק"מ נטולי תקלות, אחרי 2 אופנועים זהים (או כך חשבתי לפחות), עושה רושם שהגיע הסמן הקיצוני ועידן ההיאבוסה אצל מיצו נגמר.

(בתמונה – אופנוע המבחן של אבניר)

כשאני מסתכל אחורה על התקופה הנפלאה הזו אני לא יכול שלא להרגיש בעצבות מסויימת. שני האופנועים, מדגם סוזוקי היאבוסה (אחד מודל 2008 כתום/שחור נפלא, השני מודל 2010 כחול עמוק מדהים) שירתו אותי בצורה נאמנה וללא טיפה של תלונות או טענות. לא שלי אליהם, ולא שלהם אלי.

את ההיאבוסה הראשון שלי, כאמור מודל 2008, רכשתי אחרי שירדתי מאופנוע נפלא אחד – KTM Super Duke 990 שחור/אפור. האופנוע הזה, שמגיע לו מאמר נפרד, היה האופנוע הלא-נכון בנקודת הזמן הלא נכונה. לאחר שינוי עבודות מצאתי את עצמי נאלץ לנסוע מדי יום כ- 60 ק"מ בינעירוניים מדי בוקר, ועוד 60 בחזרה לביתי, אבל לא רק זאת, אלא גם נסיעות של פעם או פעמיים בשבוע לירושלים, חיפה או מקומות אחרים בארץ. הסופר דיוק היה אופנוע מדהים בפני עצמו, אבל אופי הרכיבה עליו התאים לנסיעות קצרות הרבה יותר, ולכן בצער רב החלטתי להמיר אותו באופנוע אחר שישרת אותי טוב יותר. לאחר בדיקה של המועמדים האפשריים באותה תקופה (אופנוע ספורט-ליטר יפניים, אחד או שניים אירופאיים, ואפילו דו"ש אחד או שניים), התאהבתי ברב-גוניות של הסוזוקי היאבוסה.

(בתמונה – אבו-מוסא הראשון בעת מסירתו)

לאופנוע מנוע מדהים, לדעתי גולת הכותרת של כל הכלי הזה. המנוע בנפח 1340 סמ"ק מייצר קצת פחות מ- 200 כ"ס. רכבתי על אופנועים בעלי הספק דומה או זהה באותה תקופה, אבל שום דבר – לא ה- CBR1000, לא ה- ZX10R, ולא ה- GSXR1000 נותנים את אותה גמישות נפלאה. אופנועים בעלי נפח גדול יותר כדוגמת ה- ZZR1400 או ה- K1200S/K1300S היוו אופציה נאותה, אבל הסוזוקי היה טוב יותר בעיני מאשר הקאוואסאקי המגושם יחסית, ובוודאי זול בהרבה מהבימר ה"מחושמל" להפליא. המנוע של ההיאבוסה מספק לא רק כוח, אלא מומנט (15.5 קג"מ) שאין לי קלישאה אחרת פרט ל"עוקר גלגלי עיניים" מלתאר אותו.

המשך…

הטוב, הרע, והמכוער.

זה מה שעלה לי בראש כשחיפשתי כותרת לכתבה הזו. אין מה לעשות. אינסטינקט. תיכף נסביר.

על הנייר, ה- VFR הוא אופנוע עם עבר היסטורי מפואר שהתחיל אי שם בשנות השמונים ושהיווה את מושא חלומותיהם הרטובים של לא מעט רוכבים שפינטזו על האופנוע. מדובר בכלי חדש המתוכנן למעשה מאפס המתפאר במנוע חדש המפיק 173 כ"ס ומומנט נדיב של כ- 13 קג"מ, ויחד עם זאת משקל לא מבוטל של כמעט 270 ק"ג. כמו בדגמים הקודמים, גם דגם ה- 1200 מצוייד במערכת בלימה משולבת המצויידת עם ABS. לדגם זה קיים גם סט מזוודות וארגז אחורי תואם, אבל מצד שני הוא נטול גאדג'טים אלקטרוניים כאלה ואחרים מהסוג שמתחיל להופיע בשנים האחרונות באופנועים מהסגמנט הזה.

הערה: לאופנוע קיימת גם גירסה האוטומטית המשלבת בתוכה גיר רובוטי מסקרן וכפול מצמד, אבל לצערי בגלל שיקולים כאלה ואחרים (בעיקר כספיים), הגירסה האוטומטית לא מוצעת לציבור, והתוצאה, מבחינתי, היא אופנוע "אופנועי" לחלוטין, וכל הילת מיסתורין שהיתה יכולה לאפוף את הכלי נמוגה מיד ברגע שאתה נתקל בקומבינציית הקלאץ' + רגלית הילוכים הרגילה.

מה שעוד צינן משמעותית את ההתלהבות הראשונית שלי, עוד לפני שראיתי את אופנוע המבחן, היה העיצוב מעורר המחלוקת של החרטום והפירינג. בתמונות שפורסמו בעולם נראה ה- VFR כבאלנה, לוויתן קטן, עם חרטום קצוץ וקמוט, ופנס שמשום מה מביט אליך מלמטה. משהו לא מוגדר בעליל.

יחד עם זאת, עם היסטוריה לא מתווכחים, ולכן בחשק רב שמתי פעמי אל סוכנות היבואן כדי לקחת אחד לרכיבת מבחן. האופנוע חיכה לי בשעות הצהרים על המדרכה, מתודלק ונקי, ואחרי סידור הניירת לקחתי את המפתחות וניגשתי לכלה.

למרות תחושת הכיעור הראשונית (שלא פגה לה גם אחרי שהחזרתי את האופנוע לסוכנות) אני מתפנה להתעכב על הפרטים הקטנים. יש מספר אלמנטים עיצוביים מעניינים באופנוע, ולמרות שעל טעם וריח אפשר להתווכח, אין ספק שהושקע הרבה בעיצוב זה. מיכל הדלק נראה עצום בגודלו החיצוני (אם כי הוא מכיל רק כ- 18.5 ליטר) ומתנשא לגובה רב מעל המושב. בצידיו של המיכל יש מעין פינות בולטות לא ברורות שגורמות לכך שהמרפקים שלך יגעו בו בעת הטיית כידון לאחד הצדדים. המיכל עשוי בחלקו המרכזי ממתכת (מה שמאפשר הצמדת תיק מיכל מגנטי קטן), ומשני צידיו יש חיפויי פלסטיק. חיפויי פלסטיק אלה מתעגלים בצורה מעוצבת לצורת גל שקוע המסתיים בחלקו הקדמי בפנס נמוך, וביניהם יש חריץ המעביר אוויר אל תוככי המנוע. כל הפירינג והפלסטיקה משדרים תחושת יוקרה, והם למעשה מורכבים ממספר משטחים המשולבים זה בזה בצורה עדינה וייחודית. הפנס הקדמי בעל העיצוב השנוי במחלוקת מורכב כיחידה בה החלק העליון מספק את אורות הדרך, ואילו הבליטה התחתונה מספקת את האור הגבוה. משני צידיו יש את אורות החניה כשהם שקועים במרווחים בין הפירינג לבין המסיכה.

המשך…

בקריזה של רגע החלטתי לעבור בסוכנות קמור, יבואני BMW בישראל, ולהגיד שלום למכר ותיק. דבר גרר דבר ופתאום אחרי שיחה קצרה עם הבחור מצאתי את עצמי חותם על טפסים על מנת לקחת R1200S לרכיבת מבחן. בגלל אילוצי זמן שלי ושל האופנוע, אציין בתחילה ואומר שלא מדובר במבחן דרכים מלא, אלא ברכיבת התרשמות בת כמה שעות. אין ספק שלקוצר הזמן יש השפעה מהותית על החיבור בין הרוכב לבין האופנוע, ולמרות שבדיעבד יתברר שהאופנוע במקרה הזה הוא לא סתם אופנוע, אני חושד שחלק נכבד מההתרשמות שלי תהיה לוקה בחסר. אני רושם לעצמי בפנקס שאני, עם האופנוע הזה, עוד לא סיימתי. נראה אם בעתיד אוכל לעמוד בהבטחתי.

(הערה – רכיבה זו התבצעה, כרונולוגית, בזמן שעוד הייתי הבעלים של K1200R מדהים הידוע בכינויו כ"קרמבו", אבל בגלל אילוצי זמן וסניליות הולכת ומתגברת, רק עכשיו מצאתי זמן להעלות את המאמר לפה)

יוצאים החוצה אל הרחבה, ושם עומדת המכונה. אחרי שגומרים למצמץ ומצליחים לפתוח את העיניים קצת מפאת הסינוור של הצבע, לנגדנו מתגלה אופנוע צהוב בוהק עם אלמנטים של שחור במסיכה ובמנוע. לוקח למוח כמה דקות לעכל את מה שהעיניים רואות. אפשר להתרגל לזה, אפשר לקרוא לזה יפה, אבל תכלס התחושה היא שהמעצבים הגרמנים עשו "קומבינה" סטייל הסרט "קומפוט נעליים" (אחד הסרטים הגרועים בתולדות האנושות והיקום בכלל, לדעתי, ביחד עם "הדודה מארגנטינה" ועוד שלל זוועות, אבל זה כבר עניין אחר…). הם לקחו חלק פלסטי עליון של אופנוע כלשהו (אמרתי כבר שהוא צהוב?), ושידכו אותו באפוקסי או בסיכות או בפסטרמה או אלוהים יודע במה לחלק תחתון של טרקטור או מכונה חקלאית או קומביין או משהו אחר. ככה זה נראה. ממש שעטנז. במבט ראשון זה פשוט לא עובר, ויזואלית. לא בהתחלה בכל אופן. בתת-מודע שלך אתה אפילו מצפה למצוא סימני נזילות של סולר או שמן על המנוע, כמובן שאין כאלה, אבל זו התחושה הכללית שהאופנוע משדר.

אני עומד מהצד ומכסה עם כף היד שלי את החלק התחתון של שדה הראיה שלי ומסתכל ב"חצי" העליון של האופנוע – נראה נחמד אבל לא שיא היופי, לא משהו שיגרום לך להזיל עליו ריר. עיצוב גנרי ולא מרשים במיוחד, עם פנס גדול, צמד כונסי אוויר מתחתיו, ועוד שנים בצדדים. מראות עם וינקרים מובנים, מושב ספרטני וקטן מימדים לרוכב, מדרגה ועליה מושב עוד יותר ספרטני למורכב/ת. הפלסטיקה המעטה שיש באופנוע הזה מתחילה עם המסכה הקדמית ומסתיימת, כאילו בחלק אחד, עם מיכל הדלק. באמצע – שוב פעם – הסמל של BMW. לא תקנה כזה אופנוע מבלי להראות לאחרים מה יש לך, נכון?

אני מסיט את כף היד כלפי מעלה ומכסה את חלקו העליון, ומתסכל על החלק התחתון ה"עיסקי" של האופנוע. עולם אחר לגמרי מתגלה לפני, ואלמלא זוג הבונגילות של הצילינדרים זה היה יכול לבלבל את הצופה ולגרום לו לחשוב ששלדת הצינורות משודכת לאופנוע איטלקי רחמנא לצלן. מהצילינדרים המכוסים צלעות קירור יוצאים שני צינורות פליטה עצומים המתעגלים כלפי מטה ואחורה אל עבר מערכת אגזוזים כפולה המחוברת מתחת לזנב האופנוע. צמד האגזוזים שתול היטב ביחידת הזנב ומציג פתחי פליטה אחד מעל השני. בניגוד לאופנועים האיטלקיים עליהם רכבתי, החימום שמרגיש הרוכב הוא לא משמעותי, ואפשר לרכוב ולרכוב אל עבר השקיעה ללא סוף. מצד שני, מורכב/ת פוטנציאלי/ת עשוי/ה לגלות שמושב המורכב/ת גבוה כעת מאוד, מה שעלול לשדר תחושה קלה של פחד גבהים…

ואז אני מסיר את היד כדי להסתכל שוב על התמונה במלואה, ושוב ההלם מכה אותך. על טעם וריח לא מתווכחים, אבל בעיני לפחות, האופנוע הזה הוא לא יפה, נקודה.

המשך…

בתערוכת האופנועים במילאנו לא ביקרתי מעולם. אין לי עורך עשיר שישלח אותי על חשבון העיתון לכמה ימי הנאה מוטורית, ומשום מה לא מצאתי זמן לעשות את זה בעצמי. אבל מה זה משנה, מאז הוצג האופנוע במילאנו בסוף 2007, האופנוע הזה גרם לי לחשוב מחשבות לא ראויות. נכון, להונדה היו (ועדיין ישנם) אופנועים ערומים נוספים בארסנל. ההורנט 600, הורנט 900 – שניהם תאמו לז'אנר שגם יצרנים אחרים לא התעלמו ממנו. אבל ה- CB1000R איננו ממשיך דרכם, ואין בינו לבין משפחת ההורנטים שום דבר וחצי דבר. מדובר באופנוע קרבי, סטריט-פייטר, אגרסיבי, קטלני, בעל מראה עתידני משהו שמזכיר משהו מסרט מד"ב, ואם להיות יותר ספציפי – משהו מהסרט "גברים בחלל". שדך מראה עתידני עם מנוע שנתלש הישר מקרביו של CBR1000RR (וכרגיל לאופנועים מהקטגוריה הזו – עבר שינויים כאלה ואחרים כדי להתאים את עקומת המומנט ואת ההספק שלו לאופנוע מהסוג הזה. מנוע של ה"ציביאר" אמור להפיק לכ- 123 כ"ס, עם מומנט מכובד של כ- 10 קג"מ, כל זאת על כ- 217 קילו של אופנוע) ועל הנייר יש לך כלי שאמור למשוך אליו לא מעט מבטים. ואכן הוא משך.

אני צריך לרכוב על אחד כזה.

נכון, כל בוחני האופנועים בביצת הלבנטיניות המקומית כבר רכבו וכתבו עליו מזמן. אבל אני? אני אינני בוחן אופנועים, וכמו שאין לי עורך שישלח אותי למילאנו, הצד הטוב הוא שגם אין לי עורך שנושף מאחורי עורפי ודורש עמידה בדד-ליינים. איזה כיף לי!

יש רק בעיה אחת. רצה הגורל ועיסוקים אחרים, רכיבות אחרות, ובכלל, הסניליות המתגברת שלי גרמה לעניין להישכח ממני לזמן מה. אבל אחרי שפגשתי את אנשי הונדה באירוע השקת ה- PCX125 לפני מספר ימים (ותודות לתומר'קה הנפלא על החיבור עם האנשים הנכונים), שמעתי קליק קטן והחלק האחרון בפאזל נפל למקומו.

אני הולך לרכוב על CB1000R!

פאסט-פורוורד 7 ימים. אני מגיע לסוכנות הונדה בדרך השלום, והכלה מוצאת החוצה כלאחר כבוד. כלה? במקום כלה מסתבר שמישהו הניח על המדרכה גמל שלמה אמיתי! אופנוע המבחן צבוע בירוק בעל גוון זרחני משהו, לא צבע שרגילים לראות על הכביש, אבל מה אני קטנוני, עזבו את הצבע. האופנוע נראה בול כמו בתמונות. הפנס המשולש עם הבליטה הקטנה שמשמשת לאור הגבוה שמזכיר עין של זבוב המשלים את המראה ה"חרקי", האגזוז המקוצר והקרבי מצד ימין של האופנוע שמחובר ל- 4 צינורות גבריים ומסוקסים שבוקעים מחלקו הקדמי של המנוע, הזרוע החד-צידית היפהפיה מצידו השמאלי והג'אנט המגניב שמחובר אליה, האנדר-טייל הסטרילי עם המחרשה המנדטורית, ועם זנב מיניאטורי ומעוצב. אני עושה סיבוב ומסתכל עליו, בולע את הקווים החדים. אלמנט המשולשים שולט באופנוע, דרך חיפויי הפלסטיק משני צידי הרדיאטור, דרך הצורה המעניינת של הפנס הקדמי, דרך הפרופיל של האגזוז ודרך הזנב החד. בהחלט משרה נוכחות שאי אפשר להתעלם מקיומה.

המשך…

קבוצת "עופר-אבניר", יבואנית מותגי פיאג'ו ואפרילה בישראל, קיימה ביום שישי בין השעות 10:00-16:00, הפנינג מוטורי בזעיר אנפין, ממש חגיגה איטלקית, אצל המפיץ המורשה שלהם באילת, הרי הוא  "שלומי אופנועים". במהלך האירוע הוצגו כל דגמי פיאג'ו ואפריליה החדשים, ביניהם ניתן למצוא כמובן את דגמי הבברלי והנקסוס, ואת הגדלנוע השרירי GP800 (עליו תבוא כתבה בנפרד). מבין דגמי אפריליה אפשר למנות את הדורסדורו, את המאנה האוטומטי, את הפגאסו ועוד. כמות מכובדת של לקוחות קיימים ופוטנציאליים הגיעו לאירוע ונהנו מכיבוד וכן מרכיבת מבחן. לחובבי השטח שבהם ניתנה ההזדמנות לרכוב במסלול שטח עם אלוף ישראל באנדורו, יוני לוי, שהדגים את יכולות אופנוע השטח של אפריליה ה- RXV-450.

הופתעתי, כאדם שלא שורץ באילת יותר מאשר את המינימום הההכרחי (פעם או פעמיים בשנה בית מלון, פעם או שתיים גיחה בטיול אופנועים, וזהו) לגלות קבוצה תוססת של רוכבי אופנועים וקטנועים בעיר הדרומית. עושה רושם שהחיים על דו-גלגלי בעיר לא רק פורחים, אלא מסתבר שמספר הרוכבים על שניים רק הולך וגדל מדי שנה.

תוך כדי שיטוט בעיר על אפריליה דורסודורו אפור/שחור לפתע התחלתי לזהות גם פרצופים מוכרים. מסתבר שלעיר הדומית הגיעה גם קבוצת רוכבים ורוכבות גדולה בהובלתו של אלי בלאו ומספר חברים אחרים. הקבוצה הזמינה אותי להצטרף, וכך מצאתי את עצמי עובר מאירוע לאירוע, ובלית ברירה נאלץ גם לשתות וגם לטעום שוב ושוב ושוב. בשלב מסויים הגיעה רמת האלכוהול בדם לסף מסוכן ולכן החלטתי להפקיד את מלאכת הנהיגה על בת הזוג, מה ששחרר אותי לפתוח באורגיית שתיה פרועה.

לא זוכר מה קרה אחרי זה, אבל כשהתפרים בישבן התאחו ויכולתי שוב לשבת, נזכרתי שהיה מאבק עיקש ביני לבין פרה, אני חושב קראו לה חדווה. אני ניצחתי, ובמשך יומיים לאחר מכן מה שנותר מהפרה התעכל בקיבתי. אכן מחזות קשים. למזלי, בנסיעה הזו לא הייתי רכוב וכך יכולתי להישען אחורה במושב הנוסע במזדה הליסינגומטית הלבנה של בת הזוג, ולפתוח בנוחות כפתור במכנס.

עוד X בחגורה.

הסיבובים המדהימים של הכביש המוביל למצפה רמון עושים לי את זה. הם כל פעם מפתיעים אותי מחדש, אבל לא במובן הרע של המילה. מצד שני, כדי להיות באמת ב- Mode של Fun על הכביש הזה אתה צריך לרכוב על כלי מתאים, ולא פחות חשוב – במהירות המתאימה. פנייה ימנית חזקה, התחושה של האספלט הקרוב לאוזן, הרוח מתחזקת בזמן שאתה סוחט את המצערת ביציאה מן הסיבוב. הנה מגיעה השמאלית, מבט הרחק אל היציאה מן הסיבוב, פקודת היגוי מדוייקת מעבירה את תחושות הכלי אל הידיים, גז קבוע, קבוע, והופה – שוב, פתיחה שמזכירה לך שוב כמה כוח יש לכלי הזה!

כן, אני יודע. הפתיחה של המאמר עלולה לגרום לקורא לחשוב שאני רוכב על איזה ג'יקסר חדש בניילון, משהו מבית היוצר של איזה מוח חולני בעל נטיות סופר ספורטיביות. זה לא.

החלטתי לקחת סוזוקי בורגמן 650, כן, קטנוע, לרכיבת מבחן. ואני נהנה מכל רגע.

המשך…

השם של האופנוע – SM-T – קיצור של Super Moto – Touring (או Traveling – האם אפשר לייצר אופנוע משתי קטגוריות כל כך שונות זו מזו?) – מרמז על הכיוון אליו ירו KTM. מדובר באופנוע כולבוייניק גבוה, נוח להפליא לרכיבות ארוכות, עם יכולת רכיבה במוד "קופיקו" קרבי. עד כאן הכל פשוט. הייתי חייב לבדוק איך זה מתנהג על הכביש.

והו אדוני שפירא, איך שהוא נוסע!

אבל לא נקדים את המאוחר. בצהרי יום חמישי אני מגיע לסוכנות KTM כדי לאסוף את האופנוע. אני מגיע רכוב על האופנוע הנוכחי שלי – סוזוקי היאבוסה כתום/שחור. חם בחוץ, ואני מזיע כמו כלב האסקי באמצע חמסין. לא מזמן גמרתי לטחון לאפה מלאה בשר חתולים משובח באחת השיפודיות באזור, ופעולות בני המעיים שלי גורמות לי לרצון עז לשכב ולנוח קצת. אבל לא. אני לא אתן למיצי (השם יקום דמו) לעכב את מיצו ולמנוע ממני מלרכוב על אחד האופנועים הכי מרתקים שיובאו לארץ בשנים האחרונות.

ולמה בעצם? מה הופך את ה- SM-T לכל כך יוצא דופן, או אולי ננסח את זה בצורה אחרת. מה הופך את ה- SM-T לאופנוע שכל כך מעניין אותי?

המשך…

הכל התחיל בהפתעה. עברתי לי לתומי ברחוב באזור של אבניר, יבואנית סוזוקי, ונכנסתי להגיד שלום. חמש דקות אחרי זה יצאתי עם אופנוע שלא חלמתי שארכב עליו באותו יום. אפריליה דורסודורו. לוח הזמנים הצפוף הכתיב לי רכיבה הרבה יותר קצרה מאשר כרגיל, מה שכמובן אומר שסך החוויות שלי על האופנוע די מצומצם וטווח הקילומטרים אותו אני יכול להשיג די מוגבל. אבל מי אני שאוותר על כזו הזדמנות? קדימה לעלות ולתת בראש.

האופנוע עומד בחוץ, גבוה (אבל לא גבוה בצורה מאיימת כמו ידידי הכתומים). אני עוצר ומסתכל. המראה הכללי של כל הפלסטיקה המשתלב עם חלקי השלדה החשופים, המנוע, והבולם החד צידי הבולט סטייל Versys (אלוהים, חילול השם!) די מוצלח, לדעתי. אפילו המדבקות בעלות המראה המתכתי נראות די איכותיות. זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שמי שחתום על היצירה הזו הוא גם האדם שעיצב עבוד דוקאטי את המונסטר המקורי… החיסרון הויזואלי היחיד במקרה של אופנוע ההדגמה הספציפי שקיבלתי היה העובדה ששילוב הצבעים שחור/אפור/כסף היה אנמי משהו, חיוור, לא הכי מרשים. אני מסתכל בקטלוג של היצרן באינטרנט ומבין שזוהי בחירת הצבעים הכי פחות יפה שאפשר היה לעשות.

אבל באמת למה להתעסק בקטנות. העיצוב עושה את שלו. כנף קדמית המשתלבת לתוך המסיכה. זרוע אחורית מדהימה, צרה, מתכתית, חדה, המזכירה לי עוקץ של דבורה כפול, אולי אחת היפות שראיתי, מתלבשת על צמיג אחורי בגודל 180/55 שנראה עבה ו"גברי" מאוד, יחסית לפרופיל הצר של האופנוע. לא יודע מה קורה עם האיטלקיות בזמן האחרון, אבל אופנועים איטלקים נראים כמו שלא נראו מעולם.

המשך…

מאז שרכבתי על ה- BMW R1200S הצהוב שלקחתי לסוף שבוע מקמור (כתבה עליו תעלה בקרוב) וכשנתיים וחצי לאחר שמכרתי את ה- BMW K1200R השחור/אפור/קרבון שהיה לי, חיכיתי בסבלנות לשים את ידי על אופנוע מבחן אחר של BMW. כשהוזמנתי לרכב על ה- F650GS החדש, קפצתי על ההזמנה, בעיקר מסיבות נוסטלגיות. אפשר לומר שהאופנוע האמיתי הראשון שהיה לי, אחרי GS500E, ואם נתעלם מ- 2 או 3 קטנועים שהיו לי לפניו, היה F650 שחור של BMW. כשקניתי את האופנוע, חדש, בזמנו, הוא היווה עבורי את שיא פסגת שאיפותי. מאז אמנם הניסיון והשנים עשו את שלהם, וכך גם סימון השאיפות, אבל בלב נותרה לי פינה חמה לאופנוע שנייד אותי במשך כשנתיים בכל רחבי הארץ ללא שום תקלה מיוחדת.

מאז הדור ההוא של אמצע שנות התשעים, החליפה BMW את ה- F650 הישן פעמיים כולל טוויסט קטן בדמות ה- CS המוזר. בגלגולו הנוכחי הוחלף ה- F650 ע"י אופנוע חדש לחלוטין עם מנוע 798 סמ"ק בתצורה של שני צילינדרים מקבילים. השם, נותר זהה מסיבות שיווקיות (מה שכמובן קצת מבלבל, כי לידי עומד ה- F800ST שחולק למעשה את אותו מנוע).

עבור BMW, השם GS סימל מאז יצא לראשונה את מגמת ה"גם שטח" שמאפיינת את המשפחה שמכילה כיום את האח הגדול – R1200GS הכבד, היקר והמזווד לעייפה, ואת שני התאומים הלא-זהים – F800GS עם המראה הקרבי, וה- F650GS הפשוט, נמוך וזול יותר. ע"י כך מקווים ב- BMW לכסות את כל טווח ההתעניינות באופנועים שפרט לרכיבת כביש מסוגלים לספק גם, בדרגות שונות של יעילות, רמת Fun לא מעטה גם בשטח (אני חייב להתנצל ולומר שבגלל אילוצי כלי המבחן עליו רכבתי לא יכולתי לרדת איתו מהכביש הסלול, לכן נשאיר את הצד הקרבי להתרשמות מאוחרת יותר).

המשך…

עבר

מיצו היה פעם מאוהב. עיניה התכולות היו מביטות בי ומי שהיה האומץ להסתכל אליהן פנימה היתה התחושה של עומק אינסופי, גופה החטוב…

אוופס, זה לא הסיפור הזה. אבל בעצם… נו טוב, מהתחלה.

פעם מיצו היה מאוהב. בימים ההם היו אופנועים דו-שימושיים מפלצתיים משוטטים חופשי על דיונות במדבריות הסהרה, על גביהם היו רוכבים נורדיים מחוספסים, פניהם צרובות השמש ועיניהם הכחולות היו מקשטים את קירות חדרו הקט. ברגעים בהם היה לבדו היה מיצו שוקע אל מחוזות הדמיון, ובעיני רוחו היה רואה את עצמו כשהוא רוכב על מכונה עם מיכל דלק עצום, ארגזי ציוד מאחוריו, צמיגי שטח מפרפרים על שבילי כורכר אי-שם בערבות ****** (השלם את החסר). כשהיה חוזר לעצמו היה מיצו מניד בראשו, נושף את האוויר שהיה לכוד בריאותיו למשך שניות רבות, וחוזר אל עמל יומו. קשה. קשה. ברבות השנים היה החלום הולך ונמוג, מדי פעם היה חוזר (בעיקר במהלך עונת המירוצים האינסופיים הבין-יבשתיים) אבל הניצוץ נעלם, ומיצו הבין שחלומות ומציאות לחוד.

מיצו הפנים שהוא כנראה אינו מקורץ מן החומר המתאים. יש ביצים לרכיבה ספורטיבית על מכונות מהירות כשד על כבישי ארץ הקודש, ויש ביצי שור למסעות חובקי עולם.

מיצו לא היה שור.

המשך…

החוצה היא יצאה, לבושה חצאית עור אדומה קצרצרה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון. שיער בלונד טבעי שופע, מבט קטלני, שפתיים חושניות. נשענתי לאחור, מתבונן במחוך השחור שמצליח בקושי להכיל בתוכו צמד יצירות מופת. יצירות מופת. שווה להזכיר אותן פעמיים. שמתי לב שאני מזיל ריר. כנראה שגם היא, כי אז היא הסתובבה והפנתה את גבה אלי, וביד אחת היא התחילה לשחרר את הרוכסן של חצאית העור האדומה שלבשה. הרוכסן נתקע. ניגשתי אליה, הושטתי את ידי כדי לנסות לעזור לה. אבל משהו עצר בעדי. ברקע נשמע קול גניחה עמוק וככל שהתאמצתי יותר, כך היא הלכה והתרחקה ממני. הגרגור התגבר, ראשי החל לרעוד בקצב מתגבר ואוזני כמעט התפקעו. האדום הבוהק של החצאית הממאן להפתח התערבל, הסתחרר מולי, ולפתע החל לקבל צורה אחרת לא מוגדרת. הקולות, אם אי פעם היו של אישה, הפכו למשהו אחר, לא ברור, גרוני, חזק, טרטור המזכיר משהו שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע. רוח החלה לנשוב, נדמה כאילו היא מנסה להעיף אותי מעליה. אני מנסה להתמקד, הרעידות מקשות עלי, אבל אני מצליח בקושי מבחין בדגל איטליה קטן, ואיזו מילה קטנה לא ברורה. קשה להתמקד.

התעוררתי שטוף זעה. שוב פעם היא כיבתה את המזגן אני מסנן לעצמי, וקם לאט לאט אל עבר המקלחת, שוטף את הפנים. כאבי השרירים ברגליים החזירו אלי את התמונות, את התחושות של אמש.

רכבתי על דוקאטי 1089!

אני קורא עליו כבר הרבה זמן, מספר לעצמי סיפורים. תשמע, זה לא בשבילך, תראה, זה יקר מדי, זה אופנוע למסלול, הוא לא פרקטי לשום דבר, מה עבר לבחור ההוא בראש כשהוא קנה כזה אופנוע? אבל הנה, סידור כוכבים נדיר בשמיים וסוף סוף! התאפשר לי לרכוב עליו. דוקאטי 1098 מודל 2008, אדום, יפהפה.

המשך…