קטגוריה: יצרנים

אני מתוודה. לא תכננתי את זה מראש. כחודש לפני ראש השנה תשע"ג שיצא השנה ממש בתחילת ספטמבר, עדיין הייתי בגולה. נטול אופנוע (מכרתי את ההיאבוסה האדום שלי לפני כמה חודשים), ונטול כרטיס טיסה ארצה, ההשתתפות ברכיבה השנתית המסורתית למצדה נראתה עבורי בסכנה. כלפי חוץ ההכנות היו בעיצומן, לארגן מסלול, לארגן רכב חילוץ, לטפל בתיאום מול הגורמים השונים, אבל אופנוע אין. ואז עלה בי הרעיון לקחת את אחד האופנועים היחידים שטרם רכבתי עליהם בשנים האחרונות – ה- Yamaha YZF R1 – או בשמו המעוברת – "אר וואן" – ודווקא עליו לעשות את המסע הלילי בראש הטור האינסופי למצדה. הטיסה כבר תסתדר, כך אמרתי לעצמי. וכך היה.

פאסט פורוורד לתחילת ספטמבר. יש כרטיס, יש אופנוע. אני מגיע לפתחה של סוכנות מטרו ימאהה ברחוב הרכבת בת"א, הטרמפ שלי עוזב, ואחרי החלפת ברכות אני עומד בפתח הסוכנות, ממתין שיוציאו לי את הכלה.

מהנדסי ימאהה עושים, לפעמים, עבודה טובה. בעוד שבכלים כמו הטי-מקס הם הצליחו לייצר פוזה שממחישה את הייעוד של קטנוע הקרבי, ה- R1 הוא מסוג האופנועים שאו שאוהבים או שלא. בחרטום יושבת סוללת תאורה מרשימה ומאיימת בעלת פנסי לד, שקועה בתוך חריצים צרים ושחורים. הפיירינג הלבן של אופנוע המבחן פשוט יחסית ומעוטר בלוגו מוזהב מרשים. מבין ארבעת וריאציות הצביעה שבהן מוצע האופנוע, זו היא בעיני היפה ביותר. בזנב צמד אגזוזים כמיטב המסורת ה- R1ית, חפויים בפלסטיק דמוי קרבון המסייע להוריד את החום הנפלט מהם. יפה או מכוער? כמו בכל שאלה מסוג זה מדובר גם כאן בהעדפה אישית. אשאיר את ההחלטה לקוראים.

המשך…

לא תאמינו. גם אני לא האמנתי. בארץ הקודש? אני? על מוטו גוצי? למה? איזה סיכוי יש לזה להתרחש?

אבל לא רק שזה קרה, אלא אפילו נהניתי. מאוד. תקראו הלאה. לסיפור הזה יש 3 חלקים. חלקם קצרים מאוד. בואו נתחיל.

פרולוג

בפרקים הקודמים: אופנועים גדולים, קרנפים, משפחת האדוונצ'רים, במוו, המציאו את הקטגוריה, אבולוציה, GS1200, שולטים, יפנים מקנאים, איטלקים מקנאים, יפנים אימפוטנטים, איטלקים פחות, אוסטרים מפרקים לכולם את הצורה בשטח… מוטו גוצי, גם לנו יש, הי, גם לנו, שלנו יותר טוב, לא נכון שלנו יותר טוב, בלה בלה בלה.

מה שבאמצע

אני והסטלביו נפגשים לראשונה על המדרכה של סוכנות עופר אבניר בדרום ת"א. ההתרשמות הראשונית מהכלי היא בערך דומה לזו של אחד שרואה טרקטור של ג'ון דיר, או לחלופין טנק צנטוריון אם אנחנו כבר בקטע של המחשה ויזואלית. צמד פנסים עצומים מבלבל לך את הפרספקטיבה, מעליהם משקף רוח גדול למדי, צינורות מזלג עבים מאוד, שתי בוכנות שנראות כמו אלה של הבימרים אבל רק מוטות בזווית של 45 מעלות כלפי מעלה (ובסה"כ 90 מעלות ביניהם), מהן יוצאים צמד צינורות בעובר של משגר גראד אל עבר אגזוז כפול פתחים שכנראה עוצב בהשפעת סמי הזיה איטלקיים כלשהם. מאחור, צמד ארגזים שאם הייתי ממש רוצה הייתי יכול לגור באחד מהם, ובשני לאחסן את ציוד החורף שלי, וכל זה עומד להיות שלי ליומיים הקרובים.

המשך…

פתח דבר: אין לי ספק בכלל שכל סופרלטיב שאוכל להעלות על דעתי בנוגע להונדה גולדוינג נכתב כבר עשרות פעמים בשנים בהם האופנוע הזה קיים, וכי כל משפט שאוציא מהמקלדת למסך זה בנוגע ליכולותיו המדהימות של האופנוע הזה יהפוך לקלישאה ברגע שהפיקסלים יתממשו על פני המסך.

ובכל זאת.

לקח לי למעלה מ- 25 שנה לרכוב לראשונה על הונדה גולדוינג. מה לעשות. בארץ מוכת החמסינים, הפיגועים, המלחמות ומיסוי היתר על כלי רכב (ואופנועים) לא היה לי הרבה סיכוי לשים ידי על אופנוע שנמכר בישראל בסכום שקרוב הרבה יותר לרבע מיליון ש"ח מאשר למשכורת הממוצעת שלי, גם אם היא לא כל כך נמוכה. הדרך היחידה שבה הצלחתי לעשות זאת היתה ע"י רכישת כרטיס טיסה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ופשוט לשכור אחד כזה. מכיוון שהכל נעשה שם באונליין דרך האינטרנט, פתחתי לי את הדפדפן וניגשתי לאתר של אחת החברות העוסקת בהשכרת אופנועים – Eagle Riders – ושם ביצעתי את ההזמנה. שבועיים מאוחר יותר אני מוצא את עצמי בפתחה של הסוכנות ששוכנת בבנין "קטן" שיכול לגמד בתוכו את כל סוכנויות האופנועים בישראל + חלק נכבד מחנויות האביזרים, ואחרי ש"שוחררתי" מכ- 500 דולרים הכוללים בתוכם גם את כל הביטוחים האפשריים, הוצגתי בפני הכלה.

כבר ראיתי גולדוינגים (ככה זה ברבים?) בחיי, אבל מה אני אגיד לכם, כשאתם עומדים מול אחד כחול, בוהק, נקי למשעי, מתודלק ומצוחצח, ממתין לך בקוצר רוח, ההרגשות עולה וגואה, אין לי מילים אחרות. עם כ- 12,000 מיילים על השעון, האופנוע לא רק נראה חדש אלא גם הרגיש כך. חדש לגמרי.

חיצונית, פרט לצבע שלו, הדבר הבא שכמובן מושך את העין הוא הגודל של הכלי הזה. קטן הוא לא, ועם בסיס גלגלים של 1689 ס"מ ונפח מנוע של 1832 סמ"ק, הוא גם לא קל. הבהמה שוקלת לא פחות מ- 406 ק"ג (רטובים, כשמתוכם מיכל הדלק מכיל 25 ליטר). הגולדוינג לא סתם ארוך, הוא גם רחב (אם כי בתנועה הוא לא מרגיש כל כך רחב). בזכות הארגזים (עליהם אפרט בהמשך ביחד עם שאר תאי האיחסון המרובים שלו), בזכות מדרכי הרגל של המורכב/ת, ובזכות המבנה הנמוך מאוד, כמעט ואי אפשר לראות את הצמיג האחורי שלו המסתתר אי שם למטה.

ולא רק זה. חשבתם שזה רק "תכניס להילוך ותן גז"? אה, זהו. שזה בדיוק זה. כדי לצאת מהמקום ולהתחיל לנסוע זה בדיוק מה שצריך. אבל רגע, איפה נכנסים לתמונה עשרות המתגים, המחוונים, הכפתורים, הצגים ושלל הידיות שגורמות לקוקפיט של הגולדוינג להיראות בדיוק כמו קוקפיט של מטוס קל ממוצע? נציג הסוכנות שמסר לי את המפתחות הרגיע אותי שמיד אחרי שנחתום על הניירת הוא ישב ויסביר לי בדיוק על כל המתגים והכפתורים. ואני מודה ומתוודה – זו הפעם הראשונה מאז לקחתי את המוטו-גוצי העתיק ההוא ממורה הנהיגה שאצלו למדתי רכיבה, אי-שם בתחילת שנת 1990, זו הפעם הראשונה שבה באמת רציתי שמישהו יסביר לי על התפעול של האופנוע הזה.

Fast forward שעתיים וחמש דקות (לא באמת…) ואני שמח. עברתי את בחינות ההסמכה וכעת אני ד"ר לגולדוינגים. אני יודע (פחות או יותר) מה כל מתג עושה. אני מוכן לצאת לדרך. אורז את כל הציוד בתוך תאי האיחסון הרבים, ועושה את דרכי בזהירות החוצה ממגרש החניה.

ואז מגיע השוק.

המשך…

החבר'ה של אתר MotoGeo פרסמו לאחרונה וידיאו עשוי היטב המתאר את הרכיבה של ג'יימי רובינסון מלוס אנג'לס בארה"ב, דרך מעבר הגבול, אל קצהו התחתון של חצי האי באחה קליפורניה, מסע שאורכו כ- 1600 ק"מ.

הסרטון משעשע למדי, ולמרות שהוא לא מתעסק ספציפית בבחינת האופנוע – דוקאטי דיאבל עליו כתבתי פה בעבר – הנופים והחוויה עצמה שווים צפיה.

כשבעה חודשים לאחר שפורסם כי המשטרה הרכובה מחליפה גלגלים – ימאהה סופר טנרה 1200 במקום הבימרים, החלו במשטרת התנועה בתהליך קליטת האופנועים החדשים ליחידה.

כ- 20 אופנועים נמסרו במשלוח הראשון, כשהם מגיעים מזוודים וצבועים בצבעי המשטרה. בשבועות הקרובים ימסרו עוד כמה עשרות אופנועים, ובשיא ההצטיידות אמור הכוח להכיל כ- 200 אופנועים. חלק מהאופנועים נותרו בצביעה אזרחים וישמשו כאופנועים משטרתיים מוסווים.

אופנועי הימאהה, בהתאם לדרישות מכרז המשטרה, מצוידים במנועי 1,200 סמ"ק (טווין מקבילי) שמפיקים 110 כ"ס. מחירה של יחידה בודדת עם הזיווד המשטרתי המלא עומד על כ-200 אלף שקלים. הסופר טנרה שוקל כ- 265 ק"ג לא קלים, כ- 40 ק"ג יותר מאשר הבימרים אותם הם החליפו.

המשך…

אני בסופו של דבר מאשים את כRובי…

הוא זה שנתן לי בזמנו נסיעת מבחן על ה- Super Duke 990 אחרי שברוב חוצפתי התעניינתי עד כמה אופנוע ערום שכזה יהיה מהנה מול אופנוע ספורט טהור.

אויש כמה גדולה היתה הטעות! זה כמו לנסות סם. ממכר.

את ה- Super Duke וגרסת ה- R קשה לתאר. הדבר היחיד שעולה בראש כשרוכבים עליו הוא "איפה שמתי את הצוואה" ו- "האם אני רוצה חלקת קבר בצל או בשמש" וגם "שיט שיט שיט שיט". ולמרות הכל בכל רכיבה אתה מוצא את עצמך עם חיוך ענק ומטופש על הפנים.

האופנוע, בוודאי בגירסת ה- R הקרבית, הוא אופנוע חוליגני לחלוטין בכל רמ"ח איבריו. אין דרך אחרת לתאר אותו. ויעיד על כך כל אחד שרכב עליו. אני זוכר שהדבר הראשון שאביעד אברהמי אמר כשירד עליו היה "פאק!".

אני מסכים.

זה לא סוג של streetfighter. זה לא נייקד רגיל.
זה אופנוע עם הפרעות קשב שלא מוכן לעשות שום דבר "נורמלי".
זה אופנוע שגורם לך לחייך רק מלחשוב על הרכיבה עליו.
זה אופנוע שאם יש לך חצי שעה פנויה בעבודה, אתה תצא בשקט בלי שאף אחד ירגיש, תעלה על האופנוע ותעשה איזה סיבובון.
זה אופנוע שפשוט ממכר.

המשך…

פעם היה לי T-Max. בחיי. רגע, חכו, זה לא נעצר פה. לא רק שהיה לי T-Max, אלא אפילו שניים.

שככה יהיה לי טוב.

אבל חכו, אני יכול להסביר. זה לא מה שאתם חושבים.

אתם מבינים, מתישהו בין תחילת 2000 לאמצע 2001 הייתי נוהג לרכוב לי להנאתי הרבה על Kawasaki ZX12R מרובה סמ"קים ומשפריץ כוחות סוס שעברו לכביש דרך צמיג עב-כרס במידה 200, בולע דלק כמו טנק מרכבה סימן 4, אבל נותן בגז לכל מה שזז באותה תקופה על כבישי הארץ. באותה תקופה חייתי חיים טובים (אם אפשר לקרוא להם כך), אבל אז הגיעה הפצצה. יותר מדוייק – הפיצוץ. בועת הדוט.קום בקעה לה בקול נפיחה עזה, וגם אני, בהיותי עוסק באותו תחום, נפגעתי כלכלית. הפתרון היצירתי של אשתי דאז (גרושתי להיום) היה "אז תיפטר מהאופנוע שלך" (הן מאוד יצירתיות הנשים האלה, במיוחד כשזה לא נוגע אליהן), ואני, בהיותי בעל המילה האחרונה בבית, הבעתי את מחאתי ע"י יבבות חרישיות. בלית ברירה מכרתי את התפלץ, כשהתנאי היחיד שהצלחתי להציב היה שאני "ארד" לדו-גלגלי אחר, זול יותר.

וכך היה. האופציה היחידה שיכולתי לחשוב עליה מבחינה מוטורית היתה רכישה של T-Max צהוב חדש, מהשנתון הראשון או השני שהגיע ארצה. הוא היה מדהים! הכלי הזה היה התגלמות החוליגניזם המוטורי האוטומטי באותה תקופה. אף קטנוע אחר לא היה מסוגל להתקרב אליו, שלא לדבר על להתיימר להציג ביצועים קרובים למה שהטימקס היה מסוגל לעשות. ה"אוטובוס הצהוב" (כך כיניתי אותו) היה אצלי במשך כשנתיים, שנתיים בהן הספקתי לעבור איתו שתי תאונות (שתיהן לא אירעו באשמתי, אם זה משנה למישהו), כשהאחרונה שבהן היתה קשה למדי עבורי. הקטנוע נפגע בצורה קשה בפלסטיקה, וכיוון שכך החלטתי לשפץ ולשפר אותו ולצבוע אותו בצבעי רפליקת מרלבורו של מקס ביאג'י.

(תודות לכרובי ובולשיט-דוט-קום, היום פולגז, על התמונה)

זמן מה לאחר מכן החלפתי אותו בטימקס חדש, מודל 2005 שחור, שהיה טוב יותר בהרבה תחומים – בעיקר בברקסים בעלי הדיסק הכפול מקדימה, וכן בקוקפיט מתוכנן מחדש ובמאפיינים נוספים. בתקופה ההיא צצו קטנועים נוספים, כמו למשל הסילברווינג של הונדה והבורגמן של סוזוקי וגם ג'ילרה עם ה- GP800, שניסו לגזור גם הם חלק מקטגוריית הגדל-נועים שהטימקס המציא, איפיין, ושלט בה ללא עוררין. יחד עם זאת, בתקופה זו נוצרה לטימקס גם תדמית אפלה יותר, של קטנוע המשמש את חיילי משפחות הפשע ושלל ערסים למיניהם. אני אמנם לא חוויתי על בשרי אף התעמרות מצד כוחות הביטחון, אבל התדמית עוצבה ונחרטה במוחו של הציבור.

מאז עברו הרבה סמ"קים על הכבישים, ואני עברתי לאופנועים אחרים, חזרתי לתפלצים הגדולים מרובי הנפח. אבל תמיד זכרתי לטובה את אותו "אוטובוס צהוב" משנת 2002, ואת אחיו השחור.

ואז נפלה לידי ההזדמנות לקחת את ה- T-Max 530, הדור הרביעי של מלך הקטנועים, לרכיבת מבחן ארוכה. שאני אוותר? עזבתי הכל ורצתי לסוכנות מטרו בת"א.

אם יש דבר אחד שמהנדסי ימאהה למדו הוא שסוס מנצח לא מחליפים, רק משפרים. וכך ממשיכה ימאהה  את המסורת שגרמה להם להוביל ללא עוררין, בטח בישראל, את הקטגוריה. תשכחו מנוחות, מפרקטיות, תשכחו מתאי איחסון מרובים או מתצרוכת דלק משופרת – ביצועים. רק ביצועים. שיסע מהר יותר, שיאיץ מהיר יותר, שיבלום טוב יותר, שיקח פניות טוב יותר. לא צריך שום דבר חוץ מזה.

אה. ועיצוב. שיהיה מעוצב למשעי.

ופה הם מצליחים, ושוב בגדול.

המשך…

מטרו מוטור, יבואני ימאהה לישראל, זכו במכרז לאספקת אופנועי משטרה בנפח 1200 סמ"ק למשטרת התנועה עם הסופר-טנרה XT1200P (הדגם המשטרתי של הסופר טנרה XT1200Z) של ימאהה. כך עולה מפרסום תוצאות המכרז החדש לרכישת אופנועי המשטרה.

במסגרת העסקה סדר גודל של כ-200 כלים יימסרו למתנ"א במשך שנתיים. המשלוח הראשון יימסר כבר תוך מספר שבועות. מטרו היא הזוכה היחידה במכרז ובכך תמה תקופה של מספר שנים לא קצר בהם השתמשה משטרת התנועה באופנועי ב.מ.וו מדגם R1200GS.

למרות תדמיתם הקשוחה של האופנועים שתרמה רבות גם למגזר הפרטי (מי לא רוצה להידמות לשוטר תנועה קשוח? אני לא, אבל אני מכיר לא מעט רוכבים ששילמו לא מעט כסף כדי להתחבר לתדמית הזו, ואין ספק שהיבואן דאז – קמור – הרוויח הרבה מכירות בזכות מיתוג זה), שירותם של האופנועים מתוצרת ב.מ.וו במשטרה היתה מלווה בלא מעט בעיות מכאניות וכשלים טכניים. חלקם מן הסתם היה קשור לעובדה שהאופנועים המשטרתיים נמצאים תחת עומס עבודה גבוה וגומאים אלפי קילומטרים בקצב מהיר בכל חודש. אך יחד עם זאת, יודעי דבר מזכירים בעיות לא פשוטות במערכות החשמליות וכן במכלולים אחרים של האופנועים שדרשו לעיתים השבתות ארוכות, ולכולנו מוכרת התמונה בה שיירת רוכבים משטרתיים יוצאת לאירוע שיטור או למבצעים ומלווה תמיד ברכב חילוץ כשעליו יושב אופנוע "ספייר" או אופנוע אחד או שניים שכבר חוו תקלות בדרך לשם. בנוסף, אלה המבקרים בחניון האופנועים בבית דגן מצד אחד, או במוסך המרכזי בפ"ת מצד שני, ראו תמיד אופנועים שנראו מושבתים הממתינים לחלקי חילוף או לתיקון, ויודעי דבר מספרים על אחוז גדול מצי האופנועים שהיה מושבת בכל עת. אין ספק שדרוש היה ריענון בתחום זה…

במסגרת המכרז שנסגר בחודש ספטמבר ושעתה פורסמו תוצאותיו, התמודדו מספר אופנועים. הימאהה סופר טנרה 1200,  ה-ב.מ.וו R1200GS, המוטו-גוצי סטלביו (עולה חדש לישראל), הדוקאטי מולטיסטרדה 1200, ההונדה קרוסטורר וכן ה- ק.ט.מ אדוונצ'ר. חלק מהמתמודדים נפסל על הסף עקב דרישות כאלה ואחרות מצד המשטרה, כדוגמת שימוש בגל הינע (דרייבשאפט), או קבלת מידע מהיצרן אודות דגמים המיועדים ספציפית עבור כוחות שיטור. חלק מהיצרנים שעבורם מדובר בשנת החלפת דגם – כמו ב.מ.וו עם הדגם מקורר המים החדש שלהם, או ק.ט.מ עם האדוונצ'ר מוגדל הנפח החדש – לא הצליחו לעמוד בתנאי סף אלה.

הסופר טנרה מספק כ- 110 כ"ס ושוקל כ- 265 ק"ג לא קלים, כ- 40 ק"ג יותר מאשר הבימר (לא ברור אם זהו המשקל המלא אחרי זיווד משטרתי או לא). האופנוע מצוייד במערכות אלקטרוניות פשוטות יותר משל ה- R1200GS אותו הוא מחליף, אבל עדיין מכיל ABS וכן מערכת בקרת אחיזה בעלת שלושה מצבים. הסופר טנרה ארוך יותר, בעל בסיס גלגלים גדול יותר, מרגיש כבד הרבה יותר מאשר ה- GS, ולדעת רבים הוא בעל יכולות דינאמיות פחותות בתנועה עירונית צפופה, וכן כמובן בשטח לא סלול מאשר ה- GS. יחד עם זאת מדובר באופנוע רב-גוני נוח למדי, וכאמור רבים הסיכויים שלפחות מבחינת אמינות הוא ישרת הרבה יותר טוב את המשטרה מאשר ה- GSים אותם הוא מחליף.

המכרז גם כולל את הסכם התחזוקה המלא של אופנועים אלה ועלותו נעמדת בכ- 15 מיליון שקלים. זכייה זו במכרז מנהל הרכש מצטרפת לזכיות נוספות של מטרו בחודשים האחרונים וביניהם מכרז קטנועי 3 גלגלים תוצרת קוואדרו, ומכרז לטרקטורי משא תוצרת קאוואסקי.

האומה האמריקאית סופגת ביקורת בשנים האחרונות, ואפילו לפני זה,  על מגוון רחב של נושאים: ההשמנה החולנית, תרבות הצריכה, תרבות בכלל, אימפריאליזם, כוחניות וכו' וכו'. חלק מן הביקורת מוצדקת, ואפילו מאוד (במיוחד על ההשמנה החולנית. פיחס), אבל אנשים שוכחים שני דברים מאוד חשובים:

1.      רוב מי שמעביר את הביקורת הוא היפי.

2.      כל השאר הם קומוניסטים.

בביקור שנערך לאחרונה בארה"ב יחד עם אשתי (שתחיה) ביקרנו בבית של תומס ג'פרסון, מי שכתב את מגילת העצמאות האמריקאית. הוא הכניס למסמך הזה (במאה ה – 18!) את "הזכות למרדף אחר האושר". ואני חושב שזוהי מהות העניין שלשמו התכנסתי כאן היום: אמנם היו כאן שני משפטים עם אלמנטים חינוכיים גרידא, אבל המשפט הזה עומד מאחורי המכונה המשוגעת והמופרכת לחלוטין, שהייתה יכולה להיבנות רק באמריקה: ה "בוס הוס", או בלעז “Boss Hoss”‏.

אם הייתי מציע לכם לשים מנוע וגיר של משפחתית ממוצעת (1600 סמ"ק אוטומטית, או "משפחתומטית" בפי העם היושב בציון) בשלדה של טוסטוס, הייתם מרימים גבה. למנוע כזה יש בערך 100 ומשהו כוחות סוס, בהשוואה למנוע 250 סמ"ק עם עשרים ומשהו כוחות פרד עצל. זה פשוט לא היה עובד, הכל היה מתפרק: בעיקר השלדה, שלא אמורה לעמוד במשקל ובעומסים כאלו.

לכן, כשלקח בחורצ'יק אמריקאי ממוצע, טניסאי גאה (תושב טנסי. לא כמו האלו עם המכנסיים הלבנים הקצרים שגונחים מול בריטים בווימבלדון), בשנת 1990 את מנוע הסמול בלוק (small block‏) של שברולט ותקע אותו בשלדה של אופנוע, הייתה תהייה קלה לגבי תקינות הנוירונים בחלק מהאונות שלו.

המשך…

בעולם האופנועים של העשור השני של המאה העשרים ואחת, תחום האדוונצ'ר-תיור הוא סגמנט חם שמושך אליו מדי שנה יותר ויותר רוכבים, רובם קורבנות של קטגוריית הספורט ההולכת ונכחדת. תחום זה משך ומושך יצרנים רבים, אבל בראש וראשונה את BMW שבמידה רבה נחשבת כממציאת הקטגוריה עם ה- BMW R1200GS, ה- KTM Adventure 990 הספרטני הקשוח ובעל אוריינטציית השטח המובהקת, ה- Yamaha Super Tenere 1200 הכבד ואנמי למדי, ה- Ducati Multistrada 1200 שהוא למעשה סופרבייק בשלדת אופנוע אדוונצ'ר וחסר יכולות שטח ראויות כמעט לחלוטין, וכן אופנועים נוספים שאינם נמכרים אצלנו כמו ה- Triumph Tiger Explorer 1200 וה- Moto Guzzi Stelvio 1200 8V (אולי, אולי בקרוב… 🙂 ).

הונדה לטשה עין זה מכבר לכיוון זה, והשנה אנו מקבלים בישראל לראשונה את ה- Honda VFR1200X Crosstourer המוגדר ע"י היצרנית כ"אופנוע אדוונצ'ר-ספורט-תיור".

האם הקרוסתורר אכן נותן תשובה ראוייה למלך הבלתי מעורער של עולם ההרפתקנות הדו-גלגלי? האם הונדה השכילו לקחת את הצדדים הטובים בקטגוריה ולשלב אותם עם המכלולים האיכותיים והאמינות המוכרת שלהם כדי לייצר בימר-קילר?

יצאתי לבדוק. במסגרת כתבה מצולמת שצילמתי עבור עיתון גלובס בה ביצענו מבחן השוואתי בין הקרוסתורר לבין הבימר, קיבלתי את האופנוע לרכיבת סוף שבוע ארוך, ולהלן רשמי מרכיבה זו.

ראש בראש: 2 מהאופנועים הטובים בעולם – גלובס

במבט ראשון – ההונדה הוא לא אופנוע קטן, ועם עם בסיס גלגלים של 1,595 מ"מ האופנוע לא קצר. עם עיצוב מעט שונה מהגישה שבה הלכו מהנדסי BMW, אבל יחד עם זאת, כמו בסופר טנרה של ימאהה, אלמנטים עיצוביים רבים נלקחו ישירות מהבימר. אלמנטים כמו חרטום הברווז הקלאסי (קטן יותר משל הבימר אבל עדיין שם), זרוע חד-צידית, זנב עם שלדת אלומיניום מעוצבת המותאמת לנשיאת סט מזוודות קומפלט, וכמובן סט מיגונים, פנסי ערפל, מחממי ידיים ועוד (הכל כמובן בתוספת תשלום, ועל כך ראו בהמשך).

מקדימה בחרטום, מעל למקור הברווז הקטן, קיימת יחידת תאורה קטנה יחסית בגודלה הפיזי, המותקנת בתוך פירינג שהולך וגדל לכיוון מיכל הדלק. בצידי המיכל ישנם אלמנטים מפלסטיק שחור שאמורים לעזור לרוכב לאחוז טוב יותר את המיכל עם ברכיו, וגם לספק הגנה מסויימת בעת נפילה, ומקדימה הותקן מיגון מאלומיניום הנראה לצערי שברירי ועדין מדי, לא יודע איך הוא יתמוך במשקלו של האופנוע בעת נפילה. אני מעדיף לא לבדוק…

מאחור, זרוע חד-צידית נאה למדי חופנת את המסב של הגלגל האחורי מצידו השמאלי (הפוך משל הבימר), בעוד שמצידו הימני קיים חישוק מעוצב אליו מחוברים השפיצים של הגלגל. גל ההינע של ההונדה, רכיב משותף לקרוסטורר ול- VFR1200F, אמור לספק לרוכבים אלפי קילומטרים רבים של רכיבה ללא צורך בתחזוקה.

4 צינורות הפליטה היוצאים מהמנוע מתחברים בגחון לצינור אחד המוביל לאגזוז שנמצא בצידו הימני של האופנוע (שוב, הפוך משל הבימר), והוא חסר כל חן לטעמי (אם כי בהשוואה לסופר טנרה מדובר ביצירת מופת… לא, זו לא מחמאה למהנדסי ימאהה…). לקרוסטורר אין יומרות שטח בכלל, למרות הפוזה הקרבית לכאורה. אבל אני מניח רק שבעליו המאושרים של אופנוע כזה שרק תעבור בראשו המחשבה לרכוב איתו בשבילים ימהר לרכוש תוספות הכוללות מיגון גחון ומיגוני מנוע וזאת כדי למנוע מכות בחלקו התחתון של האופנוע. המיגונים איתם מגיע האופנוע במקור בנויים מאלומיניום המרגיש קל ולא מאסיבי במגע, אני לא משוכנע שהם ימנעו נזק בעת נפילה רצינית על הצד.

המשך…

האיפותסיס (איפותסיס, כן, לא היפותזה, למרות הרצון לאיית את השם שלו כך) נוצר מרעיון מקורי של אדון איטלקי בשם אלסנדרו לוביסלי, איש עסקים מתחום המיחשוב המתגורר באזור לומברדיה באיטליה. מסתבר שלבחור יש תשוקה בלתי נלאית לאופנועים, רק שבניגוד לנו, הוא מתגורר במקום שבו המדינה מעודדת ותומכת בפרוייקטים כאלה, שלא לדבר על כך שיש להם פה ושם כמה תערוכות מוטוריות "קטנות" ואיזה מסלול מירוצים אחד או שניים (או יותר). המיקום בו פותח האופנוע, העיירה הציורית קסטל מלה, נמצא כמעט במחצית הדרך בין וורונה למילאן, בין מודנה למונזה, מקום בהחלט מוצלח להתחלות מוטוריות.

אז אחרי שאדון לוביסלי רכב על כמעט כל מה שזז, הוא החליט לעשות מה שכל ג'נטלמן איטלקי בעל אמצעים עושה – הוא פונה לסדנת ייצור אופנועים פרטית המנוהלת ע"י אדון אחר – אחד פיליפו ברבקאנה, שמסתבר שהוא מפורסם לא קטן בכל תחום הקפה רייסרים המבוססים על גוצי.

ביחד, ועם עוד כמה מומחים בתחום שאין סיכוי שתזכרו את השם שלהם, הם לקחו את אחד האופנועים הנוכחיים של מוטו גוצי – הגריסו 1200 8V – והחליטו להראות לעולם איך לדעתם האופנוע היה צריך להיראות. הגריסו המקורי הוא אופנוע שעשוי להיראות בעיני חלק מהקוראים כשיא פאר היצירה האיטלקית (כן זיו, אני מתכוון אליך), ובעיני אחרים יש לו סקס אפיל כמו של טרקטור ג'ון דיר. נו על טעם ועל ריח לא מתווכחים, על כל פנים המנוע המקורי של הגריסו מפיק כ- 110 כ"ס עם מומנט נדיב למדי, כך גם בסיס הגלגלים שעומד על 1544 מ"מ לא קצרים בכלל.

המשך…

"תבוא, תבוא תרכב עליו, מה אכפת לך?" אני שומע את הקול מצידו השני של הטלפון "נו בחייאת מיצו, תעשה מערוף, אני אוסיף לך גם את הבלונדה ההיא ששמת עליה עין…"

"השתגעת?" אם זוגתי שתחייה רואה אותי עם בלונדה – עלי השלום. "טוב בסדר" אני מתרצה "אבל רק בגלל שזה אתה" אני מוסיף לו אחת בקטנה, שירגיש טוב.

האפריליה טואונו (כן, "טואונו" – רעם, באיטלקית, ולא "טואנו") עומד מולי על המדרכה מול סוכנות אבניר בדרום ת"א. האסוציאציה הויזואלית מכה בי באופן מיידי: זוכרים את באמבל-בי מהטראנספורמרז? זה הדבר הראשון שקופץ לראש כשרואים את הטואונו. העיצוב האיטלקי המוקפד כולל אלמנטים של דבור – שחור עם צהוב בוהק, כשהמעצבים לא שוכחים להציב את דגל איטליה בנקודה אסטרטגית על המסיכה. כרגיל באופנועי הדור הנוכחי, אגזוז חד-צידי א-סימטרי מקוצר (ודי מכוער לטעמי) בצד ימין, זרוע אחורית בנוייה לתלפיות מאלומיניום שהושאר בצבעו המקורי והכסוף, וגם שלדת העריסה הכפולה כסופה בוהקת. לא, הוא לא יהפוך לקאמרו צהובה בקליק של כפתור, אבל הוא בהחלט נשלט ע"י כפתורים. יש אופנועים יפים ממנו, אבל אי אפשר להתעלם מהכלי בין אם בעת שעומדים איתו ברמזור, ובין אם כשעוצרים לתדלוק בתחנת דלק נידחת בשולי הארץ.

סליחה. זו לא התמונה שהתכוונתי להעלות.

כאמור האופנוע מעוצב למשעי כמו שרק האיטלקים יכולים להבין, וכמו שהם עושים. כל פרט ופרט מבית היוצר של איזה וולנטינו או רוברטו, המסיכה, מיכל הדלק עם הסמל המפואר של היצרן, המושב האיכותי למגע ולישיבה, הזנב עם ידיות המורכב/ת המובנות בצורה אינטרגאלית, הזרוע האחורית, הכל. איכות ההרכבה מורגשת מאוד, אבל חייבים לתת גם "נ" אחד: הפנס הקדמי היה מלא סימנים של התעבות קודמת מה שגרם להתעכרות העדשה. לא ברור למה זה קורה באופנוע עם פחות מ- 6000 ק"מ על השעון.

פתיחת הסוויץ' מניבה שלל זמזומים אלקטרוניים ורחשים מקרבי המכונה. לרגע אני מדמיין כיצד הוא באמת ממיר את עצמו לאיזה רובוט בגובה 2 מטר (תגידו, אלה מכם שלא נרדמו בסרט הטראנספורמז, שמתם לב לחוסר האמינות במימדים של הרובוטים? ברגע אחד הם רכב פרטי קטן, ודקה לאחר מכן הם הופכים לרובוט בגובה 10 מטר? מילא, רק שבסצינה אחרת הם משנים את קנה המידה שוב ושוב ושוב. פתאטי… סליחה. סטיתי מהנושא…). אבל אתם חייבים להודות – המסיכה הזו באמת מזכירה רובוטריק…

הטואונו, שמוגדר בעצם כסטריט-פייטר ספורטיבי, מבוסס על הפלטפורמה המוצלחת מבחינתה של אפריליה – ה- RSV4 (עליו כתבתי במאמר הבא). הם חולקים את אותו מנוע בנפח 999.6 סמ"ק, אבל כמו בלא מעט אופנועים אחרים שעברו את המעבר מסופר-ספורט לערום/חוליגן/תן לי בגז/קרע אותי, גם המנוע של הטואונו עבר כוונונים שונים המורידים את ההספק שלו בכ- 10 כ"ס ומעמידים אותו על 162 כ"ס שמתקבלים ב- 11,000 סל"ד, אבל הופכים אותו ליותר נשלט ברחובות ובכבישים ציבוריים. גם המומנט שונה, והוא עומד על 11.2 ב- 9,000 סל"ד. שיא המומנט מתחיל להיות מורגש לקראת 7,000 סל"ד, והעובדה שהאדום מגיע רק לקראת 12,000 אומרת שלמנוע יש טווח אפקטיבי גדול יחסית. אל תבינו אותי לא נכון – גם בסל"ד נמוך יותר האופנוע לא מרגיש אנמי, אבל החייתיות האופיינית מתחילה רק שם. אגב, בתוך קרבי התפריט האלקטרוני ניתן גם לקבוע את רף ההתראה בפני חריגה מהסל"ד, כשאצלי הוא היה קבוע על 10,500. כל הכוח הזה נשלט באמצעות מערכת אלקטרונית ממוחשבת מתוחכמת. נגיע לזה עוד מעט.

המשך…

לקח לזה לא מעט זמן. אילוצי עבודה, משפחה ושלל תירוצים עיכבו בלמעלה משנה את רכיבתי הראשונה על המולטיסטרדה של דוקאטי, אבל עכשיו הגיע תורי.

אני מקבל את האופנוע באולם התצוגה של ליגל, יבואני דוקאטי. אני מסתכל על האופנוע הלבן בזמן שאני מקבל הסברים ארוכים אודות ה- Setup של האופנוע, כל מתג וכפתור (ויש הרבה), וכל תפריט בתצוגה הדיגיטאלית המשוכללת. בשלב מסויים הכל הופך להיות מעורפל ומטושטש באזני. אני ממשיך להנהן ברוב הבנה בראשי, אבל בתוכו אני מפליג בדימיוני לעולם עתידני בו הרוכב על האופנוע הוא רק נוסע המחזיק בכידון סמלי שלא מחובר לכלום (לפחות לא באופן מכאני), אופנוע רובוטריק ממוחשב שמעביר לרוכב/נוסע/אורח רק את הפידבק שהמתכננים והמתכנתים שלו רצו, מצערת שמשחררת סוסים לפי הנחיות המחשב, מערכת היגוי שמתקנת תיקונים מיקרוסקופיים באמצעות מנועי סרוו חשמליים את השגיאות שעושה הרוכב ומייצבת את הפלטפורמה המכאנית שנבנתה בכוונה בצורה לא-יציבה, מערכת בלימה ושיכוך שעושה הכל בצורה דינאמית-אוטומטית-רובוטית בהתאם לתנאי הכביש, זווית ההטייה, משקל הרוכב ושל פרמטרים נוספים.

העתיד הזה יגיע מוקדם ממה שאנחנו חושבים, אין לי ספק, אבל היום אני עדיין השולט בסוס המכאני.

האמנם?

Fast forward למוצאי שבת. אחרי כ- 500 ק"מ בתנאי דרך משתנים בקיצוניות החל מרכיבה מטורפת עם קבוצת ספורט-ליטרים על כביש 6 צפונה כשלפעמים אני מוביל אותם במהירויות שאללא יסתור והמבין יבין… דרך כבישים טכניים ומפותלים עם גז שמעיף אותך לשמיים… דרך ירידה מהכרמל בדרך לא סלולה, בוצית לעיתים, כשלכל האורך יש אבנים וסלעים קטנים וצמחיה ולפעמים גם מעט דרדרת (לא סינגלים, נכון, אבל עדיין צריך 4X4 כדי לעבור שם)… דרך רכיבה בגשם שוטף עם פתיחות גז מטורפות שמעולם לא חשבתי שאפשר להעז – בגשם שוטף – ועדיין אתה מרגיש בטוח וחופשי כמו נערה מתבגרת עם 10 טמפקסים ו- 5 שכבות של אולווייז אולטרא בו-זמנית!

נכון, המחיר נמצא אי שם בשמיים הרחק מהשג ידם של רוב בני התמותה (למעלה מ- 175,000 ש"ח לדגמי ה- S ו- T), יש מה לשפר בהנדסת האנוש, בשטח הוא לא באמת מתמודד ראוי וסביר להניח שמי שרוכב עליו לא יעז לעשות איתו דברים שהוא היה מעז עם KTM Adventure ובטח שבטח שלא עם אופנוע שטח ייעודי, נפילה איתו בשטח תכניס אותך למינוס גדול מאוד, הכנף הקדמית ומגן הבוץ האחורי לא שווים כלום בשטח בוצי, ואפילו העברת ההילוכים לפעמים לא ממש מסתדרת ולעיתים אתה מוצא את עצמך מוריד הילוך כדי לתת גז מה שלא הגיוני באופנוע עם כזה נפח וכזה הספק… אבל להכניס את כל זה לחבילה אחת ועדיין להיות מוצלח מאוד בזה? פה טמונה הגדולה של האופנוע הזה. בשבילי מספיקה תחושת הביטחון שהרגשתי כשרכבתי עליו בגשם שוטף, על מעברי חציה חלקלקים (אחרי שהתרגלתי לקונספט כמובן), בסיבובים ובהשכבות שלא הייתי מעז לעשות על כבישים רטובים (שוב, רק אחרי שהתרגלתי לקונספט ולמדתי לבטוח במערכת ה- DTC). מסתבר שיש כזה דבר, אופנוע המספק את חווית הרכיבה המושלמת. ואני רכבתי עליו.

חזרה להווה.

המשך…

לא כל יום יוצא לי לרכוב על חלום. פעם אחת זה קרה לי. קראו לה טלי, ובמשך למעלה משנתיים פינטזתי עליה (בערך מהגיל שבו התחלתי להבין מה זה אומר, כן?) אחרי זה נפרדו דרכנו וכשנפגשנו שוב זה היה במקרה. את מה שקרה באותו לילה לא אפרט פה מפאת הצניעות, אבל בואו נגיד שאחרי זה החלטתי שלפעמים עדיף לא לממש פנטזיות. למה? נו תחשבו לבד. נו איך הסיפור הזה, מרתק ככל שיהיה, קשור לנושא שלנו היום? הוא לא ממש קשור, פרט לכך שהייתי זקוק לאיזה פתיח לא שגרתי.

מהיום שבו החלו שרטוטים סכמתיים של הפרוייקט החדש של דוקאטי לצוץ ברחבי האינטרנט מתישהו באמצע 2010, ועם פרסום תצלומי הריגול שהחלו לטפטף בין אם בטעות ובין אם בכוונה בכל מיני מגזינים נחשבים, חשבתי שמה שאז היה נקרא דוקאטי פרוייקט 0803 נראה מגניב לאללה. לא יודע. משהו עשה לי את זה. אולי מערכת הפליטה עם צמד הצינורות והאגזוזים הבשרניים, אולי הזנב המתהדר במה שנראה כמו זרוע חד-צידית וצמיג עב כרס, אולי הפרונט השרירי. לא יודע, אבל רציתי לראות את זה מקרוב.

למרות שתכננתי להגיע לתערוכת מילאנו בסוף 2010, אילוצי עבודה מנעו זאת ממני, וכך נאלצתי להסתפק בתצלומים שפורסמו של מה שאז כבר היה מוכר בשמו האמיתי – דוקאטי דיאבל (דיאבל על שם המילה "שטן" בעגה איטלקית מקומית).

בשנים האחרונות דוקאטי זזה קדימה. זה התחיל עם ההחלטה האסטרטגית לתת גז ולפתח אופנוע חדש, מהנייר, דווקא בזמן שכל העולם העסקי קפא על שמריו (המולטיסטרדה 1200), וזה ממשיך עם הדיאבל הבשרני שפותח גם הוא בתקופת אי-ודאות כלכלית. בנתיים הולך להם לדוקאטי, ושני האופנועים נמכרים, כך הבנתי, כמו לחמניות חמות. בביקור האחרון שלי באיטליה נתקלתי בעשרות רבות של מולטיסטרדות ולא פחות מ- 20 דיאבלים (כמובן שהיו הרבה יותר מונסטרים וכו'), בעוד שאופנועים "אקזוטיים" של יצרנים אחרים כמעט ולא נצפו ובטח שלא במספרים כאלה.

עכשיו זו הפעם השניה.

המשך…

לפני מספר ימים פורסם במדיה האינטרנטית כי משטרת התנועה הקימה "יחידה" של כ- 10 אופנועים שתשמש כיחידה "סמוייה" במטרה לאכוף עבירות "איכות" כמו שימוש בסלולארי, מהירות, ביריונות על הכביש ועוד. לפי הפרסומים, האופנועים, מדגם BMW R1200GS, שונו כך שכל הסממנים המשטרתיים הוסרו מהם או הוסתרו כך שיהיו סמויים מן העין.לדוגמה, הורדת הפנס המהבהב מעמוד גבוה אחורי (תורן) והסלקה מתחת לארגז אחורי (נראה בעת ההפעלה), הורדת ארגזים צדדיים עם לוגו אגף התנועה – המזוהים אם האופנועים המשטרתיים הגלויים,  הסתרת הכיתוב והלוגו שעל מיכל הדלק משני הצדדים ע"י יריעה שחורה הנשלפת בחלקה באמצעות סקוץ' וחושפת את הכיתוב "משטרה" בעת הצורך, הסתרת הפנסים המהבהבים המוצבים מלפנים (פנסים בצבע כחול אדום) ע"י רשת שחורה, שרק בעת ההדלקה נראים למרחק, השחרת מגן קדמי לשם הסתרת הלוגו המשטרתי (לא ברור למה הכוונה…), והחלפת לוחית הרישוי – מלוחית משטרתית אדומה לאזרחית צהובה.

היתרונות של אכיפת חוקי התנועה באמצעות אופנועים בכלל ואופנועים סמויים בפרט ברורים לכל. האופנוע מהיר מהתנועה הסובבת, זריז יותר, ויכול להגיב במהירות לצרכים מבצעיים. מהכרות אישית עם חלק מהשוטרים ביחידה אני יכול להעיד על יכולת הרכיבה הנפלאה שלהם, אוי לו לרוכב שיחשוב שגם אם הוא נוסע על אופנוע ספורטיבי חזק הוא יוכל לברוח לחבר'ה האלה לאורך זמן. בנוסף, האופנוע גבוה מרוב הרכבים סביבו ולכן לשוטר זוית ראייה מצויינת אל תוך תא הנהג והנוסעים, וכך הוא יכול לאכוף עבירות כמו שימוש בסלולרי, אי שימוש בחגורות ועוד. בנוסף, כל אופנוע מצוייד עם ממל"ז, כך שבכל רגע נתון הם יכולים לעצור בצד הדרך ולהתחיל לאכוף עבירות מהירות.

שתי תמונות שצולמו ע"י אגף התנועה ושוחררו לציבור:

עד כאן מה שאנחנו יודעים מהמדיה. עכשיו לפרטים הפיקנטיים.

המשך…