קטגוריה: יצרנים

מוטו גוצי איפותסיס

האיפותסיס (איפותסיס, כן, לא היפותזה, למרות הרצון לאיית את השם שלו כך) נוצר מרעיון מקורי של אדון איטלקי בשם אלסנדרו לוביסלי, איש עסקים מתחום המיחשוב המתגורר באזור לומברדיה באיטליה. מסתבר שלבחור יש תשוקה בלתי נלאית לאופנועים, רק שבניגוד לנו, הוא מתגורר במקום שבו המדינה מעודדת ותומכת בפרוייקטים כאלה, שלא לדבר על כך שיש להם פה ושם כמה תערוכות מוטוריות "קטנות" ואיזה מסלול מירוצים אחד או שניים (או יותר). המיקום בו פותח האופנוע, העיירה הציורית קסטל מלה, נמצא כמעט במחצית הדרך בין וורונה למילאן, בין מודנה למונזה, מקום בהחלט מוצלח להתחלות מוטוריות.

אז אחרי שאדון לוביסלי רכב על כמעט כל מה שזז, הוא החליט לעשות מה שכל ג'נטלמן איטלקי בעל אמצעים עושה – הוא פונה לסדנת ייצור אופנועים פרטית המנוהלת ע"י אדון אחר – אחד פיליפו ברבקאנה, שמסתבר שהוא מפורסם לא קטן בכל תחום הקפה רייסרים המבוססים על גוצי.

ביחד, ועם עוד כמה מומחים בתחום שאין סיכוי שתזכרו את השם שלהם, הם לקחו את אחד האופנועים הנוכחיים של מוטו גוצי – הגריסו 1200 8V – והחליטו להראות לעולם איך לדעתם האופנוע היה צריך להיראות. הגריסו המקורי הוא אופנוע שעשוי להיראות בעיני חלק מהקוראים כשיא פאר היצירה האיטלקית (כן זיו, אני מתכוון אליך), ובעיני אחרים יש לו סקס אפיל כמו של טרקטור ג'ון דיר. נו על טעם ועל ריח לא מתווכחים, על כל פנים המנוע המקורי של הגריסו מפיק כ- 110 כ"ס עם מומנט נדיב למדי, כך גם בסיס הגלגלים שעומד על 1544 מ"מ לא קצרים בכלל.

המשך…

מיצו רוכב על Aprilia Tuono V4

"תבוא, תבוא תרכב עליו, מה אכפת לך?" אני שומע את הקול מצידו השני של הטלפון "נו בחייאת מיצו, תעשה מערוף, אני אוסיף לך גם את הבלונדה ההיא ששמת עליה עין…"

"השתגעת?" אם זוגתי שתחייה רואה אותי עם בלונדה – עלי השלום. "טוב בסדר" אני מתרצה "אבל רק בגלל שזה אתה" אני מוסיף לו אחת בקטנה, שירגיש טוב.

האפריליה טואונו (כן, "טואונו" – רעם, באיטלקית, ולא "טואנו") עומד מולי על המדרכה מול סוכנות אבניר בדרום ת"א. האסוציאציה הויזואלית מכה בי באופן מיידי: זוכרים את באמבל-בי מהטראנספורמרז? זה הדבר הראשון שקופץ לראש כשרואים את הטואונו. העיצוב האיטלקי המוקפד כולל אלמנטים של דבור – שחור עם צהוב בוהק, כשהמעצבים לא שוכחים להציב את דגל איטליה בנקודה אסטרטגית על המסיכה. כרגיל באופנועי הדור הנוכחי, אגזוז חד-צידי א-סימטרי מקוצר (ודי מכוער לטעמי) בצד ימין, זרוע אחורית בנוייה לתלפיות מאלומיניום שהושאר בצבעו המקורי והכסוף, וגם שלדת העריסה הכפולה כסופה בוהקת. לא, הוא לא יהפוך לקאמרו צהובה בקליק של כפתור, אבל הוא בהחלט נשלט ע"י כפתורים. יש אופנועים יפים ממנו, אבל אי אפשר להתעלם מהכלי בין אם בעת שעומדים איתו ברמזור, ובין אם כשעוצרים לתדלוק בתחנת דלק נידחת בשולי הארץ.

סליחה. זו לא התמונה שהתכוונתי להעלות.

כאמור האופנוע מעוצב למשעי כמו שרק האיטלקים יכולים להבין, וכמו שהם עושים. כל פרט ופרט מבית היוצר של איזה וולנטינו או רוברטו, המסיכה, מיכל הדלק עם הסמל המפואר של היצרן, המושב האיכותי למגע ולישיבה, הזנב עם ידיות המורכב/ת המובנות בצורה אינטרגאלית, הזרוע האחורית, הכל. איכות ההרכבה מורגשת מאוד, אבל חייבים לתת גם "נ" אחד: הפנס הקדמי היה מלא סימנים של התעבות קודמת מה שגרם להתעכרות העדשה. לא ברור למה זה קורה באופנוע עם פחות מ- 6000 ק"מ על השעון.

פתיחת הסוויץ' מניבה שלל זמזומים אלקטרוניים ורחשים מקרבי המכונה. לרגע אני מדמיין כיצד הוא באמת ממיר את עצמו לאיזה רובוט בגובה 2 מטר (תגידו, אלה מכם שלא נרדמו בסרט הטראנספורמז, שמתם לב לחוסר האמינות במימדים של הרובוטים? ברגע אחד הם רכב פרטי קטן, ודקה לאחר מכן הם הופכים לרובוט בגובה 10 מטר? מילא, רק שבסצינה אחרת הם משנים את קנה המידה שוב ושוב ושוב. פתאטי… סליחה. סטיתי מהנושא…). אבל אתם חייבים להודות – המסיכה הזו באמת מזכירה רובוטריק…

הטואונו, שמוגדר בעצם כסטריט-פייטר ספורטיבי, מבוסס על הפלטפורמה המוצלחת מבחינתה של אפריליה – ה- RSV4 (עליו כתבתי במאמר הבא). הם חולקים את אותו מנוע בנפח 999.6 סמ"ק, אבל כמו בלא מעט אופנועים אחרים שעברו את המעבר מסופר-ספורט לערום/חוליגן/תן לי בגז/קרע אותי, גם המנוע של הטואונו עבר כוונונים שונים המורידים את ההספק שלו בכ- 10 כ"ס ומעמידים אותו על 162 כ"ס שמתקבלים ב- 11,000 סל"ד, אבל הופכים אותו ליותר נשלט ברחובות ובכבישים ציבוריים. גם המומנט שונה, והוא עומד על 11.2 ב- 9,000 סל"ד. שיא המומנט מתחיל להיות מורגש לקראת 7,000 סל"ד, והעובדה שהאדום מגיע רק לקראת 12,000 אומרת שלמנוע יש טווח אפקטיבי גדול יחסית. אל תבינו אותי לא נכון – גם בסל"ד נמוך יותר האופנוע לא מרגיש אנמי, אבל החייתיות האופיינית מתחילה רק שם. אגב, בתוך קרבי התפריט האלקטרוני ניתן גם לקבוע את רף ההתראה בפני חריגה מהסל"ד, כשאצלי הוא היה קבוע על 10,500. כל הכוח הזה נשלט באמצעות מערכת אלקטרונית ממוחשבת מתוחכמת. נגיע לזה עוד מעט.

המשך…

מיצו רוכב על Ducati Multistrada 1200

לקח לזה לא מעט זמן. אילוצי עבודה, משפחה ושלל תירוצים עיכבו בלמעלה משנה את רכיבתי הראשונה על המולטיסטרדה של דוקאטי, אבל עכשיו הגיע תורי.

אני מקבל את האופנוע באולם התצוגה של ליגל, יבואני דוקאטי. אני מסתכל על האופנוע הלבן בזמן שאני מקבל הסברים ארוכים אודות ה- Setup של האופנוע, כל מתג וכפתור (ויש הרבה), וכל תפריט בתצוגה הדיגיטאלית המשוכללת. בשלב מסויים הכל הופך להיות מעורפל ומטושטש באזני. אני ממשיך להנהן ברוב הבנה בראשי, אבל בתוכו אני מפליג בדימיוני לעולם עתידני בו הרוכב על האופנוע הוא רק נוסע המחזיק בכידון סמלי שלא מחובר לכלום (לפחות לא באופן מכאני), אופנוע רובוטריק ממוחשב שמעביר לרוכב/נוסע/אורח רק את הפידבק שהמתכננים והמתכנתים שלו רצו, מצערת שמשחררת סוסים לפי הנחיות המחשב, מערכת היגוי שמתקנת תיקונים מיקרוסקופיים באמצעות מנועי סרוו חשמליים את השגיאות שעושה הרוכב ומייצבת את הפלטפורמה המכאנית שנבנתה בכוונה בצורה לא-יציבה, מערכת בלימה ושיכוך שעושה הכל בצורה דינאמית-אוטומטית-רובוטית בהתאם לתנאי הכביש, זווית ההטייה, משקל הרוכב ושל פרמטרים נוספים.

העתיד הזה יגיע מוקדם ממה שאנחנו חושבים, אין לי ספק, אבל היום אני עדיין השולט בסוס המכאני.

האמנם?

Fast forward למוצאי שבת. אחרי כ- 500 ק"מ בתנאי דרך משתנים בקיצוניות החל מרכיבה מטורפת עם קבוצת ספורט-ליטרים על כביש 6 צפונה כשלפעמים אני מוביל אותם במהירויות שאללא יסתור והמבין יבין… דרך כבישים טכניים ומפותלים עם גז שמעיף אותך לשמיים… דרך ירידה מהכרמל בדרך לא סלולה, בוצית לעיתים, כשלכל האורך יש אבנים וסלעים קטנים וצמחיה ולפעמים גם מעט דרדרת (לא סינגלים, נכון, אבל עדיין צריך 4X4 כדי לעבור שם)… דרך רכיבה בגשם שוטף עם פתיחות גז מטורפות שמעולם לא חשבתי שאפשר להעז – בגשם שוטף – ועדיין אתה מרגיש בטוח וחופשי כמו נערה מתבגרת עם 10 טמפקסים ו- 5 שכבות של אולווייז אולטרא בו-זמנית!

נכון, המחיר נמצא אי שם בשמיים הרחק מהשג ידם של רוב בני התמותה (למעלה מ- 175,000 ש"ח לדגמי ה- S ו- T), יש מה לשפר בהנדסת האנוש, בשטח הוא לא באמת מתמודד ראוי וסביר להניח שמי שרוכב עליו לא יעז לעשות איתו דברים שהוא היה מעז עם KTM Adventure ובטח שבטח שלא עם אופנוע שטח ייעודי, נפילה איתו בשטח תכניס אותך למינוס גדול מאוד, הכנף הקדמית ומגן הבוץ האחורי לא שווים כלום בשטח בוצי, ואפילו העברת ההילוכים לפעמים לא ממש מסתדרת ולעיתים אתה מוצא את עצמך מוריד הילוך כדי לתת גז מה שלא הגיוני באופנוע עם כזה נפח וכזה הספק… אבל להכניס את כל זה לחבילה אחת ועדיין להיות מוצלח מאוד בזה? פה טמונה הגדולה של האופנוע הזה. בשבילי מספיקה תחושת הביטחון שהרגשתי כשרכבתי עליו בגשם שוטף, על מעברי חציה חלקלקים (אחרי שהתרגלתי לקונספט כמובן), בסיבובים ובהשכבות שלא הייתי מעז לעשות על כבישים רטובים (שוב, רק אחרי שהתרגלתי לקונספט ולמדתי לבטוח במערכת ה- DTC). מסתבר שיש כזה דבר, אופנוע המספק את חווית הרכיבה המושלמת. ואני רכבתי עליו.

חזרה להווה.

המשך…

מיצו רוכב על 2011 Ducati Diavel

לא כל יום יוצא לי לרכוב על חלום. פעם אחת זה קרה לי. קראו לה טלי, ובמשך למעלה משנתיים פינטזתי עליה (בערך מהגיל שבו התחלתי להבין מה זה אומר, כן?) אחרי זה נפרדו דרכנו וכשנפגשנו שוב זה היה במקרה. את מה שקרה באותו לילה לא אפרט פה מפאת הצניעות, אבל בואו נגיד שאחרי זה החלטתי שלפעמים עדיף לא לממש פנטזיות. למה? נו תחשבו לבד. נו איך הסיפור הזה, מרתק ככל שיהיה, קשור לנושא שלנו היום? הוא לא ממש קשור, פרט לכך שהייתי זקוק לאיזה פתיח לא שגרתי.

מהיום שבו החלו שרטוטים סכמתיים של הפרוייקט החדש של דוקאטי לצוץ ברחבי האינטרנט מתישהו באמצע 2010, ועם פרסום תצלומי הריגול שהחלו לטפטף בין אם בטעות ובין אם בכוונה בכל מיני מגזינים נחשבים, חשבתי שמה שאז היה נקרא דוקאטי פרוייקט 0803 נראה מגניב לאללה. לא יודע. משהו עשה לי את זה. אולי מערכת הפליטה עם צמד הצינורות והאגזוזים הבשרניים, אולי הזנב המתהדר במה שנראה כמו זרוע חד-צידית וצמיג עב כרס, אולי הפרונט השרירי. לא יודע, אבל רציתי לראות את זה מקרוב.

למרות שתכננתי להגיע לתערוכת מילאנו בסוף 2010, אילוצי עבודה מנעו זאת ממני, וכך נאלצתי להסתפק בתצלומים שפורסמו של מה שאז כבר היה מוכר בשמו האמיתי – דוקאטי דיאבל (דיאבל על שם המילה "שטן" בעגה איטלקית מקומית).

בשנים האחרונות דוקאטי זזה קדימה. זה התחיל עם ההחלטה האסטרטגית לתת גז ולפתח אופנוע חדש, מהנייר, דווקא בזמן שכל העולם העסקי קפא על שמריו (המולטיסטרדה 1200), וזה ממשיך עם הדיאבל הבשרני שפותח גם הוא בתקופת אי-ודאות כלכלית. בנתיים הולך להם לדוקאטי, ושני האופנועים נמכרים, כך הבנתי, כמו לחמניות חמות. בביקור האחרון שלי באיטליה נתקלתי בעשרות רבות של מולטיסטרדות ולא פחות מ- 20 דיאבלים (כמובן שהיו הרבה יותר מונסטרים וכו'), בעוד שאופנועים "אקזוטיים" של יצרנים אחרים כמעט ולא נצפו ובטח שלא במספרים כאלה.

עכשיו זו הפעם השניה.

המשך…

חשיפה – האופנועים הסמויים של משטרת התנועה

לפני מספר ימים פורסם במדיה האינטרנטית כי משטרת התנועה הקימה "יחידה" של כ- 10 אופנועים שתשמש כיחידה "סמוייה" במטרה לאכוף עבירות "איכות" כמו שימוש בסלולארי, מהירות, ביריונות על הכביש ועוד. לפי הפרסומים, האופנועים, מדגם BMW R1200GS, שונו כך שכל הסממנים המשטרתיים הוסרו מהם או הוסתרו כך שיהיו סמויים מן העין.לדוגמה, הורדת הפנס המהבהב מעמוד גבוה אחורי (תורן) והסלקה מתחת לארגז אחורי (נראה בעת ההפעלה), הורדת ארגזים צדדיים עם לוגו אגף התנועה – המזוהים אם האופנועים המשטרתיים הגלויים,  הסתרת הכיתוב והלוגו שעל מיכל הדלק משני הצדדים ע"י יריעה שחורה הנשלפת בחלקה באמצעות סקוץ' וחושפת את הכיתוב "משטרה" בעת הצורך, הסתרת הפנסים המהבהבים המוצבים מלפנים (פנסים בצבע כחול אדום) ע"י רשת שחורה, שרק בעת ההדלקה נראים למרחק, השחרת מגן קדמי לשם הסתרת הלוגו המשטרתי (לא ברור למה הכוונה…), והחלפת לוחית הרישוי – מלוחית משטרתית אדומה לאזרחית צהובה.

היתרונות של אכיפת חוקי התנועה באמצעות אופנועים בכלל ואופנועים סמויים בפרט ברורים לכל. האופנוע מהיר מהתנועה הסובבת, זריז יותר, ויכול להגיב במהירות לצרכים מבצעיים. מהכרות אישית עם חלק מהשוטרים ביחידה אני יכול להעיד על יכולת הרכיבה הנפלאה שלהם, אוי לו לרוכב שיחשוב שגם אם הוא נוסע על אופנוע ספורטיבי חזק הוא יוכל לברוח לחבר'ה האלה לאורך זמן. בנוסף, האופנוע גבוה מרוב הרכבים סביבו ולכן לשוטר זוית ראייה מצויינת אל תוך תא הנהג והנוסעים, וכך הוא יכול לאכוף עבירות כמו שימוש בסלולרי, אי שימוש בחגורות ועוד. בנוסף, כל אופנוע מצוייד עם ממל"ז, כך שבכל רגע נתון הם יכולים לעצור בצד הדרך ולהתחיל לאכוף עבירות מהירות.

שתי תמונות שצולמו ע"י אגף התנועה ושוחררו לציבור:

עד כאן מה שאנחנו יודעים מהמדיה. עכשיו לפרטים הפיקנטיים.

המשך…

מיצו רוכב על KTM Super Duke 990 2011

קודם כל, לפני שאתחיל, גילוי נאות. שניים למעשה.

הראשון, מאמר זה נמצא בסטטוס "טיוטה" כבר למעלה משנה. פשוט לא יצא לי להשלים אותו מאז. לכן, למרות שמדובר באופנוע בן 4 שנים, דווקא מכיוון שהדגם הנוכחי של 2011 זהה לחלוטין לדגם של 2007 המוזכר פה, חשבתי שזה מספיק חשוב לסיים את כתיבתו ולהעלות אותו לפה, סוף סוף. בכל מקרה, נא לזכור שלמרות תאריך הפרסום של המאמר, מדובר על אופנוע משנת ייצור 2007.

השני, מעולם לא רכבתי על הסופר דיוק ברכיבת מבחן. איך זה יכול להיות? ובכן פשוט מאוד. לא היה כזה בנמצא, בישראל, בזמנו. באותה תקופה היה בישראל רק עוד סופר דיוק אחד, שחור. בעליו, כך שמעתי, לא ממש עשה בו שימוש, ואכן כמה חודשים מאוחר יותר החליף אותו בטרייד אין עבור איזה מסור חשמלי או טרקטורון או יאכטה, משהו כזה, לא זוכר בדיוק את הפרטים. כך שנכון לאותו רגע בחיים, המעשה שלי היה בהחלט קיצוני, לא אחראי, ופסיכי. בדיוק כמו שאני אוהב.

אי שם באמצע שנות ה- 2000 KTM לקחו את המרכיבים הכי "אכזריים" באופנועים הטווין ה"רעים" ביותר של אותה תקופה וחיברו אותם יחד ליצירת מופת אחת. במהלך 2007 שודרג הדגם ע"י מיכל דלק גדול יותר, גיאומטריית היגוי משופרת, וכן בלמים מחוזקים. הסופר דיוק 990 של  KTM היה אופנוע נחשק מבחינתי מאז שהוכרז. כל כך נחשק עד שפשוט נכנסתי יום אחד למשרדי היבואן ברחוב שוקן, לקחתי את קטלוג אופנועי הכביש של היצרן, פתחתי אותו בעמוד המתאים, הצבעתי באצבע נחושה עליו, הוצאתי פנקס צ'קים, חתמתי על הצ'ק הראשון, תלשתי אותו מהפנקס והשארתי אותו פתוח על שולחנו של מנהל המותג. "אחד כזה אני רוצה, בשחור/אפור, עם אקרופוביצ'ים וקרבונים וכל מה שאפשר להוסיף לו. מתי הוא מגיע?" את כל זה עשיתי מבלי שאראה את האופנוע, מבלי שאשמע את הסאונד שלו, מבלי שאגע בו, ובטח שבטח מבלי שארכוב עליו.

מנהל המותג הסתכל עלי, ואז הסתכל מאחורי הכתף שלי, מחפש את הוואן הלבנה עם האנשים והחלוקים, הלבנים. משראה שאין אף אחד רודף אחרי, הוא התחיל להסתכל סביבו ועל הקירות, מחפש מצלמות נסתרות שאולי הושתלו לו שם בידי אלמוני. אחרי כמה דקות הוא התעשת, עשה טלפון, ואמר: "בשבוע הבא, רביעי או חמישי, בלי נדר".

פאסט פורוורד שבוע וחצי. המשך…

מיצו רוכב על Aprilia RSV4R

"סע, יש לך עד 12:30 להגיע לשם, אם תגיע, תוכל לרכוב עליו". ככה, בלי הרבה דרמה אומר לי ישראל, מנהל מותג סוזוקי/אפריליה באבניר. "סע כבר!"

החום של ת"א מעיק עלי במעיל האנדורו שאיתו יצאתי מהבית באותו יום אביבי, אבל חום או לא חום, אני לא משוגע מספיק כדי לותר על ההזדמנות. מבט על השעון – יש לי בערך 10 דקות להיות שם.

לרכוב על Aprilia RSV4.

אני יושב על אוכפו הגבוה של הקרנף שלי, ה- KTM Adventure 990 R (כתבה עליו – בהמשך), וגומא במהירות בלתי חוקית בעליל (לכאורה) את המרחק בין צפון ת"א לסוכנות אבניר שבדרום העיר. יש רוכבים ברי מזל שזכו לטוס לאיטליה להשקה של האופנוע. אני טס באיילון. לפחות המזוודות שלי לא ילכו לאיבוד עם אליטליה, אני מרגיע את עצמי כשאני נוגע ביד שמאל באחת המזוודות של הקרנף.

פאסט פורוורד 10 דקות. האפריליה מחכה לי כבר לצד המדרכה, מתודלק. אני מכניס את הקרנף בדחיפה פנימה אל המוסך, חותם על טופס, ולוקח מפתח.

"תזכיר לי, T זה לא טורינג, נכון? זה טראק, נכון?" אני שואל את יוסי שמוסר לי את האופנוע. "לא יודע. תנסה, מה כבר יכול להיות" הוא אומר לי. אבל אני כבר יודע. אני עולה על האופנוע הלבן, מכניס מפתח לסוויץ' ומסובב. התצוגה הדיגיטאלית מתעוררת לחיים עם הלוגו של אפריליה, ומחוג מד הסל"ד מבצע הקפה של השעון וחוזר למקומו. רחש וקרקוש משאבות דלק ושאר קרביים אלקטרוניים מתעוררים לחיים, ואני לוחץ על כפתור המתנע.

האופנוע קטן מאוד במימדיו הפיזיים. לא רק קצר, אלא גם צר למדי בהשוואה לכל מרובע צילינדרים יפני אחר. הרמת רגל מעל למושב ה- One Seat, ואני מניח עליו את ישבני המוצק. האופנוע גבוה, והמתלים (שבהמשך  תהיה לי רק מילה אחת לומר עליהם – נפלאים!) מתגלים כקשים למדי ולא שוקעים תחת נטל המשקל של גופי החטוב. אבל בהתחשב בעובדה שהרגע ירדתי מאופנוע גבוה הרבה יותר זה לא מפחיד אותי. אם אני נוגע בשתי הרגליים ברצפה, אני מסודר. אני שם רגל אחת על הרגלית. צפוף.

המשך…

זריקת נעורים, תוספת כוח, וביצועים ל- BMW שלך

לפני מספר חודשים יצרתי קשר עם חבר ותיק מדרום אפריקה. הסיפור שלי שם יסופר בפוסט אחר, אבל כתוצאה מהמפגש הבאתי ארצה מספר מוצרים מעניינים, על אחד מהם ארצה לספר כעת.

החבר, שלמה, הביא אותי יום אחד לעסק שהוא מנהל והראה לי כבל שחור מלופף, כשבקצהו אחד שני תקעים מפלסטיק, ובקצהו השני מיכל מתכתי מאורך. "זה, זה הבסט-סלר שלנו. תכיר, כשתראה מה הוא עושה לא תסכים לחזור ארצה בלעדיו".

"מה זה?" שאלתי אותו כשאני מסתכל על החפץ בידיו. "זה נראה כמו נפץ חבלה תקני" צחקתי.

"אמרתי לך, זה הבסט-סלר שלנו, אני מוכר מאות כאלה מדי חודש" הוא אומר, ולוקח אותי לאופנוע הפרטי שלו, BMW R1150GS שחור. שלמה ממשיך: "כמה תהיה מוכן לשלם כדי לקבל עוד 10% תפוקה מהאופנוע שלך, ביחד עם תצרוכת דלק טובה יותר בכ- 10%? מערכות אחרות כמו פאוור קומנדר ואחרות מבטיחות שינויים בתפוקת המנוע, והן באמת עשויות לספק שינויים אלה. אבל באיזה מחיר? PC עולה לא פחות מכמה מאות דולרים, ומערכות מתחרות עולות אפילו יותר מזה. בנוסף, המערכות הללו מבצעות שינויים במפות ההצתה ובכיוונים של המנוע, ולעיתים השינויים האלה גורמים לתוצאות לא רצויות. עכשיו תראה קסם."

מסתבר שבחור מוכשר אחד מבלגיה יצר מכשיר, אותו מכשיר שהחזקתי בידי, המסוגל לעשות כבדרך קסם נפלאות לאופנועי BMW שונים. החברה הבלגית יצרה קשר עם מספר מפיצים בעולם, ושלמה קיבל את הזיכיון להביאם לדרום אפריקה וגם לישראל. המכשיר, או בשמו המלא Accelerator Module, מתוכנן כדי למלא צורך מהותי של מנועי הבוקסר של BMW – דלק.

אתם מבינים, מערכת בקרת המנוע של BMW מקבלת בכל רגע נתון מידע מ- 5 חיישנים שונים, ועל סמך מידע זה היא מבצעת חישובים והחלטות בנוגע לאיך המנוע צריך לעבוד. אחד החישובים הללו מתייחס ליחס הדלק הזורם למנוע. אבל, בגלל הצורך לעמוד בתקנות זיהום אוויר ורעש, המנוע של האופנוע מקבל פחות מדי דלק מכדי לאפשר תפוקת כוח ליניארית נכונה ואמיתית המתאימה באמת ליכולתו של המנוע. אפשר לומר שהמנוע תמיד "רעב" לדלק. התוצאה של מחסור זה היא העובדה שכדי לשמור על תאוצה מספקת, כדי לשמור על מהירות, כדי לייצר מספיק כוח, הרוכב נאלץ לפתוח את המצערת יותר ממה שהוא באמת צריך, וכתוצאה מכך האופנוע, בלית ברירה, צורך יותר דלק ממה שהוא באמת צריך. כלומר, כדי להסביר את זה שוב למי שלא הבין – בגלל תקנות הזיהום המחשב של האופנוע גורם לכך שהמנוע רעב לדלק, וכתוצאה מכך מפתח פחות מדי כוח. כדי לפצות על המחסור הרוכב נאלץ לפתוח מצערת יותר, ולכן בסופו של התהליך, האופנוע צורך יותר דלק.

המשך…

טיפ של אלופים – כושר לרכיבת שטח

הרוכב הצרפתי סיריל דפרה מביא לנו ביוטיוב סרטון שבו הוא מלמד כושר. סיריל יודע על מה הוא מדבר, שכן הוא רוכב לא רע בפני עצמו, ובעל לא מעט תארים כולל זכיות בראלי פאריז דקאר בשנים 2005, 2007 ו- 2010, וכן מקום שני בשנים 2003 ו- 2009, וגם השנה – 2011. הסרטון באורך של כ- 15 דקות ומתאר בצורה מפורטת ויפה סט תרגילי כושר שכל אחד מהם בפני עצמו אינם קשים לביצוע (דהיינו גם בטטת כורסא שכמוני יכול לבצע אותם, אם רק היתה לו המוטיבציה…). התרגילים קצרים, פשוטים, וניתן לבצע אותם גם בחדר כושר, גם בחוץ על משטח במידה ואתם משתמשים בהם כדי לסיים ריצה, וגם בתוך הבית. אין בתרגילים צורך בשום אמצעי עזר חיצוני או משקולות, אם כי רצוי שיהיה לכם משטח אימונים רך (מזרן יוגה למשל) ומדרגה כלשהי.

המטרה של התרגילים היא להכין את הרוכב שאמור להיות כבר בכושר מסויים, לקראת תחרות או מירוץ. יש לבצע מספר מסויים של חזרות כחודש לפני התחרות, ולהגדיל את מספר החזרות כשבועיים לפני התחרות. האימונים הללו מחזקים את שרירי השלד העיקריים, אבל בעיקר עובדים על הבטן, גב, וקואורדינציה. הם לא באים במקום אימוני כוח או סיבולת רגילים, אבל הם בהחלט עוזרים לחזק את הרוכב לקראת האירוע הגדול.

הסרטון נמצא פה, אבל חשבתי לסכם בפניכם את 10 התרגילים. זה ישמש גם אותי למעין תזכורת עתידית שאת זה – אני צריך לעשות… המשך…

סיומו של עידן?

כן, ככה זה נראה. אחרי שלוש וחצי שנים, אחרי כ- 60,000 ק"מ נטולי תקלות, אחרי 2 אופנועים זהים (או כך חשבתי לפחות), עושה רושם שהגיע הסמן הקיצוני ועידן ההיאבוסה אצל מיצו נגמר.

(בתמונה – אופנוע המבחן של אבניר)

כשאני מסתכל אחורה על התקופה הנפלאה הזו אני לא יכול שלא להרגיש בעצבות מסויימת. שני האופנועים, מדגם סוזוקי היאבוסה (אחד מודל 2008 כתום/שחור נפלא, השני מודל 2010 כחול עמוק מדהים) שירתו אותי בצורה נאמנה וללא טיפה של תלונות או טענות. לא שלי אליהם, ולא שלהם אלי.

את ההיאבוסה הראשון שלי, כאמור מודל 2008, רכשתי אחרי שירדתי מאופנוע נפלא אחד – KTM Super Duke 990 שחור/אפור. האופנוע הזה, שמגיע לו מאמר נפרד, היה האופנוע הלא-נכון בנקודת הזמן הלא נכונה. לאחר שינוי עבודות מצאתי את עצמי נאלץ לנסוע מדי יום כ- 60 ק"מ בינעירוניים מדי בוקר, ועוד 60 בחזרה לביתי, אבל לא רק זאת, אלא גם נסיעות של פעם או פעמיים בשבוע לירושלים, חיפה או מקומות אחרים בארץ. הסופר דיוק היה אופנוע מדהים בפני עצמו, אבל אופי הרכיבה עליו התאים לנסיעות קצרות הרבה יותר, ולכן בצער רב החלטתי להמיר אותו באופנוע אחר שישרת אותי טוב יותר. לאחר בדיקה של המועמדים האפשריים באותה תקופה (אופנוע ספורט-ליטר יפניים, אחד או שניים אירופאיים, ואפילו דו"ש אחד או שניים), התאהבתי ברב-גוניות של הסוזוקי היאבוסה.

(בתמונה – אבו-מוסא הראשון בעת מסירתו)

לאופנוע מנוע מדהים, לדעתי גולת הכותרת של כל הכלי הזה. המנוע בנפח 1340 סמ"ק מייצר קצת פחות מ- 200 כ"ס. רכבתי על אופנועים בעלי הספק דומה או זהה באותה תקופה, אבל שום דבר – לא ה- CBR1000, לא ה- ZX10R, ולא ה- GSXR1000 נותנים את אותה גמישות נפלאה. אופנועים בעלי נפח גדול יותר כדוגמת ה- ZZR1400 או ה- K1200S/K1300S היוו אופציה נאותה, אבל הסוזוקי היה טוב יותר בעיני מאשר הקאוואסאקי המגושם יחסית, ובוודאי זול בהרבה מהבימר ה"מחושמל" להפליא. המנוע של ההיאבוסה מספק לא רק כוח, אלא מומנט (15.5 קג"מ) שאין לי קלישאה אחרת פרט ל"עוקר גלגלי עיניים" מלתאר אותו.

המשך…

מיצו רוכב על Honda VFR1200F 2010

הטוב, הרע, והמכוער.

זה מה שעלה לי בראש כשחיפשתי כותרת לכתבה הזו. אין מה לעשות. אינסטינקט. תיכף נסביר.

על הנייר, ה- VFR הוא אופנוע עם עבר היסטורי מפואר שהתחיל אי שם בשנות השמונים ושהיווה את מושא חלומותיהם הרטובים של לא מעט רוכבים שפינטזו על האופנוע. מדובר בכלי חדש המתוכנן למעשה מאפס המתפאר במנוע חדש המפיק 173 כ"ס ומומנט נדיב של כ- 13 קג"מ, ויחד עם זאת משקל לא מבוטל של כמעט 270 ק"ג. כמו בדגמים הקודמים, גם דגם ה- 1200 מצוייד במערכת בלימה משולבת המצויידת עם ABS. לדגם זה קיים גם סט מזוודות וארגז אחורי תואם, אבל מצד שני הוא נטול גאדג'טים אלקטרוניים כאלה ואחרים מהסוג שמתחיל להופיע בשנים האחרונות באופנועים מהסגמנט הזה.

הערה: לאופנוע קיימת גם גירסה האוטומטית המשלבת בתוכה גיר רובוטי מסקרן וכפול מצמד, אבל לצערי בגלל שיקולים כאלה ואחרים (בעיקר כספיים), הגירסה האוטומטית לא מוצעת לציבור, והתוצאה, מבחינתי, היא אופנוע "אופנועי" לחלוטין, וכל הילת מיסתורין שהיתה יכולה לאפוף את הכלי נמוגה מיד ברגע שאתה נתקל בקומבינציית הקלאץ' + רגלית הילוכים הרגילה.

מה שעוד צינן משמעותית את ההתלהבות הראשונית שלי, עוד לפני שראיתי את אופנוע המבחן, היה העיצוב מעורר המחלוקת של החרטום והפירינג. בתמונות שפורסמו בעולם נראה ה- VFR כבאלנה, לוויתן קטן, עם חרטום קצוץ וקמוט, ופנס שמשום מה מביט אליך מלמטה. משהו לא מוגדר בעליל.

יחד עם זאת, עם היסטוריה לא מתווכחים, ולכן בחשק רב שמתי פעמי אל סוכנות היבואן כדי לקחת אחד לרכיבת מבחן. האופנוע חיכה לי בשעות הצהרים על המדרכה, מתודלק ונקי, ואחרי סידור הניירת לקחתי את המפתחות וניגשתי לכלה.

למרות תחושת הכיעור הראשונית (שלא פגה לה גם אחרי שהחזרתי את האופנוע לסוכנות) אני מתפנה להתעכב על הפרטים הקטנים. יש מספר אלמנטים עיצוביים מעניינים באופנוע, ולמרות שעל טעם וריח אפשר להתווכח, אין ספק שהושקע הרבה בעיצוב זה. מיכל הדלק נראה עצום בגודלו החיצוני (אם כי הוא מכיל רק כ- 18.5 ליטר) ומתנשא לגובה רב מעל המושב. בצידיו של המיכל יש מעין פינות בולטות לא ברורות שגורמות לכך שהמרפקים שלך יגעו בו בעת הטיית כידון לאחד הצדדים. המיכל עשוי בחלקו המרכזי ממתכת (מה שמאפשר הצמדת תיק מיכל מגנטי קטן), ומשני צידיו יש חיפויי פלסטיק. חיפויי פלסטיק אלה מתעגלים בצורה מעוצבת לצורת גל שקוע המסתיים בחלקו הקדמי בפנס נמוך, וביניהם יש חריץ המעביר אוויר אל תוככי המנוע. כל הפירינג והפלסטיקה משדרים תחושת יוקרה, והם למעשה מורכבים ממספר משטחים המשולבים זה בזה בצורה עדינה וייחודית. הפנס הקדמי בעל העיצוב השנוי במחלוקת מורכב כיחידה בה החלק העליון מספק את אורות הדרך, ואילו הבליטה התחתונה מספקת את האור הגבוה. משני צידיו יש את אורות החניה כשהם שקועים במרווחים בין הפירינג לבין המסיכה.

המשך…

מיצו רוכב על BMW R1200S

בקריזה של רגע החלטתי לעבור בסוכנות קמור, יבואני BMW בישראל, ולהגיד שלום למכר ותיק. דבר גרר דבר ופתאום אחרי שיחה קצרה עם הבחור מצאתי את עצמי חותם על טפסים על מנת לקחת R1200S לרכיבת מבחן. בגלל אילוצי זמן שלי ושל האופנוע, אציין בתחילה ואומר שלא מדובר במבחן דרכים מלא, אלא ברכיבת התרשמות בת כמה שעות. אין ספק שלקוצר הזמן יש השפעה מהותית על החיבור בין הרוכב לבין האופנוע, ולמרות שבדיעבד יתברר שהאופנוע במקרה הזה הוא לא סתם אופנוע, אני חושד שחלק נכבד מההתרשמות שלי תהיה לוקה בחסר. אני רושם לעצמי בפנקס שאני, עם האופנוע הזה, עוד לא סיימתי. נראה אם בעתיד אוכל לעמוד בהבטחתי.

(הערה – רכיבה זו התבצעה, כרונולוגית, בזמן שעוד הייתי הבעלים של K1200R מדהים הידוע בכינויו כ"קרמבו", אבל בגלל אילוצי זמן וסניליות הולכת ומתגברת, רק עכשיו מצאתי זמן להעלות את המאמר לפה)

יוצאים החוצה אל הרחבה, ושם עומדת המכונה. אחרי שגומרים למצמץ ומצליחים לפתוח את העיניים קצת מפאת הסינוור של הצבע, לנגדנו מתגלה אופנוע צהוב בוהק עם אלמנטים של שחור במסיכה ובמנוע. לוקח למוח כמה דקות לעכל את מה שהעיניים רואות. אפשר להתרגל לזה, אפשר לקרוא לזה יפה, אבל תכלס התחושה היא שהמעצבים הגרמנים עשו "קומבינה" סטייל הסרט "קומפוט נעליים" (אחד הסרטים הגרועים בתולדות האנושות והיקום בכלל, לדעתי, ביחד עם "הדודה מארגנטינה" ועוד שלל זוועות, אבל זה כבר עניין אחר…). הם לקחו חלק פלסטי עליון של אופנוע כלשהו (אמרתי כבר שהוא צהוב?), ושידכו אותו באפוקסי או בסיכות או בפסטרמה או אלוהים יודע במה לחלק תחתון של טרקטור או מכונה חקלאית או קומביין או משהו אחר. ככה זה נראה. ממש שעטנז. במבט ראשון זה פשוט לא עובר, ויזואלית. לא בהתחלה בכל אופן. בתת-מודע שלך אתה אפילו מצפה למצוא סימני נזילות של סולר או שמן על המנוע, כמובן שאין כאלה, אבל זו התחושה הכללית שהאופנוע משדר.

אני עומד מהצד ומכסה עם כף היד שלי את החלק התחתון של שדה הראיה שלי ומסתכל ב"חצי" העליון של האופנוע – נראה נחמד אבל לא שיא היופי, לא משהו שיגרום לך להזיל עליו ריר. עיצוב גנרי ולא מרשים במיוחד, עם פנס גדול, צמד כונסי אוויר מתחתיו, ועוד שנים בצדדים. מראות עם וינקרים מובנים, מושב ספרטני וקטן מימדים לרוכב, מדרגה ועליה מושב עוד יותר ספרטני למורכב/ת. הפלסטיקה המעטה שיש באופנוע הזה מתחילה עם המסכה הקדמית ומסתיימת, כאילו בחלק אחד, עם מיכל הדלק. באמצע – שוב פעם – הסמל של BMW. לא תקנה כזה אופנוע מבלי להראות לאחרים מה יש לך, נכון?

אני מסיט את כף היד כלפי מעלה ומכסה את חלקו העליון, ומתסכל על החלק התחתון ה"עיסקי" של האופנוע. עולם אחר לגמרי מתגלה לפני, ואלמלא זוג הבונגילות של הצילינדרים זה היה יכול לבלבל את הצופה ולגרום לו לחשוב ששלדת הצינורות משודכת לאופנוע איטלקי רחמנא לצלן. מהצילינדרים המכוסים צלעות קירור יוצאים שני צינורות פליטה עצומים המתעגלים כלפי מטה ואחורה אל עבר מערכת אגזוזים כפולה המחוברת מתחת לזנב האופנוע. צמד האגזוזים שתול היטב ביחידת הזנב ומציג פתחי פליטה אחד מעל השני. בניגוד לאופנועים האיטלקיים עליהם רכבתי, החימום שמרגיש הרוכב הוא לא משמעותי, ואפשר לרכוב ולרכוב אל עבר השקיעה ללא סוף. מצד שני, מורכב/ת פוטנציאלי/ת עשוי/ה לגלות שמושב המורכב/ת גבוה כעת מאוד, מה שעלול לשדר תחושה קלה של פחד גבהים…

ואז אני מסיר את היד כדי להסתכל שוב על התמונה במלואה, ושוב ההלם מכה אותך. על טעם וריח לא מתווכחים, אבל בעיני לפחות, האופנוע הזה הוא לא יפה, נקודה.

המשך…

מיצו רוכב על Honda CB1000R 2010

בתערוכת האופנועים במילאנו לא ביקרתי מעולם. אין לי עורך עשיר שישלח אותי על חשבון העיתון לכמה ימי הנאה מוטורית, ומשום מה לא מצאתי זמן לעשות את זה בעצמי. אבל מה זה משנה, מאז הוצג האופנוע במילאנו בסוף 2007, האופנוע הזה גרם לי לחשוב מחשבות לא ראויות. נכון, להונדה היו (ועדיין ישנם) אופנועים ערומים נוספים בארסנל. ההורנט 600, הורנט 900 – שניהם תאמו לז'אנר שגם יצרנים אחרים לא התעלמו ממנו. אבל ה- CB1000R איננו ממשיך דרכם, ואין בינו לבין משפחת ההורנטים שום דבר וחצי דבר. מדובר באופנוע קרבי, סטריט-פייטר, אגרסיבי, קטלני, בעל מראה עתידני משהו שמזכיר משהו מסרט מד"ב, ואם להיות יותר ספציפי – משהו מהסרט "גברים בחלל". שדך מראה עתידני עם מנוע שנתלש הישר מקרביו של CBR1000RR (וכרגיל לאופנועים מהקטגוריה הזו – עבר שינויים כאלה ואחרים כדי להתאים את עקומת המומנט ואת ההספק שלו לאופנוע מהסוג הזה. מנוע של ה"ציביאר" אמור להפיק לכ- 123 כ"ס, עם מומנט מכובד של כ- 10 קג"מ, כל זאת על כ- 217 קילו של אופנוע) ועל הנייר יש לך כלי שאמור למשוך אליו לא מעט מבטים. ואכן הוא משך.

אני צריך לרכוב על אחד כזה.

נכון, כל בוחני האופנועים בביצת הלבנטיניות המקומית כבר רכבו וכתבו עליו מזמן. אבל אני? אני אינני בוחן אופנועים, וכמו שאין לי עורך שישלח אותי למילאנו, הצד הטוב הוא שגם אין לי עורך שנושף מאחורי עורפי ודורש עמידה בדד-ליינים. איזה כיף לי!

יש רק בעיה אחת. רצה הגורל ועיסוקים אחרים, רכיבות אחרות, ובכלל, הסניליות המתגברת שלי גרמה לעניין להישכח ממני לזמן מה. אבל אחרי שפגשתי את אנשי הונדה באירוע השקת ה- PCX125 לפני מספר ימים (ותודות לתומר'קה הנפלא על החיבור עם האנשים הנכונים), שמעתי קליק קטן והחלק האחרון בפאזל נפל למקומו.

אני הולך לרכוב על CB1000R!

פאסט-פורוורד 7 ימים. אני מגיע לסוכנות הונדה בדרך השלום, והכלה מוצאת החוצה כלאחר כבוד. כלה? במקום כלה מסתבר שמישהו הניח על המדרכה גמל שלמה אמיתי! אופנוע המבחן צבוע בירוק בעל גוון זרחני משהו, לא צבע שרגילים לראות על הכביש, אבל מה אני קטנוני, עזבו את הצבע. האופנוע נראה בול כמו בתמונות. הפנס המשולש עם הבליטה הקטנה שמשמשת לאור הגבוה שמזכיר עין של זבוב המשלים את המראה ה"חרקי", האגזוז המקוצר והקרבי מצד ימין של האופנוע שמחובר ל- 4 צינורות גבריים ומסוקסים שבוקעים מחלקו הקדמי של המנוע, הזרוע החד-צידית היפהפיה מצידו השמאלי והג'אנט המגניב שמחובר אליה, האנדר-טייל הסטרילי עם המחרשה המנדטורית, ועם זנב מיניאטורי ומעוצב. אני עושה סיבוב ומסתכל עליו, בולע את הקווים החדים. אלמנט המשולשים שולט באופנוע, דרך חיפויי הפלסטיק משני צידי הרדיאטור, דרך הצורה המעניינת של הפנס הקדמי, דרך הפרופיל של האגזוז ודרך הזנב החד. בהחלט משרה נוכחות שאי אפשר להתעלם מקיומה.

המשך…

הפנינג רכיבה בעיר הדרומית – אילת

קבוצת "עופר-אבניר", יבואנית מותגי פיאג'ו ואפרילה בישראל, קיימה ביום שישי בין השעות 10:00-16:00, הפנינג מוטורי בזעיר אנפין, ממש חגיגה איטלקית, אצל המפיץ המורשה שלהם באילת, הרי הוא  "שלומי אופנועים". במהלך האירוע הוצגו כל דגמי פיאג'ו ואפריליה החדשים, ביניהם ניתן למצוא כמובן את דגמי הבברלי והנקסוס, ואת הגדלנוע השרירי GP800 (עליו תבוא כתבה בנפרד). מבין דגמי אפריליה אפשר למנות את הדורסדורו, את המאנה האוטומטי, את הפגאסו ועוד. כמות מכובדת של לקוחות קיימים ופוטנציאליים הגיעו לאירוע ונהנו מכיבוד וכן מרכיבת מבחן. לחובבי השטח שבהם ניתנה ההזדמנות לרכוב במסלול שטח עם אלוף ישראל באנדורו, יוני לוי, שהדגים את יכולות אופנוע השטח של אפריליה ה- RXV-450.

הופתעתי, כאדם שלא שורץ באילת יותר מאשר את המינימום הההכרחי (פעם או פעמיים בשנה בית מלון, פעם או שתיים גיחה בטיול אופנועים, וזהו) לגלות קבוצה תוססת של רוכבי אופנועים וקטנועים בעיר הדרומית. עושה רושם שהחיים על דו-גלגלי בעיר לא רק פורחים, אלא מסתבר שמספר הרוכבים על שניים רק הולך וגדל מדי שנה.

תוך כדי שיטוט בעיר על אפריליה דורסודורו אפור/שחור לפתע התחלתי לזהות גם פרצופים מוכרים. מסתבר שלעיר הדומית הגיעה גם קבוצת רוכבים ורוכבות גדולה בהובלתו של אלי בלאו ומספר חברים אחרים. הקבוצה הזמינה אותי להצטרף, וכך מצאתי את עצמי עובר מאירוע לאירוע, ובלית ברירה נאלץ גם לשתות וגם לטעום שוב ושוב ושוב. בשלב מסויים הגיעה רמת האלכוהול בדם לסף מסוכן ולכן החלטתי להפקיד את מלאכת הנהיגה על בת הזוג, מה ששחרר אותי לפתוח באורגיית שתיה פרועה.

לא זוכר מה קרה אחרי זה, אבל כשהתפרים בישבן התאחו ויכולתי שוב לשבת, נזכרתי שהיה מאבק עיקש ביני לבין פרה, אני חושב קראו לה חדווה. אני ניצחתי, ובמשך יומיים לאחר מכן מה שנותר מהפרה התעכל בקיבתי. אכן מחזות קשים. למזלי, בנסיעה הזו לא הייתי רכוב וכך יכולתי להישען אחורה במושב הנוסע במזדה הליסינגומטית הלבנה של בת הזוג, ולפתוח בנוחות כפתור במכנס.

עוד X בחגורה.

מיצו רוכב על Suzuki Burgman 650

הסיבובים המדהימים של הכביש המוביל למצפה רמון עושים לי את זה. הם כל פעם מפתיעים אותי מחדש, אבל לא במובן הרע של המילה. מצד שני, כדי להיות באמת ב- Mode של Fun על הכביש הזה אתה צריך לרכוב על כלי מתאים, ולא פחות חשוב – במהירות המתאימה. פנייה ימנית חזקה, התחושה של האספלט הקרוב לאוזן, הרוח מתחזקת בזמן שאתה סוחט את המצערת ביציאה מן הסיבוב. הנה מגיעה השמאלית, מבט הרחק אל היציאה מן הסיבוב, פקודת היגוי מדוייקת מעבירה את תחושות הכלי אל הידיים, גז קבוע, קבוע, והופה – שוב, פתיחה שמזכירה לך שוב כמה כוח יש לכלי הזה!

s_DSCF8238

כן, אני יודע. הפתיחה של המאמר עלולה לגרום לקורא לחשוב שאני רוכב על איזה ג'יקסר חדש בניילון, משהו מבית היוצר של איזה מוח חולני בעל נטיות סופר ספורטיביות. זה לא.

החלטתי לקחת סוזוקי בורגמן 650, כן, קטנוע, לרכיבת מבחן. ואני נהנה מכל רגע.

המשך…

נגישות