קטגוריה: יצרנים

עופר רונן החרוץ התנדב לקחת על עצמו את המשימה המסוכנת של רכיבה על חלק מהאופנועים החדשים שהשיקה חברת מאיר, יבואנית אופנועי הונדה בישראל, ואשר נערך ביום קייצי ונעים של אמצע ספטמבר במסלול המוטו-ג'יפי הבינלאומי של כוכב יאיר. טוב, הגזמתי קצת. אבל זה הקונספט. עכשיו בואו נראה איך היה לו.

בעיני לרכב על מספר רב של אופנועים שונים ביום מסלול אחד זה תענוג שלא מפספסים. לכן, כשהציעו לי להצטרף להשקה ולרכיבות המבחן של הונדה בכוכב יאיר קפצתי על המציאה. הבוקר התחיל במתקפה של מאפים טריים וקפה איכותי, המשיך במנות גורמה של גרנולה עם יוגורט ושבבי חלבה ומקופלת, עד שבשלב מסויים נאלצתי להזכיר לעצמי שלא בשביל זה באתי. עליתי על הציוד ויצאתי לקרב.

בין שלל הדגמים שהובאו למסלול כבר בהתחלה תפס את עיני אופנוע מוזר למראה, הנראה כמו הכלאה בין מיניבייק לאופנוע נייקד אכזר, עם מזלג הפוך ומכלולים שמשדרים איכות. עוד בנסיעותי הרבות באזור דרום מזרח אסיה ראיתי רבים כאלה, ולא הבנתי למה לא מביאים אותם ארצה.

מדובר ב- MSX 125, שעל המטר תשעים פלוס שלי נראה כמו בימבה. זהו כלי קטן, זול וזריז עם מראה מאוד יחודי שיכול להוות תחליף לקטנוע לבני ה- 16, או כרכב נוסף במשפחה המשמש להתניידות עירונית. עם צריכת דלק מוצהרת של ליטר אחד לכל 52 ק"מ, תג מחיר של 20900 ש"ח ומכלולים איכותיים אני מאמין שיש לו פוטנציאל לנגוס בנתח שוק משמעותי.

המשך…

מהו אופנוע Adventure? איך אפשר לתרגם את המושג הזה לעברית? הפירוש של המילה עצמה ברור. הרפתקאה. אבל צירוף המילים לא מסתדר. מהו "אופנוע הרפתקאה"?

הסיפור מתחיל אי שם בתחילת שנות השמונים, עת חברת BMW יצאה ביציאה מוזרה. אופנוע גדול, כבד, עם דרייבשאפט, שתי בוכנות בולטות. הם אולי לא ידעו את זה אז, אבל ה- R80 G/S של 81 היה נושא הדגל של קטגוריית האדוונצ'רים. ומשם אתם כבר יודעים לאן זה מתגלגל – ה- R1200GS של במוו שהפך, עם השנים, לאופנוע הנמכר ביותר אי פעם.

סוזוקי, מתישהו בסוף שנות השמונים ניסו גם הם להצטרף לחגיגת אופנועי "כלבו" והנציג שלהם לאירוויזיון היה ה- DR-750/800 Big. אופנוע חד-בוכנתי פשוט מבחינה מכנית (אך עם מערכת הקירור של סוזוקי המכונה SACS) ששידר את ההילה הנכונה – ספורט-שטח-אדוונצ'ר, עם מיכל דלק ענק של 29 ליטר, "מקור" שמשדר אגרסיביות (ושמאז הפך להיות כמעט סטנדרט בכל אופנוע שמנסה להתחבר לקטגוריה), משקף כמעט אנכי, תנוחת רכיבה זקופה, ופוזה. הרבה פוזה. שים קסדה, קשור ציוד, וצא לחצות את המדבריות.

כזה:

סליחה. כזה:

כל מה שנותר לסוזוקי לעשות הוא רק לתת גז ולרכב על הגל.

אלא שהם לא עשו זאת. כלומר לא בדיוק. יצורו של ה- DR-BIG הופסק מתישהו בחצי השני של שנות התשעים, והנציגים היפנים לקטגוריה פשוט לא התייצבו לתחרות, והשאירו את עולם ה"אדוונצ'ר" לשליטה כמעט בלתי מעורערת של הגרמנים (ה- Freewind – החיקוי היפני של ה- BMW F650 Funduro לא נחשב).

מכיוון שהתחרות ננטשה כמעט לגמרי מצידם של סוזוקי, הם פנו לתת-נישה אחרת. אופנועי ה"כולבו". ה-ויסטרום (או בשמו המלא DL-1000) היה למעשה אופנוע שנתפר על גבי מנוע ה- SV. טווין בזווית 90 מעלות, פשוט מאוד מבחינה מכאנית, קל לתחזוקה, וללא שום יומרות. Universal Japanese Motorcycle (או UJM) אמיתי. קנה, שים דלק, וסע. זה כנראה הצליח להם, ולכן הם חיש קל יצאו עם גירסת 650 סמ"ק של ה-ויסטרום, אבל למרות שינויים פיזיים ומכאניים כאלה ואחרים, עדיין מדובר היה באופנוע חסר יומרות שטח או הרפתקניות לחלוטין. כלי עבודה יומיומי, ללא הילה מיסתורית של שיוט על גבי דיונות או חצייה של יבשות.

כזה:

ה-ויסטרום 1000 הפסיק להיות מיובא ארצה ב- 2004 בגלל מגבלות משרד התחבורה וב- 2009 הוא הפסיק להיות מיוצר, ולמעשה מה שנותר לאוהדי סוזוקי בפרט ולרוכבים שחיפשו אופנוע כלבוייניק אמיתי במחיר שפוי היה האח הקטן בן 650 הסמ"ק שאמנם עבר מתיחת פנים מסויימת אבל עדיין נותר פשוט, אפור וחסר כל ייחוד.

כל זה השתנה ב- 2013. כשסוזוקי הציגו את האופנוע באחת מתערוכות האופנועים באירופה, התגובות של הגולשים באינטרנט היו מאופקות משהו, כשהתגובה הקולנית ביותר היתה משהו בסגנון "מה זה הכיעור הזה, אלוהים?". יש צדק בדבריהם.

ה-ויסטרום 1000 הוא לא אופנוע יפה במיוחד. כשמעמידים אותו מול המראה לא תמצא אנשים שמוכנים לקרוע מעליהם את הבגדים עבורו. אפשר להתווכח ולומר שזה לא ממש משנה, שכן אופנוע כולבוייניקי לא אמור להיות יפה. אבל מה שעובד חזק על הרוכבים בקטגוריית האדוונצ'ר הוא כמו שאנחנו כבר יודעים הפוזה. ואני לא בטוח שה-ויסטרום החדש משדר את הפוזה הנכונה, למרות הניסיון של מחלקת היח"צ של סוזוקי להחזיר עטרה ליושנה, כשהם מתיימרים להציג את ה-ויסטרום 1000 כיורש שממשיך באופן ישיר את ליין אופנועי ה-דואל ספורט של החברה. הייתי אומר שמדובר בסילוף קל של המציאות, או ניסיון לכתיבה מחודשת של ההיסטוריה.

נו מה לעשות. אם אין ברירה אז חייבים ואני מקריב את עצמי בשבילכם. החלטתי לקחת את ה-ויסטרום 1000 לרכיבת מבחן, וכדי להפוך את זה למעניין יותר בחרתי לעצמי דווקא יום באמצע יולי, אחד מהימים החמים ביותר עד כה השנה. כדי שלא יהיה לי משעמם, צירפתי לרכיבה כמה מחברי.

זה מה שהיה לי להגיד אחרי שרכבתי על הדגם הקודם.

יצאתי בשש וחצי בבוקר מהבית. למרבה ההפתעה האוויר היה עדיין קריר ונעים, אבל הניסיון הכין אותי למה שיבוא בהמשך. בנקודת המפגש אספתי את שאר החבר'ה, ואחרי תדלוק יצאנו לדרך. הנסיעה צפונה זורמת בקלילות דרך איילון וכביש החוף. הקילומטרים חולפים להם במהירות של בדיוק 200 קישואים לשנה (סתם, לא עברנו על המהירות החוקית בשום פנים ואופן). 2 גאטסואים צפונה יותר אנחנו נכנסים לכביש 70 לכיוון יקנעם. הכבישים כולם ריקים כמעט לגמרי, רק אנחנו וכמה רכבים.

ברכיבה צפונה ה-ויסטרום 1000 מתנהג בצורה די חביבה על הכביש. ברכיבה מהירה המנוע מווברץ ומרגישים אותו בעיקר דרך הכידון. המושב נוח למדי, הבולמים סבירים ומאפשרים כיוונונים ידניים סטנדרטיים (כאן אין את המערכות המתוחכמות של BMW, KTM או דוקאטי), והם  מטפלים בכל ה- 215 ק"ג של האופנוע ללא כל בעיה.

המנוע בן 1037 הסמ"ק של ה-ויסטרום מפיק 91 כ"ס בכ- 8200 סל"ד. זה מספיק כדי לאפשר לאופנוע לשייט על כ- 160 קמ"ש ב- 6000 סל"ד, וגם מספיק חזק כדי לצאת לעקיפות חזקות ללא שום צורך בהורדת הילוך. יחד עם זאת, זה לא המנוע החזק ביותר בקבוצת אופנועי האדוונצ'ר, ולעיתים הוא מרגיש חלש מדי. זה לא מסוג האופנועים שיגרמו לך לחיוך שלא נמחק מהפרצוף כשאתה יורד ממנו.

המשך…

זוהי פיסת נוסטלגיה עבורי. מדובר, כנראה, בסקירה הראשונה שלי שפורסמה במדיה דו-גלגלית (בניגוד לכתבות שפירסמתי בזמנו בפורום האופנועים בתפוז). היא נכתבה לפי בקשתו של טל שביט מתישהו סביב שנת 2001 עבור מגזין הרכב "אוטו", ופורסמה גם באתר. לצערי אני לא מוצא את הלינק המקורי, אלא רק את הפרסום המשני שלה באתר בולשיט דוט קום, שהפך כעבור זמן מה לפולגז.

כל התמונות הן של תומר פדר.

זהו הלינק למאמר שנמצא באתר פולגז, ואני מביא את העתקו כאן כדי לשמור עליו למען הדורות הבאים (ועבור עצמי…)

עריכה: כשהעליתי את המאמר לכאן לא ידעתי שפולגז ישבוק חיים. לכן הלינקים המקוריים ששמתי כאן, כבר לא רלוונטיים לנו. בנתיים פולגז חזר לאחר הפסקה של כמעט שנה, אבל החומר המקורי כבר לא שם.

——

להלן סקירת האופנועים הראשונה שהוכנה על ידי מהדורת הרשת של מגזין הרכב "אוטו" ונמסרה לפרסום בבולשיט דוט קום כחלק מהשת"פ בין שני האתרים. תודה ענקית ל"אוטו" ולעורך מהדורת הרשת של המגזין , טל שביט ,על התמיכה ומזיגת התוכן אל מדור "יוצאים לרכב" של בד"ק. אנו מקווים להביא אליכם בקרוב כתבות נוספות מבית היוצר הנ"ל .

שני האופנועים שכאן לא יכלו להיות יותר שונים זה מזה, ולמרות זאת יש ביניהם הרבה מהמשותף. שניהם מרגשים, מפתיעים, מכאיבים, נחשקים – ונדירים לאללה. הונדה SP-2 וק.ט.מ דיוק, שני הפכים – או שלא… 

המאמר אותו אתם עומדים לקרוא עשוי להראות לכם מוזר. הקונספט של השוואה בין שני אופנועים כל כך שונים זה מזה, כל כך שונים מכל שאר האופנועים – להשוות ביניהם נשמע קצת מופרך, לא? אדרבה! בגלל השוני שלהם, בגלל הייחודיות שלהם, בגלל שאין בארץ אף אופנוע אחר שפונה לנישה המוטרפת הזו – בגלל זה החלטנו לבצע את הרכיבה הזו ולכתוב עליה כאן. 

ההונדה הוא כיום אופנוע הוי-טווין הספורטיבי היחיד הנמכר בארץ, וככזה רמת הציפיות ממנו גבוהות מאוד. ההונדה מצויד במיטב הטכנולוגיה היפנית שהועברה היישר ממסלול המרוצים ומישבנו המסוקס של קולין אדוארדס אל הכלי עליו נרכב היום. 

בצידה השני של הזירה יושב הדיוק של ק.ט.מ. כלי אירופאי, צפרדעי ירקרק ומכוער על-פי כל קנה מידה, פרי הכלאה פרנקנשטייני בין אופנוע שטח טהור לאופנוע כביש. הדיוק מגיע כאנדר-דוג של הפייט היום, אבל בסוף היום החיוך שעמד לנו על הפנים בבוקר התחלף לחיוך אחר של תמיהה (וגם קצת כאב פיזי).

המשך…

חברת אלבר-מוטו, חברת הליסינג ויבואנית מותג האופנועים "דיאלים" הדרום קוריאני, יצאה היום במבצע לרוכשי קטנועי ואופנועי המותג. במסגרת המבצע יינתן ביטוח חובה לשנה לכל רוכש קטנוע או אופנוע של דיאלים, מכל דגם ובכל מסלול רכישה – קנייה או ליסינג.

אלבר-מוטו, שלאחר שנת פעילות אחת בלבד כבר מחזיקה ב- 10% מכלל מכירות הדו-גלגלי בישראל, הצהירה בזאת על שאיפתה להרחיב את נתח השוק שלה, וכצעד שיעזור לה להשיג מטרה זו יצאה במבצע המעניין. לטענת אנשי אלבר החסם העיקרי לרכישת דו-גלגלי כיום בישראל הוא מחירו היקר של ביטוח החובה. נכון להיום, מרכיב ביטוח החובה ברכישת קטנוע ממוצע עומד על כ-20% ממחירו, וזאת לעומת רק כ- 1.2% בממוצע ממחיר רכישת  מכונית.

לדברי ינון עמית, מנכ”ל אלבר, עובדה זו מהווה חסם מפני כניסתם של משתמשים רבים לשוק הדו-גלגלי, והטבת ביטוח חובה חינם לשנה עשויה לאפשר לרוכבים נוספים להיכנס אל התחום הדו-גלגלי ולרכוש קטנוע אורבני ככלי תחבורה שני במשפחה. לכן בחרו בחברה להציע הטבה זו במקום הנחת מזומן כזו או אחרת כמקובל אצל יבואנים אחרים. למרות שבסופו של דבר הסכום יהיה פחות או יותר זהה להנחה מקובלת בענף לקטנועים, המבצע של אלבר-מוטו מעביר מסר חשוב לציבור הרוכשים הפוטנציאלי.

במסגרת המבצע זה תממן חברת אלבר-מוטו את ביטוח החובה לכל אדם אשר ירכוש כלי מתוצרת דיאלים. מימון הביטוח ייעשה בסכום של 3,107 ש”ח, שהוא מחיר הפרמיה הממוצעת לרוכב יחיד בגיל 21 ומעלה ללא תביעות קודמות או שלילת רישיון. יש לציין כי מדובר בעלות של פרמיה לביטוח חובה עם סעיף השתתפות עצמית של 25,000 ₪.

זה התחיל קר. קר מאוד. מינוס 5 מעלות לערך. כשעליתי למטוס ארצה בשדה התעופה של פראג הייתי לבוש כמו דב קוטב. באותו שבוע בישראל היו עסוקים בניתוח הכשלונות של הגופים השונים בהתמודדות עם הנזקים של מה שלפעמים היה נשמע כמו סופת ההוריקן קתרינה לפחות, אבל אני כבר תכננתי את כל המסע מראש לפרטים עוד לפני שנסעתי לחו"ל. השארתי ברכב שלי בחניון ארוך הטווח בנתב"ג את כל ציוד הרכיבה הרלוונטי, כולל גטקעס תרמיים, בטנה כפולה, מגפי רכיבה, מעיל ממוגן ומחומם, מגני ברכיים וגב, כפפות וכמובן קסדה. הרעיון היה פשוט מאוד. לנחות בשדה בשלוש בבוקר של יום שישי, לנסוע לחבר כדי למשוך את האופנוע, להמשיך הביתה לכשעה אחת של שינה, ואז לצאת בזמן כדי להגיע לצומת בית קמה בשמונה בבוקר על מנת להצטרף לרכיבה ייחודית של פעם בעשור.

מטורף? כן. אבל חיים פעם אחת, ולרכיבה מיוחדת שכזו כדאי להתכונן היטב.

מה כל כך מיוחד ברכיבה הספציפית הזו, אתם שואלים את עצמכם. למה להתאמץ כל כך לקחת אופנוע מבחן דווקא לרכיבה כזו, במזג אויר כזה, ובתנאים שכאלה.

אז זהו שזו לא רכיבה רגילה. מדובר בהזדמנות פז שלא חוזרת על עצמה באופן קבוע. מדובר ברכיבה אל אחד הכבישים היחידים במדינה שלאזרחים הרגילים אסור לנסוע בו. כביש 10, הוא כביש המערכת הדרומי של ישראל, הכביש המוביל מרפיח, דרך גבול המערכת עם מצרים, דרומה דרומה לעבר כביש 12 המגיע לאילת.

אני אוסף את האופנוע לפי התוכנית. בחוץ שקט של שעות טרום זריחה, ואני עושה יותר מדי רעש. עולה על האופנוע השחור/אפור, ומתחיל בתנועה עדינה ברחובות שעדיין ישנים. אני אוהב את הפוזה של ה"בייבי GS", הוא נראה מצויין בשחור/אפור, עם אגזוז אחד אגרסיבי מותקן גבוה מצידו השמאלי, גלגל שיניים ושרשרת דווקא מצידו הימני, חישוקי שפיצים למראה "שטח קרבי", ובסך הכל אופנוע שמשווה לך מראה של לוחם יס"מ (למי שזה עושה לו את זה). כל מה שצריך זה קסדה לבנה או שחורה, מעיל שחור, אקדח בחגורה והופה לדרך… אגב, כשמסתכלים עליו מהצד כנגד מקור אור המצליל את הצבעים שלו ומשאיר רק את קווי המתאר, הוא מזכיר לי מאוד את ה- DR-BIG המקורי של סוזוקי, עם אותו "מקור" גבוה וצורת מיכל דלק.

המשך…

אני מתוודה. לא תכננתי את זה מראש. כחודש לפני ראש השנה תשע"ג שיצא השנה ממש בתחילת ספטמבר, עדיין הייתי בגולה. נטול אופנוע (מכרתי את ההיאבוסה האדום שלי לפני כמה חודשים), ונטול כרטיס טיסה ארצה, ההשתתפות ברכיבה השנתית המסורתית למצדה נראתה עבורי בסכנה. כלפי חוץ ההכנות היו בעיצומן, לארגן מסלול, לארגן רכב חילוץ, לטפל בתיאום מול הגורמים השונים, אבל אופנוע אין. ואז עלה בי הרעיון לקחת את אחד האופנועים היחידים שטרם רכבתי עליהם בשנים האחרונות – ה- Yamaha YZF R1 – או בשמו המעוברת – "אר וואן" – ודווקא עליו לעשות את המסע הלילי בראש הטור האינסופי למצדה. הטיסה כבר תסתדר, כך אמרתי לעצמי. וכך היה.

פאסט פורוורד לתחילת ספטמבר. יש כרטיס, יש אופנוע. אני מגיע לפתחה של סוכנות מטרו ימאהה ברחוב הרכבת בת"א, הטרמפ שלי עוזב, ואחרי החלפת ברכות אני עומד בפתח הסוכנות, ממתין שיוציאו לי את הכלה.

מהנדסי ימאהה עושים, לפעמים, עבודה טובה. בעוד שבכלים כמו הטי-מקס הם הצליחו לייצר פוזה שממחישה את הייעוד של קטנוע הקרבי, ה- R1 הוא מסוג האופנועים שאו שאוהבים או שלא. בחרטום יושבת סוללת תאורה מרשימה ומאיימת בעלת פנסי לד, שקועה בתוך חריצים צרים ושחורים. הפיירינג הלבן של אופנוע המבחן פשוט יחסית ומעוטר בלוגו מוזהב מרשים. מבין ארבעת וריאציות הצביעה שבהן מוצע האופנוע, זו היא בעיני היפה ביותר. בזנב צמד אגזוזים כמיטב המסורת ה- R1ית, חפויים בפלסטיק דמוי קרבון המסייע להוריד את החום הנפלט מהם. יפה או מכוער? כמו בכל שאלה מסוג זה מדובר גם כאן בהעדפה אישית. אשאיר את ההחלטה לקוראים.

המשך…

לא תאמינו. גם אני לא האמנתי. בארץ הקודש? אני? על מוטו גוצי? למה? איזה סיכוי יש לזה להתרחש?

אבל לא רק שזה קרה, אלא אפילו נהניתי. מאוד. תקראו הלאה. לסיפור הזה יש 3 חלקים. חלקם קצרים מאוד. בואו נתחיל.

פרולוג

בפרקים הקודמים: אופנועים גדולים, קרנפים, משפחת האדוונצ'רים, במוו, המציאו את הקטגוריה, אבולוציה, GS1200, שולטים, יפנים מקנאים, איטלקים מקנאים, יפנים אימפוטנטים, איטלקים פחות, אוסטרים מפרקים לכולם את הצורה בשטח… מוטו גוצי, גם לנו יש, הי, גם לנו, שלנו יותר טוב, לא נכון שלנו יותר טוב, בלה בלה בלה.

מה שבאמצע

אני והסטלביו נפגשים לראשונה על המדרכה של סוכנות עופר אבניר בדרום ת"א. ההתרשמות הראשונית מהכלי היא בערך דומה לזו של אחד שרואה טרקטור של ג'ון דיר, או לחלופין טנק צנטוריון אם אנחנו כבר בקטע של המחשה ויזואלית. צמד פנסים עצומים מבלבל לך את הפרספקטיבה, מעליהם משקף רוח גדול למדי, צינורות מזלג עבים מאוד, שתי בוכנות שנראות כמו אלה של הבימרים אבל רק מוטות בזווית של 45 מעלות כלפי מעלה (ובסה"כ 90 מעלות ביניהם), מהן יוצאים צמד צינורות בעובר של משגר גראד אל עבר אגזוז כפול פתחים שכנראה עוצב בהשפעת סמי הזיה איטלקיים כלשהם. מאחור, צמד ארגזים שאם הייתי ממש רוצה הייתי יכול לגור באחד מהם, ובשני לאחסן את ציוד החורף שלי, וכל זה עומד להיות שלי ליומיים הקרובים.

המשך…

פתח דבר: אין לי ספק בכלל שכל סופרלטיב שאוכל להעלות על דעתי בנוגע להונדה גולדוינג נכתב כבר עשרות פעמים בשנים בהם האופנוע הזה קיים, וכי כל משפט שאוציא מהמקלדת למסך זה בנוגע ליכולותיו המדהימות של האופנוע הזה יהפוך לקלישאה ברגע שהפיקסלים יתממשו על פני המסך.

ובכל זאת.

לקח לי למעלה מ- 25 שנה לרכוב לראשונה על הונדה גולדוינג. מה לעשות. בארץ מוכת החמסינים, הפיגועים, המלחמות ומיסוי היתר על כלי רכב (ואופנועים) לא היה לי הרבה סיכוי לשים ידי על אופנוע שנמכר בישראל בסכום שקרוב הרבה יותר לרבע מיליון ש"ח מאשר למשכורת הממוצעת שלי, גם אם היא לא כל כך נמוכה. הדרך היחידה שבה הצלחתי לעשות זאת היתה ע"י רכישת כרטיס טיסה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ופשוט לשכור אחד כזה. מכיוון שהכל נעשה שם באונליין דרך האינטרנט, פתחתי לי את הדפדפן וניגשתי לאתר של אחת החברות העוסקת בהשכרת אופנועים – Eagle Riders – ושם ביצעתי את ההזמנה. שבועיים מאוחר יותר אני מוצא את עצמי בפתחה של הסוכנות ששוכנת בבנין "קטן" שיכול לגמד בתוכו את כל סוכנויות האופנועים בישראל + חלק נכבד מחנויות האביזרים, ואחרי ש"שוחררתי" מכ- 500 דולרים הכוללים בתוכם גם את כל הביטוחים האפשריים, הוצגתי בפני הכלה.

כבר ראיתי גולדוינגים (ככה זה ברבים?) בחיי, אבל מה אני אגיד לכם, כשאתם עומדים מול אחד כחול, בוהק, נקי למשעי, מתודלק ומצוחצח, ממתין לך בקוצר רוח, ההרגשות עולה וגואה, אין לי מילים אחרות. עם כ- 12,000 מיילים על השעון, האופנוע לא רק נראה חדש אלא גם הרגיש כך. חדש לגמרי.

חיצונית, פרט לצבע שלו, הדבר הבא שכמובן מושך את העין הוא הגודל של הכלי הזה. קטן הוא לא, ועם בסיס גלגלים של 1689 ס"מ ונפח מנוע של 1832 סמ"ק, הוא גם לא קל. הבהמה שוקלת לא פחות מ- 406 ק"ג (רטובים, כשמתוכם מיכל הדלק מכיל 25 ליטר). הגולדוינג לא סתם ארוך, הוא גם רחב (אם כי בתנועה הוא לא מרגיש כל כך רחב). בזכות הארגזים (עליהם אפרט בהמשך ביחד עם שאר תאי האיחסון המרובים שלו), בזכות מדרכי הרגל של המורכב/ת, ובזכות המבנה הנמוך מאוד, כמעט ואי אפשר לראות את הצמיג האחורי שלו המסתתר אי שם למטה.

ולא רק זה. חשבתם שזה רק "תכניס להילוך ותן גז"? אה, זהו. שזה בדיוק זה. כדי לצאת מהמקום ולהתחיל לנסוע זה בדיוק מה שצריך. אבל רגע, איפה נכנסים לתמונה עשרות המתגים, המחוונים, הכפתורים, הצגים ושלל הידיות שגורמות לקוקפיט של הגולדוינג להיראות בדיוק כמו קוקפיט של מטוס קל ממוצע? נציג הסוכנות שמסר לי את המפתחות הרגיע אותי שמיד אחרי שנחתום על הניירת הוא ישב ויסביר לי בדיוק על כל המתגים והכפתורים. ואני מודה ומתוודה – זו הפעם הראשונה מאז לקחתי את המוטו-גוצי העתיק ההוא ממורה הנהיגה שאצלו למדתי רכיבה, אי-שם בתחילת שנת 1990, זו הפעם הראשונה שבה באמת רציתי שמישהו יסביר לי על התפעול של האופנוע הזה.

Fast forward שעתיים וחמש דקות (לא באמת…) ואני שמח. עברתי את בחינות ההסמכה וכעת אני ד"ר לגולדוינגים. אני יודע (פחות או יותר) מה כל מתג עושה. אני מוכן לצאת לדרך. אורז את כל הציוד בתוך תאי האיחסון הרבים, ועושה את דרכי בזהירות החוצה ממגרש החניה.

ואז מגיע השוק.

המשך…

החבר'ה של אתר MotoGeo פרסמו לאחרונה וידיאו עשוי היטב המתאר את הרכיבה של ג'יימי רובינסון מלוס אנג'לס בארה"ב, דרך מעבר הגבול, אל קצהו התחתון של חצי האי באחה קליפורניה, מסע שאורכו כ- 1600 ק"מ.

הסרטון משעשע למדי, ולמרות שהוא לא מתעסק ספציפית בבחינת האופנוע – דוקאטי דיאבל עליו כתבתי פה בעבר – הנופים והחוויה עצמה שווים צפיה.

כשבעה חודשים לאחר שפורסם כי המשטרה הרכובה מחליפה גלגלים – ימאהה סופר טנרה 1200 במקום הבימרים, החלו במשטרת התנועה בתהליך קליטת האופנועים החדשים ליחידה.

כ- 20 אופנועים נמסרו במשלוח הראשון, כשהם מגיעים מזוודים וצבועים בצבעי המשטרה. בשבועות הקרובים ימסרו עוד כמה עשרות אופנועים, ובשיא ההצטיידות אמור הכוח להכיל כ- 200 אופנועים. חלק מהאופנועים נותרו בצביעה אזרחים וישמשו כאופנועים משטרתיים מוסווים.

אופנועי הימאהה, בהתאם לדרישות מכרז המשטרה, מצוידים במנועי 1,200 סמ"ק (טווין מקבילי) שמפיקים 110 כ"ס. מחירה של יחידה בודדת עם הזיווד המשטרתי המלא עומד על כ-200 אלף שקלים. הסופר טנרה שוקל כ- 265 ק"ג לא קלים, כ- 40 ק"ג יותר מאשר הבימרים אותם הם החליפו.

המשך…

אני בסופו של דבר מאשים את כRובי…

הוא זה שנתן לי בזמנו נסיעת מבחן על ה- Super Duke 990 אחרי שברוב חוצפתי התעניינתי עד כמה אופנוע ערום שכזה יהיה מהנה מול אופנוע ספורט טהור.

אויש כמה גדולה היתה הטעות! זה כמו לנסות סם. ממכר.

את ה- Super Duke וגרסת ה- R קשה לתאר. הדבר היחיד שעולה בראש כשרוכבים עליו הוא "איפה שמתי את הצוואה" ו- "האם אני רוצה חלקת קבר בצל או בשמש" וגם "שיט שיט שיט שיט". ולמרות הכל בכל רכיבה אתה מוצא את עצמך עם חיוך ענק ומטופש על הפנים.

האופנוע, בוודאי בגירסת ה- R הקרבית, הוא אופנוע חוליגני לחלוטין בכל רמ"ח איבריו. אין דרך אחרת לתאר אותו. ויעיד על כך כל אחד שרכב עליו. אני זוכר שהדבר הראשון שאביעד אברהמי אמר כשירד עליו היה "פאק!".

אני מסכים.

זה לא סוג של streetfighter. זה לא נייקד רגיל.
זה אופנוע עם הפרעות קשב שלא מוכן לעשות שום דבר "נורמלי".
זה אופנוע שגורם לך לחייך רק מלחשוב על הרכיבה עליו.
זה אופנוע שאם יש לך חצי שעה פנויה בעבודה, אתה תצא בשקט בלי שאף אחד ירגיש, תעלה על האופנוע ותעשה איזה סיבובון.
זה אופנוע שפשוט ממכר.

המשך…

פעם היה לי T-Max. בחיי. רגע, חכו, זה לא נעצר פה. לא רק שהיה לי T-Max, אלא אפילו שניים.

שככה יהיה לי טוב.

אבל חכו, אני יכול להסביר. זה לא מה שאתם חושבים.

אתם מבינים, מתישהו בין תחילת 2000 לאמצע 2001 הייתי נוהג לרכוב לי להנאתי הרבה על Kawasaki ZX12R מרובה סמ"קים ומשפריץ כוחות סוס שעברו לכביש דרך צמיג עב-כרס במידה 200, בולע דלק כמו טנק מרכבה סימן 4, אבל נותן בגז לכל מה שזז באותה תקופה על כבישי הארץ. באותה תקופה חייתי חיים טובים (אם אפשר לקרוא להם כך), אבל אז הגיעה הפצצה. יותר מדוייק – הפיצוץ. בועת הדוט.קום בקעה לה בקול נפיחה עזה, וגם אני, בהיותי עוסק באותו תחום, נפגעתי כלכלית. הפתרון היצירתי של אשתי דאז (גרושתי להיום) היה "אז תיפטר מהאופנוע שלך" (הן מאוד יצירתיות הנשים האלה, במיוחד כשזה לא נוגע אליהן), ואני, בהיותי בעל המילה האחרונה בבית, הבעתי את מחאתי ע"י יבבות חרישיות. בלית ברירה מכרתי את התפלץ, כשהתנאי היחיד שהצלחתי להציב היה שאני "ארד" לדו-גלגלי אחר, זול יותר.

וכך היה. האופציה היחידה שיכולתי לחשוב עליה מבחינה מוטורית היתה רכישה של T-Max צהוב חדש, מהשנתון הראשון או השני שהגיע ארצה. הוא היה מדהים! הכלי הזה היה התגלמות החוליגניזם המוטורי האוטומטי באותה תקופה. אף קטנוע אחר לא היה מסוגל להתקרב אליו, שלא לדבר על להתיימר להציג ביצועים קרובים למה שהטימקס היה מסוגל לעשות. ה"אוטובוס הצהוב" (כך כיניתי אותו) היה אצלי במשך כשנתיים, שנתיים בהן הספקתי לעבור איתו שתי תאונות (שתיהן לא אירעו באשמתי, אם זה משנה למישהו), כשהאחרונה שבהן היתה קשה למדי עבורי. הקטנוע נפגע בצורה קשה בפלסטיקה, וכיוון שכך החלטתי לשפץ ולשפר אותו ולצבוע אותו בצבעי רפליקת מרלבורו של מקס ביאג'י.

(תודות לכרובי ובולשיט-דוט-קום, היום פולגז, על התמונה)

זמן מה לאחר מכן החלפתי אותו בטימקס חדש, מודל 2005 שחור, שהיה טוב יותר בהרבה תחומים – בעיקר בברקסים בעלי הדיסק הכפול מקדימה, וכן בקוקפיט מתוכנן מחדש ובמאפיינים נוספים. בתקופה ההיא צצו קטנועים נוספים, כמו למשל הסילברווינג של הונדה והבורגמן של סוזוקי וגם ג'ילרה עם ה- GP800, שניסו לגזור גם הם חלק מקטגוריית הגדל-נועים שהטימקס המציא, איפיין, ושלט בה ללא עוררין. יחד עם זאת, בתקופה זו נוצרה לטימקס גם תדמית אפלה יותר, של קטנוע המשמש את חיילי משפחות הפשע ושלל ערסים למיניהם. אני אמנם לא חוויתי על בשרי אף התעמרות מצד כוחות הביטחון, אבל התדמית עוצבה ונחרטה במוחו של הציבור.

מאז עברו הרבה סמ"קים על הכבישים, ואני עברתי לאופנועים אחרים, חזרתי לתפלצים הגדולים מרובי הנפח. אבל תמיד זכרתי לטובה את אותו "אוטובוס צהוב" משנת 2002, ואת אחיו השחור.

ואז נפלה לידי ההזדמנות לקחת את ה- T-Max 530, הדור הרביעי של מלך הקטנועים, לרכיבת מבחן ארוכה. שאני אוותר? עזבתי הכל ורצתי לסוכנות מטרו בת"א.

אם יש דבר אחד שמהנדסי ימאהה למדו הוא שסוס מנצח לא מחליפים, רק משפרים. וכך ממשיכה ימאהה  את המסורת שגרמה להם להוביל ללא עוררין, בטח בישראל, את הקטגוריה. תשכחו מנוחות, מפרקטיות, תשכחו מתאי איחסון מרובים או מתצרוכת דלק משופרת – ביצועים. רק ביצועים. שיסע מהר יותר, שיאיץ מהיר יותר, שיבלום טוב יותר, שיקח פניות טוב יותר. לא צריך שום דבר חוץ מזה.

אה. ועיצוב. שיהיה מעוצב למשעי.

ופה הם מצליחים, ושוב בגדול.

המשך…

מטרו מוטור, יבואני ימאהה לישראל, זכו במכרז לאספקת אופנועי משטרה בנפח 1200 סמ"ק למשטרת התנועה עם הסופר-טנרה XT1200P (הדגם המשטרתי של הסופר טנרה XT1200Z) של ימאהה. כך עולה מפרסום תוצאות המכרז החדש לרכישת אופנועי המשטרה.

במסגרת העסקה סדר גודל של כ-200 כלים יימסרו למתנ"א במשך שנתיים. המשלוח הראשון יימסר כבר תוך מספר שבועות. מטרו היא הזוכה היחידה במכרז ובכך תמה תקופה של מספר שנים לא קצר בהם השתמשה משטרת התנועה באופנועי ב.מ.וו מדגם R1200GS.

למרות תדמיתם הקשוחה של האופנועים שתרמה רבות גם למגזר הפרטי (מי לא רוצה להידמות לשוטר תנועה קשוח? אני לא, אבל אני מכיר לא מעט רוכבים ששילמו לא מעט כסף כדי להתחבר לתדמית הזו, ואין ספק שהיבואן דאז – קמור – הרוויח הרבה מכירות בזכות מיתוג זה), שירותם של האופנועים מתוצרת ב.מ.וו במשטרה היתה מלווה בלא מעט בעיות מכאניות וכשלים טכניים. חלקם מן הסתם היה קשור לעובדה שהאופנועים המשטרתיים נמצאים תחת עומס עבודה גבוה וגומאים אלפי קילומטרים בקצב מהיר בכל חודש. אך יחד עם זאת, יודעי דבר מזכירים בעיות לא פשוטות במערכות החשמליות וכן במכלולים אחרים של האופנועים שדרשו לעיתים השבתות ארוכות, ולכולנו מוכרת התמונה בה שיירת רוכבים משטרתיים יוצאת לאירוע שיטור או למבצעים ומלווה תמיד ברכב חילוץ כשעליו יושב אופנוע "ספייר" או אופנוע אחד או שניים שכבר חוו תקלות בדרך לשם. בנוסף, אלה המבקרים בחניון האופנועים בבית דגן מצד אחד, או במוסך המרכזי בפ"ת מצד שני, ראו תמיד אופנועים שנראו מושבתים הממתינים לחלקי חילוף או לתיקון, ויודעי דבר מספרים על אחוז גדול מצי האופנועים שהיה מושבת בכל עת. אין ספק שדרוש היה ריענון בתחום זה…

במסגרת המכרז שנסגר בחודש ספטמבר ושעתה פורסמו תוצאותיו, התמודדו מספר אופנועים. הימאהה סופר טנרה 1200,  ה-ב.מ.וו R1200GS, המוטו-גוצי סטלביו (עולה חדש לישראל), הדוקאטי מולטיסטרדה 1200, ההונדה קרוסטורר וכן ה- ק.ט.מ אדוונצ'ר. חלק מהמתמודדים נפסל על הסף עקב דרישות כאלה ואחרות מצד המשטרה, כדוגמת שימוש בגל הינע (דרייבשאפט), או קבלת מידע מהיצרן אודות דגמים המיועדים ספציפית עבור כוחות שיטור. חלק מהיצרנים שעבורם מדובר בשנת החלפת דגם – כמו ב.מ.וו עם הדגם מקורר המים החדש שלהם, או ק.ט.מ עם האדוונצ'ר מוגדל הנפח החדש – לא הצליחו לעמוד בתנאי סף אלה.

הסופר טנרה מספק כ- 110 כ"ס ושוקל כ- 265 ק"ג לא קלים, כ- 40 ק"ג יותר מאשר הבימר (לא ברור אם זהו המשקל המלא אחרי זיווד משטרתי או לא). האופנוע מצוייד במערכות אלקטרוניות פשוטות יותר משל ה- R1200GS אותו הוא מחליף, אבל עדיין מכיל ABS וכן מערכת בקרת אחיזה בעלת שלושה מצבים. הסופר טנרה ארוך יותר, בעל בסיס גלגלים גדול יותר, מרגיש כבד הרבה יותר מאשר ה- GS, ולדעת רבים הוא בעל יכולות דינאמיות פחותות בתנועה עירונית צפופה, וכן כמובן בשטח לא סלול מאשר ה- GS. יחד עם זאת מדובר באופנוע רב-גוני נוח למדי, וכאמור רבים הסיכויים שלפחות מבחינת אמינות הוא ישרת הרבה יותר טוב את המשטרה מאשר ה- GSים אותם הוא מחליף.

המכרז גם כולל את הסכם התחזוקה המלא של אופנועים אלה ועלותו נעמדת בכ- 15 מיליון שקלים. זכייה זו במכרז מנהל הרכש מצטרפת לזכיות נוספות של מטרו בחודשים האחרונים וביניהם מכרז קטנועי 3 גלגלים תוצרת קוואדרו, ומכרז לטרקטורי משא תוצרת קאוואסקי.

האומה האמריקאית סופגת ביקורת בשנים האחרונות, ואפילו לפני זה,  על מגוון רחב של נושאים: ההשמנה החולנית, תרבות הצריכה, תרבות בכלל, אימפריאליזם, כוחניות וכו' וכו'. חלק מן הביקורת מוצדקת, ואפילו מאוד (במיוחד על ההשמנה החולנית. פיחס), אבל אנשים שוכחים שני דברים מאוד חשובים:

1.      רוב מי שמעביר את הביקורת הוא היפי.

2.      כל השאר הם קומוניסטים.

בביקור שנערך לאחרונה בארה"ב יחד עם אשתי (שתחיה) ביקרנו בבית של תומס ג'פרסון, מי שכתב את מגילת העצמאות האמריקאית. הוא הכניס למסמך הזה (במאה ה – 18!) את "הזכות למרדף אחר האושר". ואני חושב שזוהי מהות העניין שלשמו התכנסתי כאן היום: אמנם היו כאן שני משפטים עם אלמנטים חינוכיים גרידא, אבל המשפט הזה עומד מאחורי המכונה המשוגעת והמופרכת לחלוטין, שהייתה יכולה להיבנות רק באמריקה: ה "בוס הוס", או בלעז “Boss Hoss”‏.

אם הייתי מציע לכם לשים מנוע וגיר של משפחתית ממוצעת (1600 סמ"ק אוטומטית, או "משפחתומטית" בפי העם היושב בציון) בשלדה של טוסטוס, הייתם מרימים גבה. למנוע כזה יש בערך 100 ומשהו כוחות סוס, בהשוואה למנוע 250 סמ"ק עם עשרים ומשהו כוחות פרד עצל. זה פשוט לא היה עובד, הכל היה מתפרק: בעיקר השלדה, שלא אמורה לעמוד במשקל ובעומסים כאלו.

לכן, כשלקח בחורצ'יק אמריקאי ממוצע, טניסאי גאה (תושב טנסי. לא כמו האלו עם המכנסיים הלבנים הקצרים שגונחים מול בריטים בווימבלדון), בשנת 1990 את מנוע הסמול בלוק (small block‏) של שברולט ותקע אותו בשלדה של אופנוע, הייתה תהייה קלה לגבי תקינות הנוירונים בחלק מהאונות שלו.

המשך…

בעולם האופנועים של העשור השני של המאה העשרים ואחת, תחום האדוונצ'ר-תיור הוא סגמנט חם שמושך אליו מדי שנה יותר ויותר רוכבים, רובם קורבנות של קטגוריית הספורט ההולכת ונכחדת. תחום זה משך ומושך יצרנים רבים, אבל בראש וראשונה את BMW שבמידה רבה נחשבת כממציאת הקטגוריה עם ה- BMW R1200GS, ה- KTM Adventure 990 הספרטני הקשוח ובעל אוריינטציית השטח המובהקת, ה- Yamaha Super Tenere 1200 הכבד ואנמי למדי, ה- Ducati Multistrada 1200 שהוא למעשה סופרבייק בשלדת אופנוע אדוונצ'ר וחסר יכולות שטח ראויות כמעט לחלוטין, וכן אופנועים נוספים שאינם נמכרים אצלנו כמו ה- Triumph Tiger Explorer 1200 וה- Moto Guzzi Stelvio 1200 8V (אולי, אולי בקרוב… 🙂 ).

הונדה לטשה עין זה מכבר לכיוון זה, והשנה אנו מקבלים בישראל לראשונה את ה- Honda VFR1200X Crosstourer המוגדר ע"י היצרנית כ"אופנוע אדוונצ'ר-ספורט-תיור".

האם הקרוסתורר אכן נותן תשובה ראוייה למלך הבלתי מעורער של עולם ההרפתקנות הדו-גלגלי? האם הונדה השכילו לקחת את הצדדים הטובים בקטגוריה ולשלב אותם עם המכלולים האיכותיים והאמינות המוכרת שלהם כדי לייצר בימר-קילר?

יצאתי לבדוק. במסגרת כתבה מצולמת שצילמתי עבור עיתון גלובס בה ביצענו מבחן השוואתי בין הקרוסתורר לבין הבימר, קיבלתי את האופנוע לרכיבת סוף שבוע ארוך, ולהלן רשמי מרכיבה זו.

ראש בראש: 2 מהאופנועים הטובים בעולם – גלובס

במבט ראשון – ההונדה הוא לא אופנוע קטן, ועם עם בסיס גלגלים של 1,595 מ"מ האופנוע לא קצר. עם עיצוב מעט שונה מהגישה שבה הלכו מהנדסי BMW, אבל יחד עם זאת, כמו בסופר טנרה של ימאהה, אלמנטים עיצוביים רבים נלקחו ישירות מהבימר. אלמנטים כמו חרטום הברווז הקלאסי (קטן יותר משל הבימר אבל עדיין שם), זרוע חד-צידית, זנב עם שלדת אלומיניום מעוצבת המותאמת לנשיאת סט מזוודות קומפלט, וכמובן סט מיגונים, פנסי ערפל, מחממי ידיים ועוד (הכל כמובן בתוספת תשלום, ועל כך ראו בהמשך).

מקדימה בחרטום, מעל למקור הברווז הקטן, קיימת יחידת תאורה קטנה יחסית בגודלה הפיזי, המותקנת בתוך פירינג שהולך וגדל לכיוון מיכל הדלק. בצידי המיכל ישנם אלמנטים מפלסטיק שחור שאמורים לעזור לרוכב לאחוז טוב יותר את המיכל עם ברכיו, וגם לספק הגנה מסויימת בעת נפילה, ומקדימה הותקן מיגון מאלומיניום הנראה לצערי שברירי ועדין מדי, לא יודע איך הוא יתמוך במשקלו של האופנוע בעת נפילה. אני מעדיף לא לבדוק…

מאחור, זרוע חד-צידית נאה למדי חופנת את המסב של הגלגל האחורי מצידו השמאלי (הפוך משל הבימר), בעוד שמצידו הימני קיים חישוק מעוצב אליו מחוברים השפיצים של הגלגל. גל ההינע של ההונדה, רכיב משותף לקרוסטורר ול- VFR1200F, אמור לספק לרוכבים אלפי קילומטרים רבים של רכיבה ללא צורך בתחזוקה.

4 צינורות הפליטה היוצאים מהמנוע מתחברים בגחון לצינור אחד המוביל לאגזוז שנמצא בצידו הימני של האופנוע (שוב, הפוך משל הבימר), והוא חסר כל חן לטעמי (אם כי בהשוואה לסופר טנרה מדובר ביצירת מופת… לא, זו לא מחמאה למהנדסי ימאהה…). לקרוסטורר אין יומרות שטח בכלל, למרות הפוזה הקרבית לכאורה. אבל אני מניח רק שבעליו המאושרים של אופנוע כזה שרק תעבור בראשו המחשבה לרכוב איתו בשבילים ימהר לרכוש תוספות הכוללות מיגון גחון ומיגוני מנוע וזאת כדי למנוע מכות בחלקו התחתון של האופנוע. המיגונים איתם מגיע האופנוע במקור בנויים מאלומיניום המרגיש קל ולא מאסיבי במגע, אני לא משוכנע שהם ימנעו נזק בעת נפילה רצינית על הצד.

המשך…